.
המשוטטת
מאת דורית שילה
שוטטות בעיר היא כורח; החוֹרשוֹת את מדרכות הכרך הגדול פועלות מתוך דחף שאין לעמוד בפניו, והכניעה לו היא ודאית. לא טיפוס על גבעות מוריקות או טיול על גדות נהרות שוצפים יסעירו את נפש האמנית או את רוחה של הסופרת המשוטטת, אלא דווקא הבטון, האספלט, הבניינים, הברים, הכיכרות, השווקים, ההמון והלכלוך יניעו את היצירה, את הכתיבה. הצרפתים הביאו לנו את הפְלָנֵר (משוטט, בצרפתית) והפלנר הגדול מכולם היה המשורר שארל בודלר, שנהג לשוטט ברחבי פריז, בימים אך בעיקר בלילות, ולהפוך את שיטוטיו, את המגע עם הרחוב, עם ההמון, עם התפאורה האפורה ואף עם הזוהמה – לשירה גדולה. בחיבורו צייר החיים המודרניים כתב בודלר, "עבור הפלנר המושלם, המתבונן חדור התשוקה, תענוג עצום הוא להתגורר בהמון, בתנודה, בתנועה, בבריחה, באינסוף. לשהות מחוץ לבית אך להיות בן־בית בכל מקום; לראות את העולם, להימצא במרכז העולם, ובה בעת להסתתר מפני העולם." (התרגום שלי, ד"ש)
וולטר בנימין היה בין הראשונים שפיתחו את מושג הפלנר. הוא קישר אותו למודרניות, לאורבניזם ולקוסמופוליטיות, ואף חיבר בין השוטטות בעיר לאמנות. יותר מכך, בעיניו השוטטות עצמה היא מעשה אמנות, משום שהיא מאפשרת לאמן להתבונן במצוי באופן אחר ומקורי, וככל שהאמן סופג לתוכו את מראות שיטוטיו ופחות מרוכז בעצמו וביצירתו, כך יוכל לנסוק לגבהים נשגבים יותר. בחיבורו על בודלר – הפלנר האולטימטיבי בעיניו – קבע בנימין: "אין זה עיסוק השווה לכל נפש לטבול במרחץ ההמון: היכולת להתענג על האספסוף, אמנות היא לכל דבר." (בודלייר, ספריית פועלים, 1989; תרגם דוד ארן)
זהר אלמקייס היא משוטטת עכשווית. היא לא גנדרנית כמו בודלר, ליבה לא נוהה אחר תכשיטים ומתכות, אך הממואר הפיוטי והמהורהר שכתבה, בית הנתיבות, הוא תוצר של שוטטות אורבנית מובהקת. אולם בכתיבתה, אלמקייס לא רק סופגת אל תוכה את תל אביב, יפו, ואחר כך את עיר מגוריה בניכר ומפיקה מהן את תוצרי אמנותה, היא גם משליכה את עצמה בחזרה על המדרכות שעליהן היא דורכת, מספיגה את גופה בבניינים שעל פניהם היא עוברת, מותירה את חותמה בקירות ובאנשים הנקרים על דרכה (אלמקייס לא באמת פוגשת או נפגשת, היא בגדר נוכחת/נפקדת באינטראקציות שלה עם בני אדם). ואת כל הזֹהר שפיזרה על פני הבטון, האספלט וכלי התחבורה שבעיר, היא אוספת בחזרה אל הדף.
ובכן מה אישה רואה ברחובות? זאת שאלה שמעניין לתת עליה את הדעת, שכן כפי שציינה יערה שחורי במאמרה "הקרנף של אסף" שהתפרסם בגיליון 67 של המוסך, "במשך מאות שנים סיפורי חיים של נשים, שכתבו נשים, הוסטו אל השוליים וסומנו כחסרי חשיבות … אפשר לכתוב ממואר גם אם לא לחמת בטנק, כבשת ארץ, הקמת קיבוץ. כל מה שצריך הוא להיות מי שחיה בעולם והביטה בו ובעצמה. יש בו מקום למה שנתפס כאינטימי מדי, כואב, מלוכלך. כל מה שדרוש הוא עט, זיכרון ורפלקסיה." בהקשר של בית הנתיבות ראוי לשאול מה מרגישה אישה ברחובות, משום שאלמקייס, במקום לצרוב את קורותיה על הנפש, צורבת אותם בחוצות העיר או בין כותלי הבתים: "השקר המוחלט הוא כי הנפש מסוכנת רבת־רבדים אפלה. הגוף אפל כל כך הרי ואיזה דבר נועז זה להתהלך איתו ברחוב כל העור מקופל החוצה (החוץ אינו מוגן, זו טעות) והתשוקות תשוקות גלויות וחשוכות מן השמש שהן נשרפות בה כל יום ונולדות ברחוב הצורב ובחדר המואר בשעות הבוקר של אוגוסט".
"רואה", "מרגישה", "כותבת" הם שלושה פעלים סינונימיים ביצירה של אלמקייס. השפעתו של החוץ עליה ורצונה לגלות לאן היא שייכת הופכים אנשים למקומות, ומקומות לזיכרונות: "לתת לאהוב מיליון שמות, למשוח אותו בכל מילה בשפה, לברוא אותו בכל מילה בשפה, לקרוא לו המקום. לשרטט בשפה את המפה הגיאולוגית שהיא לבו … ההליכות הרגליות המתישות, הכוויות מן התה הרותח, האצבעות הקטנות שנחבטות בפינות, כל אלה ללמדני את מקצוע הקרטוגרפיה שאדע להתמצא במרחקים ובקִרבות בינינו, שאדע לבטל את הקְרָבות בינינו במדע, להבדיל בין גוףמים שלי לגוףמים שלך. לקרוא לו המקום."
ויש השפה. יש העברית שאלמקייס שולטת בה כבמטה קסמים. היא יודעת על אילו כפתורים ללחוץ במנגנוני השפה כדי לקבל תוצרים מדויקים. עם זאת, קשה לי לדמיין אותה מכנה את העברית שפת־אם, כי מהמשפט הראשון של החיבור ועד סופו באה והולכת דמותה של השפה הערבית ומרחפת על פני הדפים כמו רוח רפאים. יותר מכך, אם הערבית, שפת הוריה של אלמקייס, ילידי מרוקו, מצטיירת כסינדרלה שאלמקייס ועוד רבים מבני דורה עמלים להצילה, להחזירה לחייהם כפי שנכחה בחיי הוריהם, הרי העברית שבה היא דווקא מצטיינת מתוארת כ"נכה" ו"מטופשת". אמנם אלו תיאורים של האם, שמתקשה בלמידת השפה (עוד סיבה שהעברית אינה שפת־אם), אבל נדמה שאלמקייס בהחלט נהנית מהלך הרוח הזה של אמהּ. היא לומדת ערבית. האם משום שבערביוּת מסתתרת השייכות שהיא מחפשת? "המרוקאיות היא מצב תמידי של געגוע," היא כותבת ומקמטת את ליבי, משום שאין מקום זר יותר בעולם מחיים בשפה שאינה שלך או געגוע לארץ שהייתה ולא תהיה עוד לעולם.
ויש הגוף. כמעשה מרגריט דיראס אלמקייס עוברת בכתיבתה מגוף ראשון לשני לשלישי במרווחים של שורה או שתיים ובאותה הפסקה. במחיר של בלבול הקוראת, ולחלופין במחיר כישופה במערבולות הגופים, אלמקייס חושפת את הסכסוך עם הגוף: גוף השפה, גוף האישה, הגוף שלה, שאיתו היא מבקשת להתפייס במהלך החלק השני והמצמית של הממואר, שנקרא "בגוף שני". גופה הכאוב החלים, אך השאיר אחריו שובל של מקומות־זיכרונות־איברים פצועים וקשה לה להתחבר אליו, "אבל זה לא הגוף שלה … הוא לא הגוף הראשון האמיתי הקלוקל." החיבור שאלמקייס עושה בין הגוף הפיזי הפגום לגופים בשפה יפה ועדין, וייתכן שהוא משרטט בדרכו את המפה הגאולוגית של המקום שהיא מחפשת עבור עצמה.
אלמקייס מעידה על עצמה שמיום היוולדה היא נועדה "לספר את עצמה לדעת." אך מה קורה כאשר סופרת מבקשת לספר ובה בעת להסתיר? זו התחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה. אין ספק שבממואר הזה היא מגלה באומץ לב יותר מטפח, אך גם מכסה במילים יפות ובמשפטים מעגליים טפחיים. אמנם לעיתים כדי להצליח לספר את הכאב יש לייפות אותו, כביכול אם נעטוף את הטראומה ביופי ובצחות השפה, מקומה בעולם יהיה נסבל יותר, היא תתקבל ביתר פתיחות והבנה. המחשבה הזאת מובנית לי, וגם נהניתי לאפשר לשפה הייחודית של אלמקייס לחדור אליי בעת הקריאה. אך בשעה שבממואר זה היא הוכיחה מעל לכל ספק את שליטתה בשפה ובמידה מסוימת העמידה אותה במרכזו, אצפה לצאת ספרה הבא כדי לקרוא עוד מהמעמקים החבויים. או אם לעשות שימוש מניפולטיבי מעט (אני מודה) באתגר שהציבה לעצמה אלמקייס בסוף החיבור: "בואי נראה מי את מחוץ לשפה."
זהר אלמקייס, "בית הנתיבות", הקיבוץ המאוחד, 2020.
.
» מאמרה של יערה שחורי, "הקרנף של אסף", המוסך, גיליון 67
» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי על "נבדה" מאת מיטל זהר
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
