מכתבי לאה גולדברג אל טוביה ריבנר

מכתבים ששלחה לאה גולדברג אל המשורר טוביה ריבנר וכתבים אחדים שלה נחשפים

לאה גולדברג, סביב 1950, צילום: טוביה ריבנר

ההתכתבות בין לאה גולדברג לטוביה ריבנר היא אחת ההתכתבויות המשמעותיות שהותירה אחריה לאה גולדברג, כלת פרס ישראל, משוררת אהובה וסופרת ילדים מצליחה, המוּכרת לרבים בזכות ספריה "אַיֵּה פלוטו", "דירה להשכיר", "המפוזר מכפר אז"ר", "מה עושות האיילות" ועוד, ובזכות שיריה שהולחנו (בהם "ימים לבנים", "סליחות", "משירי ארץ אהבתי" ו"פזמון ליקנתון").

נמען המכתבים הוא טוביה ריבנר, תלמידהּ וידידה הקרוב שהיה צעיר ממנה בשלוש-עשרה שנה. ריבנר – משורר, מתרגם ועורך, ולימים פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל לשירה עברית (2008) – ערך לאחר מותה של גולדברג את כתביה ופרסם ספר עיון מקיף על יצירתה.

להתכתבות חשיבות רבה, בין השאר מכיוון שהשניים חלקו אותו עולם רוחני והיו מיודדים מאוד, וכך יכלה גולדברג להעלות על הכתב ובפתיחוּת מגוון נושאים שהעסיקו אותה, ושלא ניתן להם ביטוי במקומות אחרים ביצירתה ואף לא ביומניה. בין השאר מגלים המכתבים את דעותיה ותחושותיה של לאה גולדברג לגבי אירועי הזמן (למשל, מלחמת ששת הימים), את יחסה ליוצרים אחרים (דוגמת המשורר אברהם שלונסקי, ש"י עגנון והצייר מארק שאגאל), ועוד. לא אחת מסבירה המשוררת במכתביה אחדות מיצירותיה בגילוי לב וכן מדריכה את ריבנר, שהיה אז משורר צעיר, בדרכו.

אוסף המכתבים מונה כשמונים מכתבים מן השנים 1969-1949. אחדים מהם כוללים ציורים שציירה לאה גולדברג, וכך חושפים אפיק יצירה נוסף שלה.

להלן מובאות נבחרות מתוך המכתבים:

על ש"י עגנון:
"חשבתי בינתיים על מה שסיפר לך עגנון על פגישתנו הראשונה. הסיגריות שלי מרגיזות אותו עכשיו, משהוא עצמו חדל לעשן ואינו יכול לראות נשים שהוא מחבבן שאצבעותיהן מצהיבות מסיגריות. בימים ההם לא היו אצבעותי צהובות אף כי עישנתי (הקפדתי לנקותן). כנראה הרגיזוֹ אז משהו אחר, וכן גם בא אלי בדעה קדומה שאני 'מאותם המודרניים׳ שאינם ממעריציו. בינתיים נשתנה יחסו אלי אחרי שראה מה יחסי אליו, ותולה את הדחייה בעבר באצבעות צהובות שלא היו ולא נבראו. אילו אני הייתי כותבת רומנים הייתי עושה אותו לאחד הגיבורים המעניינים ביותר עם כל הלכאן ולכאן שלו" (מכתב מ-7 במאי 1963).

על אברהם שלונסקי (כאשר קיבלה פרס על שמו):
"אולי קשה לכם (לדור הצעיר!) להבין עתה מה היה שלונסקי בשבילנו בראשית דרכנו. מה היה הוא בשביל הלשון העברית. יש דברים שלא נוכל אף לא נרצה להתעלם מהם" (מכתב מ-15 ביוני 1956).

על שירתה המוקדמת:
"כשמסרתי לדפוס את ׳טבעות עשן' [ספר ביכוריה] היתה לי הרגשה, שעכשיו אסור לי בכלל להמשיך לכתוב שירים. הייתי מהלכת ואומרת: למה אינני יודעת לחבר מוזיקה?! טוב, בכל זאת, שכתבתי שירים גם אחרי אותו ספר ראשון. נזדמן לי עכשיו להציץ בו ונדהמתי עד מה הוא גרוע בכללו. לך ולכל אלה אשר מסיבות שונות פרסמו את ספרם הראשון לא בנעורים, לא תהיה לעולם הרגשה כזאת של תימהון אירוני לגבי עצמו, וזה טוב. אני כל חיי כל כך מיהרתי, כל כך נחפזתי ומתוך חיפזון עשיתי כל כך הרבה דברים, שמוטב היה לא לעשותם" (מכתב מ-17 בספטמבר 1957).

על מארק שאגאל:
"אני עוד לא הכנסתי את שגל שלי למסגרת ובינתיים (כדי לזכות יום אחד בחתימתו) תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם ספרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט ויללה כאשר הכתבתי את השורות הסאנטימנטאליות הללו והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב? והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי" (מכתב מ-24 בינואר 1965).

על שעבר עליה ועל אמה (הן חיו יחדיו) בירושלים, במלחמת ששת הימים:
"לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול, כשלא היינו בו. אמא היתה אשת חיִל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה (גלויה מיום 16 ביוני 1967, ההדגשה במקור).

על המצב המדיני לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים המזרחית:
"ירושלים – (באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא!) טוביה היקר, כמה עשרות שנים עברו מאז כתבתי לכם לאחרונה? […] ביום שבו עמדתי על רגלי [לאחר מחלה], לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו היתה התרופה הטובה ביותר. […] כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם… נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאוששים מאד וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה" (מכתב מ-8 ביולי 1967).

ומכתב נוסף בעניין מזרח ירושלים:
[…] ואשר לדברים הלא-משמחים – שאלת שכנינו הערביים – גם אני חרדה מאוד. הידידוּת של השבועות הראשונים [אחרי מלחמת ששת הימים], היא שהיתה בעצם לא נורמאלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני התרשמתי יותר מדי בהתחלה ועתה חושבת אני בחרדה על הארץ.
בין כה וכה אני כאן [בפריז] איכשהו מנותקת, וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרַחק וגם מקרב את הפחד. ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד-מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר-נובמבר 1947. הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש "עם פרוץ המדינה"… (מכתב מפריז, 18 באוקטובר 1967).

באחד המכתבים מתייחסת לאה גולדברג לשירהּ "הגיהינום המאושר" שהוא "שיר זמן טיפוסי", נכתב עם סוף מלחמת העולם השנייה כאשר נודע לנו. […] ואנחנו בני האדם הוספנו לפרוח ולשמוח ב"גיהינום המאושר" על אף ידיעתנו את הדברים המסוימים ההם" (מכתב מ-20 במאי 1955, ההדגשות במקור).

על ציוריה לעומת שיריה, בתקופה של משבר כתיבה:
"בנוגע לציור שלי לא הבינות אותי נכון: גם אני אינני יכולה לבטא בו את מה שאני מבטאה במלים. זהו עניין אחר לגמרי ולפיכך אני סבורה עדיין שמוצאת אני בזה מה שאתה מוצא בצילום. והלוואי והיו ציורַי על רמת צילומיך. אבל העניין הוא בזה שלי עכשיו אין צורך במלים. כנראה אין לי מה לומר במלים. לפיכך אני מוצאת את כל השמחה במשהו אחר. וזה עוזר לי להיות שקטה לגמרי על שאין לי צורך לכתוב. זהו" (מכתב מ-28 בנובמבר 1965).

ועוד מכתבים אישיים על עצמה:

מכתב מירושלים, 7 במאי 1963:
תודה רבה על התצלום ועל הספר. אני באמת לא כל כך מקסימה בתמונה הזאת, אבל שמחתי שיש לנו תמונה ביחד למזכרת ומפניך אני דווקא מרוצה מאד. זה חשוב יותר, שכן את עצמי יש לי הזדמנות לראות פעם בפעם, וכידוע אין זה תענוג גדול.
[…] את שירַי העתקתי ואני שולחת אותם לך במכתב הזה. בינתיים כתבתי עוד קצת דברים שונים ומשונים, ועדיין אינני יודעת "מה לחיים ומה למוות", היינו, מה לסל ומה לספר. יש לי הרגשה קשה במקצת בנוגע לשירים האלה. לעתים, יש צורך להתרחק מעצמו [מעצמך] כדי להתרחק מן הכתוב. איך עושים זאת עכשיו, אינני יודעת.

מכתב מירושלים, 22 במרס 1964:
פה מזג האוויר גשום וכל יום שמש נראה כחג לא צפוי. […] בינתיים האדמה מקושטת כדרך שלא הייתה, נדמה לי מעולם. הרקפות צומחות פה כעשב בר וגודל הכלניות כצבעונים הולנדיים. […] אבל אני בכל זאת מוצאת שעת "בין המטרות" [בין הגשמים] ומביאה הביתה זֵרים מופלאים.
מוזר גם לעצמי שאני מרבה כ"כ לכתוב על מזג האוויר. ייתכן והסיבה היא שאני פה פחות ופחות מוצאת עניין באותן השמחות המקובלות על הבריות: אינני יוצאת לא לסינמה ולא לתיאטרון ולא לקונצרט ועוד פחות מזה ל-parties, שיש לי כישרון מובהק להתחמק מהן. וכן חיי, חוץ מן העבודה, נעים בין ספר לשדה. […]
פאריס השפיעה עלי לטובה ואני עייפה השנה פחות מן הרגיל ועצבנית פחות מאשר אשתקד. אבל… יש איזה אבל שכזה, אשר שמו, אולי, היותו של אדם מעבר לשנת החמישים לחייו. הרבה דברים כבר רחוקים ממני ומקומם לא נתמלא. וכך עלי, כנראה, להתרגל לחיות, אבל – קשה.

מכתב מירושלים, 12 בדצמבר 1964:
בריאותי "ככה-ככה". וגם אמא אינה מרגישה את עצמה כ"כ טוב. עיניה כבר אינן כשהיו, ואינני בטוחה שהרופא ימציא תרופה. כולנו מזדקנים – וזה לא כל כך משמח. ובכל זאת עוד יש כמה דברים יפים, שאני אוהבת אותם.
הנה גלשתי לטון של בכיינות, והרי אני דווקא במצב רוח לא רע כלל. סימן שצריך להפסיק את המכתב.

על ספרה "עִם הלילה הזה", שהיה בדיעבד ספר שיריה האחרון:
"בבואי מפאריס אספתי את שירי של 4 וחצי השנים האחרונות וקצת (מעט מאד) הוספתי דברים חדשים ואני מוציאה עכשיו קובץ צנום מאד בשם 'עם הלילה הזה', על פי שיר אחד שקראתי אצלי בבית. בעצם אין שיר זה אופייני לספר. הלילה שבספר אחר הוא: אטוּם, כבד. אבל אולי יש בו משהו, לפעמים רחוקות, גם מן העולם הדומם-קרוב של השיר הזה. אינני יודעת" (מכתב מ-22 במרס 1964).

באחד המכתבים מעלה לאה גולדברג על הכתב את קיצור קורות חייה, בהכרח לבקשת ריבנר. המכתב פותר שתי תעלומות קטנות שהעסיקו את חוקרי יצירתה, והן כמה זמן חלף מלידתה בקניגסברג שבפרוסיה ועד חזרתה עם משפחתה לליטא, ומהו המועד המדויק שבו פורסם ספר ביכוריה. "בהיותי בגיל 10 ימים או משהו כזה הועברתי לליטא", כותבת גולדברג, ומציינת בהמשך את מועד הופעת הספר: פברואר 1935, כחודש לאחר עלייתה (מכתב מ-4 באוקטובר 1955).

האדריכל שסירב להיות רמטכ"ל

בעיצומה של מלחמת העצמאות, התחוללה אחת הפרשיות הדרמטיות ביותר בתולדות המטה הכללי של צה"ל. חודשיים לפני הכרזת המדינה ובימי קרבות קשים אל מול צבאות ערב, חלה הרמטכ"ל רב אלוף יעקב דורי, ולא יכול היה להמשיך בתפקידו. כוחות ההגנה, בימים שלפני הקמתו של צה"ל, נזקקו באופן נואש למפקד עליון שינהל את עבודת המטה, תוך כדי עיצוב דמותו של הפיקוד העליון של צבא המדינה שבדרך.

מתוך אוסף יוחנן רטנר

האיש שנבחר למלא תפקיד מכריע זה היה פרופ' יוחנן רטנר: אדריכל, איש צבא ומפקד, אשר שירת ב"הגנה" עוד מימי מאורעות תרפ"ט. תעודות נדירות מאותם ימים, השמורות באוסף יוחנן רטנר בספרייה הלאומית, שופכות אור חדש על מאבקי הכוחות שהתחוללו בצמרת הפיקוד העליון של ה"הגנה" ועל עיצוב הזיכרון ההיסטורי של אותם מאורעות בשנים שלאחר מכן.

על פרופ' יוחנן רטנר (1965-1891) נכתב מעט מאוד: חלקו בתולדות ה"הגנה" וצה"ל בראשיתו עומדים, לרוב, בצילה של פעילותו הענפה כאדריכל, אשר תכנן ובנה בנייני ציבור רבים בישראל (ובכלל זה את בנייני המוסדות הלאומיים בירושלים) ואף עמד בראש הטכניון. בשנותיו האחרונות עסק רטנר בכתיבת זיכרונותיו, שאותם התעתד, ככל הנראה, לפרסם באופן נרחב בספר. פטירתו הפתאומית, בינואר 1965, קטעה תכניות אלה, וקטעי הזיכרונות שכתב נותרו גנוזים ברשות בני משפחתו. רק לאחר מלחמת יום כיפור, החליטה משפחתו של רטנר להוציא לאור את זיכרונותיו, בספר "חיי ואני". בפתח הספר, הובאו דברי ההסבר של המחבר לשם היומרני, במקצת, שניתן לו:

"תכופות חשתי בקיומו של פער בין ה'אני' שלי לבין ה'עובדות' של חיי – היותי לאדריכל, לפרופסור, לאיש מלחמה. עימות זה, שנראה לי לעתים כניגוד, אך מעולם לא כ'פיצול אישיות' – היה לבעיה מרכזית בחיי, לעתים בעיה מְענה. הוא הדבר אשר אותו מנסה אני להבהיר בדרכים שונות בזיכרונות אלה, ומכאן גם שם הספר".

כתב היד של אותם זיכרונות, השמור באוסף יוחנן רטנר במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, מגלה כי הזיכרונות נכתבו כמעט כולם בלשון הגרמנית. על אף שרטנר עצמו שהה בגרמניה רק פרק זמן קצר בנעוריו – הוא הגיע לשם מרוסיה מולדתו בגיל ארבע עשרה ושב לרוסיה בשנת 1910, בגיל תשע עשרה – תקופה זו עיצבה את דמותו האינטלקטואלית במידה מרובה. חמש השנים שעשה, לאחר מכן, בבית הספר לאדריכלות בקרלסרוהה, בגרמניה, השפיעו גם הן על יכולת הביטוי הרהוטה שלו בגרמנית. רטנר, כך יש לשער, ראה בפעילותו הציבורית למען היישוב העברי בארץ ישראל את עיקר חייו, והדבר ניכר מן המקום המרכזי שתופסת פעילותו ב"הגנה" בתוך זיכרונותיו. פרשת שירותו בצה"ל, והקרע שחל בינו לבין דוד בן גוריון, בעקבות סירובו למלא את תפקיד הרמטכ"ל, הסבה לו כאב רב. רטנר הקפדן והדעתן, שמר כל פיסת תיעוד שנגעה לאותה פרשייה, והתכונן, כך נראה, לפרסם תעודות אלו כנספח לזיכרונותיו.

"דן [יעקב דורי] הועבר לבית החולים, וכנראה ינותח ביום ב'" – כך נפתח המכתב הדרמטי שנשלח אל רטנר ב-26 במארס 1948, בחתימת "הלל" [ישראל גלילי] ו"ידין" – יגאל ידין. בהמשך לדברים אלה, מבקשים השניים מרטנר "להיענות לדרישתו של אמיתי [דוד בן גוריון] וליטול על עצמך את התפקיד למלא את תפקידו של הרמטכל".

עשרה ימים קודם לכן, כבר חיבר רטנר בן ה-57 תזכיר ארוך שנשלח אל בן גוריון וישראל גלילי, ובו פרט מדוע הוא מסרב לקחת על עצמו את התפקיד שהוצע לו:
"מראש אמרתי לאמיתי [בן גוריון] שלדעתי נחוץ לתפקיד זה ובשעה כזאת איש יותר צעיר. בכל אופן לא התחשבתי בשאלות של מקצוע או של משפחה […]"

מן הדברים בהמשך מסתבר, כי בצמרת הפיקוד העליון של ה"הגנה" באותם ימים, שררו תככים לא-מעטים, מאבקי כוחות על רקע מפלגתי ומתחים בינאישיים רבים, שרטנר המבוגר, המקצועי והשקול, לא יכול היה להתמודד עמם. "לכן החלטתי שלא לקבל את המינוי", הוא מסיים מכתב ארוך זה, שהקפיד לשמור לעצמו את העתקו, "אני גם לא אבוא יותר לתל אביב. זאת אכילת עצבים ללא כל תועלת לעניין. עכשיו לא הזמן לסידור חשבונות אישיים ולא זאת הייתה מטרת מכתבי."

רטנר הקפיד לשמור יחד עם מכתב זה גם את מכתבי התשובה הבהולים ששיגרו לו בן-גוריון וגלילי, שהפצירו בו לפחות לנסות למשך ימים אחדים להיכנס לתפקיד, מתוך תקווה שכובד האחריות יסחף אותו וישכך את התנגדותו. מן הטיוטות הכתובות בעפרון, בכתב יד ישר וזוויתי של פרופסור לאדריכלות, ניכר זעמו של רטנר, שגילה אי-סדרים רבים בעבודתה של צמרת הצבא, בלי כל יכולת להביא לתיקונם.

אוסף התעודות של רטנר השמור במחלקת הארכיונים מביא לפנינו את סיפורן של שתי פרשיות נוספות בחייו הציבוריים של האיש שלא נואש מלהטיח בחבריו את ביקורתו על דרך פעולתם.

 

מתוך אוסף יוחנן רטנר

 

תיק ובו תעודות על פעילותו של רטנר כנספח הצבאי הראשון של צה"ל בברית המועצות, מגלה את חריצותו באיסוף מידע מודיעיני וקשירת קשרים דיפלומטיים עם ראשי הצבא הסובייטי, סמוך לחתימת הסכמי הפסקת האש עם צבאות ערב. דו"חות מפורטים על שיחות עם קציני צבא בכירים, רשימות של ספרות מקצועית צבאית ברוסית, שנשלחה על ידו לישראל ואפילו דין וחשבון ("סודי!") על יחס הסובייטים לערבים, מגלים כי רטנר התייחס ברצינות תהומית גם לתפקיד זה. למגינת לבו, גם השליחות ההיסטורית במוסקבה נסתיימה בצרימה, כאשר פורסמה ידיעה בעתון "הבוקר" על אדישות צמרת השלטון בישראל לחזרתו ארצה, עטור הישגים. הכחשותיהם של ראשי משרד החוץ, שפורסמו כמעט מיד, כנראה לא הצליחו להפיג את הטעם המריר שנותר לאחר שליחות זו, שאותה ביצע רטנר בהתנדבות מלאה.

מכתביהם של שמעון פרס, משה שרת, ישראל גלילי ואורי ברנר, השמורים גם הם באוסף רטנר, מעלים פרשיות נוספות של עלבונות מצד צמרת מערכת הביטחון הישראלית, אשר ניזונה, כך יש לשער, מן הטינה ששמר לו בן גוריון על סירובו לעמוד בראשות צה"ל. בזיכרונותיו כתב רטנר, כי לפי השערתו של בן-גוריון "התפטרתי כדי שלא איאלץ, בתוקף תפקידי כרמטכ"ל, לפרק את הפלמ"ח או לפחות את מטהו – כלומר, לתקוע פגיון בלב ידידיי הטובים." אך רטנר שולל מיד את הדבר: "השערה זו מוטעית מטעם פשוט: אז, לפני התחלת הקרבות הממשיים, כלל לא עלתה על דעתי אפשרות כזאת […]"

אחת התעודות החשובות ביותר באוסף זה, נושאת עליה את התאריך ההיסטורי: 14 במאי 1948 – יום הכרזת המדינה. באותו יום, שיגר בן-גוריון לרטנר כתב פקודה-מינוי, מנוסח בלשון לקונית וקולעת, שתכנו אינו משתמע לשני פנים:

"ליוחנן –
כל כוחות המדע, הפלוגה של עובדי המדע, המסתערבים – עומדים לפקודתך, ואתה אחראי ישר לפני.
עזרא [עזרא דנין – ראש המחלקה הערבית בשירות הידיעות של ההגנה] יהיה קצין המבצעים שלך.
אתה מוסמך למנות לכל יחידה הפועלת בשטחים אלה ולכל סוג פעולה קצין מיוחד האחראי באופן ישיר לפניך."

מכתב קצר זה, מסתיר מאחוריו תכנית לפעילות מבצעית-מודיעינית נועזת, שיצאה לפועל ביום הכרזת המדינה, ואשר על ביצועה הופקד יוחנן רטנר, בהמשך לתכניותיו להקמתו של אגף תכנון ליד המטה הכללי של הצבא.

 

מתוך אוסף יוחנן רטנר

 

מכתבי ההערכה הרבים של בן-גוריון לרטנר, ובכלל זה מכתב ארוך שכתב לו בשנת 1951, עם שחרורו הסופי מצה"ל (בגיל 60!) מוסיפים ממד נוסף למערכת היחסים המורכבת והמרתקת בין שני אישים אלה, בתקופה המכרעת של הקמת המדינה.

קרוב לעשור לאחר שרטנר סרב לתפוס את מקומו של יעקב דורי כרמטכ"ל, הוא היה לממלא מקומו בחיים האזרחיים. רטנר ודורי נפגשו בראשית שנות החמישים בטכניון, שם היה רטנר לדיקן הפקולטה לאדריכלות ומשנה לנשיא הטכניון, ואילו דורי היה נשיא הטכניון עצמו. בשנת 1957, כאשר נתבקש רטנר למלא את מקומו של דורי בראשות הטכניון, הוא דווקא נענה ברצון…

פסטיבל הזמר והפזמון: איך הפכו חיילי צה"ל לכוכבי הפופ שלנו

אריק איינשטיין, יהורם גאון, שלמה ארצי, חוה אלברשטיין, יהודית רביץ, גידי גוב, הגשש החיוור, ירדנה ארזי, אילנית, שושנה דמארי, יפה ירקוני, בעז שרעבי – כולם השתתפו ב"פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי".

אריק איינשטיין, פראג, 1969 צילומים: אמיתי לבון, דב בן-דוד

פסטיבל הזמר והפזמון היה האירוע המרכזי במוזיקה הישראלית הפופולרית בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. רשות השידור ערכה והפיקה את הפסטיבל, שהיה אירוע כמעט שנתי. התוצאה הייתה מופע חגיגי שעלה לרוב במוצאי יום העצמאות.

 

 

כל שיר בשני ביצועים – זמר וזמרת

פסטיבל הזמר והפזמון היה רעיון של ישראל דליות, איש "קול ישראל", עוד בשנת 1960. בשנים הראשונות, הפסטיבל היה תכנית רדיו, ששודרה כמופע במוצאי יום העצמאות מהיכל התרבות בתל-אביב. בארגון הפסטיבל, לצד קול ישראל, הייתה פעילה הוועדה לחגיגות יום העצמאות, מטעם משרד ראש הממשלה. הוועדה מיינה וסיננה תשעה שירים שהשתתפו בתחרות.

כדי לתת לשירים סיכוי שווה וכדי להעריך אותם מוזיקלית, נהגו אז לבצע כל שיר פעמיים: פעם על ידי זמר ופעם על ידי זמרת. כך חשבו לנטרל את האפשרות שהמבצע ירשים במיוחד, ויחפה על שיר בינוני. הזוכים קיבלו פרסים כספיים, שהתחלקו בין הכותבים. הפסטיבל התקיים במתכונת הזאת גם בשנת 1961, ולאחר מכן הייתה הפסקה של שנתיים. הוא התחדש בשנת 1964 ובשנת 1965 עבר לבנייני האומה בירושלים ונקרא "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי". השוויון המגדרי נמשך, ובשנת 1966, למשל, אריק אינשטיין ביצע את "לא פעם בקיץ", ואילו הביצוע הנשי היה של עדנה גורן.

 

 

פסטיבל הזמר והפזמון: מלך הרייטינג

התקופה בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים נחשבת לתקופת שיא ההצלחה של פסטיבל הזמר. לאחר הפסקה נוספת, בשנת 1968, חודש הפסטיבל בשנת 1969. בשלב הזה הייתה כבר טלוויזיה בישראל. הפסטיבל הפך לאירוע משודר ולחגיגה תקשורתית. במדינה שבה היה ערוץ טלוויזיה אחד, הפסטיבל זכה לחשיפה ענקית ולהצלחה גדולה. השידור תוזמן למוצאי יום העצמאות, והפסטיבל חזר בגדול כאירוע ממלכתי. חגיגה של "כולנו", שידור לאומי עם רייטינג גבוה.

 

חיילים במדים על במת הפסטיבל

בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים והניצחון הגדול החלו להופיע בפסטיבלים זמרים במדים, חברי להקות צבאיות. הם הופיעו לפעמים במסגרת ההרכבים של הלהקות, בחלק הלא תחרותי של המופע, ובמקרים אחרים כסולנים שביצעו את אחד משירי התחרות. הפופולריות של צה"ל הייתה אז בשיאה והעם חיבק את הצבא ללא תנאי. כך, ההופעה של חיילים בפסטיבל הוסיפה יוקרה לאירוע וזיהתה אותו עם ההצלחה הלאומית הגדולה.

 

פסטיבל הזמר: אירוע מסחרי, אירוע ממלכתי

יובל ניב טוען שעל אף שבפסטיבל היו מעורבים גורמים פרטיים ומסחריים כגון חברות תקליטים, אמרגנים ומפיקים, האירוע קיבל מעמד לאומי-ממלכתי והפך לחלק בלתי נפרד מאירועי יום העצמאות הרשמיים. לצד טקס הדלקת המשואות, חידון התנ"ך וטקס פרס ישראל, הפך פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי לחלק קבוע בחגיגות יום העצמאות.

אז איך עושים פופ בשירות המדינה? לכאורה, מדובר בסתירה: מוזיקת פופ מייצגת חופש, מרדנות וחגיגת נעורים. הרי מדובר במוזיקה שמגיעה מחו"ל ומושפעת מן המערב ומאווירת הסיקסטיז. ואילו כאן, בישראל, נוצרו והופקו שירים ביוזמה ובמימון של גורם ממלכתי כמו רשות השידור ואפילו במעורבות של פקידי ממשלה, והכול לצורך שימוש בשירים ובמופע במסגרת חגיגות יום העצמאות, האירוע הממלכתי ביותר בלוח השנה.

 

פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי תשכ"ד. עיריית תל אביב, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

פסטיבל הזמר: הסודות מאחורי הקלעים

לצורך העבודה רואינו כ-30 זמרים, מוזיקאים, פזמונאים, נגנים ומפיקים. כך התאפשר להציץ לחדרי החזרות, למשרדי ההפקה ולאחורי הקלעים של בנייני האומה בירושלים, שם נערך הפסטיבל באותם הימים. המחקר בודק את דרכי העבודה ובעיקר מבקש לגלות כיצד נעשה התמרון בין שני הקטבים: מוזיקה פופולרית מצד אחד, והמדינה מהצד האחר. בראיונות נחשפו תנאי העבודה, שהיו חובבניים מאוד, בוודאי בהשוואה לסטנדרטים שהתגבשו מאוחר יותר. ולמרות הסתירות, הבעיות והאינטרסים המנוגדים, המפעל זכה להצלחה גדולה. בסופו של דבר, פסטיבלי הזמר של הימים ההם הוציאו מתוכם שירים שהפכו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. הם גם חשפו לציבור שורה ארוכה של אמנים ויוצרים שהפכו לאושיות המוזיקה הישראלית הפופולרית עד היום. והכול בפסטיבל הזמר והפזמון: פופ בחסות המדינה.

 

הפוסט מבוסס על עבודתו של יובל ניב, "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: פופ בשירות המדינה", במסגרת תואר שני בתכנית הבינתחומית לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' פרדי רוקם ופרופ' מוטי רגב. ​

אלבום התמונות הנפלא של שמעון כהנר (קצ'ה) ז"ל

ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים בתמונות נדירות שצילם הלוחם והחקלאי שמעון כהנר (קצ'ה)

שמעון כהנר (קצ'ה) במדבר הנגב (ינואר, 1970)

ניתן לומר שמשחר נעורי אני חקלאי וכך אני מגדיר את עצמי עד היום הזה, כשהנטייה המרכזית בעיסוקי: בעלי חיים, ואם לדייק יותר – גידול וטיפוח בקר.

בזמנו, לקראת סיום השירות הסדיר, היתה לי שיחה נוקבת עם אריק שרון ועם מוטה גור. הם סברו שעלי להיות מפקד במשרה מלאה, כלומר, לחתום קבע. "אני מוכן לתת כמה ימי מילואים שהצבא ידרוש ממני", אמרתי להם והוספתי: "אני חקלאי ואעסוק בחקלאות. מפקדים ולוחמים טובים לא יחסרו, ואילו החקלאות היא אבן היסוד של הציונות".

(שמעון כהנר, מתוך סיפור חייו "להיות אחד מרבים")

לוחם וחקלאי. אלה היו שתי השליחויות של שמעון כהנר, המוכר יותר בכינויו קצ'ה.

באוסף התמונות של צלם העיתונות דן הדני, הנמצא באוספי הספרייה, חיפשנו חומרים על קצ'ה, לאחר שנודע לנו דבר מותו המצער. לפתע גילינו שקצ'ה לא היה רק לוחם ומפקד צבאי, וגם לא היה רק חקלאי ואיש אדמה. נוסף על כל אלו קצ'ה היה צלם מוכשר מאוד. בסדרת צילומים מסוף שנות ה-60 עד תחילת שנות ה-70 גילינו את ישראל, והשטחים שהתווספו לה באותן שנים (סיני, הבקעה ורמת הגולן), בשיא תפארתן. תמונות של לוחמי צה"ל בחזיתות, החקלאות המתחדשת באותן האזורים ועוד עשרות תמונות נהדרות שצולמו בצורה מושלמת מבעד לעדשת מצלמתו של קצ'ה.

לזכרו של קצ'ה אנחנו מציגים בפניכם מקצת מתמונותיו. את כל התמונות צילם שמעון כהנר (קצ'ה), והן לקוחות מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

אל מדבר סיני

קבוצת מטיילים ישראליים במערב סיני (מרץ, 1968)

 

קבוצת מטיילים ישראליים במערב סיני (מרץ, 1968)

 

בדואיות מקומיות במנזר סנטה קתרינה בסיני (מרץ, 1968)

 

סיני. ציור קיר המראה נעל של חייל מצרי רומסת את ראשו של משה דיין (מרץ, 1968)

בדרך לשארם א-שייח'. שרידים של ג'יפ צה"לי שנפגע ממוקש (מרץ, 1968)

 

 

אל הגולן

בוקר ישראלי ברמת הגולן (יולי, 1969)

 

בוקרים ישראליים ברמת הגולן (יולי, 1969)

 

פר בגולן (מרץ, 1970)

 

שלג בחרמון (מרץ, 1970)

 

מפל ג'ילבון ברמת הגולן (מרץ, 1970)

 

בריכת המשושים, רמת הגולן (פברואר, 1969)

 

אנדרטת חטיבה 45 בצומת קבטיה לזכר חללי קרב השריון בעמק דותן (אוגוסט, 1968)

 

מהחזית המזרחית

פטרול צה"לי על גבול ירדן (דצמבר, 1967)

 

פטרול צה"לי על גבול ירדן (דצמבר, 1967)

 

פטרול צה"לי על גבול ירדן (דצמבר, 1967)

 

פטרול צה"לי על גבול ירדן (דצמבר, 1967)

 

פטרול צה"לי בגבול הירדני עוצר חשודים בהברחת אמל"ח (דצמבר, 1967)

 

כתבות נוספות

תצלומים של הכותל המערבי מהשבוע הראשון לשחרורו

"הטנקים של איתן ייכנסו משמאל": כך נשמעו רגעי הפריצה לעיר העתיקה

אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל