צעיר תימני סובב ברחובות תל אביב. הוא מנסה את כוחו בשורת עבודות זמניות, אך לא שורד באף אחת מהן. הוא מחפש אהבה ואומנם זוכה בה לאחר תלאות רבות, לדוגמה ריחוף מעל בתי העיר העברית בעזרת צרור בלונים. זוהי העלילה הבסיסית של הסרט שנחשב לסרט המונפש העברי הראשון: "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי".
גדי בן סוסי המקורי היה אחד משנים עשר המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען לפני שנכנסו אליה בני ישראל. הוא היה נציג שבט מנשה, וזוהי הפעם היחידה ששמו מופיע במקרא. למי שזוכר את הסיפור, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שאר המרגלים נחשבו חוטאים משום שהוציאו את דיבת הארץ רעה. זהו אם כן האֶרְמֵז שעומד ברקע כוכב הסרט שנדבר עליו כעת. האם מאחורי בחירת השם התנ"כי עמדה כוונה מיוחדת? האם מדובר בשם אקראי? נניח לקוראות ולקוראים להחליט לבד.
גדי שלנו, כאמור, הוא ככל הנראה עולה חדש, שעל פי תסרוקתו ובגדיו הגיע מתפוצות תימן. על פי הכתוביות העלייה לארץ ישראל הפכה אותו לאדם חדש, וכעת, לאחר שכבר למד תורה, הגיע זמנו למצוא עבודה. הוא יוצא לדרך ברחובות תל אביב הקטנה ושומע זעקה לעזרה, אך כמו דון קישוט, טועה בפרשנות המצב ומסתבך עם המשטרה. הוא ממשיך ומנסה את כוחו בממכר גלידה ושקדים קלויים, כשברקע לכל ההתרחשויות ניתן לזהות גם מבנים איקוניים בתל אביב דאז, כמו הגימנסיה הרצליה המפורסמת.
הסגנון כולו חלומי וסוריאליסטי, איבריהן של הדמויות יכולים להימתח לפתע, גדי מסוגל להיבלע בעגלת גלידה, ואהובתו העתידית מצליחה להצילו מבור עמוק בעזרת עץ דקל גמיש במיוחד וכוחה העז של האהבה. התפתחות של ממש אין בעלילה, והדמויות שטוחות, אך יש טוויסט. את הסוף, אם כן, לא נגלה.
קצת פרטים טכניים על הסרט: הוא אילם ואף נטול פסקול. הציורים בשחור־לבן. אורכו כשמונה דקות, והוא הופק ויצא בשנת 1931. למען ההשוואה, נזכיר שארבע שנים קודם לכן כבש את העולם סרט אנימציה שחור־לבן אחר, שבו כיכב עכבר אחד שיכבוש את העולם. זה לא היה גורלו של גדי שלנו, שגם יוצריו התייחסו אליו בדיעבד די בזלזול.
את הסרט הפיקו האחים אגדתי, ברוך ויצחק, שהיו מאבות הקולנוע העברי בישראל. הם שכרו לשם כך את אביגדור המאירי, המשורר רב הפעלים, שיכתוב חרוזים מלבבים; ואת הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, שהיה אחראי על ההנפשה כולה. על כל אחד משלוש צלעות המשולש הזה אפשר לכתוב הרבה מאוד, ונתחיל בעובדה שכל המעורבים הגיעו לארץ על סיפונה של האונייה המפורסמת רוסלאן. עם זאת, אנחנו נספר כאן בקצרה בעיקר על המאייר, שנוכח הנסיבות נקרא לו האנימטור העברי הראשון בארץ ישראל.
אריה נבון נולד באוקראינה והגיע, כאמור, ב-1919 לארץ ישראל עם משפחתו. הוא ועוד שניים מאחיו, שלושה מתוך חמישה ילדים, נעשו כולם ציירים. במסגרת הקריירה הענפה שלו אייר קריקטורות עבור "דואר היום", עיתונו של איתמר בן אב"י ולאחר מכן עבור "דבר". לצד זאת אייר את ספריהם של בכירי הסופרים והמשוררים, צייר דיוקנאות, עיצב תפאורות לתיאטרון ויצר רצועות קומיקס.
בספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב" שיצא לאור זמן קצר לפני מותו, סיפר נבון בפסקה קצרה על תהליך יצירת הסרט (ואף טעה בשמו וקרא לו "יוסי בן גדי"): "ישבתי כעשרה ימים בסטודיו של [אגדתי] וציירתי ציורים רבים. אגדתי, יחד עם אחיו יצחק, צילם את הציורים על שולחן־הנפשה שהיה בנוי בצורה די פרימיטיבית. פנסי החשמל שהאירו את הציורים נמצאו בראש מבנה מיוחד. יצחק היה מטפס על המבנה ומשם מכוון את האורות. בעיה נוספת – האורות משכו את הזבובים והם נעמדו על הציורים. בהסרטת הניסוי הופיעו זבובים פוטוגניים אלה בסרט בגודל של פילים…היה זה סרט די רע. וולט דיסני עשה זאת טוב יותר. בכל אופן, היה זה סרט האנימציה הראשון בארץ".
נשוב כעת אל גדי שלנו. הסרט ה"די רע" באמת לא הותיר חותם רב על התעשייה הישראלית, ונשאר רק עם תואר הכבוד "הראשון". הוא הוקרן במשך שבוע בלבד לפני שנעלם בתהומות הנשייה. למרבה המזל, עדיין אפשר לצפות בכולו הודות לארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג לקולנוע.
כתבות נוספות:
הסרט האבוד של אבי הקולנוע העברי
