ההתכתבות בין לאה גולדברג לטוביה ריבנר היא אחת ההתכתבויות המשמעותיות שהותירה אחריה לאה גולדברג, כלת פרס ישראל, משוררת אהובה וסופרת ילדים מצליחה, המוּכרת לרבים בזכות ספריה "אַיֵּה פלוטו", "דירה להשכיר", "המפוזר מכפר אז"ר", "מה עושות האיילות" ועוד, ובזכות שיריה שהולחנו (בהם "ימים לבנים", "סליחות", "משירי ארץ אהבתי" ו"פזמון ליקנתון").
נמען המכתבים הוא טוביה ריבנר, תלמידהּ וידידה הקרוב שהיה צעיר ממנה בשלוש-עשרה שנה. ריבנר – משורר, מתרגם ועורך, ולימים פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל לשירה עברית (2008) – ערך לאחר מותה של גולדברג את כתביה ופרסם ספר עיון מקיף על יצירתה.
להתכתבות חשיבות רבה, בין השאר מכיוון שהשניים חלקו אותו עולם רוחני והיו מיודדים מאוד, וכך יכלה גולדברג להעלות על הכתב ובפתיחוּת מגוון נושאים שהעסיקו אותה, ושלא ניתן להם ביטוי במקומות אחרים ביצירתה ואף לא ביומניה. בין השאר מגלים המכתבים את דעותיה ותחושותיה של לאה גולדברג לגבי אירועי הזמן (למשל, מלחמת ששת הימים), את יחסה ליוצרים אחרים (דוגמת המשורר אברהם שלונסקי, ש"י עגנון והצייר מארק שאגאל), ועוד. לא אחת מסבירה המשוררת במכתביה אחדות מיצירותיה בגילוי לב וכן מדריכה את ריבנר, שהיה אז משורר צעיר, בדרכו.
אוסף המכתבים מונה כשמונים מכתבים מן השנים 1969-1949. אחדים מהם כוללים ציורים שציירה לאה גולדברג, וכך חושפים אפיק יצירה נוסף שלה.
להלן מובאות נבחרות מתוך המכתבים:
על ש"י עגנון:
"חשבתי בינתיים על מה שסיפר לך עגנון על פגישתנו הראשונה. הסיגריות שלי מרגיזות אותו עכשיו, משהוא עצמו חדל לעשן ואינו יכול לראות נשים שהוא מחבבן שאצבעותיהן מצהיבות מסיגריות. בימים ההם לא היו אצבעותי צהובות אף כי עישנתי (הקפדתי לנקותן). כנראה הרגיזוֹ אז משהו אחר, וכן גם בא אלי בדעה קדומה שאני 'מאותם המודרניים׳ שאינם ממעריציו. בינתיים נשתנה יחסו אלי אחרי שראה מה יחסי אליו, ותולה את הדחייה בעבר באצבעות צהובות שלא היו ולא נבראו. אילו אני הייתי כותבת רומנים הייתי עושה אותו לאחד הגיבורים המעניינים ביותר עם כל הלכאן ולכאן שלו" (מכתב מ-7 במאי 1963).
על אברהם שלונסקי (כאשר קיבלה פרס על שמו):
"אולי קשה לכם (לדור הצעיר!) להבין עתה מה היה שלונסקי בשבילנו בראשית דרכנו. מה היה הוא בשביל הלשון העברית. יש דברים שלא נוכל אף לא נרצה להתעלם מהם" (מכתב מ-15 ביוני 1956).
על שירתה המוקדמת:
"כשמסרתי לדפוס את ׳טבעות עשן' [ספר ביכוריה] היתה לי הרגשה, שעכשיו אסור לי בכלל להמשיך לכתוב שירים. הייתי מהלכת ואומרת: למה אינני יודעת לחבר מוזיקה?! טוב, בכל זאת, שכתבתי שירים גם אחרי אותו ספר ראשון. נזדמן לי עכשיו להציץ בו ונדהמתי עד מה הוא גרוע בכללו. לך ולכל אלה אשר מסיבות שונות פרסמו את ספרם הראשון לא בנעורים, לא תהיה לעולם הרגשה כזאת של תימהון אירוני לגבי עצמו, וזה טוב. אני כל חיי כל כך מיהרתי, כל כך נחפזתי ומתוך חיפזון עשיתי כל כך הרבה דברים, שמוטב היה לא לעשותם" (מכתב מ-17 בספטמבר 1957).
על מארק שאגאל:
"אני עוד לא הכנסתי את שגל שלי למסגרת ובינתיים (כדי לזכות יום אחד בחתימתו) תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם ספרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט ויללה כאשר הכתבתי את השורות הסאנטימנטאליות הללו והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב? והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי" (מכתב מ-24 בינואר 1965).
על שעבר עליה ועל אמה (הן חיו יחדיו) בירושלים, במלחמת ששת הימים:
"לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול, כשלא היינו בו. אמא היתה אשת חיִל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה (גלויה מיום 16 ביוני 1967, ההדגשה במקור).
על המצב המדיני לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים המזרחית:
"ירושלים – (באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא!) טוביה היקר, כמה עשרות שנים עברו מאז כתבתי לכם לאחרונה? […] ביום שבו עמדתי על רגלי [לאחר מחלה], לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו היתה התרופה הטובה ביותר. […] כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם… נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאוששים מאד וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה" (מכתב מ-8 ביולי 1967).
ומכתב נוסף בעניין מזרח ירושלים:
[…] ואשר לדברים הלא-משמחים – שאלת שכנינו הערביים – גם אני חרדה מאוד. הידידוּת של השבועות הראשונים [אחרי מלחמת ששת הימים], היא שהיתה בעצם לא נורמאלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני התרשמתי יותר מדי בהתחלה ועתה חושבת אני בחרדה על הארץ.
בין כה וכה אני כאן [בפריז] איכשהו מנותקת, וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרַחק וגם מקרב את הפחד. ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד-מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר-נובמבר 1947. הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש "עם פרוץ המדינה"… (מכתב מפריז, 18 באוקטובר 1967).
באחד המכתבים מתייחסת לאה גולדברג לשירהּ "הגיהינום המאושר" שהוא "שיר זמן טיפוסי", נכתב עם סוף מלחמת העולם השנייה כאשר נודע לנו. […] ואנחנו בני האדם הוספנו לפרוח ולשמוח ב"גיהינום המאושר" על אף ידיעתנו את הדברים המסוימים ההם" (מכתב מ-20 במאי 1955, ההדגשות במקור).
על ציוריה לעומת שיריה, בתקופה של משבר כתיבה:
"בנוגע לציור שלי לא הבינות אותי נכון: גם אני אינני יכולה לבטא בו את מה שאני מבטאה במלים. זהו עניין אחר לגמרי ולפיכך אני סבורה עדיין שמוצאת אני בזה מה שאתה מוצא בצילום. והלוואי והיו ציורַי על רמת צילומיך. אבל העניין הוא בזה שלי עכשיו אין צורך במלים. כנראה אין לי מה לומר במלים. לפיכך אני מוצאת את כל השמחה במשהו אחר. וזה עוזר לי להיות שקטה לגמרי על שאין לי צורך לכתוב. זהו" (מכתב מ-28 בנובמבר 1965).
ועוד מכתבים אישיים על עצמה:
מכתב מירושלים, 7 במאי 1963:
תודה רבה על התצלום ועל הספר. אני באמת לא כל כך מקסימה בתמונה הזאת, אבל שמחתי שיש לנו תמונה ביחד למזכרת ומפניך אני דווקא מרוצה מאד. זה חשוב יותר, שכן את עצמי יש לי הזדמנות לראות פעם בפעם, וכידוע אין זה תענוג גדול.
[…] את שירַי העתקתי ואני שולחת אותם לך במכתב הזה. בינתיים כתבתי עוד קצת דברים שונים ומשונים, ועדיין אינני יודעת "מה לחיים ומה למוות", היינו, מה לסל ומה לספר. יש לי הרגשה קשה במקצת בנוגע לשירים האלה. לעתים, יש צורך להתרחק מעצמו [מעצמך] כדי להתרחק מן הכתוב. איך עושים זאת עכשיו, אינני יודעת.
מכתב מירושלים, 22 במרס 1964:
פה מזג האוויר גשום וכל יום שמש נראה כחג לא צפוי. […] בינתיים האדמה מקושטת כדרך שלא הייתה, נדמה לי מעולם. הרקפות צומחות פה כעשב בר וגודל הכלניות כצבעונים הולנדיים. […] אבל אני בכל זאת מוצאת שעת "בין המטרות" [בין הגשמים] ומביאה הביתה זֵרים מופלאים.
מוזר גם לעצמי שאני מרבה כ"כ לכתוב על מזג האוויר. ייתכן והסיבה היא שאני פה פחות ופחות מוצאת עניין באותן השמחות המקובלות על הבריות: אינני יוצאת לא לסינמה ולא לתיאטרון ולא לקונצרט ועוד פחות מזה ל-parties, שיש לי כישרון מובהק להתחמק מהן. וכן חיי, חוץ מן העבודה, נעים בין ספר לשדה. […]
פאריס השפיעה עלי לטובה ואני עייפה השנה פחות מן הרגיל ועצבנית פחות מאשר אשתקד. אבל… יש איזה אבל שכזה, אשר שמו, אולי, היותו של אדם מעבר לשנת החמישים לחייו. הרבה דברים כבר רחוקים ממני ומקומם לא נתמלא. וכך עלי, כנראה, להתרגל לחיות, אבל – קשה.
מכתב מירושלים, 12 בדצמבר 1964:
בריאותי "ככה-ככה". וגם אמא אינה מרגישה את עצמה כ"כ טוב. עיניה כבר אינן כשהיו, ואינני בטוחה שהרופא ימציא תרופה. כולנו מזדקנים – וזה לא כל כך משמח. ובכל זאת עוד יש כמה דברים יפים, שאני אוהבת אותם.
הנה גלשתי לטון של בכיינות, והרי אני דווקא במצב רוח לא רע כלל. סימן שצריך להפסיק את המכתב.
על ספרה "עִם הלילה הזה", שהיה בדיעבד ספר שיריה האחרון:
"בבואי מפאריס אספתי את שירי של 4 וחצי השנים האחרונות וקצת (מעט מאד) הוספתי דברים חדשים ואני מוציאה עכשיו קובץ צנום מאד בשם 'עם הלילה הזה', על פי שיר אחד שקראתי אצלי בבית. בעצם אין שיר זה אופייני לספר. הלילה שבספר אחר הוא: אטוּם, כבד. אבל אולי יש בו משהו, לפעמים רחוקות, גם מן העולם הדומם-קרוב של השיר הזה. אינני יודעת" (מכתב מ-22 במרס 1964).
באחד המכתבים מעלה לאה גולדברג על הכתב את קיצור קורות חייה, בהכרח לבקשת ריבנר. המכתב פותר שתי תעלומות קטנות שהעסיקו את חוקרי יצירתה, והן כמה זמן חלף מלידתה בקניגסברג שבפרוסיה ועד חזרתה עם משפחתה לליטא, ומהו המועד המדויק שבו פורסם ספר ביכוריה. "בהיותי בגיל 10 ימים או משהו כזה הועברתי לליטא", כותבת גולדברג, ומציינת בהמשך את מועד הופעת הספר: פברואר 1935, כחודש לאחר עלייתה (מכתב מ-4 באוקטובר 1955).
