מסה | הנופים המתחמקים של לאה גולדברג

"גולדברג לא הכפיפה את יצירתה לזמן ולמקום פוליטיים היסטוריים. אף שמאורעות ההיסטוריה ניכרים בשירתה, היא ביקשה לקיים את השיר כיחידה אוטונומית בעולם". מי־טל נדלר קוראת ביצירותיה המוקדמות של גולדברג

רינה שפירא, Anybody Home, צילום בחשיפה ארוכה, 47X32 ס"מ, 2013

.

מרחבים, זמנים ורכבות ביצירות המוקדמות של לאה גולדברג

מאת מי־טל נדלר

.

בריאיון עם א"ב יפֶה אמרה פעם לאה גולדברג: "אצלי אין הדברים מחולקים כל־כך, הדברים מצטברים ומבקשים ביטוי כלשהו." גולדברג תיארה תהליך כתיבה פרטי שאינו מאפשר חילוק של היצירה הספרותית לאידאולוגיות נוקשות ומגויסות. ומנגד, הדברים מצטברים, ונטמעים בתוך היסטוריות שמחלחלות גם ליצירה הספרותית – בין שזו אהבה והתשוקה־לאהבה, ובין שזו חוויה של גלות וגעגוע לתרבות אחרת, לנופים ולמורשת הגותית ואמנותית. בכתיבה המוקדמת של גולדברג הערבוב הזה בין נופים ציבוריים, מרחבים פרטיים, זיכרונות ממשיים וזיכרונות בדויים בולט במיוחד. זו כתיבה על היעדר וכתיבה מתוך אימוץ של סף, כתיבה על מרחבים וכתיבה שהתרבות והספרות הישראלית עשו מאמץ אדיר להדחיק. אבל ביצירה של גולדברג זהו היעדר מוזר. מוזר משום עושרו: מעין אינסוף היעדר, תמיד בתנועה, מוקף התרחשויות, שכבות וממדים. ובכל זאת – רִיק נוכח, עמדה של בין לבין והעדפת ריבוא האפשרויות שהמקומות הללו מאפשרים. ביצירות המוקדמות הדבר ניכר בתנועתם המוזרה של הגיבורים בתוך מרחבים וזמנים נזילים, מקומות של סף: רכבות, חשמליות, סיפורים שמתרחשים בין תחנה לתחנה, נופים מדומיינים שמבצבצים מתחת לנופים הממשיים, זמן הווה שנמסך אל עָבר אינסופי, או זיכרון שאינו קוטע את עצמו אלא ממשיך להתקיים כאפשרות בעולם.

בסיפור קצר בשם "האדם וחדרו" (בתוך כל הסיפורים, ספריית פועלים, 2009), שגולדברג כתבה בגיל עשרים ושלוש, שנה לפני עלייתה לישראל, היא משרטטת מרחב פשוט של חדר – יש שם חלון, ומראה ושעון ואדם בתוך החלל הזה. אבל משהו לא מסתדר שם, כי האדם אמנם נמצא פיזית בחדר, אבל נפשית הוא נעדר. בצורה קאנטיאנית משהו, אפשר לומר שהחפצים באותו חדר נשארים "כממשות סגורה בפני עצמם". החלון אמנם מואנש ומביט באדם, והמראה משקפת בנאמנות אכזרית פנים של אישה לא יפה שהייתה שם שעה לפני כן, אבל כאשר "החדר עומד על תילו" האדם מתנועע, מביט בתכולת החדר ולא נמצא שם. בִּמקום זה הוא ממשיך בחיים מקבילים, במרחב מדומיין: "העיניים ראו במשך היום את השולחנות, את הכיסאות את כוננית הספרים, את הווילון. אבל העיניים חשבו באותה שעה על מראות אחרים ולא ידעו מה הן רואות."

המתח בין המרחב הממשי למרחב המדומיין ובין זמן מדיד לזמן נפשי הוא נושא מרכזי אצל גולדברג. כך למשל, בסיפור "אורח" (כל הסיפורים) יש אדם זקן שנמצא בין מסע למסע, והוא "תלוי על בלימה" כיוון שהוא נקלע אל עיר שפעם האדם הצעיר שבו השתייך אליה. ב"יריד המודעות המנומר" הוא מוצא את החדר שהתגורר בו והולך לחפש את העבר שלו, אבל בתוך החפצים הישנים נמצאים –

רגעים שקפאו. ימים שנתאבנו. היה להם הווה. הווה שנמשך חודשים ושנים, אולי תמיד. כבניינים איתנים עמדו החפצים על חוף נהר זורם. ובתוך הנהר שט הוא – האדם שט, לא כספינה קלת מפרש היודעת את מטרתה, כי אם כסירת נייר קטנה שילד שוכב עשאה מגיליון נייר קרוע מתוך הדקדוק הצרפתי, שנמחקו בו כל המילים ולא נשארה אלא כתובת לגלגנית וקצרה – Passé indefinit – עבר בלתי קבוע, שלא נגמר, עבר שוטף לתוך עבר שני, עבר אינסופי. האדם התקנא בחפצים. הם לא היו אורחים. הם היו בבית.

העבר ששוטף לתוך העבר השני, האינסופי, וממשיך להתקיים כרגעים של הווה שנמשכים "אולי תמיד", הוא גם אפשרות אחרת של חיים, חלוּמים אולי, אבל אפשריים לגמרי. בין שני סיפורי החיים הללו האדם שט, או נכון יותר נסחף ממרחב וזמן אחד למשנהו, וממילא כל הסיפור הזה בנוי במתכונת של זמנים ומרחבים שמכפילים עצמם כמו אינספור בבואות, "בין מסע למסע": הסיפור מתחיל באדם שנמצא בין תחנה אחת לתחנה אחרת, ממשיך בתיאור אדם שנמצא בין זמן עבר לזמן הווה, עובר דרך תיאור מרחב שהמשיך להתקיים "אולי תמיד" במקביל לחייו של האדם הזקן, ונגמר בתחושת ביתיות של חפצים, לא של האדם. גולדברג יוצרת אפוא שכבות של מרחבים וזמנים שמתקיימים כביכול בד בבד, והאדם זרוק ביניהם.

נקודת המבט הכפולה והמפוצלת הזאת אופיינית לרוב למהגרים שעזבו חיים במקום אחד והתחילו אחרים. רונית מטלון תיארה את העמדה הנפשית הזאת בצורה מעניינת. כשכתבה על משפחתה היא אפיינה את זהות המהגר כמצב תודעתי קבוע של תזוזה ממקום למקום, מנקודה אחת לאחרת, במקום שהוא לא מקום ממש, אלא אמצעי תעבורה של זהות, שהמרכיב הכמעט יחיד הקבוע בה הוא התזוזה. את התזוזה התודעתית הזו היא מדמה לאווירון: "המהגר הטוטאלי, זה שלא רק טס באווירון אלא הוא עצמו כמין אווירון, נושא אתו ממקום למקום רשמים, שפות־אם ושפות־אב, רעיונות, צבעים ופרצופים, ומצליב אותם בלי הרף אלו באלו" (קרוא וכתוב, הקיבוץ המאוחד, 2001). אצל גולדברג אלו רכבות וקרונות בלי סוף.

 

בשדות המנומרים האלה, הרוצים לשוב אל העבר

"אורח" נכתב ב־1935, כשגולדברג הייתה בת עשרים וארבע, סמוך לעלייתה לישראל. את מחזור השירים "טבעות עשן" כתבה עד גיל עשרים ושלוש, וכבר שם נוכח אותו עולם דימויים. כך למשל, בשיר "שדות מנומרים" מופיעה תנועה בתוך קרון, לא כמרחב נסיעה בלבדי המאפשר להגיע מנקודה אחת לאחרת, אלא כמצב תודעתי של זהות תהליכית: "בַּקָרוֹן. שָׂדוֹת מְנֻמָּרִים,/ וְלִבְנִים הַמְרַקְּדִים בַּיַּעַר./ לְבָבִי רוֹצֶה לִכְתֹּב שִׁירִים/ עַל הַעִיר, שֶׁבָּהּ נִשְׁאַר הַנַּעַר". ואילו בשיר [ב], האחרון במחזור, היא כותבת: "הַשָׁדוֹת הַמְנֻמָּרִים הָאֵלֶּה/ יְלַווּ אוֹתִי עַד סוֹף דַּרְכִּי,/ שִׁיר פַּסִים כְּלַחַשׁ הַמְּטֻטֶּלֶת –/ דֹּפֶק הַיָּמִים הַמִּתְחַמְּקִים.// זֶה אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּעִיר אַחֶרֶת/ יְנַשֶׁק מִלִּים בְּזִכְרוֹנוֹ./ בַּמַּסָּע אֲנִי – הַמְשׁוֹרֶרֶת – / אֶת שִׁירִי אַרְעִיל בִּיגוֹנוֹ.// אֵיךְ אֵדַע אִם כְּבָר הֵבִין הַנַּעַר,/ שֶׁאֲנִי הָלַכְתִּי לִבְלִי שׁוּב?/ לְבָבִי נִתַּק, כִּבְחֹד הַתַּעַר,/ אֶת הַפְּתִיל הָרַך וְהָאָהוּב.// בַּשָׁדוֹת הַמְנֻמָּרִים הָאֵלֶּה,/ הָרוֹצִים לָשׁוּב אֶל הֶעָבָר,/ יַעֲלֶה יְבוּל שִׁירָה מֻרְעֶלֶת/ מִמַּלְקוֹשׁ מִלּוֹת־הָאַהֲבָה". השירה, אם כן, אינה הגעה, אלא "שיר פסים כלחש המטוטלת" בתוך קרון שבו נוף של נסיעה הוא הנוף שילווה אותה תמיד בתשוקה לחזור אל העבר, אל העיר ואל הנער. אבל מתוך מרחב הביניים הזה עולה גם יבול השירה שניזונה מן המקום הסיפי, הארעי, והבחירה של גולדברג לאמץ את הסף כעמדה נפשית מאפשרת למזג מרחבים ותרבויות ולטשטש ביניהם.

.

כאן החלה הנקודה "שלי", היהודית

בניגוד למשוררים וסופרים רבים באותם ימים, שניתקו עצמם מהעבר, גולדברג מעולם לא ניתקה עצמה מנופי הילדות. היא נולדה בקניגסברג, גדלה בקובנא שבליטא, למדה בברלין ובבּוֹן, והנופים האלו נחרטו בה. בחליפת מכתבים בין גולדברג לחברתה מינה לנדוי, כותבת גולדברג ב־1932: "מה שאת כותבת על ארץ ישראל קרוב לי עכשיו מאוד. אני בכלל באתי לידי החלטה, שאין בעולם הזה חתיכת־אדמה מלבד הארץ, שאהיה שם בביתי. במוקדם או במאוחר אני אראה את גבי הקפוץ לאירופה החביבה". ואחרי שבועיים היא כותבת: "בשבילי יש אחיזה רבה בספרות העברית. בזמן האחרון הדבר נעשה לי מדי יום חשוב יותר ויותר" (בתוך נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה [1923–1937], ספרית פועלים, 2009). גולדברג הצעירה החליטה מפורשות לכתוב בעברית, וחליפת המכתבים עם לנדוי היא תרגילים ברכישת שפה. בליטא היא לא ראתה מקום אידיאלי, היא אפילו בָּזה למקום הזה, וב־1933, כשכבר לא יכלה עוד להמשיך לשהות בגרמניה, היא חוזרת לליטא וכותבת ללנדוי: "בפרובינציה הליטאית האדם הולך ומתנוון. אין כאן מזון לרוח האדם."

אבל גולדברג חוזרת שוב ושוב לנוף הילדות הליטאי לאורך כתיבתה. היא מביטה בנוף ממשי ורואה נוף אחר, מדומיין, וכך בסיפור "נכר" (כל הסיפורים) היא אוהבת את פריחת הערמון בימות האביב בארץ הזרה, "משום שהזכרתני עץ ערמון אחר ופריחה אחרת. אותו אילן שבע הימים ורחב הפארות, אשר ניצב איתן ומלכותי בשער החצר של בית ילדותי הירוק." ובהמשך היא כותבת: "חשבתי שבתיאור פריחה כזאת אפשר יהיה פעם, מקץ שנים רבות, כשיהיה כל זה זיכרון רחוק, לפתוח סיפור, אולי את סיפור חיי שלי," וכתיבת הסיפור לאחר שנים היא אכן כתיבה של סיפור חייה, אך זוהי כבר כתיבה מתוך הכרה שהנוף שנחקק בזיכרון ממוסגר ולא ניתן לגעת בו: "'אסע הביתה', אמרתי וחשתי את השקר שבמילה 'הביתה'. אני היחידה בחדר זה הייתי בת בלי־בית […] כאן החלה הנקודה 'שלי', היהודית, ואין זה לפי הבנתם של אלה." אבל המחשבה על כתיבת הגן עם עץ המגנוליה המלבלב שמזכיר נוף אחר מתחילה להשתקף בתוך עצמה "פעמים אין מספר ולא היה לה סוף," והתנועה בין נוף הילדות הנעדר להיעדר הבית, היא שמקדמת בסופו של דבר את הסיפור הזה.

 

מתוך הנוף הרגעי האחד

הבחירה הפואטית של גולדברג שלא ליצור חיץ בין העולם האירופי לעולם העברי הארצישראלי "החדש", בין שהייתה מכוונת ובין שהייתה טבעית, יצרה דמות "אני" שאינה ממוסמרת לאידאולוגיה אחת או נלחמת באידאולוגיה אחרת. גולדברג לא הכפיפה את יצירתה לזמן ולמקום פוליטיים היסטוריים. אף שמאורעות ההיסטוריה ניכרים בשירתה, היא ביקשה לקיים את השיר כיחידה אוטונומית בעולם, בעודה נמנעת מדרכי ההסמלה ומתפיסת השירה כפלטפורמה לבחינת גורל היהדות, הציונות ותפיסת ההיסטוריה שאפיינו את שירתם של שלונסקי ואלתרמן, למשל. אבל דווקא כתיבה זו, המאפשרת לעולמות השונים להתקיים בנקודות המתח, בסתירות ובהיעדר, היא שהופכת את גולדברג ליוצרת אהובה כל כך, ששירתה נעה בתזמור מהפנט דרך אותם חיבורים ופירוקים של נופים וזמנים, ממשיים ומדומיינים, שמגיחים מתוך הנוף הרגעי האחד.

 

מי־טל נדלר היא משוררת וחוקרת ספרות ותרבות ישראלית. ספרה "ניסויים בחשמל" ראה אור ב־2014 בהוצאת ידיעות ספרים.

 

"בבית הקפה הגדול שמעבר לנהר ממולנו הוצתו שתי שורות של עששיות: אדומות וירוקות. מקרוב היה בהן, ודאי, משום חוסר טעם, אך מכאן הבהב בהן קסם של צבעים מסתוריים, יפה היתה בייחוד בבואתן הרוטטת בזרמו המהיר והאיתן של הנהר השחור."
עדן ספיבק, רישום עיפרון בתגובה ל״נכר״ מאת לאה גולדברג, במסגרת פרויקט גמר בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, 2015

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אורן פרי־הר חוזר אל "בית מטבחיים 5" מאת קורט וונגוט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | נכלולי נדל"ן

"הג'ונסונים הם הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בדירתם המתפוררת בלי לדעת שחייהם שם אינם אלא המתנה ארוכה לתקופה שבה האיזור יתחיל לחזור לאופנה." פרק מתוך "ג'ונסון 38", נובלה מאת אביבית משמרי

משה שיקו כץ, עניינים בתל אביב, טכניקה מעורבת על דיקט, 80X60 ס"מ, 2017 (צילום: אברהם חי)

.

פרק ב מתוך הספר "ג'ונסון 38" / אביבית משמרי

.

ג'ונסון ואשתו גרים בקומה העליונה בבניין שלנו, ודירתם צמודה לדירתו הריקה של שמאי בן אדריכל. כבר שנים שאני מתעוררת כל שבת כמה דקות אחרי שמונה בבוקר, בדיוק כשג'ונסון חוזר מבית הכנסת ומדבר עם עצמו בקול רם כדי שאשתו תשמע והוא לא יצטרך לצלצל בפעמון בשבת. יצחייק מהקומה השנייה פותח תמיד את הדלת קצת אחרי שג'ונסון מתחיל לטפס במדרגות, לבדוק שלא באו שודדים לשדוד אותו דווקא בשבת בבוקר, רואה שזה בסך הכול ג'ונסון וטורק מיד. ובעוד אצל יצחייק הדלת נסגרת, הידרה פותחת לג'ונסון, מזדעקת "שבת שלום!" מחכה שייכנס וסוגרת. כך שבכל שבת אני סופרת שתי טריקות דלת רצופות, אחת מתחתי ואחת מעלי, לפני שאני מתהפכת ומנסה להירדם שוב.

הג'ונסונים הם הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בדירתם המתפוררת בלי לדעת שחייהם שם אינם אלא המתנה ארוכה לתקופה שבה האיזור יתחיל לחזור לאופנה. "אנחנו עברנו הנה עוד כשלא היו פנסי רחוב בשדרות רוטשילד," סיפרה לי פעם הידרה. "הכל היה שם חול, עוד לא עשו שם אפילו דשא. בחושך הייתי חוזרת עם הילדה בעגלה, שתהיה בריאה, מעלה אותה ארבע וחצי קומות, עם החול והכל. אבל היה שקט."

כן, הרהרתי, זהו אחד מסימניה של התקופה שקדמה לתקופתנו: לא היה אז נשגב מכוחה של אם צעירה לסחוב עגלות עם פעוטות במעלה ארבע קומות – ובימים ההם היו העגלות כבדות הרבה יותר מן הסתם, תריסר קילו של מתכת וקפיצים פלוס עשרה קילו של הילדה בצירוף מינימום מאתיים גרם חול בנעליים. אבל כל זה היה שווה לה, להידרה ג'ונסון, כי זה מה שהיה חשוב באותו עידן: שקט בין שתיים לארבע, ולא גודל המטראז' או השיש בלובי. כמובן שאז, לפני שלושים שנה ויותר, עדיין לא היה לה מושג שהמשכן החביב שהיא ובעלה קנו ברחוב קטן ליד שדירה מוזנחת ינסוק לשווי שכזה, שהאזור כולו יתלטש ויתמרק, ושרעידות אדמה יעלו על סדר היום ויגרמו ליזמי תמ"א 38 להשתגע. מי חשב בשנות השישים והשבעים על רעידות אדמה? הלא תריסול ומרפסת שירות נחשבו אז לשיא הקדמה, ועל כן גם את זעמה החבוי של האדמה הדחיקו, ובלבד שיהיה גג מעל הראש.

ועכשיו – מספר לי ג'ונסון כאילו־בסוד, אבל בעצם מסגיר את העובדה שסוף־סוף גם הוא גילה איפה הוא גר – עכשיו הוא רוצה לבנות יחידת דיור מעל לראשו, כדי שיתגוררו בה, אפשר להניח, בת הזקונים שלו עם חתנו החדש. ברור שזה מה שהוא רוצה, שה תמים ובר לבב שכמותו. בפני אומנם הוא העלה הצגה שלמה, כאילו הוא רוצה לשפץ את הבניין בתמורה ללא כלום כמעט: לרכישת שטח קטן, קטנטן – בערך – נניח – "פחות מחצי גג".

ומה תעשה בחצי הגג המשופץ? שאלתי.

"מה נעשה? נשתזף," צחק ג'ונסון בקול צרוד. "לא נעשה כלום, אנחנו קומה אחרונה, זה מספיק לנו. רוצים שקט בחיים! אבל תקשיבי, זהב שלי, אני מדבר אתך קודם, כי את יש לך שכל ישר. קודם תסכימי את, ואז נלך ונדבר עם השאר. הרי – בטח יסכימו, בטח! אני מחדש להם את כל הבניין!" החווה בידיו אל פינות התקרה כאילו הוא מנסה ללכוד שממית, "אני – מביא להם קבלן שיפוצים מכובד – לא איזה דגנרט. יעשה משהו איכותי!"

זה מה שהוא חושב עלי? שכל ישר הוא רואה אצלי? מתברר שהוא כלל לא מכיר אותי – אבל אני לא נעלבתי. הסברתי לו שגם אם אסכים – ולמה שלא אסכים? הרי יש לי "שכל ישר"! – ממילא השאר לא יסכימו. הם יתקשו למצוא דיור חלופי לזמן השיפוץ, הסברתי לג'ונסון הנלהב. הם יחששו להישאר בלי ערובות וביטחונות, הטעמתי בפניו. אין סיכוי שישקלו אפילו את הצעתו, שכן הם כולם מבוגרים ולא אוהבים שינויים.

"אבל איזה שינויים?" קפץ ג'ונסון, "שיפוצים אני אומר לך! שיפוצים, לא שינויים! לתקן את התקרה!" – אבל מרגע זה כבר לא ממש הקשבתי, והתרכזתי בהתרשמות מתכסיסיו התחביריים המקוריים. ממילא לא בטחתי בו שידאג לא רק לעצמו אלא גם לרווחת הבניין ודייריו – לרווחתי שלי, למשל. לא היתה לי שום סיבה לשתף פעולה עם תוכניותיו, ולכן גם לא נותרה לי סיבה להקשיב. ג'ונסון אולי הבין את זה, כי הוא קם פתאום ממושבו על הספה ויצא, שפוף קצת אם כי רוח המאבק עדיין ניכרה בעיניו. תיארתי לעצמי שבכל מקרה ימשיך לנסות לעשות נפשות לתוכניתו – אך גם אני לא הייתי מהמוותרות בקלות.

בלילה פקחתי עיניים והבטתי בתקרה ומבעד לפתח שנפתח שם ראיתי את ג'ונסון פותח פתח בתקרת דירתו שלו – פתח המוביל, כמובן, אל הגג. הוא עמד על סולם, מכוש קטן בידו, ונקש נקישות עדינות סביב חור דמיוני. החור נפתח, ועיגול מושלם של תקרה נותר בידיו של ג'ונסון, דומה בצבעו ובצורתו לכיכר גבינה. ג'ונסון הניח את חריץ התקרה במקומו – תלוי באוויר, קל ומרחף – ואז המשיך וטיפס בסולם, צנום וזריז, והשתחל דרך הפתח העגול כמו מי שיוצא מרשת הביוב אל העולם החיצון, ומשהגיע אל הגג כבר ניצב עליו במלוא הדרו, בעניבת פפיון ועם כוס שמפניה ביד, והביט בדובה הגדולה.

הבטתי בה גם אני.

בשמיים אכן ריחפה דובת קוטב ענקית, מוחה מפרוותה נטפי זיעה עצומים שנשרו על שפלת החוף. כל הזמן בונים פה לגובה ואין בריזה, התלוננה הדובה. ג'ונסון הטיח את כוס השמפניה שלו בשמיים, ויצר קשת יפהפייה שכולה צבע אחד – ספק צהבהב ספק ורוד. או־אז פרש את ידיו והודה לבורא עולם על מתנותיו הרבות – נשמה שנתן בו ולחם שנתן לו לאכול ובגד ללבוש וסוכת שלום לשבת בה.

וכל זה היה כה מטופש בעיני. זה בסך הכול המזל שלך, התרגזתי מתוך שינה. היה לך מזל שקנית דירה ברחוב זנוח, דירה עם חול ובלי פנסי רחוב, והערך שלה עלה ועלה כל הזמן ולא מפסיק לעלות! באותה מידה יכול היה הערך שלה לרדת. והרי גם אני, אם הייתי קונה באיזה חור כמו לוד או כפר שמריהו והייתי מחכה חמישים שנה, יש סיכוי שהערך היה עולה! בחלום עוד בכיתי וכעסתי: אתה לא יכול לשפוך ככה את כל השמפניה של כולם! אבל ג'ונסון הביט בי מחייך, פניו פני דוב גדול, ואמר "אנחנו בעסק הזה ביחד, זהב שלי."

בבוקר לא ידעתי אם החלום היה קולה של האינטואיציה העקומה שלי, המזהירה אותי כרגיל מפני אסון קרב שאולי לא יבוא מעולם, או סיוט שנגרם מחמת מזג האוויר, כי שכחתי להפעיל את מאוורר התקרה בחדר השינה הקטן שלי. קמתי לעבודה ושכחתי מכל זה, אבל רק לכמה ימים.

.

אביבית משמרי, "ג'ונסון 38: נובלת נכלולי נדל"ן", הוצאת פטל, 2020

 

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: "שובו של הילד", סיפור מתוך "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו" מאת עמנואל בּוֹב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אלבום עצורי ההגנה של הבריטים נחשף

היה זה בבוקר החמישי באוקטובר 1939, ש-43 משתתפי קורס מפקדי מחלקות בהגנה מצאו את עצמם עצורים בידי הצבא הבריטי ומובלים אזוקים לכלא עכו. חזרנו לאלבום המספר את סיפורם

אם יצא ודילג על ההקדמה ועל גזרי העיתונות שצורפו בעמוד העוקב, יכול המעיין באלבום מ"ג עצורי ההגנה לחשוב שמדובר בספר מחזור סטנדרטי של לוחמים שחזרו לדבר על גבורתם כמה עשורים אחרי אותה גבורה – כל אחד מ"החבר'ה" זכה לקריקטורה משעשעת, ובין כל כמה עמודים תמונה של צעירים מצולמים בחיוך – מי לא היה שמח לשירות צבאי כזה? ואם ייקרא המעיין את ההקדמה – מה יגלה?

"בדמדומי-בוקר של 5 לאוקטובר 1939, בעת מסע צבאי מובטח בין הרי הגליל התחתון, ירדה עלינו המהלומה: הוקפנו במפתיע, נשקנו שודד והובלנו לכלא עכו, אשר שעריו נסגרו מאחורינו בחבטה עם החלטיות גדולה, היה זה סיום ארוך, יגע ומענה של קורס קצינים-מ"מ ב' שביבניאל, בתכנית שונה מאד מן המתוכנן, אך מאלפת למדי…"

הקדמת האלבום, שחוברה ככל הנראה בידי מפקד הקורס משה כרמלי

המעצר הגיע עם סיום שיתוף הפעולה בין כוחות הצבא הבריטי לבין ההגנה בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט – שלאחריהם חזר השלטון הבריטי לראות ב"הגנה" מחתרת ככל יתר המחתרות בארץ, כזאת שיש לדכאה. 43 העצורים היו חברי קורס מפקדי מחלקות ביבניאל שהוסווה תחת שלט גדול המכריז על קורס לאימון גופני של "הפועל". גזר הדין שקיבלו היה כה חמור, עד שביטא בעבור רבים את ההפכפכות של השלטון המנדטורי בארץ ישראל – ל-42 מהעצורים 10 שנות מאסר, ומאסר עולם לאבשלום טאו שכיוון נשק אל הבריטים. תחילה הובלו לכלא עכו, ולאחר-מכן נלקחו למחנה המעצר מזרעה. העצורים, שלא פעם התייחסו אל עצמם כאל שבויים, העידו כי גזר הדין ניתן "בישיבה חטופה של בית-דין צבאי ובפרוצדורה של יציאה-לידי-חובה". מה שהיה אף גרוע מתנאי הכליאה הייתה השעה שבה בחר השלטון המנדטורי לכלוא "לשנות כלא רבות מ"ג קצינים צעירים מן ההגנה העברית" – שעת דוחק ומצור, חודש לתוך מלחמת העולם השנייה "עת נזעק היישוב העברי לגייס כל כחותיו למלחמה נגד הנאציזם העולה לשעבד את העולם ולהשמיד את עמנו".

הכול נכון, הכל רציני ודוחק. ועדיין, קשה שלא להתרשם מאווירת האחווה, ואפילו, נעז לומר, רוח השטות שאפיינה את האלבום עצמו – ברגע שצולחים את ההקדמה כבדת הראש. אז בואו ניבחן אותה.

אלבום ההגנה שברשות הספרייה נשלח כמזכרת לאלוף יוחנן רטנר – מראש ה"הגנה", איש צבא ואדריכל בחייו האזרחיים – והוא נפתח במעין עמוד "יזכור" המציג את שלושת העצורים שנפלו במילוי תפקידם בשירות ההגנה לאחר שחרורם מהכלא: גורדון יעקב, פלוצ'ניק מרדכי, ובן-יהודה שלמה.

יזכור לחברים שנפלו במלוי תפקידם לאחר השחרור

בעמוד הבא אנו כבר מוצאים את מפקדי הקורס (שנשבו עם חניכיהם) – שמותיהם לא נזכרים בעמוד. בעזרתו של עמרי שבתאי זיהינו את הסופרוויזר בתמונה, הוא תפקיד המפקח בבתי הסוהר ומחנות המעצר הבריטים. הוא ייצג את האסירים מול ההנהלה. בקריקטורה מופיע משה דיין.

ובנוסף, מעל דיין בצד שמאל עם הכדורגל – זהו משה זליצקי (כרמל) – שבמלחמת העצמאות היה מפקד חטיבת כרמלי שכבשה בין השאר את עכו ואת הכלא שבו הוא היה אסיר יחד עם המ"ג. משמאל למשה כרמל – נמצא רפאל לב – הוא היה מפקד קורס המ"מים של ההגנה שבמסגרתו נעצרו המ"ג. רפאל לב היה מג"ד בצבא האוסטרי ופעיל בשוצבונד האוסטרי.

המוכתר הוא יעקב סלומון. הוא ייצג את האסירים מול האסירים הערבים.

המפקדים

בעמוד הבא? העצורים בני-ירושלים. האם הכוונה לירושלמים מבין העצורים? זו ההשערה שלנו. כאן אנו פוגשים את ה"קוזק" השרירי – מחזיק עיפרון; את הילד הטוב המכונה "חבילות מאמאל'ה"; את "עבדאללה"; "יה-עיני"; ואת "טוישען" – חלפן ביידיש – כשכיסו וידיו מלאות בדולרים. אנחנו יודעים שצדקנו בזיהוי בני ירושלים כי עמוד לאחר-מכן מגיעים "התל-אביביים".

עמוד לאחר מכן החיפאים. ולאחר מכן הקיבוצניקים – בהם "אוקלוס"; "הבלרינה והחומוס"; "ארנבת"; וה"פריצ'ר" – המטיף של החבורה.

הקיבוצניקים

כיוון שקראנו קצת על מ"ג העצורים ברשת, ידענו שנפגוש דמות מוכרת ביותר ביניהם, ובכל זאת הייתה זו הפתעה משמחת להבחין בפניו המחייכים של מי שישרת לימים בתפקיד הרמטכ"ל הרביעי, שר החקלאות ושר הביטחון של מדינת ישראל – רב-אלוף משה דיין, אז צעיר חייכן בן 24.

משה דיין

ללא מדריך שילווה אותנו אל תוך האלבום, נשארים רבים מהציטוטים והאזכורים שבו בגדר חידות שלא פוענחו: למשל, בעמוד הלפני אחרון, מהי משמעות הכיתוב: "אינשאללה – פרג'י!!!", ומיהם "הקפטן והנחשים"?

[הערה: פרג'י – מוסר לנו עמרי שבתאי שכותב תזה על מחנה מעצר מזרעה – הוא שחרור בשפת האסירים בתקופת המנדט]

הקפטן והנחשים

לסוף האלבום צורפה הידיעה המשמחת שהגיעה בתום כשנה וחצי של לחץ מקברניטי היישוב: "ה-43 משתחררים היום".

היה זה ב-17 בפברואר 1941 שיצאו המ"ג לחופשי. וכך נכתב שם: "משעות הבוקר אתמול זרמו לעין המפרץ, בקרבת עכו, במכוניות קטנות ובאוטובוסים בני משפחות האסירים ששוחררו מכלא, חבריהם וידידים. הקבוץ נועד כמקום לקבלת פניהם. שם סעדו בצהרים".

ה-43 משתחררים היום

 

ארבעה חודשים משחרור העצורים מוצא עצמו משה דיין בפעולה במסגרת הפלמ"ח בסוריה לצד הכוחות הבריטים, פעולה שבה איבד את עינו השמאלית.

 

מכירים או מכירות את ההקשר של הקריקטורות? יכולים לספר לנו עוד מידע? נשמח לשמוע בתגובות, או במייל: Chen.malul@nli.org.il

 

 

כתבות נוספות

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

הסיפור המדהים של החייל שתיעד את עצמו מחלץ גופות בסיוע חיילי אויב

המורדת האמיצה שנפלה בקרב על תל־חי

כשביקשו מדבורה דרכלר לסייע לתושבי כפר גלעדי, היא לא היססה. כשהורו לה לעבור לחצר תל־חי היא הלכה בשמחה – ושם גם מצאה את מותה.

1

דיוקנה של דבורה דרכלר, מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

איך זה נגמר, כולם יודעים. את הסיפור של הקרב המיתולוגי בי"א באדר תר"פ שומעים כבר בבית הספר היסודי. איך נאחזו המתיישבים בחצר תל־חי בקרקע, למרות כל הקשיים. איך המחלוקת על קו הגבול בין שטח המנדט הבריטי לשטח המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון הפכה את אצבע הגליל לשטח הפקר, "הצפון הפרוע". איך הסכסוך בין הצרפתים לבין כוחות נאמנים למלך סוריה המודח יצר באזור מצב מתוח במיוחד. כיצד הקיפו את החצר המרובעת בדואים חמושים ודרשו לחפש חיילים צרפתים. אלו שהקשיבו במיוחד לפרטים אולי גם זוכרים שתחילה הכול התנהל במין שקט מתוח; אך כשאיתרו החמושים אישה אחת אוחזת אקדח וניסו לקחתו ממנה, היא סירבה ופרצה מהומה – וכך ניתן האות לפתיחת הקרב הגדול.

האישה הזו הייתה דבורה דרכלר.

דרכלר נולדה באוקראינה בשנת 1896. משפחתה הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפרה, אך למרות זאת שמרה על המסורת היהודית והביעה אהדה כלפי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה של אותה עת. בשנת 1913 הגיעה דבורה לארץ ישראל והצטרפה אל אחותה, חיה, שעלתה כמה שנים קודם לכן. חיה נישאה בארץ ישראל לאליעזר קרול, איש ארגון "השומר", ובעקבותיהם הגיעה גם דבורה אל קבוצת "השומר" שהתיישבה באותה שנה ביישוב תל־עדש, המוכר לנו היום כתל־עדשים.

דרכלר השתלבה מהר בקבוצת אנשי "השומר". היא מצאה שם ייעוד וסיפוק הולם לחלומותיה ולרעיונותיה. כמרבית הנשים בקבוצה (שלא היו רבות מלכתחילה), עסקה בעיקר בעבודות שנחשבו "נשיות" וראויות לחברות הקבוצה. החברות "הוסללו" לרוב לעבודות הבישול, הניקיון והכביסה של הקבוצה, ואילו הגברים נטלו על עצמם את העבודות החקלאיות, ובמקרה של "השומר" – את עבודות השמירה והביטחון. במקרה האחרון, היו לכך סיבות נוספות מעבר לשמרנות המגדרית של חלוצי העלייה השנייה עצמם – איכרי המושבות גם הם לא ששו לשכור נשים לתפקידים אלו. אף על פי כן, ידעו רוב נשות "השומר" גם לרכוב על סוסים ולהשתמש בנשק. היה זה ידע חשוב עבור נשים שנשארו לבד בביתן בזמן שבעליהן או חברי הקבוצה הגברים נסעו ליישובים אחרים לטובת עבודת השמירה.

1
קבוצת שומרים במסחה (כפר־תבור). במרכז עומד מנהיג "השומר", ישראל שוחט. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית.

לדרכלר וחברותיה הצעירות, המצב הזה לא התאים. הדרתן של הנשים מענייני הביטחון, ובתוך כך מחברות מלאה בארגון "השומר", וכן מאסיפות הוועד על חלקיהן החסויים, יצרה מורת רוח בקרב הנשים. המחאה גררה את ההחלטה לחלק את נשות הארגון לשניים: חברות אקטיביות, שלהן שוויון זכויות מלא וזכות הצבעה באסיפות הארגון, וחברות פסיביות, שאומנם היו חברות הארגון, אך לא יכולות היו להצביע באסיפות או לבחירת הוועד. בקבוצה הראשונה נמנו נשות מייסדי הארגון והוותיקות מתוך הנשים, דוגמת מניה שוחט ורחל ינאית, שתיים שמעמדן בקבוצה היה גבוה מראש. בקבוצה השנייה היו נשים הנשואות לשומרים והרווקות – דוגמת דבורה דרכלר.

1
ציפורה זייד, מבכירות השומר, מפגינה את כישוריה ברכיבה על סוס

גם המצב הזה לא היה מספיק טוב. דרכלר הייתה אחת מהנשים שהנהיגו לאחר מכן את "מרד הנשים" בארגון "השומר". לקראת האסיפה השנתית של "השומר" שעמדה להתכנס בסוף שנת 1918, פרסמו דבורה ושתי חברות נוספות מכתב לחברי השומר. הן הודיעו כי לא יוכלו להמשיך לעבוד במשק אילולא יקוימו דרישותיהן – קבלת זכויות שוות ומלאות. "ואם חברות אנו בעבודה היום יומית כבר שנים, נהיה חברות בכל. שום אסיפה לא יכולה להיות בלעדינו, אין סודות כמוסים מפנינו, ואם אין לחברים די אמון בנו בשביל זה, עליכם להביע בגלוי, אז נדע את המצב כמו שהוא ונחפש לנו דרכים אחרות בשביל למלא את העבודה המקרבת אותנו למטרתנו שהיא גם מטרתכם". באסיפת "השומר" שאכן התקיימה לאחר מכן הוחלט לבסוף לקבל את כל הנשים כחברות שוות בארגון, וכך היה עד לפירוקו הסופי של "השומר" כשנה וחצי לאחר מכן. אומנם מאז ועד אותו פירוק התכנסו רק שתי אסיפות, מספרת החוקרת ד"ר סמדר סיני, אך בכל זאת מדובר בהישג לא מבוטל של החברות הצעירות, בהן דבורה דרכלר.

1
דבורה דרכלר, מתוך "קובץ השומר", הוצאת ארכיון העבודה, תרצ"ח

המאבק הזה באותן השנים לא היה נחלתן של נשות "השומר" ותל־עדש בלבד. גם בקבוצות ובקיבוצים שהוקמו באותה תקופה ידעו הנשים להיאבק על מקומן בעבודות החקלאות "הנחשבות", ויוזכר מאבקה של מרים ברץ, "האם הראשונה" של דגניה, שעוד נספר גם עליו בבוא הזמן.

כפי שהמאבק לשוויון בארגון מעיד, דבורה לא נרתעה ממשימות קשות. בזמן מלחמת העולם הראשונה, ולמרות הפחד שהטיל השלטון הטורקי, היא הקפידה לבקר יום יום את אסירי "השומר" בכלא בנצרת, הביאה להם אוכל ומסרה ידיעות. כך גם לא היססה כשנשלחה על ידי ארגונה לתגבר את הכוחות בכפר־גלעדי, או כשנתבקשה לעבור משם אל קבוצת תל־חי ולסייע בהגנתה: "בחזית הולכים בלי טענות למקום ששולחים", צוטטה על ידי חברה לארגון, ומי שפיקד על תל־חי לאחר פציעתו של טרומפלדור, פנחס שניאורסון.

1
דיוקנה של שרה צ'יזיק, ההרוגה השנייה בקרב תל־חי, מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כך הגיעה דרכלר אל תל־חי, וכך מצאה עצמה בקו ההגנה שבחדר העליון. העובדה שהחזיקה באקדח בשעת מתיחות גבוהה כל כך מעידה שידעה להשתמש בו בשעת הצורך, ועל רמת הביטחון שנתנו בה חבריה. עם דרכלר באותו חדר עלייה שהתה אישה נוספת – שרה צ'יזיק. על פי הסיפור, גופותיהן נמצאו חבוקות, לצד שלושת חברי הקבוצה הנוספים שנהרגו שם בחדר. שתיהן היו מופת לנשים שנטלו חלק בקרבות ונאבקו למען שיוויון זכויות – גם במסגרת העבודה החקלאית וגם במסגרת הפעילות הביטחונית.

 

תודה לד"ר סמדר סיני על הסיוע לכתיבת כתבה זו.

 

לקריאה נוספת:

סמדר סיני, "השומרות שלא שמרו", הוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד, תשע"ג 2013

"ספר השומר: דברי חברים", הוצאת דביר, תשי"ז 1957

 

כתבות נוספות

"טוב למות בעד ארצנו": מילותיו האחרונות של טרומפלדור או מיתוס ציוני?

הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה

יוסף טרומפלדור – מנהיג "שבויי ציון ביפן"

כיצד נראה אריה גיבור?