.

מרחבים, זמנים ורכבות ביצירות המוקדמות של לאה גולדברג

מאת מי־טל נדלר

.

בריאיון עם א"ב יפֶה אמרה פעם לאה גולדברג: "אצלי אין הדברים מחולקים כל־כך, הדברים מצטברים ומבקשים ביטוי כלשהו." גולדברג תיארה תהליך כתיבה פרטי שאינו מאפשר חילוק של היצירה הספרותית לאידאולוגיות נוקשות ומגויסות. ומנגד, הדברים מצטברים, ונטמעים בתוך היסטוריות שמחלחלות גם ליצירה הספרותית – בין שזו אהבה והתשוקה־לאהבה, ובין שזו חוויה של גלות וגעגוע לתרבות אחרת, לנופים ולמורשת הגותית ואמנותית. בכתיבה המוקדמת של גולדברג הערבוב הזה בין נופים ציבוריים, מרחבים פרטיים, זיכרונות ממשיים וזיכרונות בדויים בולט במיוחד. זו כתיבה על היעדר וכתיבה מתוך אימוץ של סף, כתיבה על מרחבים וכתיבה שהתרבות והספרות הישראלית עשו מאמץ אדיר להדחיק. אבל ביצירה של גולדברג זהו היעדר מוזר. מוזר משום עושרו: מעין אינסוף היעדר, תמיד בתנועה, מוקף התרחשויות, שכבות וממדים. ובכל זאת – רִיק נוכח, עמדה של בין לבין והעדפת ריבוא האפשרויות שהמקומות הללו מאפשרים. ביצירות המוקדמות הדבר ניכר בתנועתם המוזרה של הגיבורים בתוך מרחבים וזמנים נזילים, מקומות של סף: רכבות, חשמליות, סיפורים שמתרחשים בין תחנה לתחנה, נופים מדומיינים שמבצבצים מתחת לנופים הממשיים, זמן הווה שנמסך אל עָבר אינסופי, או זיכרון שאינו קוטע את עצמו אלא ממשיך להתקיים כאפשרות בעולם.

בסיפור קצר בשם "האדם וחדרו" (בתוך כל הסיפורים, ספריית פועלים, 2009), שגולדברג כתבה בגיל עשרים ושלוש, שנה לפני עלייתה לישראל, היא משרטטת מרחב פשוט של חדר – יש שם חלון, ומראה ושעון ואדם בתוך החלל הזה. אבל משהו לא מסתדר שם, כי האדם אמנם נמצא פיזית בחדר, אבל נפשית הוא נעדר. בצורה קאנטיאנית משהו, אפשר לומר שהחפצים באותו חדר נשארים "כממשות סגורה בפני עצמם". החלון אמנם מואנש ומביט באדם, והמראה משקפת בנאמנות אכזרית פנים של אישה לא יפה שהייתה שם שעה לפני כן, אבל כאשר "החדר עומד על תילו" האדם מתנועע, מביט בתכולת החדר ולא נמצא שם. בִּמקום זה הוא ממשיך בחיים מקבילים, במרחב מדומיין: "העיניים ראו במשך היום את השולחנות, את הכיסאות את כוננית הספרים, את הווילון. אבל העיניים חשבו באותה שעה על מראות אחרים ולא ידעו מה הן רואות."

המתח בין המרחב הממשי למרחב המדומיין ובין זמן מדיד לזמן נפשי הוא נושא מרכזי אצל גולדברג. כך למשל, בסיפור "אורח" (כל הסיפורים) יש אדם זקן שנמצא בין מסע למסע, והוא "תלוי על בלימה" כיוון שהוא נקלע אל עיר שפעם האדם הצעיר שבו השתייך אליה. ב"יריד המודעות המנומר" הוא מוצא את החדר שהתגורר בו והולך לחפש את העבר שלו, אבל בתוך החפצים הישנים נמצאים –

רגעים שקפאו. ימים שנתאבנו. היה להם הווה. הווה שנמשך חודשים ושנים, אולי תמיד. כבניינים איתנים עמדו החפצים על חוף נהר זורם. ובתוך הנהר שט הוא – האדם שט, לא כספינה קלת מפרש היודעת את מטרתה, כי אם כסירת נייר קטנה שילד שוכב עשאה מגיליון נייר קרוע מתוך הדקדוק הצרפתי, שנמחקו בו כל המילים ולא נשארה אלא כתובת לגלגנית וקצרה – Passé indefinit – עבר בלתי קבוע, שלא נגמר, עבר שוטף לתוך עבר שני, עבר אינסופי. האדם התקנא בחפצים. הם לא היו אורחים. הם היו בבית.

