בעבודה | הקרב על הוָו

"היינו שם בלי חי"ת ובלי רי"ש וכל אחת נאבקת על התור שלה להיות נקייה. ה־M16 עדיין היה אצלי ביד אחת, וביד השנייה שמפו ומסכה לשיער." פרק מתוך "החיילת", ספר בכתובים מאת פאולינה טוכשניידר

שרון פוליאקין, זמן מחצית החיים, שמן על בד, 200X170 ס"מ, 2002

.

מתוך "החיילת"

מאת פאולינה טוכשניידר

 

כשירדנו מהאוטובוס הבנתי שהצבא הזה שהגוף שלי שייך לו עכשיו בעיקר אוהב לתת זמנים ולראות צורות. אמרו לנו, "שלושים שניות!" ואז היינו צריכות להסתדר באיזשהו אופן, בחי"ת, ברי"ש. ואז גיוונו וצעקו "עשרים שניות!" ואז צעקו שנסתדר בזוגות, בשלשות, וכך הלאה. ההסתדרות הזו הייתה כנראה קריטית לפני כל פעולה, לפני שטיפת ידיים, לפני כניסה לחדר אוכל, ביציאה מחדר אוכל, לפני מסדר, בתום מסדר, וככה העברנו בעצם יום שלם. הרבה מהזמן התבזבז על מספר מכובד של כישלונות להסתדר ברי"ש או בחי"ת או בשלשות, ואז נאלצנו להתחיל שוב ושוב עד שנעמוד בזמנים. הבחנתי שזה נהיה מלחיץ ביותר לפני ארוחת הצהריים, כשכולן כבר מתות לאכול. חשבתי שאפרוץ בבכי מרוב שהתעכבנו על השלשות מחוץ לחדר האוכל, אני נהיית מאוד עצבנית כשמרחיקים ממני את האוכל שלי.

האוכל היה דווקא די סביר. היו עגבניות חתוכות לקוביות גדולות, מלפפונים חתוכים לעיגולים עבים, קציצות מתפוחי אדמה שהיו טעימות. אני חושבת שאחרי זה פשוט נתנו לנו נשק, ואז מצאתי את עצמי מסתדרת בחי"ת ורי"ש אבל עם משקולת ארוכה וכבדה, שלא משנה מה עשיתי או איך החזקתי אותה פשוט נדפקה לי כהוגן נגד עצמות האגן, ועד סוף היום הותירה לי בצידי הבטן סימנים כחולים מפתיעים למדי בצבעם המגובש והוותיק. נדמה היה שהצבא עסוק בנשקים האלה ובמימיות שחילק לנו באותו כובד ראש. המימיות היו קשורות לנו לחגורה וסבלנו מטקסי שתייה ארוכים וטקסי מילוי מימייה ארוכים ואז שוב טקסי שתייה ואז טקסי ביקורת על מילוי המימייה. בערב הזהירו אותנו המפקדות שהן יעמידו אותנו בלילה במבחני פתע. מיד שאלתי את עצמי איך הן יעברו מימייה מימייה בחושך, אבל לא, הן דיברו על הנשק. הן איימו שהן יבואו לנסות לחטוף מאיתנו את הנשק, ואמרו שכדאי לנו לישון עם הנשק מתחת לכרית. אני חשבתי שזה ממש מוזר לתת למלא בנות שמונה־עשרה כלי שיכול להרוג אותן ביום מטלטל ורגיש כל כך, ולנבוח עלינו שאם נאבד אותו נשב בכלא לעולמי עולמים וכך הלאה. כל הכלא הזה כנראה לא ממש הרשים אף אחת, כי כשהגיע זמן המקלחות, כולן ששו כל כך להיכנס שהן זרקו את הנשקים שלהן בערימה אחת גדולה וקפצו מתחת למים.

במקלחות היו עשרה תאים להתקלח בהם, ובחוסר רגישות מובהק כל התאים היו חשופים וללא וילונות. בחדר הכניסה למקלחות התנהלה מלחמה: מי תצליח לתלות את המגבת שלה על וו תלייה, מי תצליח לתפוס מקום למסרק ולקרם לחות לשיער, שיחכו לה על הספסל היחיד בזמן שהיא מתקלחת, מי תצליח לדאוג שהמגבת שלה לא תירמס על הרצפה. רובנו עמדנו עטופות במגבות שלנו בצד, מחכות לסבב שלנו בבלגן הזה, כי היינו שם בלי חי"ת ובלי רי"ש וכל אחת נאבקת על התור שלה להיות נקייה. ה־M16 עדיין היה אצלי ביד אחת, וביד השנייה שמפו ומסכה לשיער. את הסבון החזקתי איכשהו בין פנים הזרוע לבית השחי. אחרי שווידאתי שבאמת כל אחת שנכנסת להתקלח זורקת את הנשק שלה לערימה בצד, החלטתי שגם אני בתורי אזרוק את הנשק הצידה אם לא יהיה לי מזל ולא אצליח להשיג וו תלייה. מבעד לכל הרעש והדיבורים של כולן (הן מכירות אחת את השנייה מלפני כן? איך הן כבר הספיקו להתחבר כל כך מהר?) ראיתי שמתפנה מצד ימין איזה פתח בהמון, ראיתי איזה וו, ואם אני אידחף עכשיו אני אצליח לשים את המגבת שלי שם ולקבוע עובדה, שזו עכשיו אני שנכנסת תכף להתקלח. השתחלתי מהר ואת המגבת באמת הצלחתי לתלות, אבל לא היה סיכוי שאשים שם מסכה לשיער (מה חשבתי לעצמי כשהבאתי את המסכה הזו, שצריכה להיספג בשיער כעשרים דקות לאפקטיביות מקסימלית?). הספסל והרצפה מתחת לוו התלייה היו מפוצצים בכפכפים, קרמים, גומיות, תחבושות, תחתונים להחלפה, גרביים לחות, ומסביב רעש, רעש לא ייאמן, שהפיקו בעיקר כל מיני בנות גאות ולא מפוחדות שלא מתחבאות מאחורי המגבות שלהן אלא הולכות בגוף חשוף, חלקן עם טוסיקים רזים וציצים ענקיים וחלקן בגוף רופס ורב משמנים. לאחדות מפשעות מגולחות, לאחרות תלתלים ארוכים, חלקן מפליקות עם המגבת לטוסיק המפוחד של זו שבדיוק אזרה אומץ להוריד את המגבת ולרוץ למקלחת, חלקן מבוהלות, מכונסות אל תוך עצמן והמבט שלהן קבור ברצפה. מיד זיהיתי שאני שייכת לאלה הקבורות, ואם איזו אחת בטוחה בעצמה תעבור לידי בדיוק בין הרגע שבו אני אמורה להוריד את המגבת לרגע שאהיה מתחת לזרם ותפליק לי בתחת, אני כנראה אמות בו במקום, אני אתעלף פה על הרצפה הרטובה הזו ולא אקום יותר. הרגשתי תחושת חנק והעיניים שלי התרוצצו בין כולן, ניסיתי לחשוב איפה אני אניח את מסכת השיער שלי כדי שאף אחת לא תגנוב לי אותה (הן כולן נראו לי כמו גנבות, נוכלות). שמתי את הנשק ראשון על וו התלייה, תזכרי שזה המתלה השלישי מימין, ציינתי לעצמי בראש כדי שלא אטעה ואקח נשק של מישהי אחרת, ושמישהי אחרת בבקשה אלוהים לא תיקח את הנשק שלי, טוב, אין ברירה, אני אתלה את המגבת על הנשק, אני חייבת, אני אחרת בחיים לא אתקדם ככה. את בת מזל שבכלל מצאת איפה לתלות את המגבת! ניסיתי לעודד את עצמי כשראיתי בנות שפשוט קיפלו את שלהן על הרצפה בלית ברירה. וככה, עירומה, שפופה, כיסיתי בתנועה החלטית עם המגבת את הנשק, שאף אחת לא תיקח לי אותו. ידעתי שמרגע שהמגבת באה במגע עם הנשק היא הופכת למטונפת ודוחה כי הנשק הזה הסתובב כל היום בחוץ, וזה היה עוד סטנדרט ניקיון משמעותי שנזרק לפח. רצתי הכי מהר שיכולתי לתא המקלחת שבדיוק התפנה, שרק איזו אחת עם ביטחון לא תפליק לי. מתחת לזרם ועם הגב לכולן, עצמתי עיניים וניסיתי ליהנות מהמים, שהרי למים תמיד יש אפקט מנצח ומרגיע, וגם פה הייתה שנייה כזו (כנראה השנייה הקצרצרה ביותר שנמדדה בחיי), שנייה שבה הרגשתי קצת נקייה, קצת אני עצמי שוב. אבל התנועות שלי דיברו אחרת, הן היו מהירות נורא. מהר שמתי שמפו על היד, מהר חפפתי את הראש, מהר קרצפתי מתחת לבתי השחי, וכל רגע סובבתי את הראש אחורנית, בודקת מה הן עלולות לרצות ממני, מה הן עלולות לעשות, מה הן עלולות לגנוב, ובכל זאת ערכתי את הבדיקות שלי במבט מושפל, כי יותר מכול הפחיד אותי קשר עין. רק לא קשר עין בזמן שאני עירומה. כשסיימתי זינקתי החוצה הכי מהר שיכולתי, כמעט רצתי למתלה השלישי מימין, וברגע שעטפתי את עצמי במגבת נרגעתי, זהו, זה נגמר, את עברת את זה, זה נגמר. התנגבתי בזריזות ואמרתי לעצמי שעוד נקודה אופטימית להיאחז בה היא שלפחות אין לי מחזור, כי בדיוק מישהי עירומה לידי הניחה כף רגל על הספסל ופישקה את רגליה גדול־גדול והחדירה טמפון, ככה מול כולן, רציתי למות וברחתי בחזרה לחדר.

