חזרנו אל השיר שנכתב בשנת חייו האחרונה של נתן אלתרמן
הוּא אָמַר: "אִם תֵּלְכִי אַחֲרַי
לֹא קְטִיפָה תִּלְבְּשִׁי וְלֹא מֶשִׁי
יִהְיֶה מַר עַד בְּלִי כֹּחַ אוּלַי"
אָז אָמְרָה הִיא: "לְאַט, כֹּחַ יֵשׁ לִי
אִם צָרִיךְ אֶתְהַלֵּךְ בִּסְחָבוֹת
כְּלוֹבֶשֶׁת קְטִיפָה מַבְרִיקָה
אִם צָרִיךְ אֲקַרְצֵף רְצָפוֹת
וְאֶהְיֶה בְּעֵינַי כְּמַלְכָּה.
כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל
אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ
יִהְיֶה טוֹב, אֲהוּבִי, יִהְיֶה קַל
לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ".
אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אֶבְגֹּד
וְאוֹתָךְ אֶעֱזֹב מְיֻתֶּרֶת
בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים לְחַכּוֹת
עַד שׁוּבִי מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת?"
"אִם צָרִיךְ לְחַכּוֹת אֲחַכֶּה"
כָּךְ אָמְרָה וּפָנֶיהָ בָּאוֹר.
"אִם צָרִיךְ לֹא לִבְכּוֹת לֹא אֶבְכֶּה
הָעִקָּר שֶׁאֵדַע כִּי תַּחְזֹר
כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל
אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ
יִּהְיֶה טוֹב אֲהוּבִי יִּהְיֶה קַל
לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ".
אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אַגִּיד
כִּי עָלַיִךְ לָקוּם וְלָלֶכֶת
וְלִשְׁכֹּחַ אוֹתִי וְשֵׁנִית
לֹא לָשׁוּב כִּי לָרְחוֹב אַתְּ מֻשְׁלֶכֶת?"
הִיא רַק רֶגַע שָׁתְקָה וּתְחַיֵּךְ/וַתְּחַיֵּךְ
אָז דִּבְּרָה וּפָנֶיהָ כַּכְּפוֹר
"אִם תֹּאמַר לִי לָלֶכֶת, אֵלֵךְ,
אִם תֹּאמַר לֹא לַחְזֹר, לֹא אֶחְזֹר.
אַךְ דָּבָר רַק אֶחָד אַל תִּשְׁאַל
אַל תֹּאמַר לִי אוֹתְךָ לִשְׁכֹּחַ
כִּי אֶת זֹאת אֲהוּבִי לֹא אוּכַל
בִּשְׁבִיל זֶה לֹא יִהְיֶה לִי כֹּחַ.
בסיום לימודיו באוניברסיטת נאנסי, שב נתן אלתרמן בן ה-22 לארץ בקיץ 1932 ובליבו ההחלטה – אגרונום הוא כבר לא יהיה. במקום זאת, חיפש ואף מצא תעסוקה בכתיבה, בעיקר עיתונאית בתחילה. סוף 1933 והמשורר מטעם עצמו כבר מוזמן לכתוב פזמונים לתאטרון הסאטירי "המטאטא".
שלושת אפיקי הכתיבה העיקריים של אלתרמן הונחו באותה תקופה מעצבת: הכתיבה הרצינית – השירה; הכתיבה הפובליציסטית – מה שכינה שירי העת והעיתון; והכתיבה המשוחררת – הכתיבה הפזמונאית, בעיקר לתאטראות הבידור. רק בסוף שנות החמישים יתנסה בכתיבה מסוג אחר, זו שתזכה אותו בביקורת החריפה ביותר שיספוג במהלך הקריירה המפוארת שלו, כתיבת מחזות.
המחזה הראשון שכתב אלתרמן היה פונדק הרוחות. הראשון שהוצג – כנרת, כנרת.
בשנת 1969, שנה לפני מותו, כתב אלתרמן את המחזה הקומי "צץ וצצה". המחזה שחיבר אלתרמן לא הוצג מעולם ולא פורסם במלואו עד היום. חוקרת התאטרון דבורה גילולה מציינת ש"דפים מעטים בלבד שרדו ממנו בעזבונו של אלתרמן, ומן הפזמונים הכלולים בו התפרסם רק חלק".
הקטעים שכן פורסמו מבהירים את כוונת המשורר: מחזה קומי-מוזיקלי, הבנוי כמערכון אחד ארוך המשלב כ-20 פזמונים מתקופות שונות ביצירת אלתרמן.
עלילת המחזה מתרחשת בספרייה, שבה מוצא עצמו צץ – סטודנט צעיר שנמנם בספרייה במקום ללמוד – כלוא עם הספרן (דפדפת שמו) ושכנה שגרה מעל הספרייה (צצה). הדמויות במחזה פושטות צורה ולובשת צורה אחרת – צץ הוא לעיתים סטודנט, לעיתים עסקן פוליטי, ובמקרה אחד גם מהפכן במהפכה הצרפתית. בסוף ההצגה מצליחים צץ וצצה להימלט מהספרייה, ומגיעים למועדון לילה בשם 'אוריאנה'.
ההצגה כאמור לא הועלתה מעולם על הבמות ומן הדפים הספורים שנותרו ממנה אפשר לשער שאלתרמן לא סיים אותה. הבמאי שהזמין את ההצגה, שמואל בונים, החליט להעלות תחתיה ערב פזמונים מסורתי יותר לכבודו של אלתרמן.
הקונספט של ערב פזמונים לא היה זר לקהל הישראלי, ואחת ממטרותיו הייתה הכנסת פזמונים חדשים בין הישנים והמוכרים יותר, כך שהקהל ייטיב לקלוט את החדשים. תחילה חשב הבמאי בונים לשלב קטעי קישור חדשים פרי עטו של אלתרמן, אבל גם תכנון זה נזנח בשלב מסוים. השם הראשוני היה "ערב פזמוני אלתרמן", ששונה לבסוף ל"צץ וצצה" המקורי.
ארבעה יוצאי להקות צבאיות השתתפו במופע: רבקה זוהר (להקת חיל הים), טליה שפירא (להקת גיסות השריון), עזרא דגן (גם מגיסות השריון) ומנחם זילברמן (להקת הנח"ל). שחקן מנוסה יותר, בומבה צור, נכתב אף הוא לתוך ההצגה בדמות פועל במה החולם להיות שחקן.
ארבעת הקריקטורות הן פרי עטו של במאי ההצגה, שמואל בונים, מתוך הכתבה של טלילה בן-זכאי בעיתון מעריב, 14 באוגוסט 1969
הפקת המופע הוטלה על אברהם דשא פשנל, שבחר לפנות לא למלחין יחיד, אלא לשורה של מלחינים עבור הפזמונים החדשים והישנים של אלתרמן (אלו שטרם הולחנו). למרות ההתחלה המקרטעת, זכתה ההצגה להצלחה בקרב הקהל והוצגה ברחבי הארץ. פשנל דאג אף להפיק שני תקליטים שהוקלטו בנוכחות קהל, ובהם עשרים פזמונים ושני המערכונים היחידים במופע.
ההחלטה להעניק לרבקה זוהר מקום מרכזי במופע הייתה של המפיק פשנל. הוא פנה לאלתרמן וביקש ממנו שירים נוספים עבורה. השיר "זמר שלוש התשובות", המציג דמות אישה כנועה הרוחשת אהבה לבן זוגה הגחמני, שלא היה אמור להיכלל בהצגה, מצא את דרכו אליה והפך ללהיט אדיר.
לא ברור האם חיבר אלתרמן את "זמר שלוש התשובות" במיוחד עבור זוהר או האם חיבר את השיר קודם ופשוט העניק אותו עתה לפשנל – זוהר טוענת שהמקרה הראשון הוא שקרה, בביוגרפיות ומונוגרפיות אודות אלתרמן לא נזכר פרט זה. בכל מקרה, בחלק השני של המופע הושמעו שמונה פזמונים, בהם "זמר שלוש התשובות", שאותו שרה זוהר.
בשנת חייו האחרונה שמר אלתרמן על סדר יום עמוס. הוא מצא זמן לצפות בהצגה ואף קרא את רשימות הביקורת שהתפרסמו בעקבותיה. עד כמה שימחה הצלחת המופע את המשורר המזדקן שביקש להוריד את שמו מרשימת הכותבים של ההצגה?
בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז חודש השיר בידי זהבה בן בשנת 1998 במסגרת הפרויקט "עבודה עברית", ספג השיר ביקורת חריפה על המסרים השוביניסטיים שבו. בכך הוא מזכיר שיר אחר, שזכה לביקורת דומה, השיר "וידוי" שחיבר חברו של אלתרמן, המשורר אלכסנדר פן לאשתו השנייה.
לא נתיימר לקבוע איזה שיר מתאים לאיזו תקופה, בדיעבד מילות השיר נשמעות צורמות גם לרבקה זוהר, שכתבה באוטוביוגרפיה שלה (עץ הזית, 2007) כך: "לאחת החזרות, בבית המורה בתל-אביב, מגיע נתן אלתרמן. מתרשם. קורא לי אליו. אינני זוכרת מה אמר לי ומחליט לכתוב שיר במיוחד לזמרת והוא כותב את השיר "זמר שלוש התשובות". בכותבי שורות אלו עדיין יהיה השיר האומלל הזה אהוב ואני לא יכולה לשאת מילותיו".
באלבום הבכורה של רבקה זוהר הופיע השיר יחד עם "אוריאנה" מהמופע "צץ וצצה".
דבורה גילולה, מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
דן לאור, אלתרמן, הוצאת עם עובד, 2013
"דצמבר" – מה עושה הגשם לנתן אלתרמן?
תגובות על כתבה זו