העבר ששוטף לתוך העבר השני, האינסופי, וממשיך להתקיים כרגעים של הווה שנמשכים "אולי תמיד", הוא גם אפשרות אחרת של חיים, חלוּמים אולי, אבל אפשריים לגמרי. בין שני סיפורי החיים הללו האדם שט, או נכון יותר נסחף ממרחב וזמן אחד למשנהו, וממילא כל הסיפור הזה בנוי במתכונת של זמנים ומרחבים שמכפילים עצמם כמו אינספור בבואות, "בין מסע למסע": הסיפור מתחיל באדם שנמצא בין תחנה אחת לתחנה אחרת, ממשיך בתיאור אדם שנמצא בין זמן עבר לזמן הווה, עובר דרך תיאור מרחב שהמשיך להתקיים "אולי תמיד" במקביל לחייו של האדם הזקן, ונגמר בתחושת ביתיות של חפצים, לא של האדם. גולדברג יוצרת אפוא שכבות של מרחבים וזמנים שמתקיימים כביכול בד בבד, והאדם זרוק ביניהם.

נקודת המבט הכפולה והמפוצלת הזאת אופיינית לרוב למהגרים שעזבו חיים במקום אחד והתחילו אחרים. רונית מטלון תיארה את העמדה הנפשית הזאת בצורה מעניינת. כשכתבה על משפחתה היא אפיינה את זהות המהגר כמצב תודעתי קבוע של תזוזה ממקום למקום, מנקודה אחת לאחרת, במקום שהוא לא מקום ממש, אלא אמצעי תעבורה של זהות, שהמרכיב הכמעט יחיד הקבוע בה הוא התזוזה. את התזוזה התודעתית הזו היא מדמה לאווירון: "המהגר הטוטאלי, זה שלא רק טס באווירון אלא הוא עצמו כמין אווירון, נושא אתו ממקום למקום רשמים, שפות־אם ושפות־אב, רעיונות, צבעים ופרצופים, ומצליב אותם בלי הרף אלו באלו" (קרוא וכתוב, הקיבוץ המאוחד, 2001). אצל גולדברג אלו רכבות וקרונות בלי סוף.

 

בשדות המנומרים האלה, הרוצים לשוב אל העבר

"אורח" נכתב ב־1935, כשגולדברג הייתה בת עשרים וארבע, סמוך לעלייתה לישראל. את מחזור השירים "טבעות עשן" כתבה עד גיל עשרים ושלוש, וכבר שם נוכח אותו עולם דימויים. כך למשל, בשיר "שדות מנומרים" מופיעה תנועה בתוך קרון, לא כמרחב נסיעה בלבדי המאפשר להגיע מנקודה אחת לאחרת, אלא כמצב תודעתי של זהות תהליכית: "בַּקָרוֹן. שָׂדוֹת מְנֻמָּרִים,/ וְלִבְנִים הַמְרַקְּדִים בַּיַּעַר./ לְבָבִי רוֹצֶה לִכְתֹּב שִׁירִים/ עַל הַעִיר, שֶׁבָּהּ נִשְׁאַר הַנַּעַר". ואילו בשיר [ב], האחרון במחזור, היא כותבת: "הַשָׁדוֹת הַמְנֻמָּרִים הָאֵלֶּה/ יְלַווּ אוֹתִי עַד סוֹף דַּרְכִּי,/ שִׁיר פַּסִים כְּלַחַשׁ הַמְּטֻטֶּלֶת –/ דֹּפֶק הַיָּמִים הַמִּתְחַמְּקִים.// זֶה אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּעִיר אַחֶרֶת/ יְנַשֶׁק מִלִּים בְּזִכְרוֹנוֹ./ בַּמַּסָּע אֲנִי – הַמְשׁוֹרֶרֶת – / אֶת שִׁירִי אַרְעִיל בִּיגוֹנוֹ.// אֵיךְ אֵדַע אִם כְּבָר הֵבִין הַנַּעַר,/ שֶׁאֲנִי הָלַכְתִּי לִבְלִי שׁוּב?/ לְבָבִי נִתַּק, כִּבְחֹד הַתַּעַר,/ אֶת הַפְּתִיל הָרַך וְהָאָהוּב.// בַּשָׁדוֹת הַמְנֻמָּרִים הָאֵלֶּה,/ הָרוֹצִים לָשׁוּב אֶל הֶעָבָר,/ יַעֲלֶה יְבוּל שִׁירָה מֻרְעֶלֶת/ מִמַּלְקוֹשׁ מִלּוֹת־הָאַהֲבָה". השירה, אם כן, אינה הגעה, אלא "שיר פסים כלחש המטוטלת" בתוך קרון שבו נוף של נסיעה הוא הנוף שילווה אותה תמיד בתשוקה לחזור אל העבר, אל העיר ואל הנער. אבל מתוך מרחב הביניים הזה עולה גם יבול השירה שניזונה מן המקום הסיפי, הארעי, והבחירה של גולדברג לאמץ את הסף כעמדה נפשית מאפשרת למזג מרחבים ותרבויות ולטשטש ביניהם.

.

כאן החלה הנקודה "שלי", היהודית

בניגוד למשוררים וסופרים רבים באותם ימים, שניתקו עצמם מהעבר, גולדברג מעולם לא ניתקה עצמה מנופי הילדות. היא נולדה בקניגסברג, גדלה בקובנא שבליטא, למדה בברלין ובבּוֹן, והנופים האלו נחרטו בה. בחליפת מכתבים בין גולדברג לחברתה מינה לנדוי, כותבת גולדברג ב־1932: "מה שאת כותבת על ארץ ישראל קרוב לי עכשיו מאוד. אני בכלל באתי לידי החלטה, שאין בעולם הזה חתיכת־אדמה מלבד הארץ, שאהיה שם בביתי. במוקדם או במאוחר אני אראה את גבי הקפוץ לאירופה החביבה". ואחרי שבועיים היא כותבת: "בשבילי יש אחיזה רבה בספרות העברית. בזמן האחרון הדבר נעשה לי מדי יום חשוב יותר ויותר" (בתוך נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה [1923–1937], ספרית פועלים, 2009). גולדברג הצעירה החליטה מפורשות לכתוב בעברית, וחליפת המכתבים עם לנדוי היא תרגילים ברכישת שפה. בליטא היא לא ראתה מקום אידיאלי, היא אפילו בָּזה למקום הזה, וב־1933, כשכבר לא יכלה עוד להמשיך לשהות בגרמניה, היא חוזרת לליטא וכותבת ללנדוי: "בפרובינציה הליטאית האדם הולך ומתנוון. אין כאן מזון לרוח האדם."

אבל גולדברג חוזרת שוב ושוב לנוף הילדות הליטאי לאורך כתיבתה. היא מביטה בנוף ממשי ורואה נוף אחר, מדומיין, וכך בסיפור "נכר" (כל הסיפורים) היא אוהבת את פריחת הערמון בימות האביב בארץ הזרה, "משום שהזכרתני עץ ערמון אחר ופריחה אחרת. אותו אילן שבע הימים ורחב הפארות, אשר ניצב איתן ומלכותי בשער החצר של בית ילדותי הירוק." ובהמשך היא כותבת: "חשבתי שבתיאור פריחה כזאת אפשר יהיה פעם, מקץ שנים רבות, כשיהיה כל זה זיכרון רחוק, לפתוח סיפור, אולי את סיפור חיי שלי," וכתיבת הסיפור לאחר שנים היא אכן כתיבה של סיפור חייה, אך זוהי כבר כתיבה מתוך הכרה שהנוף שנחקק בזיכרון ממוסגר ולא ניתן לגעת בו: "'אסע הביתה', אמרתי וחשתי את השקר שבמילה 'הביתה'. אני היחידה בחדר זה הייתי בת בלי־בית […] כאן החלה הנקודה 'שלי', היהודית, ואין זה לפי הבנתם של אלה." אבל המחשבה על כתיבת הגן עם עץ המגנוליה המלבלב שמזכיר נוף אחר מתחילה להשתקף בתוך עצמה "פעמים אין מספר ולא היה לה סוף," והתנועה בין נוף הילדות הנעדר להיעדר הבית, היא שמקדמת בסופו של דבר את הסיפור הזה.

 

מתוך הנוף הרגעי האחד

הבחירה הפואטית של גולדברג שלא ליצור חיץ בין העולם האירופי לעולם העברי הארצישראלי "החדש", בין שהייתה מכוונת ובין שהייתה טבעית, יצרה דמות "אני" שאינה ממוסמרת לאידאולוגיה אחת או נלחמת באידאולוגיה אחרת. גולדברג לא הכפיפה את יצירתה לזמן ולמקום פוליטיים היסטוריים. אף שמאורעות ההיסטוריה ניכרים בשירתה, היא ביקשה לקיים את השיר כיחידה אוטונומית בעולם, בעודה נמנעת מדרכי ההסמלה ומתפיסת השירה כפלטפורמה לבחינת גורל היהדות, הציונות ותפיסת ההיסטוריה שאפיינו את שירתם של שלונסקי ואלתרמן, למשל. אבל דווקא כתיבה זו, המאפשרת לעולמות השונים להתקיים בנקודות המתח, בסתירות ובהיעדר, היא שהופכת את גולדברג ליוצרת אהובה כל כך, ששירתה נעה בתזמור מהפנט דרך אותם חיבורים ופירוקים של נופים וזמנים, ממשיים ומדומיינים, שמגיחים מתוך הנוף הרגעי האחד.

 

מי־טל נדלר היא משוררת וחוקרת ספרות ותרבות ישראלית. ספרה "ניסויים בחשמל" ראה אור ב־2014 בהוצאת ידיעות ספרים.

 

"בבית הקפה הגדול שמעבר לנהר ממולנו הוצתו שתי שורות של עששיות: אדומות וירוקות. מקרוב היה בהן, ודאי, משום חוסר טעם, אך מכאן הבהב בהן קסם של צבעים מסתוריים, יפה היתה בייחוד בבואתן הרוטטת בזרמו המהיר והאיתן של הנהר השחור."

עדן ספיבק, רישום עיפרון בתגובה ל״נכר״ מאת לאה גולדברג, במסגרת פרויקט גמר בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, 2015

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אורן פרי־הר חוזר אל "בית מטבחיים 5" מאת קורט וונגוט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן