"בלכתו בפינות הכבויות של העיר הוא רק חולף על פני הדברים, נזהר ממגע עם אנשים, ממעט בדיבור, ובכל זאת הדברים חודרים לגופים בצורה נסתרת." מתוך "הרשתית", ספרו החדש של עידן צבעוני
הלב עומד
בזמן האחרון אני מנסה להתרכז בנוף, לזכור אותו, מחשש שלא אראה אותו שוב. הלב עומד. עיני המרצדת מול המראה עודנה מבקשת לספר את גורל הדמעה (אבוי לדמעה שרוצה לרדת). הלשון שותקת. אני מניח לבושה ולכפרה לתווך את חיי, שכן משעה שלא איבדה דבר הלשון שוב אינה יכולה להחזיר דבר.*
הבקרים עודם קרירים וצלולים. והוא, עם מי יחלוק את צערו, את כיעור בשרו? למי יספר כל הלילה בעין בוכִיָה למחצה על מזרקים שהוטבלו ברתיחה זהרוּרָה של להבה וננעצו בעורות מחוררים, על רופאים המציגים חזות סבירה וסמכותית ביחס לפני הדברים אשר מבחינתם רק מבצבצים בעיוורון? את צילו המכמיר של מי יפרוש על הכול כמו דיו של דיונון?
שוב אותן נסיעות שלאחר משמרת לילה בבית החוסים. גופי החוסים עודם רדומים, דוממים, רפויים, פרוּמֵי ראש, פרועים על שפתם, נגע אדמדמת בקרחתם, עור בשרם בהרות כהות – בשעה כזו ממי יוכלו לבקש עזרה? (האם ראו הרופאים אי פעם את המחלקה בעירומה?). שוב יום הדין שלו, שלה – לידה מדומיינת הרת אסון שלא התקיימה מעולם (הוולד שלה שנוצר מדם הנקבה ומלובן האיש מחפש את מוּמוֹ), גוף שלא נוצר, דמותה החמקמקה של שרה שלעולם אינה נקבעת אצלו באופן סופי עם נסיגת יומו. הלב נכנע.
תהליך ההחלמה של עינו השמאלית נמשך כבר שלוש שנים, ורשתית העין שלו עדיין רחוקה מלהיות במצב שבו הוא רשאי להשתמש בה ללא תכלית. לאחר המשמרת נרדמים זה לצד זה במונית, כתף אל כתף. הלב נשרף. הבל פה של בוקר שנמהל בגרעיניות מחוספסת, בזיכרון שחוזר ונסוג כמו גאות, בדמעות שמפיקות הנאה מכאב. הלב נחקר. ההצטמצמות הקשוחה של כל אחד ואחד לענייניו הפרטיים נראית בעיניו מאוסה, אכזרית, זן מבעית של אבסורד. הלב מרמה. פרסומות של ניאון באור ירוק וכתום כל הלילה, בָּרִיק. הלב שומע. והבוקר הזה הנזוף אינו שונה במאוּם מבקרים אחרים. הלב מצטמק.*
בלכתו בפינות הכבויות של העיר הוא רק חולף על פני הדברים, נזהר ממגע עם אנשים, ממעט בדיבור, ובכל זאת הדברים חודרים לגופים בצורה נסתרת: אדם שמדבר אל עצמו אל תוך הלילה; אישה שחולמת מבעד לסירים חלודים; רחובות שוממים השרויים בדממה; משטחי בטון אטומים; חזיתות זכוכית כמשטח אור שחור; היעדר מסחרר של רגשות – מכל אלה ביקש להימלט בלב נרמס. מזה חודשים הוא סובל מדיבור המדמה דבר יופי או כיעור. אבל תחילה הגוף העייף, המותש, ללא־מגע, א־פאתי. הלב נמס. הגוף הסבוך בדפנות העור. מגורים משותפים הם יוצאים מן הכלל בעיר הזאת. הלב מודה, הלב מתבדה, הפועל חוזר אל ביתו במדרון. עד כדי כך מעורר הדבר רחמים בליבו שכך זה מתנהל בעיר שבה כל איש חי רגעים ספורים עבור עורו בלבד, שבה כל איש בגפו, גם במותו. הלב נחרד.*
ללא רצון התהלך שפוף במהומה בלב העיר, ולכל אשר הביטו עיניו ראה אנשים רצוצים שנפשם נואשה. אולי ראה אישה קשישה מתנהלת ברפיסות ופסע לקראתה בדאגה, אבל בהיסח הדעת הבחין במשהו אחר שצד את מבטו, הסתובב סביב צירו, פסע לאחור, נתקל באשפה, נבהל מהצל שכביכול הוטל עליו והמשיך בדרכו.
הרחובות
הרחובות שבהם התהלך לפני משמרת הלילה הארוכה עם החוסים* היו מלאים בני אדם, המון שמתנועע ושוטף בהמולה לאיזה מקום לא מובחן – מנהגו שמור בשיגעון. והוא בקושי רב היה יכול להתקדם אלא רק בזהירות והתחשבות בהולכים ושבים לאורך הדרך. המחזה הזה, של כל כך הרבה אנשים נטולי הבעה, גרם לו להביט בהם, להתעמק בחיצוניותם בדקדקנות יתר מכפי שהיה יכול להרשות לעצמו.
אבל חרף זאת שהלך סחור־סחור, חרף זאת שנשא בתוכו כמטרד את זיכרון המחלקה על פרטיו השוליים ביותר, למרות בקשתו לניתוק חלקי העבר, חרף זאת שאימת השיגעון רדפה גם אותו כהשפלה, חרף זאת שביקש לרפא את חוליה המר של שרה במו ידיו למרות אזהרות חוזרות ונשנות של חברים – חרף זאת לא היה יכול לקיים את הבטחתו לעצמו לחרוג מהעיר ומִנהגה.
התרוצץ באין מנוח מרחוב לרחוב. אמר: כמעט אני משתגע. אמר: ראשי עליי מתחיל מתנועע. אמר: כל חוש תועה בי, דעתי נטרפת. אמר: לא עוד אטיל ספק בדמי. אמר: אני שב לעפר, ראו אותי. אמר: רצועות תלויות משערות ראשי. אמר: עמוס עברי. אמר: ראו את הבעות פניי כשהן ערות. אמר: סדקים חסרי ערך פורצים מדמותי. אמר: האֵם היולדת – משוש ליבה אבד לה. אמר: חִפרו את דמה למענה. אמר: ראו את האֵם המקוננת בשדה על מום בנה שנפל, שְאוּ תחינה למענה. אמר: התעצבו עליה. אמר: דם בנה נשפך ונספג באדמת מומה. אמר: אזיל עליה דמעות כעולל. אמר: לשוני נצורה, סתוּרה, סרת טעם. אמר: את בשר ליבי אני אוכל כְמוּמָה. אמר: דִמעות אישה מכתימות אותי. אמר: ראו איך עפים עורבים בעיר הזאת באין מטרה. אמר: עדיף ללכת בחשכה. אמר: ראו, היסוד שלי נמצא מחוצה לי. אמר: אני צד זהרוּרֵי אור. אמר: שמא מהרהורי ליבי אני רואה דברים? אמר: זרם החשמל עובר בעצמותיי דרך הבוֹרִית המוּתָכָה. אמר: בכל מקום אני שומע את שְמֵך. אמר: האם אבדה לי היכולת לחמול?*
תגובות על כתבה זו