ביקורת פרוזה | המשוטטת

"היא משליכה את עצמה על המדרכות שעליהן היא דורכת, מספיגה את גופה בבניינים שעל פניהם היא עוברת, ואת כל הזֹהר שהיא פיזרה על פני הבטון, האספלט וכלי התחבורה שבעיר, היא אוספת בחזרה אל הדף." דורית שילה על "בית הנתיבות" מאת זהר אלמקייס

מרב שין בן אלון, ברבי אדומה, טושים ועטים על נייר, 30X21 ס"מ, 2015

.

המשוטטת

מאת דורית שילה

 

שוטטות בעיר היא כורח; החוֹרשוֹת את מדרכות הכרך הגדול פועלות מתוך דחף שאין לעמוד בפניו, והכניעה לו היא ודאית. לא טיפוס על גבעות מוריקות או טיול על גדות נהרות שוצפים יסעירו את נפש האמנית או את רוחה של הסופרת המשוטטת, אלא דווקא הבטון, האספלט, הבניינים, הברים, הכיכרות, השווקים, ההמון והלכלוך יניעו את היצירה, את הכתיבה. הצרפתים הביאו לנו את הפְלָנֵר (משוטט, בצרפתית) והפלנר הגדול מכולם היה המשורר שארל בודלר, שנהג לשוטט ברחבי פריז, בימים אך בעיקר בלילות, ולהפוך את שיטוטיו, את המגע עם הרחוב, עם ההמון, עם התפאורה האפורה ואף עם הזוהמה – לשירה גדולה. בחיבורו צייר החיים המודרניים כתב בודלר, "עבור הפלנר המושלם, המתבונן חדור התשוקה, תענוג עצום הוא להתגורר בהמון, בתנודה, בתנועה, בבריחה, באינסוף. לשהות מחוץ לבית אך להיות בן־בית בכל מקום; לראות את העולם, להימצא במרכז העולם, ובה בעת להסתתר מפני העולם." (התרגום שלי, ד"ש)

וולטר בנימין היה בין הראשונים שפיתחו את מושג הפלנר. הוא קישר אותו למודרניות, לאורבניזם ולקוסמופוליטיות, ואף חיבר בין השוטטות בעיר לאמנות. יותר מכך, בעיניו השוטטות עצמה היא מעשה אמנות, משום שהיא מאפשרת לאמן להתבונן במצוי באופן אחר ומקורי, וככל שהאמן סופג לתוכו את מראות שיטוטיו ופחות מרוכז בעצמו וביצירתו, כך יוכל לנסוק לגבהים נשגבים יותר. בחיבורו על בודלר – הפלנר האולטימטיבי בעיניו – קבע בנימין: "אין זה עיסוק השווה לכל נפש לטבול במרחץ ההמון: היכולת להתענג על האספסוף, אמנות היא לכל דבר." (בודלייר, ספריית פועלים, 1989; תרגם דוד ארן)

זהר אלמקייס היא משוטטת עכשווית. היא לא גנדרנית כמו בודלר, ליבה לא נוהה אחר תכשיטים ומתכות, אך הממואר הפיוטי והמהורהר שכתבה, בית הנתיבות, הוא תוצר של שוטטות אורבנית מובהקת. אולם בכתיבתה, אלמקייס לא רק סופגת אל תוכה את תל אביב, יפו, ואחר כך את עיר מגוריה בניכר ומפיקה מהן את תוצרי אמנותה, היא גם משליכה את עצמה בחזרה על המדרכות שעליהן היא דורכת, מספיגה את גופה בבניינים שעל פניהם היא עוברת, מותירה את חותמה בקירות ובאנשים הנקרים על דרכה (אלמקייס לא באמת פוגשת או נפגשת, היא בגדר נוכחת/נפקדת באינטראקציות שלה עם בני אדם). ואת כל הזֹהר שפיזרה על פני הבטון, האספלט וכלי התחבורה שבעיר, היא אוספת בחזרה אל הדף.

ובכן מה אישה רואה ברחובות? זאת שאלה שמעניין לתת עליה את הדעת, שכן כפי שציינה יערה שחורי במאמרה "הקרנף של אסף" שהתפרסם בגיליון 67 של המוסך, "במשך מאות שנים סיפורי חיים של נשים, שכתבו נשים, הוסטו אל השוליים וסומנו כחסרי חשיבות … אפשר לכתוב ממואר גם אם לא לחמת בטנק, כבשת ארץ, הקמת קיבוץ. כל מה שצריך הוא להיות מי שחיה בעולם והביטה בו ובעצמה. יש בו מקום למה שנתפס כאינטימי מדי, כואב, מלוכלך. כל מה שדרוש הוא עט, זיכרון ורפלקסיה." בהקשר של בית הנתיבות ראוי לשאול מה מרגישה אישה ברחובות, משום שאלמקייס, במקום לצרוב את קורותיה על הנפש, צורבת אותם בחוצות העיר או בין כותלי הבתים: "השקר המוחלט הוא כי הנפש מסוכנת רבת־רבדים אפלה. הגוף אפל כל כך הרי ואיזה דבר נועז זה להתהלך איתו ברחוב כל העור מקופל החוצה (החוץ אינו מוגן, זו טעות) והתשוקות תשוקות גלויות וחשוכות מן השמש שהן נשרפות בה כל יום ונולדות ברחוב הצורב ובחדר המואר בשעות הבוקר של אוגוסט".

"רואה", "מרגישה", "כותבת" הם שלושה פעלים סינונימיים ביצירה של אלמקייס. השפעתו של החוץ עליה ורצונה לגלות לאן היא שייכת הופכים אנשים למקומות, ומקומות לזיכרונות: "לתת לאהוב מיליון שמות, למשוח אותו בכל מילה בשפה, לברוא אותו בכל מילה בשפה, לקרוא לו המקום. לשרטט בשפה את המפה הגיאולוגית שהיא לבו … ההליכות הרגליות המתישות, הכוויות מן התה הרותח, האצבעות הקטנות שנחבטות בפינות, כל אלה ללמדני את מקצוע הקרטוגרפיה שאדע להתמצא במרחקים ובקִרבות בינינו, שאדע לבטל את הקְרָבות בינינו במדע, להבדיל בין גוףמים שלי לגוףמים שלך. לקרוא לו המקום."

ויש השפה. יש העברית שאלמקייס שולטת בה כבמטה קסמים. היא יודעת על אילו כפתורים ללחוץ במנגנוני השפה כדי לקבל תוצרים מדויקים. עם זאת, קשה לי לדמיין אותה מכנה את העברית שפת־אם, כי מהמשפט הראשון של החיבור ועד סופו באה והולכת דמותה של השפה הערבית ומרחפת על פני הדפים כמו רוח רפאים. יותר מכך, אם הערבית, שפת הוריה של אלמקייס, ילידי מרוקו, מצטיירת כסינדרלה שאלמקייס ועוד רבים מבני דורה עמלים להצילה, להחזירה לחייהם כפי שנכחה בחיי הוריהם, הרי העברית שבה היא דווקא מצטיינת מתוארת כ"נכה" ו"מטופשת". אמנם אלו תיאורים של האם, שמתקשה בלמידת השפה (עוד סיבה שהעברית אינה שפת־אם), אבל נדמה שאלמקייס בהחלט נהנית מהלך הרוח הזה של אמהּ. היא לומדת ערבית. האם משום שבערביוּת מסתתרת השייכות שהיא מחפשת? "המרוקאיות היא מצב תמידי של געגוע," היא כותבת ומקמטת את ליבי, משום שאין מקום זר יותר בעולם מחיים בשפה שאינה שלך או געגוע לארץ שהייתה ולא תהיה עוד לעולם.

ויש הגוף. כמעשה מרגריט דיראס אלמקייס עוברת בכתיבתה מגוף ראשון לשני לשלישי במרווחים של שורה או שתיים ובאותה הפסקה. במחיר של בלבול הקוראת, ולחלופין במחיר כישופה במערבולות הגופים, אלמקייס חושפת את הסכסוך עם הגוף: גוף השפה, גוף האישה, הגוף שלה, שאיתו היא מבקשת להתפייס במהלך החלק השני והמצמית של הממואר, שנקרא "בגוף שני". גופה הכאוב החלים, אך השאיר אחריו שובל של מקומות־זיכרונות־איברים פצועים וקשה לה להתחבר אליו, "אבל זה לא הגוף שלה … הוא לא הגוף הראשון האמיתי הקלוקל." החיבור שאלמקייס עושה בין הגוף הפיזי הפגום לגופים בשפה יפה ועדין, וייתכן שהוא משרטט בדרכו את המפה הגאולוגית של המקום שהיא מחפשת עבור עצמה.

אלמקייס מעידה על עצמה שמיום היוולדה היא נועדה "לספר את עצמה לדעת." אך מה קורה כאשר סופרת מבקשת לספר ובה בעת להסתיר? זו התחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה. אין ספק שבממואר הזה היא מגלה באומץ לב יותר מטפח, אך גם מכסה במילים יפות ובמשפטים מעגליים טפחיים. אמנם לעיתים כדי להצליח לספר את הכאב יש לייפות אותו, כביכול אם נעטוף את הטראומה ביופי ובצחות השפה, מקומה בעולם יהיה נסבל יותר, היא תתקבל ביתר פתיחות והבנה. המחשבה הזאת מובנית לי, וגם נהניתי לאפשר לשפה הייחודית של אלמקייס לחדור אליי בעת הקריאה. אך בשעה שבממואר זה היא הוכיחה מעל לכל ספק את שליטתה בשפה ובמידה מסוימת העמידה אותה במרכזו, אצפה לצאת ספרה הבא כדי לקרוא עוד מהמעמקים החבויים. או אם לעשות שימוש מניפולטיבי מעט (אני מודה) באתגר שהציבה לעצמה אלמקייס בסוף החיבור: "בואי נראה מי את מחוץ לשפה."

 

זהר אלמקייס, "בית הנתיבות", הקיבוץ המאוחד, 2020.

.

 

 

» מאמרה של יערה שחורי, "הקרנף של אסף", המוסך, גיליון 67

 

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי על "נבדה" מאת מיטל זהר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | הקרב על הוָו

"היינו שם בלי חי"ת ובלי רי"ש וכל אחת נאבקת על התור שלה להיות נקייה. ה־M16 עדיין היה אצלי ביד אחת, וביד השנייה שמפו ומסכה לשיער." פרק מתוך "החיילת", ספר בכתובים מאת פאולינה טוכשניידר

שרון פוליאקין, זמן מחצית החיים, שמן על בד, 200X170 ס"מ, 2002

.

מתוך "החיילת"

מאת פאולינה טוכשניידר

 

כשירדנו מהאוטובוס הבנתי שהצבא הזה שהגוף שלי שייך לו עכשיו בעיקר אוהב לתת זמנים ולראות צורות. אמרו לנו, "שלושים שניות!" ואז היינו צריכות להסתדר באיזשהו אופן, בחי"ת, ברי"ש. ואז גיוונו וצעקו "עשרים שניות!" ואז צעקו שנסתדר בזוגות, בשלשות, וכך הלאה. ההסתדרות הזו הייתה כנראה קריטית לפני כל פעולה, לפני שטיפת ידיים, לפני כניסה לחדר אוכל, ביציאה מחדר אוכל, לפני מסדר, בתום מסדר, וככה העברנו בעצם יום שלם. הרבה מהזמן התבזבז על מספר מכובד של כישלונות להסתדר ברי"ש או בחי"ת או בשלשות, ואז נאלצנו להתחיל שוב ושוב עד שנעמוד בזמנים. הבחנתי שזה נהיה מלחיץ ביותר לפני ארוחת הצהריים, כשכולן כבר מתות לאכול. חשבתי שאפרוץ בבכי מרוב שהתעכבנו על השלשות מחוץ לחדר האוכל, אני נהיית מאוד עצבנית כשמרחיקים ממני את האוכל שלי.

האוכל היה דווקא די סביר. היו עגבניות חתוכות לקוביות גדולות, מלפפונים חתוכים לעיגולים עבים, קציצות מתפוחי אדמה שהיו טעימות. אני חושבת שאחרי זה פשוט נתנו לנו נשק, ואז מצאתי את עצמי מסתדרת בחי"ת ורי"ש אבל עם משקולת ארוכה וכבדה, שלא משנה מה עשיתי או איך החזקתי אותה פשוט נדפקה לי כהוגן נגד עצמות האגן, ועד סוף היום הותירה לי בצידי הבטן סימנים כחולים מפתיעים למדי בצבעם המגובש והוותיק. נדמה היה שהצבא עסוק בנשקים האלה ובמימיות שחילק לנו באותו כובד ראש. המימיות היו קשורות לנו לחגורה וסבלנו מטקסי שתייה ארוכים וטקסי מילוי מימייה ארוכים ואז שוב טקסי שתייה ואז טקסי ביקורת על מילוי המימייה. בערב הזהירו אותנו המפקדות שהן יעמידו אותנו בלילה במבחני פתע. מיד שאלתי את עצמי איך הן יעברו מימייה מימייה בחושך, אבל לא, הן דיברו על הנשק. הן איימו שהן יבואו לנסות לחטוף מאיתנו את הנשק, ואמרו שכדאי לנו לישון עם הנשק מתחת לכרית. אני חשבתי שזה ממש מוזר לתת למלא בנות שמונה־עשרה כלי שיכול להרוג אותן ביום מטלטל ורגיש כל כך, ולנבוח עלינו שאם נאבד אותו נשב בכלא לעולמי עולמים וכך הלאה. כל הכלא הזה כנראה לא ממש הרשים אף אחת, כי כשהגיע זמן המקלחות, כולן ששו כל כך להיכנס שהן זרקו את הנשקים שלהן בערימה אחת גדולה וקפצו מתחת למים.

במקלחות היו עשרה תאים להתקלח בהם, ובחוסר רגישות מובהק כל התאים היו חשופים וללא וילונות. בחדר הכניסה למקלחות התנהלה מלחמה: מי תצליח לתלות את המגבת שלה על וו תלייה, מי תצליח לתפוס מקום למסרק ולקרם לחות לשיער, שיחכו לה על הספסל היחיד בזמן שהיא מתקלחת, מי תצליח לדאוג שהמגבת שלה לא תירמס על הרצפה. רובנו עמדנו עטופות במגבות שלנו בצד, מחכות לסבב שלנו בבלגן הזה, כי היינו שם בלי חי"ת ובלי רי"ש וכל אחת נאבקת על התור שלה להיות נקייה. ה־M16 עדיין היה אצלי ביד אחת, וביד השנייה שמפו ומסכה לשיער. את הסבון החזקתי איכשהו בין פנים הזרוע לבית השחי. אחרי שווידאתי שבאמת כל אחת שנכנסת להתקלח זורקת את הנשק שלה לערימה בצד, החלטתי שגם אני בתורי אזרוק את הנשק הצידה אם לא יהיה לי מזל ולא אצליח להשיג וו תלייה. מבעד לכל הרעש והדיבורים של כולן (הן מכירות אחת את השנייה מלפני כן? איך הן כבר הספיקו להתחבר כל כך מהר?) ראיתי שמתפנה מצד ימין איזה פתח בהמון, ראיתי איזה וו, ואם אני אידחף עכשיו אני אצליח לשים את המגבת שלי שם ולקבוע עובדה, שזו עכשיו אני שנכנסת תכף להתקלח. השתחלתי מהר ואת המגבת באמת הצלחתי לתלות, אבל לא היה סיכוי שאשים שם מסכה לשיער (מה חשבתי לעצמי כשהבאתי את המסכה הזו, שצריכה להיספג בשיער כעשרים דקות לאפקטיביות מקסימלית?). הספסל והרצפה מתחת לוו התלייה היו מפוצצים בכפכפים, קרמים, גומיות, תחבושות, תחתונים להחלפה, גרביים לחות, ומסביב רעש, רעש לא ייאמן, שהפיקו בעיקר כל מיני בנות גאות ולא מפוחדות שלא מתחבאות מאחורי המגבות שלהן אלא הולכות בגוף חשוף, חלקן עם טוסיקים רזים וציצים ענקיים וחלקן בגוף רופס ורב משמנים. לאחדות מפשעות מגולחות, לאחרות תלתלים ארוכים, חלקן מפליקות עם המגבת לטוסיק המפוחד של זו שבדיוק אזרה אומץ להוריד את המגבת ולרוץ למקלחת, חלקן מבוהלות, מכונסות אל תוך עצמן והמבט שלהן קבור ברצפה. מיד זיהיתי שאני שייכת לאלה הקבורות, ואם איזו אחת בטוחה בעצמה תעבור לידי בדיוק בין הרגע שבו אני אמורה להוריד את המגבת לרגע שאהיה מתחת לזרם ותפליק לי בתחת, אני כנראה אמות בו במקום, אני אתעלף פה על הרצפה הרטובה הזו ולא אקום יותר. הרגשתי תחושת חנק והעיניים שלי התרוצצו בין כולן, ניסיתי לחשוב איפה אני אניח את מסכת השיער שלי כדי שאף אחת לא תגנוב לי אותה (הן כולן נראו לי כמו גנבות, נוכלות). שמתי את הנשק ראשון על וו התלייה, תזכרי שזה המתלה השלישי מימין, ציינתי לעצמי בראש כדי שלא אטעה ואקח נשק של מישהי אחרת, ושמישהי אחרת בבקשה אלוהים לא תיקח את הנשק שלי, טוב, אין ברירה, אני אתלה את המגבת על הנשק, אני חייבת, אני אחרת בחיים לא אתקדם ככה. את בת מזל שבכלל מצאת איפה לתלות את המגבת! ניסיתי לעודד את עצמי כשראיתי בנות שפשוט קיפלו את שלהן על הרצפה בלית ברירה. וככה, עירומה, שפופה, כיסיתי בתנועה החלטית עם המגבת את הנשק, שאף אחת לא תיקח לי אותו. ידעתי שמרגע שהמגבת באה במגע עם הנשק היא הופכת למטונפת ודוחה כי הנשק הזה הסתובב כל היום בחוץ, וזה היה עוד סטנדרט ניקיון משמעותי שנזרק לפח. רצתי הכי מהר שיכולתי לתא המקלחת שבדיוק התפנה, שרק איזו אחת עם ביטחון לא תפליק לי. מתחת לזרם ועם הגב לכולן, עצמתי עיניים וניסיתי ליהנות מהמים, שהרי למים תמיד יש אפקט מנצח ומרגיע, וגם פה הייתה שנייה כזו (כנראה השנייה הקצרצרה ביותר שנמדדה בחיי), שנייה שבה הרגשתי קצת נקייה, קצת אני עצמי שוב. אבל התנועות שלי דיברו אחרת, הן היו מהירות נורא. מהר שמתי שמפו על היד, מהר חפפתי את הראש, מהר קרצפתי מתחת לבתי השחי, וכל רגע סובבתי את הראש אחורנית, בודקת מה הן עלולות לרצות ממני, מה הן עלולות לעשות, מה הן עלולות לגנוב, ובכל זאת ערכתי את הבדיקות שלי במבט מושפל, כי יותר מכול הפחיד אותי קשר עין. רק לא קשר עין בזמן שאני עירומה. כשסיימתי זינקתי החוצה הכי מהר שיכולתי, כמעט רצתי למתלה השלישי מימין, וברגע שעטפתי את עצמי במגבת נרגעתי, זהו, זה נגמר, את עברת את זה, זה נגמר. התנגבתי בזריזות ואמרתי לעצמי שעוד נקודה אופטימית להיאחז בה היא שלפחות אין לי מחזור, כי בדיוק מישהי עירומה לידי הניחה כף רגל על הספסל ופישקה את רגליה גדול־גדול והחדירה טמפון, ככה מול כולן, רציתי למות וברחתי בחזרה לחדר.

במיטת הקומתיים תפסתי את המיטה התחתונה. מעליי הייתה בחורה שכבר נשברה עוד קודם ובכתה לפני ארוחת הערב. הסתכלתי בנייד שלי וראיתי שכבר חצות, כיוונתי שעון לארבע וחצי, לקראת מסדר בוקר בחמש. הנחתי את הנשק מתחת לכרית, וזה היה לא נוח, הזזתי כל רגע את הראש מצד לצד. הטמפון שההיא החדירה לא יצא לי מהראש. מישהי כיבתה את האור הגדול בחדר והיינו עכשיו שש בנות שקטות ומתוחות במיטות שלהן. במסדרון בחוץ יכולתי לשמוע בנות מתרוצצות ומדברות, טורקות דלתות, צוחקות בקול. לא הבנתי אותן, אני הייתי גמורה, מבוהלת. התנחמתי בשינה, בניתי עליה, היא תמיד מסדרת. אני אקום אחרת, אני אקום עם כוחות, משהו חייב להשתנות לטובה. העיניים שלי נעצמו בעייפות גדולה ושקעתי לחור שחור שממש בלע אותי, ישנתי חזק, אני לא בטוחה בדיוק כמה זמן. התעוררתי פתאום מצרחות מחרידות מחוץ לבניין, חשבתי שאני חולמת אבל זה נמשך, בחוץ צעקו, "שריפה! שריפה!"

התיישבתי בבום במיטה וראיתי גם את הבנות בחדר מתיישבות אחת־אחת, "שריפה! החוצה כולם!" המשיכו בחוץ, הופעלה אזעקה חזקה שהקימה אותנו מהמיטות. שמעתי דלתות נפתחות וריצה במסדרונות, אחת מיד התחילה לבכות ועמדה לברוח בריצה, "הנשק! הנשק!" צעקתי לה, איכשהו במקום להבין שאני עומדת אולי להישרף, עדיין פחדתי מעניין הנשק הזה. רצנו למטה, נדחפנו במדרגות, מעדנו זו על זו. הגענו עשרות בנות בשיער פרוע לרחבה, המפקדות כבר עמדו שם וחיכו. לקח לי רגע להבין שהן נובחות, "להתארגן בחי"ת! כולם!" מה חי"ת? שריפה! ועדיין נעמדתי בחי"ת כאילו זה מה שיציל אותי. אולי זה מה שיוציא אותנו מכאן יותר מהר? עזיבה במבנה רגלי מסודר? חשבתי בבלבול. ברגע שהפסיקה הריצה ברחבה כבתה גם האזעקה.

"זה היה תרגיל!" נבחה המפקדת. "זה היה רק תרגיל – הפעם!"

בטמטומי לקח לי כמה שניות להבין מה היא אומרת.

"מי נמצאת כאן בלי הנשק שלה?" היא נבחה ואז הבנתי. לא יכולתי לסבול את התעלול האכזרי הזה, שרק ככה הצלחתי להסתכל עליו – תעלול אכזרי שקיבלתי כעלבון אישי. מה השעה עכשיו? עוד כמה זמן נשאר עד שצריך לקום שוב בבוקר? אם לא ישחררו אותנו לשינה מיד אין סיכוי שאחזיק מעמד מחר. אבל המפקדת נאמה עוד רבע שעה על שמירה על הנשק שלנו בכל מצב. לבסוף הורתה לנו להתפזר לחדרים. חזרנו תשושות, גמורות, אני הרגשתי ממש נבגדת על הגזל הזה של שעות השינה. הרגשתי שהרגליים שלי ממש רועדות מכעס כשנשכבתי במיטה. ריחמתי על עצמי מאוד. השעה הייתה שתיים וחצי. היו לי רק עוד שעתיים של שינה, איבדנו זמן שינה יקר בתרגיל המטופש הזה. גיליתי שאני ערנית למדי ולא מסוגלת להירדם. ניסיתי להתרכז בשינה אבל לא הצלחתי. הלחיץ אותי שהזמן הולך ואוזל, תכף אני קמה. הלחיץ אותי להיות ערה ככה ברצף, זה בטוח יהיה יום נוראי. התחלתי לבכות. זהו, זה קרה. זו הייתה יבבה קטנה שמיהרתי להחניק. עוד יבבה נפלטה, שקטה מאוד. כנראה שמעו אותה, כי כל הבנות בחדר התחילו לבכות, זו אחר זו, חלק ביבבות קטנות, חלק ממש בגדולות. כל הבנות בכו במשיכות אף ונזלת, מלאות רחמים עצמיים. הצטרפתי שוב גם אני. מתברר שרק היה צריך לתת את האוקיי.

 

פאולינה טוכשניידר היא ילידת 1987. זהו קטע מספרה הראשון, בכתובים. 

 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: פרק מספר בכתובים מאת אלעד בר־נוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | כל חוש תועה בי

"בלכתו בפינות הכבויות של העיר הוא רק חולף על פני הדברים, נזהר ממגע עם אנשים, ממעט בדיבור, ובכל זאת הדברים חודרים לגופים בצורה נסתרת." מתוך "הרשתית", ספרו החדש של עידן צבעוני

איתי בר־יוסף, ללא כותרת, מתוך Else Wheres, סדרת תצלומים, 2012

.

שני פרקים ראשונים מתוך "הרשתית" / עידן צבעוני

 

הלב עומד

בזמן האחרון אני מנסה להתרכז בנוף, לזכור אותו, מחשש שלא אראה אותו שוב. הלב עומד. עיני המרצדת מול המראה עודנה מבקשת לספר את גורל הדמעה (אבוי לדמעה שרוצה לרדת). הלשון שותקת. אני מניח לבושה ולכפרה לתווך את חיי, שכן משעה שלא איבדה דבר הלשון שוב אינה יכולה להחזיר דבר.*

הבקרים עודם קרירים וצלולים. והוא, עם מי יחלוק את צערו, את כיעור בשרו? למי יספר כל הלילה בעין בוכִיָה למחצה על מזרקים שהוטבלו ברתיחה זהרוּרָה של להבה וננעצו בעורות מחוררים, על רופאים המציגים חזות סבירה וסמכותית ביחס לפני הדברים אשר מבחינתם רק מבצבצים בעיוורון? את צילו המכמיר של מי יפרוש על הכול כמו דיו של דיונון?

שוב אותן נסיעות שלאחר משמרת לילה בבית החוסים. גופי החוסים עודם רדומים, דוממים, רפויים, פרוּמֵי ראש, פרועים על שפתם, נגע אדמדמת בקרחתם, עור בשרם בהרות כהות – בשעה כזו ממי יוכלו לבקש עזרה? (האם ראו הרופאים אי פעם את המחלקה בעירומה?). שוב יום הדין שלו, שלה – לידה מדומיינת הרת אסון שלא התקיימה מעולם (הוולד שלה שנוצר מדם הנקבה ומלובן האיש מחפש את מוּמוֹ), גוף שלא נוצר, דמותה החמקמקה של שרה שלעולם אינה נקבעת אצלו באופן סופי עם נסיגת יומו. הלב נכנע.

תהליך ההחלמה של עינו השמאלית נמשך כבר שלוש שנים, ורשתית העין שלו עדיין רחוקה מלהיות במצב שבו הוא רשאי להשתמש בה ללא תכלית. לאחר המשמרת נרדמים זה לצד זה במונית, כתף אל כתף. הלב נשרף. הבל פה של בוקר שנמהל בגרעיניות מחוספסת, בזיכרון שחוזר ונסוג כמו גאות, בדמעות שמפיקות הנאה מכאב. הלב נחקר. ההצטמצמות הקשוחה של כל אחד ואחד לענייניו הפרטיים נראית בעיניו מאוסה, אכזרית, זן מבעית של אבסורד. הלב מרמה. פרסומות של ניאון באור ירוק וכתום כל הלילה, בָּרִיק. הלב שומע. והבוקר הזה הנזוף אינו שונה במאוּם מבקרים אחרים. הלב מצטמק.*

בלכתו בפינות הכבויות של העיר הוא רק חולף על פני הדברים, נזהר ממגע עם אנשים, ממעט בדיבור, ובכל זאת הדברים חודרים לגופים בצורה נסתרת: אדם שמדבר אל עצמו אל תוך הלילה; אישה שחולמת מבעד לסירים חלודים; רחובות שוממים השרויים בדממה; משטחי בטון אטומים; חזיתות זכוכית כמשטח אור שחור; היעדר מסחרר של רגשות – מכל אלה ביקש להימלט בלב נרמס.
מזה חודשים הוא סובל מדיבור המדמה דבר יופי או כיעור. אבל תחילה הגוף העייף, המותש, ללא־מגע, א־פאתי. הלב נמס. הגוף הסבוך בדפנות העור. מגורים משותפים הם יוצאים מן הכלל בעיר הזאת. הלב מודה, הלב מתבדה, הפועל חוזר אל ביתו במדרון. עד כדי כך מעורר הדבר רחמים בליבו שכך זה מתנהל בעיר שבה כל איש חי רגעים ספורים עבור עורו בלבד, שבה כל איש בגפו, גם במותו. הלב נחרד.*

ללא רצון התהלך שפוף במהומה בלב העיר, ולכל אשר הביטו עיניו ראה אנשים רצוצים שנפשם נואשה. אולי ראה אישה קשישה מתנהלת ברפיסות ופסע לקראתה בדאגה, אבל בהיסח הדעת הבחין במשהו אחר שצד את מבטו, הסתובב סביב צירו, פסע לאחור, נתקל באשפה, נבהל מהצל שכביכול הוטל עליו והמשיך בדרכו.

 

הרחובות

הרחובות שבהם התהלך לפני משמרת הלילה הארוכה עם החוסים* היו מלאים בני אדם, המון שמתנועע ושוטף בהמולה לאיזה מקום לא מובחן – מנהגו שמור בשיגעון. והוא בקושי רב היה יכול להתקדם אלא רק בזהירות והתחשבות בהולכים ושבים לאורך הדרך. המחזה הזה, של כל כך הרבה אנשים נטולי הבעה, גרם לו להביט בהם, להתעמק בחיצוניותם בדקדקנות יתר מכפי שהיה יכול להרשות לעצמו.

אבל חרף זאת שהלך סחור־סחור, חרף זאת שנשא בתוכו כמטרד את זיכרון המחלקה על פרטיו השוליים ביותר, למרות בקשתו לניתוק חלקי העבר, חרף זאת שאימת השיגעון רדפה גם אותו כהשפלה, חרף זאת שביקש לרפא את חוליה המר של שרה במו ידיו למרות אזהרות חוזרות ונשנות של חברים – חרף זאת לא היה יכול לקיים את הבטחתו לעצמו לחרוג מהעיר ומִנהגה.

התרוצץ באין מנוח מרחוב לרחוב. אמר: כמעט אני משתגע. אמר: ראשי עליי מתחיל מתנועע. אמר: כל חוש תועה בי, דעתי נטרפת. אמר: לא עוד אטיל ספק בדמי. אמר: אני שב לעפר, ראו אותי. אמר: רצועות תלויות משערות ראשי. אמר: עמוס עברי. אמר: ראו את הבעות פניי כשהן ערות. אמר: סדקים חסרי ערך פורצים מדמותי. אמר: האֵם היולדת – משוש ליבה אבד לה. אמר: חִפרו את דמה למענה. אמר: ראו את האֵם המקוננת בשדה על מום בנה שנפל, שְאוּ תחינה למענה. אמר: התעצבו עליה. אמר: דם בנה נשפך ונספג באדמת מומה. אמר: אזיל עליה דמעות כעולל. אמר: לשוני נצורה, סתוּרה, סרת טעם. אמר: את בשר ליבי אני אוכל כְמוּמָה. אמר: דִמעות אישה מכתימות אותי. אמר: ראו איך עפים עורבים בעיר הזאת באין מטרה. אמר: עדיף ללכת בחשכה. אמר: ראו, היסוד שלי נמצא מחוצה לי. אמר: אני צד זהרוּרֵי אור. אמר: שמא מהרהורי ליבי אני רואה דברים? אמר: זרם החשמל עובר בעצמותיי דרך הבוֹרִית המוּתָכָה. אמר: בכל מקום אני שומע את שְמֵך. אמר: האם אבדה לי היכולת לחמול?*


*הוא מתעקש על כך שבכניסתו הראשונה למחלקה (סטודנט שנה א' לשפות עתיקות), בעצת ידידה שעבדה שם ימים רבים לפני שפגש את לילו, נאמר לו שהסובלים כאן הם לחלוטין חסרי תחושה – מיואשים או אדישים במידה בלתי נתפסת, בלי שום סיבה נראית לעין. שהם הופכים לחסרי מנוחה, מדוכאים, חסרי שינה, או ששנתם היא שינה מופרעת. פחדים בלתי הגיוניים אוחזים בהם. הם נוטים לשנות את דעתם במהירות, להפוך לשפלים, פשוטים במוחם, למרושעים, למוחצנים, לנדיבים בצורה מוגזמת, שכן זו הפכפכותה של המחלה (קללה אוֹרֶרֶת) המטלטלת אשר שולטת בהם.
אם המחלה הופכת להיות תוקפנית יותר, יעילה יותר, היא תמלא אותם שנאה גדולה יותר. לכן הם יימנעו דרך קבע ממקומות שבהם מתקבצים בני אדם ויעלו על דעתם קינות ואהבות סרק. הם יתלוננו על מר גורלם ויביעו תשוקה עזה למות. כך הם מובלים־נגררים בעל כורחם אל אדישות פוצעת ומשתקת, אל רפיון הגוף והתנזרות מהנאות החיים. אט־אט, מבלי שביקשו זאת לעצמם, הדם לבד נטשם, הם נמוגים בלבן מחוויר, נחתכים עמוקות בווריד המאושר המוביל דם הזורם חופשי בכל חלקי הגוף, שוכחים את עצמם בעווית שפתיים נפוחות.
* נאמר לו שאחראי המחלקה רשאי להטיל עונשים על החוסים: השעיה של הזכויות, הערות מרושעות בהיסח דעת, הגעלה עצמית, ענישה גופנית מתונה ולעיתים חמורה, נעילת חוסה בחדר מבודד למשך שעות, ימים, חודשים ושנים, מניעת מגע זר בין החוסים (בינם לבין עצמם) ומניעת מגע בין החוסים לצוות המטפל, איום סמוי להציב את החוסה ברשימת המתנה לחשמל שיבוא מאינסוף, העברת החוסה למחלקות לא רצויות, מדורדרות לא פחות, או שליחתו לביצוע משימות לא נעימות כמו ניקוי אחר אלה שאיבדו את השליטה על סוגריהם.
באותה מידה הוא יכול להעניק לחוסים זכויות־יתר מוּתְנוֹת: בחירת העבודות הנהוגות במחלקה, בחירת החדרים או המיטות הטובות יותר, קצת יותר פרטיות, כלאחר יד פיזור דברי מותרות קטנים כמו קפה או סוכר, יציאה מהמחלקה ללא פיקוח או סתם יחס אנושי טוב. והרי החיים המצויים במחלקה מורכבים מהתלכדותם יחד של ריבוא החוקים הקטנים, ההקפדות, הצומות, הכפרות, הבושות וההשפלות, כל אלה מרכיבים בדרכם המזוככת את שגרת היום.
* לוּ רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש שנדמיין מבנה מרווח, דומה לארמון, מאוורר, מורם ואלגנטי, מוקף בשטח רחב וגינות. או־אז היו יכולים השמש והאוויר להיכנס בחשאי מבעד לכל חרך וחלון. נוף השיחים והשדות השדופים שנראים מרחוק, השמש בעדנתה האור־סגולית המלטפת את פני הדברים, קבוצות העובדים המסורים – כל אלה לא עוד יוסתרו על ידי סורגים חלודים או וילונות שעטו על עצמם אפור דהוי. הכול יהיה שקט, נקי ומזמין.
כל החוסים במקום יופעלו על ידי הדחף הנסתר של הנאות החושים. המקום ידמה אז בעיניו לכוורת הרוחשת פעילות אנושית שכולה בטוב. אין כפייה, אין שלשלאות, אין סכינים שלופים לאדמה העורגת; אין שוטים, מזרקים או הלקאות בקהילת החוסים הזאת, שכן כל אלה נודעו ברבים כאמצעים בלתי יעילים ביחס לשכנוע, לחיקוי ולרצון הכן והטוב להגיע לסיפוק באמצעות תרפיה מוסרית.
* יש לספק לחוסים את הצרכים החיוניים ביותר: מישוש סמכותי בגבשושית הראש, חנק זמני בקצה האף והלשון, מגע עדין של השפתיים, ריחות צואה קרים המנשבים לאורך המסדרון, מזלגות שאוכל רקוב נעוץ בין שיניהם, דלתות שירותים שמתנודדות בחריקה על צירן, מיטה, מזרן, שמיכת צמר עבה יחסית, כיסוי ראש וכרית.
במרווח שהולך וצר בין אסיר לקבצן יש להם הזכות לבצע פעולות לא חיוניות אחרות: לאיים בעזיבת המחלקה, לבלוע מזון מקולקל שמעורר בחילה, להקיא, לבקש אש לסיגריה, להכעיס את הצוות המטפל, להסס לספר את קורותיהם שלפני האשפוז לפי סדר הזמנים, להצית את המחלקה.
* לו רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש מאיתנו לצלול אל תוך תמונה שבה נראה חולה עירום למחצה מחובר לקיר באמצעות מתקן דמוי חבית סביב רגליו, מפרקי ידיו כפותים והוא מרוסן על ידי קבוצת משגיחים. טבעת ברזל חסונה נכרכת סביב צווארו, ממנה נמשכת שרשרת קצרה דרך טבעת שמחליקה מעלה־מטה על מוט ברזל שנעוץ בתוך הקיר. סביב גופו מוט ברזל חזק, בכל אחד מצידי המוט בליטה מעגלית המותאמת לכל אחת מזרועותיו, מצמידה אותן קרוב לצידי הגוף.
לו רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש מאיתנו לדמיין אישה מוארכת פנים, אישה מוגזמת מוכת מאניה, ולה תנועת זרוע קדמית לא רצונית ואצבעות זרוע ארוכות יתר על המידה, מתייסרת בסבלה בלי לומר מילה, ממלמלת, לפרקים אף תולשת את שערות ראשה עד זוב דם, שורטת אנשים ודברים ולפתע בוכה או צוחקת, מקיפה את עצמה ביגון שהולך ומתגבר.

 

 

עידן צבעוני, "הרשתית", אפיק, 2019.

.

 

 

» במדור מודל 2020 בגיליון המוסך הקודם: פרק ראשון מתוך "הטירה" לקפקא, תרגומה האחרון של נילי מירסקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עבור מי נכתב "זמר שלוש התשובות"?

חזרנו אל השיר שנכתב בשנת חייו האחרונה של נתן אלתרמן

הזמנה לערב פזמוני אלתרמן, 1969, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

הוּא אָמַר: "אִם תֵּלְכִי אַחֲרַי
לֹא קְטִיפָה תִּלְבְּשִׁי וְלֹא מֶשִׁי
יִהְיֶה מַר עַד בְּלִי כֹּחַ אוּלַי"
אָז אָמְרָה הִיא: "לְאַט, כֹּחַ יֵשׁ לִי
אִם צָרִיךְ אֶתְהַלֵּךְ בִּסְחָבוֹת
כְּלוֹבֶשֶׁת קְטִיפָה מַבְרִיקָה
אִם צָרִיךְ אֲקַרְצֵף רְצָפוֹת
וְאֶהְיֶה בְּעֵינַי כְּמַלְכָּה.

כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל
אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ
יִהְיֶה טוֹב, אֲהוּבִי, יִהְיֶה קַל
לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ".

אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אֶבְגֹּד
וְאוֹתָךְ אֶעֱזֹב מְיֻתֶּרֶת
בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים לְחַכּוֹת
עַד שׁוּבִי מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת?"
"אִם צָרִיךְ לְחַכּוֹת אֲחַכֶּה"
כָּךְ אָמְרָה וּפָנֶיהָ בָּאוֹר.
"אִם צָרִיךְ לֹא לִבְכּוֹת לֹא אֶבְכֶּה
הָעִקָּר שֶׁאֵדַע כִּי תַּחְזֹר
כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל
אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ
יִּהְיֶה טוֹב אֲהוּבִי יִּהְיֶה קַל
לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ".

אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אַגִּיד
כִּי עָלַיִךְ לָקוּם וְלָלֶכֶת
וְלִשְׁכֹּחַ אוֹתִי וְשֵׁנִית
לֹא לָשׁוּב כִּי לָרְחוֹב אַתְּ מֻשְׁלֶכֶת?"
הִיא רַק רֶגַע שָׁתְקָה וּתְחַיֵּךְ/וַתְּחַיֵּךְ
אָז דִּבְּרָה וּפָנֶיהָ כַּכְּפוֹר
"אִם תֹּאמַר לִי לָלֶכֶת, אֵלֵךְ,
אִם תֹּאמַר לֹא לַחְזֹר, לֹא אֶחְזֹר.

אַךְ דָּבָר רַק אֶחָד אַל תִּשְׁאַל
אַל תֹּאמַר לִי אוֹתְךָ לִשְׁכֹּחַ
כִּי אֶת זֹאת אֲהוּבִי לֹא אוּכַל
בִּשְׁבִיל זֶה לֹא יִהְיֶה לִי כֹּחַ.

 

בסיום לימודיו באוניברסיטת נאנסי, שב נתן אלתרמן בן ה-22 לארץ בקיץ 1932 ובליבו ההחלטה – אגרונום הוא כבר לא יהיה. במקום זאת, חיפש ואף מצא תעסוקה בכתיבה, בעיקר עיתונאית בתחילה. סוף 1933 והמשורר מטעם עצמו כבר מוזמן לכתוב פזמונים לתאטרון הסאטירי "המטאטא".

תאטרון המטאטא, 1946, הצלמניה

 

שלושת אפיקי הכתיבה העיקריים של אלתרמן הונחו באותה תקופה מעצבת: הכתיבה הרצינית – השירה; הכתיבה הפובליציסטית – מה שכינה שירי העת והעיתון; והכתיבה המשוחררת – הכתיבה הפזמונאית, בעיקר לתאטראות הבידור. רק בסוף שנות החמישים יתנסה בכתיבה מסוג אחר, זו שתזכה אותו בביקורת החריפה ביותר שיספוג במהלך הקריירה המפוארת שלו, כתיבת מחזות.

המחזה הראשון שכתב אלתרמן היה פונדק הרוחות. הראשון שהוצג – כנרת, כנרת.

מפגש חברים בקפה כסית (אלתרמן השמאלי ביותר), שנות ה-60 של המאה הקודמת, אוספי ביתמונה

 

בשנת 1969, שנה לפני מותו, כתב אלתרמן את המחזה הקומי "צץ וצצה". המחזה שחיבר אלתרמן לא הוצג מעולם ולא פורסם במלואו עד היום. חוקרת התאטרון דבורה גילולה מציינת ש"דפים מעטים בלבד שרדו ממנו בעזבונו של אלתרמן, ומן הפזמונים הכלולים בו התפרסם רק חלק".

הקטעים שכן פורסמו מבהירים את כוונת המשורר: מחזה קומי-מוזיקלי, הבנוי כמערכון אחד ארוך המשלב כ-20 פזמונים מתקופות שונות ביצירת אלתרמן.

עלילת המחזה מתרחשת בספרייה, שבה מוצא עצמו צץ – סטודנט צעיר שנמנם בספרייה במקום ללמוד – כלוא עם הספרן (דפדפת שמו) ושכנה שגרה מעל הספרייה (צצה). הדמויות במחזה פושטות צורה ולובשת צורה אחרת – צץ הוא לעיתים סטודנט, לעיתים עסקן פוליטי, ובמקרה אחד גם מהפכן במהפכה הצרפתית. בסוף ההצגה מצליחים צץ וצצה להימלט מהספרייה, ומגיעים למועדון לילה בשם 'אוריאנה'.

ההצגה כאמור לא הועלתה מעולם על הבמות ומן הדפים הספורים שנותרו ממנה אפשר לשער שאלתרמן לא סיים אותה. הבמאי שהזמין את ההצגה, שמואל בונים, החליט להעלות תחתיה ערב פזמונים מסורתי יותר לכבודו של אלתרמן.

הקונספט של ערב פזמונים לא היה זר לקהל הישראלי, ואחת ממטרותיו הייתה הכנסת פזמונים חדשים בין הישנים והמוכרים יותר, כך שהקהל ייטיב לקלוט את החדשים. תחילה חשב הבמאי בונים לשלב קטעי קישור חדשים פרי עטו של אלתרמן, אבל גם תכנון זה נזנח בשלב מסוים. השם הראשוני היה "ערב פזמוני אלתרמן", ששונה לבסוף ל"צץ וצצה" המקורי.

ארבעה יוצאי להקות צבאיות השתתפו במופע: רבקה זוהר (להקת חיל הים), טליה שפירא (להקת גיסות השריון), עזרא דגן (גם מגיסות השריון) ומנחם זילברמן (להקת הנח"ל). שחקן מנוסה יותר, בומבה צור, נכתב אף הוא לתוך ההצגה בדמות פועל במה החולם להיות שחקן.

ארבעת הקריקטורות הן פרי עטו של במאי ההצגה, שמואל בונים, מתוך הכתבה של טלילה בן-זכאי בעיתון מעריב, 14 באוגוסט 1969

ארבעת הקריקטורות הן פרי עטו של במאי ההצגה, שמואל בונים, מתוך הכתבה של טלילה בן-זכאי בעיתון מעריב, 14 באוגוסט 1969

 

הפקת המופע הוטלה על אברהם דשא פשנל, שבחר לפנות לא למלחין יחיד, אלא לשורה של מלחינים עבור הפזמונים החדשים והישנים של אלתרמן (אלו שטרם הולחנו). למרות ההתחלה המקרטעת, זכתה ההצגה להצלחה בקרב הקהל והוצגה ברחבי הארץ. פשנל דאג אף להפיק שני תקליטים שהוקלטו בנוכחות קהל, ובהם עשרים פזמונים ושני המערכונים היחידים במופע.

ההחלטה להעניק לרבקה זוהר מקום מרכזי במופע הייתה של המפיק פשנל. הוא פנה לאלתרמן וביקש ממנו שירים נוספים עבורה. השיר "זמר שלוש התשובות", המציג דמות אישה כנועה הרוחשת אהבה לבן זוגה הגחמני, שלא היה אמור להיכלל בהצגה, מצא את דרכו אליה והפך ללהיט אדיר.

לא ברור האם חיבר אלתרמן את "זמר שלוש התשובות" במיוחד עבור זוהר או האם חיבר את השיר קודם ופשוט העניק אותו עתה לפשנל – זוהר טוענת שהמקרה הראשון הוא שקרה, בביוגרפיות ומונוגרפיות אודות אלתרמן לא נזכר פרט זה. בכל מקרה, בחלק השני של המופע הושמעו שמונה פזמונים, בהם "זמר שלוש התשובות", שאותו שרה זוהר.

בשנת חייו האחרונה שמר אלתרמן על סדר יום עמוס. הוא מצא זמן לצפות בהצגה ואף קרא את רשימות הביקורת שהתפרסמו בעקבותיה. עד כמה שימחה הצלחת המופע את המשורר המזדקן שביקש להוריד את שמו מרשימת הכותבים של ההצגה?

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז חודש השיר בידי זהבה בן בשנת 1998 במסגרת הפרויקט "עבודה עברית", ספג השיר ביקורת חריפה על המסרים השוביניסטיים שבו. בכך הוא מזכיר שיר אחר, שזכה לביקורת דומה, השיר "וידוי" שחיבר חברו של אלתרמן, המשורר אלכסנדר פן לאשתו השנייה.

לא נתיימר לקבוע איזה שיר מתאים לאיזו תקופה, בדיעבד מילות השיר נשמעות צורמות גם לרבקה זוהר, שכתבה באוטוביוגרפיה שלה (עץ הזית, 2007) כך: "לאחת החזרות, בבית המורה בתל-אביב, מגיע נתן אלתרמן. מתרשם. קורא לי אליו. אינני זוכרת מה אמר לי ומחליט לכתוב שיר במיוחד לזמרת והוא כותב את השיר "זמר שלוש התשובות". בכותבי שורות אלו עדיין יהיה השיר האומלל הזה אהוב ואני לא יכולה לשאת מילותיו".

רבקה זהר קאלו, עץ הזית, הוצאת דע"ת, 2007

 

באלבום הבכורה של רבקה זוהר הופיע השיר יחד עם "אוריאנה" מהמופע "צץ וצצה".

 

לקריאה נוספת

דבורה גילולה, מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008

דן לאור, אלתרמן, הוצאת עם עובד, 2013

 

כתבות נוספות

הווידוי של אלכסנדר פן

"דצמבר" – מה עושה הגשם לנתן אלתרמן?

גלגוליו של מעיל