במיטת הקומתיים תפסתי את המיטה התחתונה. מעליי הייתה בחורה שכבר נשברה עוד קודם ובכתה לפני ארוחת הערב. הסתכלתי בנייד שלי וראיתי שכבר חצות, כיוונתי שעון לארבע וחצי, לקראת מסדר בוקר בחמש. הנחתי את הנשק מתחת לכרית, וזה היה לא נוח, הזזתי כל רגע את הראש מצד לצד. הטמפון שההיא החדירה לא יצא לי מהראש. מישהי כיבתה את האור הגדול בחדר והיינו עכשיו שש בנות שקטות ומתוחות במיטות שלהן. במסדרון בחוץ יכולתי לשמוע בנות מתרוצצות ומדברות, טורקות דלתות, צוחקות בקול. לא הבנתי אותן, אני הייתי גמורה, מבוהלת. התנחמתי בשינה, בניתי עליה, היא תמיד מסדרת. אני אקום אחרת, אני אקום עם כוחות, משהו חייב להשתנות לטובה. העיניים שלי נעצמו בעייפות גדולה ושקעתי לחור שחור שממש בלע אותי, ישנתי חזק, אני לא בטוחה בדיוק כמה זמן. התעוררתי פתאום מצרחות מחרידות מחוץ לבניין, חשבתי שאני חולמת אבל זה נמשך, בחוץ צעקו, "שריפה! שריפה!"

התיישבתי בבום במיטה וראיתי גם את הבנות בחדר מתיישבות אחת־אחת, "שריפה! החוצה כולם!" המשיכו בחוץ, הופעלה אזעקה חזקה שהקימה אותנו מהמיטות. שמעתי דלתות נפתחות וריצה במסדרונות, אחת מיד התחילה לבכות ועמדה לברוח בריצה, "הנשק! הנשק!" צעקתי לה, איכשהו במקום להבין שאני עומדת אולי להישרף, עדיין פחדתי מעניין הנשק הזה. רצנו למטה, נדחפנו במדרגות, מעדנו זו על זו. הגענו עשרות בנות בשיער פרוע לרחבה, המפקדות כבר עמדו שם וחיכו. לקח לי רגע להבין שהן נובחות, "להתארגן בחי"ת! כולם!" מה חי"ת? שריפה! ועדיין נעמדתי בחי"ת כאילו זה מה שיציל אותי. אולי זה מה שיוציא אותנו מכאן יותר מהר? עזיבה במבנה רגלי מסודר? חשבתי בבלבול. ברגע שהפסיקה הריצה ברחבה כבתה גם האזעקה.

"זה היה תרגיל!" נבחה המפקדת. "זה היה רק תרגיל – הפעם!"

בטמטומי לקח לי כמה שניות להבין מה היא אומרת.

"מי נמצאת כאן בלי הנשק שלה?" היא נבחה ואז הבנתי. לא יכולתי לסבול את התעלול האכזרי הזה, שרק ככה הצלחתי להסתכל עליו – תעלול אכזרי שקיבלתי כעלבון אישי. מה השעה עכשיו? עוד כמה זמן נשאר עד שצריך לקום שוב בבוקר? אם לא ישחררו אותנו לשינה מיד אין סיכוי שאחזיק מעמד מחר. אבל המפקדת נאמה עוד רבע שעה על שמירה על הנשק שלנו בכל מצב. לבסוף הורתה לנו להתפזר לחדרים. חזרנו תשושות, גמורות, אני הרגשתי ממש נבגדת על הגזל הזה של שעות השינה. הרגשתי שהרגליים שלי ממש רועדות מכעס כשנשכבתי במיטה. ריחמתי על עצמי מאוד. השעה הייתה שתיים וחצי. היו לי רק עוד שעתיים של שינה, איבדנו זמן שינה יקר בתרגיל המטופש הזה. גיליתי שאני ערנית למדי ולא מסוגלת להירדם. ניסיתי להתרכז בשינה אבל לא הצלחתי. הלחיץ אותי שהזמן הולך ואוזל, תכף אני קמה. הלחיץ אותי להיות ערה ככה ברצף, זה בטוח יהיה יום נוראי. התחלתי לבכות. זהו, זה קרה. זו הייתה יבבה קטנה שמיהרתי להחניק. עוד יבבה נפלטה, שקטה מאוד. כנראה שמעו אותה, כי כל הבנות בחדר התחילו לבכות, זו אחר זו, חלק ביבבות קטנות, חלק ממש בגדולות. כל הבנות בכו במשיכות אף ונזלת, מלאות רחמים עצמיים. הצטרפתי שוב גם אני. מתברר שרק היה צריך לתת את האוקיי.

 

פאולינה טוכשניידר היא ילידת 1987. זהו קטע מספרה הראשון, בכתובים. 

 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: פרק מספר בכתובים מאת אלעד בר־נוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו