לטוס בעיניים קשורות: המסע של גיבורי "חלום בדמי כבוד"

שני נוסעים, אחד הוזה ואחת מפוכח, משווים גרסאות לכל אורך המסע - בנוסח שהחל כבר עם "דון קישוט"

אביבית משמרי
05.02.2020
מבצע משה. הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני. מספר מערכת 990040314500205171

"היקיצה היא קץ החלום. אף שבמעבר מחלום להכרה מאכלת חלודה אוכלת חבלי לידה רגישים וכואבים מכל, טובה שבעתיים התפכחות מאשליה מאשר חלום אוטופי."

במשפט הזה מסתיים סיפורו של גרמאו מנגיסטו "חלום בדמי כבוד". בסיפורו משרטט מנגיסטו את התנפצותן לרסיסים של התקוות והפנטזיות שבנו לעצמם עולי אתיופיה מול המציאות הישראלית. על פי הסיפור, חלומם מלא ההוד והתפארת של יהודי אתיופיה, על ארץ שכולה פלא מרפא ויופי נשגב, התנפץ כאשר נתקלו העולים בארץ מודרנית ומנוכרת, שקיבלה את פניהם בחוסר רגישות ובחוסר יכולת להקשיב למנהגיהם ולאמונותיהם הייחודיות. ועל אף שבסוף הסיפור מוזכרת היקיצה כטובה שבעתיים, לאורך הסיפור כולו מתואר החלום במיטבו, וככל שהחלום ממשיך לפעם, כך הוא כואב.

הסיפור כולו רצוף שתי רמות של התבוננות המתקיימות זו לצד זו: האחת היא המשכה של האוטופיה שרקמו יהודי אתיופיה, והשנייה – התבוננות מפוכחת על המציאות הרחוקה מאוד ממה שדימו לעצמם. המתח הזה, בין הקיים למדומה, מגולם בסיפור באמצעות הדיאלוג בין הדוברת בסיפור, אמאוייש מנשה, לבין הכוהן איוב בטיבבו. הכוהן מלא חלומות ותקוות, ומסרב להיפרד מהם גם כשהמציאות סותרת אותם; ואילו הדוברת מפוכחת, מביטה בארץ החדשה ובאנשיה ללא פילטרים ומצביעה על הפגמים שבהם. כך למשל הם מביטים במסוע המזוודות, אמאוייש מנשה מתארת עובדות ואילו הכוהן מלביש עליהן את הרובד האוטופי:

"אב נפשי, הרואה אתה עצם דומם מסתובב סביב עצמו ומוסר תיקים לאדם", שאלתי. "אנחנו נמצאים בירושלים, היהודים עובדים אלוה, והדוממים משרתים האדם", השיב אב נפשי.

וכאשר ניגשת אליהם נציגה שלבושה חשוף, הצופה מרימה גבה ביקורתית ואילו הכוהן מביא אלוזיה תנ"כית:

"אב נפשי", שאלתי, "איכה אישה מותרת לחשוף טבורה; היאך נקבת אדם מותרת ליכנס לתוך מכנסיים, לבוש זכר אדם?" "אחותנו מחזירה עטרה ליושנה, עדן טרום עץ דעת", השיב אב נפשי לשאלה ראשונה, מסוכך פניו במצנפתו.

המתח בין הקיים למדומה הוא תמה המצויה ברעיון הגאולה היהודי מעצם מהותו. ראשיתו מאז חורבן המקדש והגלות שבעקבותיו, והוא מגולם באמירה שהנחתה את הקיום היהודי בגלות "לשנה הבאה בירושלים".

לשנה הבאה בירושלים – מספרי Ex Libris.. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מספר מערכת 997003363000405171

אך דפוס מסוים זה, של שני קולות מקבילים המביעים עמדות שונות לגבי המציאות – עמדת החלום לעומת עמדת הפיכחון – ניתן לזיהוי גם ביצירות ספרות קודמות: נמצא אותו בראש ובראשונה ברומן האירופי הראשון, שכונן את ז'אנר "המסע כהזיה", הלא הוא "דון קישוט" של מיגל דה סרוואנטס משנת 1605. בספר חוזר דיאלוג מתמשך בין דון קישוט, שנחוש להפוך את חייו לסיפור של גבורת אבירים, לבין עוזרו הנאמן סנשו פנשה, שרואה את המציאות נכוחה.

קיומו של צמד כזה חיוני בקומדיות קלאסיות, והוא משרת, יותר מנוכחות גיבור בודד, את ז'אנר "המסע כהזיה". אפשר לכנות את הדיאלוג בין השניים בשם "הנוסע החולם והנוסע המפוכח", כאשר תפקידו של החולם הוא להוביל הלאה אל מחוז החפץ הנכסף, ואילו המפוכח תפקידו להמחיש את הפער בין הרצוי למצוי.

"מָה אֲדוֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ? אָמַר סַנְשׁוֹ, "הֲלֹא אֵין כָּל-עֲנָקִים שָׁם, כִּי אִם-טַחֲנוֹת רוּחַ! וְלֹא יָדַיִם לָהֶן, כִּי אִם-כַּנְפֵי עֵץ, אֲשֶׁר בְּהִתְהַפְּכָן לָרוּחַ וְסוֹבְבוּ אֶת-אַבְנֵי הָרֵחָיִם…" "אָכֵן עַתָּה הָרְאֵיתִי לָדַעַת", אָמַר דּוֹן קִישׁוֹט, "כִּי לֹא תֵדַע עַד-מָה מִדַּרְכֵי הָאַבִּירִים וּמַסּוֹתֵיהֶם! לֹא טַחֲנוֹת רוּחַ, כִּי עֲנָקִים לְפָנֵינוּ, וְאִם-יָרֵא אַתָּה מִפְּנֵיהֶם, כִּי-עַתָּה סֹב לְךָ הַצִּדָּה וְשָׂא בַעֲדִי תְּפִלָּה לֵאלֹהִים, וַאֲנִי לְבַדִּי אַשְׁלִיךְ נַפְשִׁי מִנֶּגֶד וְאֶשְׂתָּעֵר אֲלֵיהֶם בְּסַעֲרַת מִלְחָמָה".

(דון קישוט, תרגום ביאליק)

כרזה: דון קישוט. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מספר מערכת: 997001016560405171.

החזון של דון קישוט מובא כבר בתחילת הסיפור:

הִנֵּה אֲנִי אַגְדִּילָה עוֹד אֶת מַעֲשַׂי מִכֹּל אַבִּירֵי עוֹלָם, וְהָיִיתִי כַאֲרִיאֵל וּכְאַבִּיר הָאַבִּירִים, וְהִשְׁאַרְתִּי אֶת-שְׁמִי לִבְרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְזִכְרִי יַעֲמֹד לְדוֹר דּוֹרִים.

למען החזון הזה הוא מוכן לשעבד גם את ראיית המציאות נכוחה. המבט ההוזה הוא תכונה מחויבת של הנוסע החולם, אין לו קיום מבלעדיו, ואין למסע כולו קיום מבלעדיו. ואילו הנוסע המפוכח חיוני כדי להתעמת שוב ושוב עם החזון, וגם כדי לעמוד על הפער שבינו לבין העולם הממשי.

אף כאשר מסכימים שני השותפים למסע על העובדות – למשל, כאשר הם מעטים מול רבים – נחלקים דון קישוט וסנשו במסקנות המתבקשות מהן:

“רוֹאֶה אֲנִי, אָחִי סַנְשׁוֹ, כִּי בְּנֵי הָאָדָם הָאֵלֶּה לֹא מִן-הָאַבִּירִים הֵם, כִּי אִם-נִקְלִים וְשִׁפְלֵי-עָם, וְלָכֶן גַּם-אַתָּה תּוּכַל הַפַּעַם לִהְיוֹת לִי לְעֵזֶר בְּצֵאתִי לְהִנָּקֵם בָּהֶם אֶת-נִקְמַת סוּסִי הַנִּכְלָם לְעֵינֵינוּ.” “אֲהָהּ, אֲדוֹנִי, מַה-כֹּחֵנוּ לַעֲשׂוֹת נְקָמָה – וְהֵם רַבִּים מְאֹד כְּעֶשְׂרִים אִישׁ וָמָעְלָה, וַאֲנַחְנוּ רַק שְׁנֵי אֲנָשִׁים הִנֶּנּוּ, אוֹ אִישׁ וּמֶחֱצָה!”

צילום השער הפנימי של "דון קישוט" בתרגום ביאליק. מס' מערכת: 001822812.
 

אותו דיאלוג מתקיים גם בספר קומי אחר המתאר אף הוא מסע הזוי – "מסעות בנימין השלישי" מאת מנדלי מוכר ספרים. בנימין השלישי קיבל השראה מסיפוריו של הנוסע המפורסם בנימין מטודלה. במהלך מסעו גורר בנימין את עוזרו סנדריל סחור סחור על פני מזרח אירופה. בתוך כך הוא מדמה, ומנסה לשכנע בכך את שותפו למסע, שהוא בדרך לארץ הקודש.

והנה באו ספורי-המעשיות הנפלאים הללו ביהודים האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק עמוק בלבו, ומאותה שעה ואילך צר לו המקום בעירו. נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם… לשם, למרחבי ארץ.

(מסעות בנימין השלישי, מנדלי מוכר ספרים)

גם כאן, המציאות שמייצגת דמות העוזר אינה מצליחה לבלבל את הנוסע החולם:

מה אתה סח! – קרא סנדריל, נרעש ונרתע לאחוריו מפחד גדול – התבונן נא, בנימין, אם במקומנו הנהר הקטן נוטל קרבן נפש אדם אחד בכל שנה, מי יודע כמה וכמה נפשות בולע בכל שנה הנהר הגדול הזה! חוס ורחם נא עלינו ועל נשינו וטפנו, בנימין!

– בטחון, בטחון, סנדריל! בטחון היא מדה טובה, שנשתבחו בה יהודים. בבטחון עבר יעקב אבינו את הירדן במקלו. בבטחון פותחים בני-ישראל חנויות ובתי-מסחר גדולים, וכל מה שאתה רואה לפניך הכל מתקיים בבטחון.

בעיבוד לבמה שעשתה נעמי שמר ל"מסעות בנימין השלישי" נכלל השיר "סימן שעוד לא הגענו". השיר מהווה תמצות מושלם של הדיאלוג בין הנוסע ההוזה והנוסע המפוכח:

אתה רואה דקלים?

– דקלים איני רואה!

– אתה רואה גמלים?

– גמלים איני רואה!

– אולי לפני עיני לרגע צל עבר –

איני רואה דבר, איני רואה דבר!

סימן שעוד לא הגענו, בכתב ידה של נעמי שמר (מלים ותווים). מספר מערכת 003662741.

וגם כאן, חוסר היכולת של הנוסע המפוכח לראות את הדברים כפי שהנוסע החולם רואה אותם בחזונו, מתפרש כחוסר אמונה, במקרה הזה אמונה ביכולת לבצע את קפיצת הדרך:

סימן שעוד לא הגענו

והאופק עוד רחוק

וליבך עודו פתוח

אל ארבעת הרוחות

וצריך להמשיך ללכת

וצריך להמשיך לצעוד…

·

כאמור, גם ב"חלום בדמי כבוד", כמו בסיפורים שבתבניתם נוצק, מבטא הדיאלוג המתמשך בין שני הנוסעים את הפער הגדול בין המציאות לדמיון. אולם במקרה זה מדובר בהיפוך כאוב לכל הסיפורים הללו: מה שהוא קומי במקרה של דון קישוט ושל בנימין השלישי, הופך טראגי בסיפורם של אמאוייש מנשה וכוהן איוב בטיבבו. שכן בניגוד לנוסעים האחרים שהזכרנו, שמסעם נותר בגדר הזיה, העולים מאתיופיה עברו מסע אמיתי וכבר הגיעו אל הארץ הממשית.

הבדל נוסף הוא בכך שחלומם אשר רקם עור וגידים איננו הזיה או פנטזיה פרטית. זהו חזון עתיק יומין של קבוצה ששאפה להגיע למחוז חפץ. הוא מובא כלשונו בתחילת הסיפור, בתבנית המוכרת לנו: בשנה הבאה בירושלים, איחלנו, שנה אחר שנה.

מרכז קליטת עולים, 1969. אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית. מספר מערכת 997005947470405171

הטרגדיה טמונה בכך שהמפגש עם ישראל בת זמננו, על מנהגיה החילוניים ואופיה המתועש, לא איפשר להם לגשר בין התקוות מן הגולה להגשמתם במציאות. התוצאה העגומה היא, שבמקום ש"הנוסע החולם" ימשוך אליו מעלה במרחב את אותו "עוזר מפוכח", אמאוייש מנשה וכוהן איוב בטיבבו נסחפים מטה עם קהילתם לעמדה פאסיבית או מיואשת, מול המדינה המודרנית המתנכרת אליהם.

שוב ושוב חוזר הדיאלוג בין הנוסעת המפוכחת לבין הכוהן ההוזה, וממחיש את חוסר ההיתכנות של נבואת הגאולה:

"אמא רבתה, מה לך דברי צחוק ולצון? הלא ידעת כי בירושלים אין פגעים ואין נגעים, אלא מתחוללים אותות ומופתים, והדם המפעפע ממצחי אינו אלא נס בתוך נס, והוא אות ברית בינינו ובין ירושלים", לימדני אב נפשי תוכחה, ואני השפלתי מבט כתמיד.

סיפורו של מנגיסטו מעלה שאלה כואבת נוספת: מי משלם מחיר יקר יותר על נקודת מבטו על העולם? האם הצופה המפוכחת או הכוהן החולם? הבנתה של אמאוייש לגבי המציאות גוזרת עליה כאב מתמיד, ומנגד הכוהן החולם עלול לדון עצמו, בראייתו הפנטסטית הבלתי מתפשרת, לחיים של חוסר עצמאות ותלישות. כך או כך, המסקנה החותמת את הסיפור מפיה של הדוברת "טובה שבעתיים התפכחות מאשליה, מאשר חלום אוטופי" – מזכירה לקוראים שבדמי הכבוד ששילמו העולים מאתיופיה על התנפצות חלומם, נכלל גם כאב מתמשך בשל ההכרה בפער הקשה לגישור.   .

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation