מודל 2020 | כל חוש תועה בי

"בלכתו בפינות הכבויות של העיר הוא רק חולף על פני הדברים, נזהר ממגע עם אנשים, ממעט בדיבור, ובכל זאת הדברים חודרים לגופים בצורה נסתרת." מתוך "הרשתית", ספרו החדש של עידן צבעוני

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
21.01.2020
איתי בר־יוסף, ללא כותרת, מתוך Else Wheres, סדרת תצלומים, 2012

.

שני פרקים ראשונים מתוך "הרשתית" / עידן צבעוני

 

הלב עומד

בזמן האחרון אני מנסה להתרכז בנוף, לזכור אותו, מחשש שלא אראה אותו שוב. הלב עומד. עיני המרצדת מול המראה עודנה מבקשת לספר את גורל הדמעה (אבוי לדמעה שרוצה לרדת). הלשון שותקת. אני מניח לבושה ולכפרה לתווך את חיי, שכן משעה שלא איבדה דבר הלשון שוב אינה יכולה להחזיר דבר.*

הבקרים עודם קרירים וצלולים. והוא, עם מי יחלוק את צערו, את כיעור בשרו? למי יספר כל הלילה בעין בוכִיָה למחצה על מזרקים שהוטבלו ברתיחה זהרוּרָה של להבה וננעצו בעורות מחוררים, על רופאים המציגים חזות סבירה וסמכותית ביחס לפני הדברים אשר מבחינתם רק מבצבצים בעיוורון? את צילו המכמיר של מי יפרוש על הכול כמו דיו של דיונון?

שוב אותן נסיעות שלאחר משמרת לילה בבית החוסים. גופי החוסים עודם רדומים, דוממים, רפויים, פרוּמֵי ראש, פרועים על שפתם, נגע אדמדמת בקרחתם, עור בשרם בהרות כהות – בשעה כזו ממי יוכלו לבקש עזרה? (האם ראו הרופאים אי פעם את המחלקה בעירומה?). שוב יום הדין שלו, שלה – לידה מדומיינת הרת אסון שלא התקיימה מעולם (הוולד שלה שנוצר מדם הנקבה ומלובן האיש מחפש את מוּמוֹ), גוף שלא נוצר, דמותה החמקמקה של שרה שלעולם אינה נקבעת אצלו באופן סופי עם נסיגת יומו. הלב נכנע.

תהליך ההחלמה של עינו השמאלית נמשך כבר שלוש שנים, ורשתית העין שלו עדיין רחוקה מלהיות במצב שבו הוא רשאי להשתמש בה ללא תכלית. לאחר המשמרת נרדמים זה לצד זה במונית, כתף אל כתף. הלב נשרף. הבל פה של בוקר שנמהל בגרעיניות מחוספסת, בזיכרון שחוזר ונסוג כמו גאות, בדמעות שמפיקות הנאה מכאב. הלב נחקר. ההצטמצמות הקשוחה של כל אחד ואחד לענייניו הפרטיים נראית בעיניו מאוסה, אכזרית, זן מבעית של אבסורד. הלב מרמה. פרסומות של ניאון באור ירוק וכתום כל הלילה, בָּרִיק. הלב שומע. והבוקר הזה הנזוף אינו שונה במאוּם מבקרים אחרים. הלב מצטמק.*

בלכתו בפינות הכבויות של העיר הוא רק חולף על פני הדברים, נזהר ממגע עם אנשים, ממעט בדיבור, ובכל זאת הדברים חודרים לגופים בצורה נסתרת: אדם שמדבר אל עצמו אל תוך הלילה; אישה שחולמת מבעד לסירים חלודים; רחובות שוממים השרויים בדממה; משטחי בטון אטומים; חזיתות זכוכית כמשטח אור שחור; היעדר מסחרר של רגשות – מכל אלה ביקש להימלט בלב נרמס. מזה חודשים הוא סובל מדיבור המדמה דבר יופי או כיעור. אבל תחילה הגוף העייף, המותש, ללא־מגע, א־פאתי. הלב נמס. הגוף הסבוך בדפנות העור. מגורים משותפים הם יוצאים מן הכלל בעיר הזאת. הלב מודה, הלב מתבדה, הפועל חוזר אל ביתו במדרון. עד כדי כך מעורר הדבר רחמים בליבו שכך זה מתנהל בעיר שבה כל איש חי רגעים ספורים עבור עורו בלבד, שבה כל איש בגפו, גם במותו. הלב נחרד.*

ללא רצון התהלך שפוף במהומה בלב העיר, ולכל אשר הביטו עיניו ראה אנשים רצוצים שנפשם נואשה. אולי ראה אישה קשישה מתנהלת ברפיסות ופסע לקראתה בדאגה, אבל בהיסח הדעת הבחין במשהו אחר שצד את מבטו, הסתובב סביב צירו, פסע לאחור, נתקל באשפה, נבהל מהצל שכביכול הוטל עליו והמשיך בדרכו.  

הרחובות

הרחובות שבהם התהלך לפני משמרת הלילה הארוכה עם החוסים* היו מלאים בני אדם, המון שמתנועע ושוטף בהמולה לאיזה מקום לא מובחן – מנהגו שמור בשיגעון. והוא בקושי רב היה יכול להתקדם אלא רק בזהירות והתחשבות בהולכים ושבים לאורך הדרך. המחזה הזה, של כל כך הרבה אנשים נטולי הבעה, גרם לו להביט בהם, להתעמק בחיצוניותם בדקדקנות יתר מכפי שהיה יכול להרשות לעצמו.

אבל חרף זאת שהלך סחור־סחור, חרף זאת שנשא בתוכו כמטרד את זיכרון המחלקה על פרטיו השוליים ביותר, למרות בקשתו לניתוק חלקי העבר, חרף זאת שאימת השיגעון רדפה גם אותו כהשפלה, חרף זאת שביקש לרפא את חוליה המר של שרה במו ידיו למרות אזהרות חוזרות ונשנות של חברים – חרף זאת לא היה יכול לקיים את הבטחתו לעצמו לחרוג מהעיר ומִנהגה.

התרוצץ באין מנוח מרחוב לרחוב. אמר: כמעט אני משתגע. אמר: ראשי עליי מתחיל מתנועע. אמר: כל חוש תועה בי, דעתי נטרפת. אמר: לא עוד אטיל ספק בדמי. אמר: אני שב לעפר, ראו אותי. אמר: רצועות תלויות משערות ראשי. אמר: עמוס עברי. אמר: ראו את הבעות פניי כשהן ערות. אמר: סדקים חסרי ערך פורצים מדמותי. אמר: האֵם היולדת – משוש ליבה אבד לה. אמר: חִפרו את דמה למענה. אמר: ראו את האֵם המקוננת בשדה על מום בנה שנפל, שְאוּ תחינה למענה. אמר: התעצבו עליה. אמר: דם בנה נשפך ונספג באדמת מומה. אמר: אזיל עליה דמעות כעולל. אמר: לשוני נצורה, סתוּרה, סרת טעם. אמר: את בשר ליבי אני אוכל כְמוּמָה. אמר: דִמעות אישה מכתימות אותי. אמר: ראו איך עפים עורבים בעיר הזאת באין מטרה. אמר: עדיף ללכת בחשכה. אמר: ראו, היסוד שלי נמצא מחוצה לי. אמר: אני צד זהרוּרֵי אור. אמר: שמא מהרהורי ליבי אני רואה דברים? אמר: זרם החשמל עובר בעצמותיי דרך הבוֹרִית המוּתָכָה. אמר: בכל מקום אני שומע את שְמֵך. אמר: האם אבדה לי היכולת לחמול?*


*הוא מתעקש על כך שבכניסתו הראשונה למחלקה (סטודנט שנה א' לשפות עתיקות), בעצת ידידה שעבדה שם ימים רבים לפני שפגש את לילו, נאמר לו שהסובלים כאן הם לחלוטין חסרי תחושה – מיואשים או אדישים במידה בלתי נתפסת, בלי שום סיבה נראית לעין. שהם הופכים לחסרי מנוחה, מדוכאים, חסרי שינה, או ששנתם היא שינה מופרעת. פחדים בלתי הגיוניים אוחזים בהם. הם נוטים לשנות את דעתם במהירות, להפוך לשפלים, פשוטים במוחם, למרושעים, למוחצנים, לנדיבים בצורה מוגזמת, שכן זו הפכפכותה של המחלה (קללה אוֹרֶרֶת) המטלטלת אשר שולטת בהם. אם המחלה הופכת להיות תוקפנית יותר, יעילה יותר, היא תמלא אותם שנאה גדולה יותר. לכן הם יימנעו דרך קבע ממקומות שבהם מתקבצים בני אדם ויעלו על דעתם קינות ואהבות סרק. הם יתלוננו על מר גורלם ויביעו תשוקה עזה למות. כך הם מובלים־נגררים בעל כורחם אל אדישות פוצעת ומשתקת, אל רפיון הגוף והתנזרות מהנאות החיים. אט־אט, מבלי שביקשו זאת לעצמם, הדם לבד נטשם, הם נמוגים בלבן מחוויר, נחתכים עמוקות בווריד המאושר המוביל דם הזורם חופשי בכל חלקי הגוף, שוכחים את עצמם בעווית שפתיים נפוחות.
* נאמר לו שאחראי המחלקה רשאי להטיל עונשים על החוסים: השעיה של הזכויות, הערות מרושעות בהיסח דעת, הגעלה עצמית, ענישה גופנית מתונה ולעיתים חמורה, נעילת חוסה בחדר מבודד למשך שעות, ימים, חודשים ושנים, מניעת מגע זר בין החוסים (בינם לבין עצמם) ומניעת מגע בין החוסים לצוות המטפל, איום סמוי להציב את החוסה ברשימת המתנה לחשמל שיבוא מאינסוף, העברת החוסה למחלקות לא רצויות, מדורדרות לא פחות, או שליחתו לביצוע משימות לא נעימות כמו ניקוי אחר אלה שאיבדו את השליטה על סוגריהם. באותה מידה הוא יכול להעניק לחוסים זכויות־יתר מוּתְנוֹת: בחירת העבודות הנהוגות במחלקה, בחירת החדרים או המיטות הטובות יותר, קצת יותר פרטיות, כלאחר יד פיזור דברי מותרות קטנים כמו קפה או סוכר, יציאה מהמחלקה ללא פיקוח או סתם יחס אנושי טוב. והרי החיים המצויים במחלקה מורכבים מהתלכדותם יחד של ריבוא החוקים הקטנים, ההקפדות, הצומות, הכפרות, הבושות וההשפלות, כל אלה מרכיבים בדרכם המזוככת את שגרת היום.
* לוּ רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש שנדמיין מבנה מרווח, דומה לארמון, מאוורר, מורם ואלגנטי, מוקף בשטח רחב וגינות. או־אז היו יכולים השמש והאוויר להיכנס בחשאי מבעד לכל חרך וחלון. נוף השיחים והשדות השדופים שנראים מרחוק, השמש בעדנתה האור־סגולית המלטפת את פני הדברים, קבוצות העובדים המסורים – כל אלה לא עוד יוסתרו על ידי סורגים חלודים או וילונות שעטו על עצמם אפור דהוי. הכול יהיה שקט, נקי ומזמין. כל החוסים במקום יופעלו על ידי הדחף הנסתר של הנאות החושים. המקום ידמה אז בעיניו לכוורת הרוחשת פעילות אנושית שכולה בטוב. אין כפייה, אין שלשלאות, אין סכינים שלופים לאדמה העורגת; אין שוטים, מזרקים או הלקאות בקהילת החוסים הזאת, שכן כל אלה נודעו ברבים כאמצעים בלתי יעילים ביחס לשכנוע, לחיקוי ולרצון הכן והטוב להגיע לסיפוק באמצעות תרפיה מוסרית.
* יש לספק לחוסים את הצרכים החיוניים ביותר: מישוש סמכותי בגבשושית הראש, חנק זמני בקצה האף והלשון, מגע עדין של השפתיים, ריחות צואה קרים המנשבים לאורך המסדרון, מזלגות שאוכל רקוב נעוץ בין שיניהם, דלתות שירותים שמתנודדות בחריקה על צירן, מיטה, מזרן, שמיכת צמר עבה יחסית, כיסוי ראש וכרית. במרווח שהולך וצר בין אסיר לקבצן יש להם הזכות לבצע פעולות לא חיוניות אחרות: לאיים בעזיבת המחלקה, לבלוע מזון מקולקל שמעורר בחילה, להקיא, לבקש אש לסיגריה, להכעיס את הצוות המטפל, להסס לספר את קורותיהם שלפני האשפוז לפי סדר הזמנים, להצית את המחלקה.
* לו רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש מאיתנו לצלול אל תוך תמונה שבה נראה חולה עירום למחצה מחובר לקיר באמצעות מתקן דמוי חבית סביב רגליו, מפרקי ידיו כפותים והוא מרוסן על ידי קבוצת משגיחים. טבעת ברזל חסונה נכרכת סביב צווארו, ממנה נמשכת שרשרת קצרה דרך טבעת שמחליקה מעלה־מטה על מוט ברזל שנעוץ בתוך הקיר. סביב גופו מוט ברזל חזק, בכל אחד מצידי המוט בליטה מעגלית המותאמת לכל אחת מזרועותיו, מצמידה אותן קרוב לצידי הגוף. לו רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש מאיתנו לדמיין אישה מוארכת פנים, אישה מוגזמת מוכת מאניה, ולה תנועת זרוע קדמית לא רצונית ואצבעות זרוע ארוכות יתר על המידה, מתייסרת בסבלה בלי לומר מילה, ממלמלת, לפרקים אף תולשת את שערות ראשה עד זוב דם, שורטת אנשים ודברים ולפתע בוכה או צוחקת, מקיפה את עצמה ביגון שהולך ומתגבר.
   
עידן צבעוני, "הרשתית", אפיק, 2019.
.     » במדור מודל 2020 בגיליון המוסך הקודם: פרק ראשון מתוך "הטירה" לקפקא, תרגומה האחרון של נילי מירסקי    

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation