בעבודה | הקרב על הוָו

"היינו שם בלי חי"ת ובלי רי"ש וכל אחת נאבקת על התור שלה להיות נקייה. ה־M16 עדיין היה אצלי ביד אחת, וביד השנייה שמפו ומסכה לשיער." פרק מתוך "החיילת", ספר בכתובים מאת פאולינה טוכשניידר

שרון פוליאקין, זמן מחצית החיים, שמן על בד, 200X170 ס"מ, 2002

.

מתוך "החיילת"

מאת פאולינה טוכשניידר

 

כשירדנו מהאוטובוס הבנתי שהצבא הזה שהגוף שלי שייך לו עכשיו בעיקר אוהב לתת זמנים ולראות צורות. אמרו לנו, "שלושים שניות!" ואז היינו צריכות להסתדר באיזשהו אופן, בחי"ת, ברי"ש. ואז גיוונו וצעקו "עשרים שניות!" ואז צעקו שנסתדר בזוגות, בשלשות, וכך הלאה. ההסתדרות הזו הייתה כנראה קריטית לפני כל פעולה, לפני שטיפת ידיים, לפני כניסה לחדר אוכל, ביציאה מחדר אוכל, לפני מסדר, בתום מסדר, וככה העברנו בעצם יום שלם. הרבה מהזמן התבזבז על מספר מכובד של כישלונות להסתדר ברי"ש או בחי"ת או בשלשות, ואז נאלצנו להתחיל שוב ושוב עד שנעמוד בזמנים. הבחנתי שזה נהיה מלחיץ ביותר לפני ארוחת הצהריים, כשכולן כבר מתות לאכול. חשבתי שאפרוץ בבכי מרוב שהתעכבנו על השלשות מחוץ לחדר האוכל, אני נהיית מאוד עצבנית כשמרחיקים ממני את האוכל שלי.

האוכל היה דווקא די סביר. היו עגבניות חתוכות לקוביות גדולות, מלפפונים חתוכים לעיגולים עבים, קציצות מתפוחי אדמה שהיו טעימות. אני חושבת שאחרי זה פשוט נתנו לנו נשק, ואז מצאתי את עצמי מסתדרת בחי"ת ורי"ש אבל עם משקולת ארוכה וכבדה, שלא משנה מה עשיתי או איך החזקתי אותה פשוט נדפקה לי כהוגן נגד עצמות האגן, ועד סוף היום הותירה לי בצידי הבטן סימנים כחולים מפתיעים למדי בצבעם המגובש והוותיק. נדמה היה שהצבא עסוק בנשקים האלה ובמימיות שחילק לנו באותו כובד ראש. המימיות היו קשורות לנו לחגורה וסבלנו מטקסי שתייה ארוכים וטקסי מילוי מימייה ארוכים ואז שוב טקסי שתייה ואז טקסי ביקורת על מילוי המימייה. בערב הזהירו אותנו המפקדות שהן יעמידו אותנו בלילה במבחני פתע. מיד שאלתי את עצמי איך הן יעברו מימייה מימייה בחושך, אבל לא, הן דיברו על הנשק. הן איימו שהן יבואו לנסות לחטוף מאיתנו את הנשק, ואמרו שכדאי לנו לישון עם הנשק מתחת לכרית. אני חשבתי שזה ממש מוזר לתת למלא בנות שמונה־עשרה כלי שיכול להרוג אותן ביום מטלטל ורגיש כל כך, ולנבוח עלינו שאם נאבד אותו נשב בכלא לעולמי עולמים וכך הלאה. כל הכלא הזה כנראה לא ממש הרשים אף אחת, כי כשהגיע זמן המקלחות, כולן ששו כל כך להיכנס שהן זרקו את הנשקים שלהן בערימה אחת גדולה וקפצו מתחת למים.

במקלחות היו עשרה תאים להתקלח בהם, ובחוסר רגישות מובהק כל התאים היו חשופים וללא וילונות. בחדר הכניסה למקלחות התנהלה מלחמה: מי תצליח לתלות את המגבת שלה על וו תלייה, מי תצליח לתפוס מקום למסרק ולקרם לחות לשיער, שיחכו לה על הספסל היחיד בזמן שהיא מתקלחת, מי תצליח לדאוג שהמגבת שלה לא תירמס על הרצפה. רובנו עמדנו עטופות במגבות שלנו בצד, מחכות לסבב שלנו בבלגן הזה, כי היינו שם בלי חי"ת ובלי רי"ש וכל אחת נאבקת על התור שלה להיות נקייה. ה־M16 עדיין היה אצלי ביד אחת, וביד השנייה שמפו ומסכה לשיער. את הסבון החזקתי איכשהו בין פנים הזרוע לבית השחי. אחרי שווידאתי שבאמת כל אחת שנכנסת להתקלח זורקת את הנשק שלה לערימה בצד, החלטתי שגם אני בתורי אזרוק את הנשק הצידה אם לא יהיה לי מזל ולא אצליח להשיג וו תלייה. מבעד לכל הרעש והדיבורים של כולן (הן מכירות אחת את השנייה מלפני כן? איך הן כבר הספיקו להתחבר כל כך מהר?) ראיתי שמתפנה מצד ימין איזה פתח בהמון, ראיתי איזה וו, ואם אני אידחף עכשיו אני אצליח לשים את המגבת שלי שם ולקבוע עובדה, שזו עכשיו אני שנכנסת תכף להתקלח. השתחלתי מהר ואת המגבת באמת הצלחתי לתלות, אבל לא היה סיכוי שאשים שם מסכה לשיער (מה חשבתי לעצמי כשהבאתי את המסכה הזו, שצריכה להיספג בשיער כעשרים דקות לאפקטיביות מקסימלית?). הספסל והרצפה מתחת לוו התלייה היו מפוצצים בכפכפים, קרמים, גומיות, תחבושות, תחתונים להחלפה, גרביים לחות, ומסביב רעש, רעש לא ייאמן, שהפיקו בעיקר כל מיני בנות גאות ולא מפוחדות שלא מתחבאות מאחורי המגבות שלהן אלא הולכות בגוף חשוף, חלקן עם טוסיקים רזים וציצים ענקיים וחלקן בגוף רופס ורב משמנים. לאחדות מפשעות מגולחות, לאחרות תלתלים ארוכים, חלקן מפליקות עם המגבת לטוסיק המפוחד של זו שבדיוק אזרה אומץ להוריד את המגבת ולרוץ למקלחת, חלקן מבוהלות, מכונסות אל תוך עצמן והמבט שלהן קבור ברצפה. מיד זיהיתי שאני שייכת לאלה הקבורות, ואם איזו אחת בטוחה בעצמה תעבור לידי בדיוק בין הרגע שבו אני אמורה להוריד את המגבת לרגע שאהיה מתחת לזרם ותפליק לי בתחת, אני כנראה אמות בו במקום, אני אתעלף פה על הרצפה הרטובה הזו ולא אקום יותר. הרגשתי תחושת חנק והעיניים שלי התרוצצו בין כולן, ניסיתי לחשוב איפה אני אניח את מסכת השיער שלי כדי שאף אחת לא תגנוב לי אותה (הן כולן נראו לי כמו גנבות, נוכלות). שמתי את הנשק ראשון על וו התלייה, תזכרי שזה המתלה השלישי מימין, ציינתי לעצמי בראש כדי שלא אטעה ואקח נשק של מישהי אחרת, ושמישהי אחרת בבקשה אלוהים לא תיקח את הנשק שלי, טוב, אין ברירה, אני אתלה את המגבת על הנשק, אני חייבת, אני אחרת בחיים לא אתקדם ככה. את בת מזל שבכלל מצאת איפה לתלות את המגבת! ניסיתי לעודד את עצמי כשראיתי בנות שפשוט קיפלו את שלהן על הרצפה בלית ברירה. וככה, עירומה, שפופה, כיסיתי בתנועה החלטית עם המגבת את הנשק, שאף אחת לא תיקח לי אותו. ידעתי שמרגע שהמגבת באה במגע עם הנשק היא הופכת למטונפת ודוחה כי הנשק הזה הסתובב כל היום בחוץ, וזה היה עוד סטנדרט ניקיון משמעותי שנזרק לפח. רצתי הכי מהר שיכולתי לתא המקלחת שבדיוק התפנה, שרק איזו אחת עם ביטחון לא תפליק לי. מתחת לזרם ועם הגב לכולן, עצמתי עיניים וניסיתי ליהנות מהמים, שהרי למים תמיד יש אפקט מנצח ומרגיע, וגם פה הייתה שנייה כזו (כנראה השנייה הקצרצרה ביותר שנמדדה בחיי), שנייה שבה הרגשתי קצת נקייה, קצת אני עצמי שוב. אבל התנועות שלי דיברו אחרת, הן היו מהירות נורא. מהר שמתי שמפו על היד, מהר חפפתי את הראש, מהר קרצפתי מתחת לבתי השחי, וכל רגע סובבתי את הראש אחורנית, בודקת מה הן עלולות לרצות ממני, מה הן עלולות לעשות, מה הן עלולות לגנוב, ובכל זאת ערכתי את הבדיקות שלי במבט מושפל, כי יותר מכול הפחיד אותי קשר עין. רק לא קשר עין בזמן שאני עירומה. כשסיימתי זינקתי החוצה הכי מהר שיכולתי, כמעט רצתי למתלה השלישי מימין, וברגע שעטפתי את עצמי במגבת נרגעתי, זהו, זה נגמר, את עברת את זה, זה נגמר. התנגבתי בזריזות ואמרתי לעצמי שעוד נקודה אופטימית להיאחז בה היא שלפחות אין לי מחזור, כי בדיוק מישהי עירומה לידי הניחה כף רגל על הספסל ופישקה את רגליה גדול־גדול והחדירה טמפון, ככה מול כולן, רציתי למות וברחתי בחזרה לחדר.

במיטת הקומתיים תפסתי את המיטה התחתונה. מעליי הייתה בחורה שכבר נשברה עוד קודם ובכתה לפני ארוחת הערב. הסתכלתי בנייד שלי וראיתי שכבר חצות, כיוונתי שעון לארבע וחצי, לקראת מסדר בוקר בחמש. הנחתי את הנשק מתחת לכרית, וזה היה לא נוח, הזזתי כל רגע את הראש מצד לצד. הטמפון שההיא החדירה לא יצא לי מהראש. מישהי כיבתה את האור הגדול בחדר והיינו עכשיו שש בנות שקטות ומתוחות במיטות שלהן. במסדרון בחוץ יכולתי לשמוע בנות מתרוצצות ומדברות, טורקות דלתות, צוחקות בקול. לא הבנתי אותן, אני הייתי גמורה, מבוהלת. התנחמתי בשינה, בניתי עליה, היא תמיד מסדרת. אני אקום אחרת, אני אקום עם כוחות, משהו חייב להשתנות לטובה. העיניים שלי נעצמו בעייפות גדולה ושקעתי לחור שחור שממש בלע אותי, ישנתי חזק, אני לא בטוחה בדיוק כמה זמן. התעוררתי פתאום מצרחות מחרידות מחוץ לבניין, חשבתי שאני חולמת אבל זה נמשך, בחוץ צעקו, "שריפה! שריפה!"

התיישבתי בבום במיטה וראיתי גם את הבנות בחדר מתיישבות אחת־אחת, "שריפה! החוצה כולם!" המשיכו בחוץ, הופעלה אזעקה חזקה שהקימה אותנו מהמיטות. שמעתי דלתות נפתחות וריצה במסדרונות, אחת מיד התחילה לבכות ועמדה לברוח בריצה, "הנשק! הנשק!" צעקתי לה, איכשהו במקום להבין שאני עומדת אולי להישרף, עדיין פחדתי מעניין הנשק הזה. רצנו למטה, נדחפנו במדרגות, מעדנו זו על זו. הגענו עשרות בנות בשיער פרוע לרחבה, המפקדות כבר עמדו שם וחיכו. לקח לי רגע להבין שהן נובחות, "להתארגן בחי"ת! כולם!" מה חי"ת? שריפה! ועדיין נעמדתי בחי"ת כאילו זה מה שיציל אותי. אולי זה מה שיוציא אותנו מכאן יותר מהר? עזיבה במבנה רגלי מסודר? חשבתי בבלבול. ברגע שהפסיקה הריצה ברחבה כבתה גם האזעקה.

"זה היה תרגיל!" נבחה המפקדת. "זה היה רק תרגיל – הפעם!"

בטמטומי לקח לי כמה שניות להבין מה היא אומרת.

"מי נמצאת כאן בלי הנשק שלה?" היא נבחה ואז הבנתי. לא יכולתי לסבול את התעלול האכזרי הזה, שרק ככה הצלחתי להסתכל עליו – תעלול אכזרי שקיבלתי כעלבון אישי. מה השעה עכשיו? עוד כמה זמן נשאר עד שצריך לקום שוב בבוקר? אם לא ישחררו אותנו לשינה מיד אין סיכוי שאחזיק מעמד מחר. אבל המפקדת נאמה עוד רבע שעה על שמירה על הנשק שלנו בכל מצב. לבסוף הורתה לנו להתפזר לחדרים. חזרנו תשושות, גמורות, אני הרגשתי ממש נבגדת על הגזל הזה של שעות השינה. הרגשתי שהרגליים שלי ממש רועדות מכעס כשנשכבתי במיטה. ריחמתי על עצמי מאוד. השעה הייתה שתיים וחצי. היו לי רק עוד שעתיים של שינה, איבדנו זמן שינה יקר בתרגיל המטופש הזה. גיליתי שאני ערנית למדי ולא מסוגלת להירדם. ניסיתי להתרכז בשינה אבל לא הצלחתי. הלחיץ אותי שהזמן הולך ואוזל, תכף אני קמה. הלחיץ אותי להיות ערה ככה ברצף, זה בטוח יהיה יום נוראי. התחלתי לבכות. זהו, זה קרה. זו הייתה יבבה קטנה שמיהרתי להחניק. עוד יבבה נפלטה, שקטה מאוד. כנראה שמעו אותה, כי כל הבנות בחדר התחילו לבכות, זו אחר זו, חלק ביבבות קטנות, חלק ממש בגדולות. כל הבנות בכו במשיכות אף ונזלת, מלאות רחמים עצמיים. הצטרפתי שוב גם אני. מתברר שרק היה צריך לתת את האוקיי.

 

פאולינה טוכשניידר היא ילידת 1987. זהו קטע מספרה הראשון, בכתובים. 

 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: פרק מספר בכתובים מאת אלעד בר־נוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עבור מי נכתב "זמר שלוש התשובות"?

חזרנו אל השיר שנכתב בשנת חייו האחרונה של נתן אלתרמן

הזמנה לערב פזמוני אלתרמן, 1969, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

הוּא אָמַר: "אִם תֵּלְכִי אַחֲרַי
לֹא קְטִיפָה תִּלְבְּשִׁי וְלֹא מֶשִׁי
יִהְיֶה מַר עַד בְּלִי כֹּחַ אוּלַי"
אָז אָמְרָה הִיא: "לְאַט, כֹּחַ יֵשׁ לִי
אִם צָרִיךְ אֶתְהַלֵּךְ בִּסְחָבוֹת
כְּלוֹבֶשֶׁת קְטִיפָה מַבְרִיקָה
אִם צָרִיךְ אֲקַרְצֵף רְצָפוֹת
וְאֶהְיֶה בְּעֵינַי כְּמַלְכָּה.

כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל
אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ
יִהְיֶה טוֹב, אֲהוּבִי, יִהְיֶה קַל
לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ".

אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אֶבְגֹּד
וְאוֹתָךְ אֶעֱזֹב מְיֻתֶּרֶת
בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים לְחַכּוֹת
עַד שׁוּבִי מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת?"
"אִם צָרִיךְ לְחַכּוֹת אֲחַכֶּה"
כָּךְ אָמְרָה וּפָנֶיהָ בָּאוֹר.
"אִם צָרִיךְ לֹא לִבְכּוֹת לֹא אֶבְכֶּה
הָעִקָּר שֶׁאֵדַע כִּי תַּחְזֹר
כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל
אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ
יִּהְיֶה טוֹב אֲהוּבִי יִּהְיֶה קַל
לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ".

אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אַגִּיד
כִּי עָלַיִךְ לָקוּם וְלָלֶכֶת
וְלִשְׁכֹּחַ אוֹתִי וְשֵׁנִית
לֹא לָשׁוּב כִּי לָרְחוֹב אַתְּ מֻשְׁלֶכֶת?"
הִיא רַק רֶגַע שָׁתְקָה וּתְחַיֵּךְ/וַתְּחַיֵּךְ
אָז דִּבְּרָה וּפָנֶיהָ כַּכְּפוֹר
"אִם תֹּאמַר לִי לָלֶכֶת, אֵלֵךְ,
אִם תֹּאמַר לֹא לַחְזֹר, לֹא אֶחְזֹר.

אַךְ דָּבָר רַק אֶחָד אַל תִּשְׁאַל
אַל תֹּאמַר לִי אוֹתְךָ לִשְׁכֹּחַ
כִּי אֶת זֹאת אֲהוּבִי לֹא אוּכַל
בִּשְׁבִיל זֶה לֹא יִהְיֶה לִי כֹּחַ.

 

בסיום לימודיו באוניברסיטת נאנסי, שב נתן אלתרמן בן ה-22 לארץ בקיץ 1932 ובליבו ההחלטה – אגרונום הוא כבר לא יהיה. במקום זאת, חיפש ואף מצא תעסוקה בכתיבה, בעיקר עיתונאית בתחילה. סוף 1933 והמשורר מטעם עצמו כבר מוזמן לכתוב פזמונים לתאטרון הסאטירי "המטאטא".

תאטרון המטאטא, 1946, הצלמניה

 

שלושת אפיקי הכתיבה העיקריים של אלתרמן הונחו באותה תקופה מעצבת: הכתיבה הרצינית – השירה; הכתיבה הפובליציסטית – מה שכינה שירי העת והעיתון; והכתיבה המשוחררת – הכתיבה הפזמונאית, בעיקר לתאטראות הבידור. רק בסוף שנות החמישים יתנסה בכתיבה מסוג אחר, זו שתזכה אותו בביקורת החריפה ביותר שיספוג במהלך הקריירה המפוארת שלו, כתיבת מחזות.

המחזה הראשון שכתב אלתרמן היה פונדק הרוחות. הראשון שהוצג – כנרת, כנרת.

מפגש חברים בקפה כסית (אלתרמן השמאלי ביותר), שנות ה-60 של המאה הקודמת, אוספי ביתמונה

 

בשנת 1969, שנה לפני מותו, כתב אלתרמן את המחזה הקומי "צץ וצצה". המחזה שחיבר אלתרמן לא הוצג מעולם ולא פורסם במלואו עד היום. חוקרת התאטרון דבורה גילולה מציינת ש"דפים מעטים בלבד שרדו ממנו בעזבונו של אלתרמן, ומן הפזמונים הכלולים בו התפרסם רק חלק".

הקטעים שכן פורסמו מבהירים את כוונת המשורר: מחזה קומי-מוזיקלי, הבנוי כמערכון אחד ארוך המשלב כ-20 פזמונים מתקופות שונות ביצירת אלתרמן.

עלילת המחזה מתרחשת בספרייה, שבה מוצא עצמו צץ – סטודנט צעיר שנמנם בספרייה במקום ללמוד – כלוא עם הספרן (דפדפת שמו) ושכנה שגרה מעל הספרייה (צצה). הדמויות במחזה פושטות צורה ולובשת צורה אחרת – צץ הוא לעיתים סטודנט, לעיתים עסקן פוליטי, ובמקרה אחד גם מהפכן במהפכה הצרפתית. בסוף ההצגה מצליחים צץ וצצה להימלט מהספרייה, ומגיעים למועדון לילה בשם 'אוריאנה'.

ההצגה כאמור לא הועלתה מעולם על הבמות ומן הדפים הספורים שנותרו ממנה אפשר לשער שאלתרמן לא סיים אותה. הבמאי שהזמין את ההצגה, שמואל בונים, החליט להעלות תחתיה ערב פזמונים מסורתי יותר לכבודו של אלתרמן.

הקונספט של ערב פזמונים לא היה זר לקהל הישראלי, ואחת ממטרותיו הייתה הכנסת פזמונים חדשים בין הישנים והמוכרים יותר, כך שהקהל ייטיב לקלוט את החדשים. תחילה חשב הבמאי בונים לשלב קטעי קישור חדשים פרי עטו של אלתרמן, אבל גם תכנון זה נזנח בשלב מסוים. השם הראשוני היה "ערב פזמוני אלתרמן", ששונה לבסוף ל"צץ וצצה" המקורי.

ארבעה יוצאי להקות צבאיות השתתפו במופע: רבקה זוהר (להקת חיל הים), טליה שפירא (להקת גיסות השריון), עזרא דגן (גם מגיסות השריון) ומנחם זילברמן (להקת הנח"ל). שחקן מנוסה יותר, בומבה צור, נכתב אף הוא לתוך ההצגה בדמות פועל במה החולם להיות שחקן.

ארבעת הקריקטורות הן פרי עטו של במאי ההצגה, שמואל בונים, מתוך הכתבה של טלילה בן-זכאי בעיתון מעריב, 14 באוגוסט 1969

ארבעת הקריקטורות הן פרי עטו של במאי ההצגה, שמואל בונים, מתוך הכתבה של טלילה בן-זכאי בעיתון מעריב, 14 באוגוסט 1969

 

הפקת המופע הוטלה על אברהם דשא פשנל, שבחר לפנות לא למלחין יחיד, אלא לשורה של מלחינים עבור הפזמונים החדשים והישנים של אלתרמן (אלו שטרם הולחנו). למרות ההתחלה המקרטעת, זכתה ההצגה להצלחה בקרב הקהל והוצגה ברחבי הארץ. פשנל דאג אף להפיק שני תקליטים שהוקלטו בנוכחות קהל, ובהם עשרים פזמונים ושני המערכונים היחידים במופע.

ההחלטה להעניק לרבקה זוהר מקום מרכזי במופע הייתה של המפיק פשנל. הוא פנה לאלתרמן וביקש ממנו שירים נוספים עבורה. השיר "זמר שלוש התשובות", המציג דמות אישה כנועה הרוחשת אהבה לבן זוגה הגחמני, שלא היה אמור להיכלל בהצגה, מצא את דרכו אליה והפך ללהיט אדיר.

לא ברור האם חיבר אלתרמן את "זמר שלוש התשובות" במיוחד עבור זוהר או האם חיבר את השיר קודם ופשוט העניק אותו עתה לפשנל – זוהר טוענת שהמקרה הראשון הוא שקרה, בביוגרפיות ומונוגרפיות אודות אלתרמן לא נזכר פרט זה. בכל מקרה, בחלק השני של המופע הושמעו שמונה פזמונים, בהם "זמר שלוש התשובות", שאותו שרה זוהר.

בשנת חייו האחרונה שמר אלתרמן על סדר יום עמוס. הוא מצא זמן לצפות בהצגה ואף קרא את רשימות הביקורת שהתפרסמו בעקבותיה. עד כמה שימחה הצלחת המופע את המשורר המזדקן שביקש להוריד את שמו מרשימת הכותבים של ההצגה?

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז חודש השיר בידי זהבה בן בשנת 1998 במסגרת הפרויקט "עבודה עברית", ספג השיר ביקורת חריפה על המסרים השוביניסטיים שבו. בכך הוא מזכיר שיר אחר, שזכה לביקורת דומה, השיר "וידוי" שחיבר חברו של אלתרמן, המשורר אלכסנדר פן לאשתו השנייה.

לא נתיימר לקבוע איזה שיר מתאים לאיזו תקופה, בדיעבד מילות השיר נשמעות צורמות גם לרבקה זוהר, שכתבה באוטוביוגרפיה שלה (עץ הזית, 2007) כך: "לאחת החזרות, בבית המורה בתל-אביב, מגיע נתן אלתרמן. מתרשם. קורא לי אליו. אינני זוכרת מה אמר לי ומחליט לכתוב שיר במיוחד לזמרת והוא כותב את השיר "זמר שלוש התשובות". בכותבי שורות אלו עדיין יהיה השיר האומלל הזה אהוב ואני לא יכולה לשאת מילותיו".

רבקה זהר קאלו, עץ הזית, הוצאת דע"ת, 2007

 

באלבום הבכורה של רבקה זוהר הופיע השיר יחד עם "אוריאנה" מהמופע "צץ וצצה".

 

לקריאה נוספת

דבורה גילולה, מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008

דן לאור, אלתרמן, הוצאת עם עובד, 2013

 

כתבות נוספות

הווידוי של אלכסנדר פן

"דצמבר" – מה עושה הגשם לנתן אלתרמן?

גלגוליו של מעיל

ביום של הפצצה: כשהמצרים הפציצו את תל אביב

למרות התדמית הנהנתנית, בזמן מלחמת העצמאות גם תל אביב עמדה בפני שעות קשות. ואיך המלחין האגדי לאונרד ברנשטיין קשור לכל העסק?

1

התחנה המרכזית של תל אביב לאחר ההפצצה המצרית. אוסף גימנסיה הרצליה, ביתמונה

מי שקראה את ספרו של אורי אבנרי "הצד השני של המטבע", ודאי יודעת שכבר ב-1948 פשה בקרב החיילים שבחזית המרמור על תל אביב הנהנתנית, בה נמשכים החיים כסדרם בזמן שהלוחמים הקרביים שוכבים בחוץ. אבנרי תיאר במילים בוטות את תחושותיו בזמן חופשה בעורף. אך על אף התיאורים הללו, תל אביב וערים גדולות נוספות ספגו גם הן את מנת חלקן במהלך המלחמה הקשה מכולן. תל אביב, למשל, הופצצה פעם אחר פעם על ידי חיל האוויר המצרי.

1
"על המשמר", 19 במאי 1948

תנועת המצלמה מוקפאת, קול חריקת תקליט, ונחזור מעט אחורה בשביל קצת רקע: בחוץ מתחוללת מלחמת העצמאות. כבר יומיים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הופיעו בשמי העיר העברית הראשונה מטוסים מצריים. ב-18 במאי נפגעה התחנה המרכזית בתל אביב בהתקפה הקטלנית ביותר שערכו המצרים. ההתקפות נמשכו כחודש עד ה-11 ביוני, כמעט מדי יום ביומו. האזעקות כמעט שלא פסקו. תקופת הפצצות נוספת נפתחה בחודש יולי 1948. במקביל, בתחילת יוני 1948 הגיעו לחוף תל אביב גם ספינות מצריות שירו פגזים לעבר החוף. גם לאחר מכן המשיכו מטוסים מצריים לנצל את חולשתו של חיל האוויר הישראלי הכמעט לא קיים ולערוך גיחות מעל ליבו של היישוב באותה עת.

1
כרזה של עיריית תל אביב עם הנחיות לזמני הפצצה. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

קו אחר של העלילה שלנו מתחיל קצת לפני כן, עוד בזמן המנדט הבריטי, כשהמנצח והמלחין המפורסם ליאונרד ברנשטיין הגיע לראשונה לישראל באפריל 1947. אז הוא ניגן לראשונה עם התזמורת הפילהרמונית ונפל מיד בשבי קסמיו של היישוב היהודי הקטן.

מתברר שברנשטיין לא רק התאהב ביישוב הנאבק על חייו, אלא תרם למאמץ המלחמתי. במסגרת סיבוב הופעות בן 40 קונצרטים שנמשך 60 ימים, הופיע ברנשטיין כמה פעמים בפני חיילים בחלקים שונים של הארץ. סביר להניח שקוראינו שמעו על ההופעות המיוחדות של לאונרד כהן בפני חיילים במלחמת יום הכיפורים, אך הינה כי כן, מי שדאג להביאו לכאן אז לא המציא כלום.

1
לאונרד ברנשטיין והפילהרמונית בהופעה מול חיילים בבאר שבע, נובמבר 1948. צילום: הוגו מנדלסון, לע"מ

אך חסרונו של חיל אוויר ישראלי משמעותי הותיר את חותמו גם על הופעותיו של ברנשטיין עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית שנערכו באזור תל אביב. דוד סידורסקי, שהיה באותה עת אחד ממתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) והפך לאחר מכן לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, סיפר על אחד הקונצרטים שנכח בו. לפי עדותו, במהלך הקונצרט נאלצו הנוכחים – כולל נגני התזמורת וברנשטיין עצמו – להתפנות למקלט סמוך בעקבות איתור מטוס מצרי בשמי תל אביב.

לאחר שחלף המטוס המשיך ברנשטיין לנגן את הסימפוניה השישית של בטהובן. האירוע חזר על עצמו 12-10 פעמים, מספר סידורסקי. בכל פעם שחלף המטוס נשמעה אזעקה והנוכחים ירדו למקלט. בכל פעם שנשמע אות החזרה לשגרה חזרו לאולם וברנשטיין המשיך בקונצרט. "הוא היה מחויב לסיום הסימפוניה השישית", אומר סידורסקי.

למעשה זו לא הייתה הפעם היחידה שבה הקונצרטים של ברנשטיין התערבבו עם הפעולות המלחמתיות של הצבא המצרי. מבדיקה שערכנו ישנן עדויות על לפחות עוד קונצרט אחד שהופרע על ידי מטוסים מצריים ואולי היו יותר. במקרה אחר, קונצרט שנערך בבאר שבע לעיני כמה אלפי חיילים כמעט יצר תקרית חמורה. הכינוס הגדול עורר את חשדם של המצרים שביקשו  להסיט לשם כוחות מחשש שישראל עומדת לתקוף את הנגב. חיים ויצמן העיר לאחר מכן על תגובת צבא מצרים: "הרי מי יפנה מזמנו לשמוע קונצ'רטו של מוצארט באמצע המלחמה?". למען האמת, באותו זמן ערך צה"ל התקפה דווקא על אזור אחר בנגב, והקונצרט של ברנשטיין הפך לפעולת הסחה.

1
"דבר", 26 בנובמבר 1948

בהפצצות על תל אביב נהרגו כ-150 בני אדם בסך הכול. סבלה של העיר הגדולה נשכח קצת במסגרת המאבק הגדול יותר, אולם לעמידתה האיתנה של העיר שבה שכנו מפקדות הצבא, המחתרות ומוסדות היישוב הייתה חשיבות רבה לניצחון היהודי במלחמה. בסופו של דבר, לא יכולה החזית לעמוד ללא העורף. על התושבים הותירו ההפצצות חותם – שנים לאחר מכן כתב אחד הילדים של שכונת נווה שאנן, ילד שהיה עד להתקפה המצרית הקטלנית על התחנה המרכזית של תל אביב, שיר ביקורתי ונוקב שהדהד את זכרונותיו: "היה זה בגיל שלוש / שאיבדתי את נעוריי / בדרך מגן הילדים אל המקלט // מטוסים יפי־כנף / חלפו מעלי ביעף / והותירו אותי ופני כבושות בעפר". הילד הוא חנוך לוין, והשיר, שנקרא "היה זה בגיל שלוש", הולחן על ידי זהר לוי והופיע במחזהו "מלכת אמבטיה".

כתבה זו נכתבה בסיוע אוסף "תולדות ישראל" שבספרייה הלאומית, המתעד את סיפוריהם של אנשי דור תש"ח.

 

כתבות נוספות

שבויים בלבנון: סיפורה של ה"מארין קארפ"

חלומות או הזיות? תוכנית השלום הנשכחת של אורי אבנרי

כך הפך אורי אבנרי לאיש המושמץ במדינה

יוני הדואר האמיצות מגינות על המולדת

שירה | חתיכות־חתיכות מכר אותי

שירים מאת גיא פרל וצילה זן־בר צור

אליסיה שחף, שיבושים, צילום, שיבוש דיגיטלי, 2015

.

גיא פרל

ים הבזלת

יַם הַבַּזֶּלֶת שֶׁל סוֹף הַיּוֹם, סוֹף הַלַּיְלָה, סוֹף הַקַּיִץ, שֶׁל הַחֹרֶף

פּוֹנֶה לִי עֹרֶף כְּאוֹמֵר לֵךְ,
לֵךְ, אַל תָּבוֹא, בּוֹא, אַל תֵּלֵךְ

אֲדָווֹת קְטַנּוֹת, כְּמוֹ סַכִּינֵי אֶבֶן כֵּהוֹת הַמִּתְהַפְּכוֹת וּמִתְהַפְּכוֹת
אֶל הַמַּיִם פְּנִימָה
קוֹרְאוֹת אֵלַי

בּוֹא, בּוֹא, אַל תָּבוֹא, אַל תָּבוֹא, לֵךְ

שָׂחִיתִי לִטְבֹּעַ בַּמָּקוֹם שֶׂבּוֹ לֹא מְפַחֲדִים לִטְבֹּעַ
שָׁם בָּלַע יַם הַבַּזֶּלֶת אֶת גּוּפִי וְנָשָׂא אֶת רֹאשִׁי בְּבִטְחָה
חֲזָרָה אֶל הַחוֹף

כְּשֶׁיּוֹרֵד גֶּשֶׁם
וְהָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת
נִרְאוֹת הַטִּפּוֹת הַמַּחְלִיקוֹת עַל פְּנֵי הַמַּיִם כִּפְנִינִים לְבָנוֹת

.

מהם עשויים המים

בַּקַּיִץ אֲנִי שׂוֹחֶה עִם כָּל הַיְּלָדִים שֶׁהָיִיתִי
וּמֵהֶם עֲשׂוּיִים הַמַּיִם
חֶלְקָם מַגִּיעִים רַק עַד
שׁוֹבֵר הַגַּלִּים שֶׁל חוֹף מְצִיצִים אֲבָל הָעֲצוּבִים,
הַשּׂוֹחִים פְּקוּחֵי עֵינַיִם,
שׂוֹחִים אִתִּי הָלְאָה אַף שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֵר
מָה חִפַּשְׂנוּ כָּל הַשָּׁנִים בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ לֵב הַיָּם
קָרוֹב הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הָעִיר שֶׁהוֹתַרְנוּ מֵאָחוֹר. מִשָּׁם
נִרְאוּ בָּתֵּי תֵּל אָבִיב וְעוֹדָם נִרְאִים כִּרְצוּעַת קֻבִּיּוֹת אֲפֹרוֹת
שֶׁמֵּעָלֶיהָ פְּרוּשִׁים שָׁמַיִם עֲצוּמִים

מִי שֶׁשּׂוֹחֶה מִשָּׁם הָלְאָה מְגַלֶּה שֶׁהַשָּׂמִים אֵינָם גְּדֵלִים עוֹד
גַּם אִם הָעִיר נֶעֱלֶמֶת
וּמִי שֶׁמְּנַסֶּה לַחֲזֹר
מְּנַסֶּה לַחֲזֹר אֶל מָקוֹם שׁוֹנֶה מִזֶּה שֶׁעָזַב

.

*
בָּאתִי אֶל הַיָּם וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם וַאֶשְׂחֶה בַּחָרָבָה
וְהַמַּיִם לִי חוֹמָה מִיְּמִינִי וּמִשְּׂמֹאלִי וָאָבוֹא בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה
וָאֶרְדְּפֵנִי כָּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו וּכְלָבָיו וּזְאֵבָיו הָרְטֻבִּים אֶל תּוֹךְ הַיָּם
וָאַטֶּה יָדִי עַל הַיָּם
וַיָּשׁוּבוּ עָלַי הַמַּיִם
וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ

 

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה ובביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. משלים כתיבת דוקטורט על כתיבת שירה כתהליך נפשי מבעד לתאוריה היונגיאנית והנוימניאנית. מחבר הספרים "יש נקודה מעל הראש שלך" (הקיבוץ המאוחד, 2013); "לשאת את הנפש במהופך: רשימות על שירה" (קשב לשירה, 2016); "מערה" (לוקוס, 2019). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 52 של המוסך.

.

.

צילה זן־בר צור

חמישה תרגילים בעבודת שדה

א.
סָבָתִי מַחְ'בּוּל כִּמְעַט
טָבְעָה בְּבוֹר פַּא-יַאבּ*
כְּשֶׁהָיְתָה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה.

"הָיִיתִי קְטַנָּה כְּמוֹ פֶּרַח כֻּתְנָה".

לְמָחֳרָת לָשָׁה בָּצֵק עִם סֻכַּר נֶבַּאט
לֶאֱפוֹת אֶת פַּת הַכְּלוּלוֹת.
הַשַּׁדְכָנִיּוֹת נָהֲגוּ לוֹמַר:
קַח אֶת הַנַּעֲרָה
שֶׁיָּדֶיהָ יוֹדְעוֹת לָלוּשׁ בָּצֵק.
סָבָתִי הָיְתָה אוֹפַת לֶחֶם בַּכְּפָר.
בַּעֲלָהּ קָרַע אֶת הַקְּרוּם
שֶׁבֵּין רַגְלֶיהָ יוֹם אַחַר יוֹם.
אַחַר כָּךְ הִיא לָשָׁה בָּצֵק מַזִּיעַ
בְּמֶשֶׁךְ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת עֲקָרוּתָהּ.
סָבָתִי הַזְּקֵנָה עֲדַיִן לָשָׁה,
בַּת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל בְּדִידוּת.
"זֶה פַּת הַמָּוֶת שֶׁלִּי", הִיא תֹּאמַר לִי
וְלֹא אֵדַע אִם הַמָּוֶת פָּגַע בָּהּ כְּשֶׁהָיְתָה בַּת
אַחַת־עֶשְׂרֵה אוֹ בַּת מֵאָה וְשֶׁבַע שָׁנִים.

.

* פַּא-יַאבּ – מִקווה

.

ב.
"מָכְרוּ אוֹתִי בַּעֲבוּר
שְׁנֵי שַׂקִּים שֶׁל זַנְגְּבִיל".
הָאִשָּׁה הַהֵזָארִית מְבַשֶּׁלֶת
סִיר פֵּלָאוּ עִם גֶּזֶר וְצִמּוּקִים.
אֲנִי עוֹזֶרֶת לְמַיֵּן מַקְּלוֹת קִנָּמוֹן
וְרוֹשֶׁמֶת הֶעָרוֹת שׁוּלַיִם בְּמַחְבֶּרֶת שָׂדֶה:
בַּת שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנֶה, כְּכָל הַיָּדוּעַ
נוֹלְדָה בְּעֵמֶק בַּמְיָאן
חֲלוֹמָהּ הָיָה לִהְיוֹת מוֹרָה בְּבֵית הַסֵּפֶר.

"מִי מָכַר אוֹתָךְ?"
"מִי יָכוֹל לִמְכֹּר אוֹתִי? אַבָּא שֶׁלִּי מָכַר אוֹתִי.
לֹא שְׁלֵמָה,
חֲתִיכוֹת־חֲתִיכוֹת מָכַר אוֹתִי.
אֶת הַלֵּב שֶׁלִּי, הַכָּבֵד שֶׁלִּי, הָעֵינַיִם שֶׁלִּי,
הַפֶּה שֶׁלִּי, הַצַּמּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת שֶׁלִּי,
לֹא בִּמְחִיר גָּבוֹהַּ. אֶת
הַכּוּס שֶׁלִּי מָכַר בַּעֲבוּר
שְׁנֵי שַׂקִּים שֶׁל זַנְגְּבִיל.

לֹא. אֵין לִי יְלָדִים.
אֵין לִי אֵיבָרִים מִשֶּׁלִּי
אֲנִי מְכוּרָה".

"תַּסְכִּימִי לִהְיוֹת בִּתִּי?"

.

ג.
בַּחֲלוֹמִי
בַּעֲלִי הוֹפֵךְ לְנָחָשׁ.
הוּא מַכִּישׁ אוֹתִי בִּשְׁתֵּי הַפְּטָמוֹת.

הֶחָלָב שֶׁלִּי הוֹפֵךְ לְאֶרֶס.
אֵיךְ אָנִיק אֶת הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי?

אַתְּ מַאֲמִינָה שֶׁיַּלְדָּה בַּת שְׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה
יְכוֹלָה לִהְיוֹת אִמָּא?

עַכְשָׁו הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי בּוֹכָה.
גַּם אֲנִי.

.

ד.
תִּרְשְׁמִי אֶת הַמִּלִּים שֶׁלִּי.
בַּמַּחְבֶּרֶת שֶׁלָּךְ.
אֲנִי חָ'אנוּם שׁוּשָׁן
נוֹלַדְתִּי בַּמִּדְבָּרִיּוֹת שֶׁל ח'וֹרָסָאן.
אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה רוֹכֵל
מָה שֶׁקּוֹרְאִים אֶצְלֵנוּ דָס פוּרוּשׁ,
אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה מְקוֹנֶנֶת,
מָה שֶׁקּוֹרְאִים אֶצְלֵנוּ נָאלֶה-כָּשׁ.

תִּרְשְׁמִי.
אִמָּא שֶׁלִּי לֹא קוֹנְנָה עַל הַמֵּתִים.
הִיא קוֹנְנָה עַל הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ
שֶׁנִּמְכְּרוּ לִהְיוֹת שְׁפָחוֹת
בְּיַלְדוּתָן. שֶׁהִתְחַתְּנוּ בְּתוֹךְ
שַׂק מָלֵא עַקְרַבִּים,
שֶׁנִּדְפְּקוּ בְּמַסְמֵר הַבְּעָלִים,
שֶׁמֵּתוּ בַּלֵּדָה,
וְאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים
הִמְשִׁיכוּ לִסְבֹּל.

תִּכְתְּבִי בַּשֵּׁם שֶׁלִּי.
חָ'אנוּם שׁוּשָׁן יוֹרֶקֶת
עַל כָּל הַחַיִּים הַמַּסְרִיחִים הָאֵלֶּה.
הִיא תִּלְמַד לִכְתֹּב בְּעִפָּרוֹן בְּמַחְבֶּרֶת
הִיא תְּלַמֵּד נָשִׁים
זְכוּיוֹת.

רָשַׁמְתְּ מָה שֶׁאָמַרְתִּי?

.

ה.

כָּל הַחַיִּים אָמְרוּ לִי לִשְׁתֹּק. לֹא עוֹד. זֶה הָיָה בַּחַמָאם. הִפְשִׁיטוּ אוֹתִי מֵהַלּוּנְגִּי.* הָיִיתִי עֵירֻמָּה. הֵם בָּדְקוּ אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁבּוֹדְקִים סְחוֹרָה בַּשּׁוּק. הַשֻּׁמָּן שֶׁלִּי. הָעֲצָמוֹת. הַיַּשְׁבָן. הַמְּשֻׁלָּשׁ. הַבְּלִיטוֹת הַקְּטַנּוֹת בֶּחָזֶה. הַצֶּבַע שֶׁלִּי. אַחַר כָּךְ מָרְטוּ לִי אֶת כָּל הַשֵּׂעָר מֵהַגּוּף, מָרְחוּ אוֹתִי בְּלַחְ'לַחֶ'ה וְשָׁלְחוּ אוֹתִי לְמִישֶׁהוּ שֶׁבִּכְלָל לֹא הִכַּרְתִּי. כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה לוֹ בַּפָּנִים, אֲנִי לֹא רוֹאָה פָּנִים. הוּא פֵּרֵק לִי אֶת הָרַגְלַיִם כְּמוֹ שֶׁמְּפָרְקִים עוֹפוֹת בְּאִטְלִיז. כָּל הַמֵּעַיִם שֶׁלִּי נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה. זֶה הַזִּכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁלִּי.

.

* לוּנְגִּי – מעטפת גוף
* לַחְ'לַחֶ'ה – שמן תמרוקים לגוף

.

צילה זן־בר צור, ילידת 1967, גרה בגן־נר. חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה חברה ומגדר, מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" ו"אָנָאר בָּאלְחִ'י" – שירה סוּפית. השירים נכתבו במהלך עבודת שדה למחקר על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות, במסגרת לימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים, 2012.

.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דבורה שטיינהרט, ילי שנר וערן צלגוב

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן