.

נדיה עדינה רוז

הדברים

הַתְּחוּבִים בִּנְדַן הַמַּדָּפִים
הַנִּשְׁלָפִים עַל קִדּוּשׁ הַהֶרְגֵּלִים
הַחוֹלְפִים כְּנוֹף בְּרַכֶּבֶת הַפְּרוֹזְדּוֹר
הָעוֹצְרִים בְּאוֹר צָהֹב שֶׁל מְנוֹרוֹת
הַזְּקוּפִים מִתַּחַת לִנְטִיף הַמַּבָּטִים
הַמְּהַסְּסִים עִם גִּמְגּוּם יָדַיִם
הָעוֹנְדִים כֶּתֶר אַטְבֵי כְּבִיסָה
הַמְּרַשְׁרְשִׁים בְּאָזְנֵי שַׂקִּיּוֹת הָאַשְׁפָּה
הַנִטְחָנִים בֵּין גַּלְגַלֵּי הַמַּעֲשִׂים
הַנּוֹשְׁרִים מֵאֲחוֹרֵי מִטָּה, לֶקֶט לַעֲנִיִּים
הַפִּנָּתִיִּים, קָרְבָּנוֹת שֶׁל הִתְנַגְּשׁוּת הַקִּירוֹת
הַמְּשֻׁחְרָרִים עַל הָרִצְפָּה, מַסִּיחִים דְּלָתוֹת מִן הַטְּרִיקָה

.

אזכרה

*
אֲנִי פּוֹנָה לְרוּחֵךְ וּמִסְתּוֹבֶבֶת
כְּתַרְנְגוֹל שַׁבְשֶׁבֶת,
מָה כִּוּוּנֵךְ?

*
כְּמוֹ דְּלִי מַיִם הַלּוֹכֵד אֶת הַיָּרֵחַ,
הַתַּאֲרִיךְ הַלּוֹעֲזִי
זָז יָמִינָה, זָז שְׂמֹאלָה
עוֹמֵד תַּחְתַּיִךְ,
חוֹפֵר בְּאֵר

*
בְּמִשְׂחַק הַזִּכָּרוֹן
יֵשׁ לָנוּ אוֹתָן תְּמוּנוֹת יַלְדוּת
זוּגוֹת קְלָפִים זֵהִים
תּוֹרֵךְ תּוֹרִי תּוֹרֵךְ תּוֹרִי

*
הָיִינוּ בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הַגֹּבַהּ:
מֶטֶר שִׁשִּׁים.
אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלַיִךְ מִלְּמָטָה לְמַעֲלָה?

*
בֵּין שְׁתֵּינוּ אֲנִי אַמַּת הַמִּדָּה
לְאָרְכּוֹ שֶׁל הֶעָבָר

*
עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת שֶׁל הַזְּמַן
אֲנִי עוֹמֶדֶת וּמִתְרַחֶקֶת,
עוֹמֶדֶת וּקְרֵבָה לְשָׁם,
הֵן נַעֲשׂוֹת שְׁטוּחוֹת, נִבְלָעוֹת,
נֶעֱלָמוֹת.

נדיה עדינה רוז, אמנית, משוררת, מאיירת ומרצה לאמנות, נולדה במוסקבה ועלתה ארצה בגיל 22. בוגרת המכללה לאמנות במוסקבה והאקדמיה לאמנות בצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות. ספר שיריה הראשון, "דיו של שלג" (הוצאת הליקון־אפיק), זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת 2016. שיריה התפרסמו בגיליון 6 של המוסך.

.

.

נדב ליניאל

נוצה (אלגיה)

דָּבָר אֶחָד הוּא, כְּצִפּוֹר, לַחְבֹּט כְּנָפַיִם בַּחֹשֶׁךְ
וְאַחֵר לַעֲמֹד, יְחִידִי, בָּאוֹר.
דָּבָר אֶחָד הוּא לְמַלְמֵל,
בִּשְׂפָתַיִם אִלְּמוֹת, תְּפִלָּה בָּאֲפֵלָה
וְאַחֵר, לְגַשֵּׁשׁ, כְּעִוֵּר, בָּאוֹר הָרַךְ, הַמְּסַמֵּא.
שְׂפָתֶיךָ, מְשֻׁסָּפוֹת,
מַסְתִּירוֹת אֶת הַדִּבּוּר וְהַפֶּה, פֶּצַע פָּתוּחַ,
מְגַמְגֵּם בָּאֲפֵלָה, וְאֵין אֹזֶן כְּרוּיָה לוֹ.
אַךְ לוּ, בֵּין קוֹלוֹת מַלְאָכִים, יִהְיֶה הָאֶחָד
שֶׁיַּגִּישׁ לְךָ, כְּשַׁי, אֶת לִבּוֹ
כְּשׁוֹשַׁנָּה, זוֹ שֶׁתַּחַת רִבּוֹא עַפְעַפֶּיהָ
מַבִּיטָה בָּנוּ בְּאִישׁוֹנָהּ הַפָּקוּחַ, הַשָּׁחֹר
שֶׁמּוּל חִנָּהּ אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים, שְׁפוּפִים
כְּלִפְנֵי אֵל,
אַמְּצֵהוּ קָרוֹב אֶל לִבְּךָ.
כִּי הַמַּגָּע, אֲרָעִי, הוּא הַמְּעַט
שֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ לָתֵת.
הַבֵּט, דֶּרֶךְ עֵינָיו, בִּתְנוּעַת הַצִּפּוֹרִים
רְאֵה אֶת תְּבוּסַת הַגּוֹזָל, שֶׁרֶגַע אֶחָד נוֹפֵל
מִן הַקֵּן, בֵּין עֲנָפִים, וְאַחֵר, נוֹסֵק.
הַבֵּט, דֶּרֶךְ עֵינָיו, בַּשָּׁמַיִם הַפְּקוּחִים –
בֵּין קִרְעֵי עֲנָנִים, הָאוֹר
בְּעַד הַקֶּרַע בַּבֶּגֶד, בִּטְנַת הַמְּעִיל
בְּקֶרַע הָעוֹר, הַדָּם הַגּוֹעֵשׁ.
גּוּפוֹ, שַׂגִּיא, יָפֶה, נוֹרָא,
פּוֹעֵר בָּנוּ פֶּתַח
דַּרְכּוֹ נוֹבֵעַ מַעְיָן עִקֵּשׁ
הַמַּזְכִּיר לָנוּ – אֵיךְ נִשְׁכַּח –
שֶׁתַּחַת תַּחֲרַת עוֹרֵנוּ זוֹרֵם הַדָּם
נוֹשֵׂא בְּזִרְמוֹ אֶת מִפְרָשִׂיּוֹת אַהֲבָתֵנוּ
הַשָּׁטוֹת לְאַט אֶל עֵבֶר מֵזַח לִבֵּנוּ
שָׁם אֲנַחְנוּ מְטִילִים עֹגֶן שָׁחֹר, כָּבֵד כְּשִׁכְחָה.
הוֹשֵׁט לוֹ יָד, גַּם אִם אֵינְךָ רוֹאֶה אֶת פָּנָיו
גַּם אִם גּוּפוֹ הַתָּמִיר אָפוּף הִלָּה לְבָנָה
אֲטוּמָה, בִּלְתִּי חֲדִירָה כִּמְעַט,
הוֹשֵׁט לוֹ יָד וְגַע, וְלוּ לְרֶגַע אֶחָד, טָהוֹר,
בְּנוֹצוֹת כְּנָפָיו, חוּשׁ, הֲתוּכַל,
בְּכוֹחַ תְּנוּפָתוֹ, בָּרוּחַ הַמְּנִיעָה אוֹתוֹ מַעְלָה
אֶל עֵבֶר הַשֶּׁמֶשׁ, שָׁם, בָּאוֹר הַזָּהֹב
הַחֹם נוֹשֵׁק לִכְנָפָיו כִּנְשִׁיקַת אָהוּב,
כֵּן, דָּבָר אֶחָד הוּא לַחְבֹּט, כְּצִפּוֹר,
כְּנָפַיִם בַּחֹשֶׁךְ, וְאַחֵר הוּא לִדְאוֹת
כְּמַלְאָךְ, לְמַטָּה, אֶל עֵבֶר הָאֱנוֹשִׁי,
גַּע, גַּע בּוֹ, בְּפָנָיו הַחִוְּרוֹת, הַיָּפוֹת,
כִּי מָה הוּא הַיָּפֶה, אִם לֹא רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל הַנּוֹרָא,
שָׁם מַבִּיטָה בָּנוּ הַשּׁוֹשַׁנָּה,
בְּעֵינָהּ הָאַחַת, הַשְּׁחֹרָה, הַפְּקוּחָה
רוֹאֶה אוֹתָנוּ, כָּךְ, בְּגוּפֵנוּ הַמָּךְ, הָרָפֶה.

נדב ליניאל הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח הקרוב והמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן. ספר שיריו הראשון, "תקרת האדמה" (קשב, 2010) זכה בפרס טבע לשירה ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספרו השני עתיד לראות אור בשנה הקרובה.

.

.

עופרה עופר אורן

שני תצלומים משפחתיים

הכמוסה השקופה

מֵאוֹתָהּ יְשִׁיבָה בַּמִּרְפֶּסֶת נִשְׁאַר
שְׁבִיב שֶׁל רֶגַע קָפוּא, כְּמוֹ כְּמוּסָה שֶׁל הַזְּמַן,
זֶהוּ חֶרֶק לָכוּד בְּתוֹךְ שְׂרַף הָעִנְבָּר
אוֹ פְרַקְטָל בְּצוּרַת הֶעָתִיד הַמֻּקְטָן:

הַגִּחוּךְ הַכָּרוּךְ־בְּתוּגָה שֶׁל אָחִי
שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ עֲוִית, כְּמוֹ אִסּוּר שֶׁנִּבְלַע;
מַבָּטוֹ הַסָּגוּר, לֹא רוֹאֶה וּמֵכִין
עִוָּרוֹן אֲמִתִּי אוֹ סֵרוּב מְשֻׁגָּע.

הוּא יוֹשֵׁב בְּחֵיקָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה שֶׁלֹּא
מַבִּיטָה בִּבְנוֹתֶיהָ שֶׁגַּם שִׁנֵּיהֶן
חֲשׂוּפוֹת בִּתְמִימוּת כְּמוֹ הָאוֹר שֶׁכֻּלּוֹ
מְפַכֶּה מִתּוֹכָהּ וּמַמְתִּיק לָךְ כִּי אֵין

בָּעוֹלָם שׁוּם עִלָּה לְפֵרוּד בֵּינֵיכֶן.
אֲבָל אַתְּ מְכֻנֶּסֶת בַּצַּד, אַתְּ כְּמוֹ מִי
שֶׁחִיּוּךְ מְלֻכְסָן לֹא יוּכַל לְנַחֵם,
כִּי מוּלֵנוּ נִצָּב הַצַּלָּם הַמֵּמִיט

אֶת קְלוֹנֵךְ הַבָּזוּי לְעֵינֵי אֲחוֹתֵךְ
שֶׁגַּם בָּהּ לֹא הִסֵּס לְהַחְדִּיר חֲלָקִים
מִגּוּפוֹ הַמַּסִּיג, הָאַרְסִי, הַחוֹתֵךְ,
שֶׁגַּם בָּהּ הִשְׁתַּלְשֵׁל וְהִתִּיז וְהֵקִיא.

עַל בִּרְכַּיִךְ תִּינֹקֶת לוֹטֶשֶׁת מַבָּט
בִּזְרוֹעוֹת שֶׁפְּרוּשׂוֹת לַצְּדָדִים בְּחִבּוּק
הָאוֹסֵף לְתוֹכוֹ רַק אֲוִיר וּמְעַט
מֵהָרֹעַ הַקַּר שֶׁהֵזַנְתְּ מִבַּקְבּוּק.

גַּם אֲנִי לְצִדֵּךְ, לְכוּדָה לִצְמִיתוּת,
מְשֻׁתֶּקֶת מִפַּחַד, אִלֶּמֶת, זְקוּפָה,
וְעֵינַי כְּמוֹ פְרַקְטָל אוֹ כְּמוֹ חֶרֶק אָבוּד,
כְּמוֹ עֵדוּת שֶׁמִּתּוֹךְ הַכְּמוּסָה הַשְׁקוּפָה.

הפלה

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה רַק תָּא,
רַק תָּא שֶׁמִּתְחַלֵּק בְּלִי שְׁלִיטָתָהּ,
מִין גּוּשׁ גָּדֵל שֶׁרַק נוֹצַר וּכְבָר
מֵצִיף אוֹתָהּ בְּגַל בְּחִילָה מוּזָר.

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה עֻבָּר,
אֲשֶׁר נוֹצַר, אַךְ לֹא בְּתוֹךְ לִבָּהּ,
וּכְבָר צָמַח וְאֶת דָּמָהּ שָׁאַב,
וְהִיא עוֹד לֹא יָדְעָה עַל הָרָעָב
שֶׁעוֹד יִכְסֹס וִיכַרְסֵם, שֶׁכֵּן
אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא כְּבָר הִשְׁתַּכֵּן
בְּתוֹך גּוּפָהּ הָרַךְ, עֵת הִיא עַצְמָהּ,
שִׁוְּעָה בְּלִי קוֹל בַּלַּיְלָה לְאִמָּהּ.
בִּתָּהּ – כְּמוֹ אֳנִיָּה בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק,
בִּתָּהּ – עֻבָּר אִלֵּם, עֻבָּר נִתּוּק.
אֵיךְ נִקְלְעָה אֶל גוּף שֶׁלֹא רוֹצֶה?
אֵיךְ תְּפַלֵּס דַּרְכָּהּ וְאֵיךְ תֵּצֵא?

בִּתָּהּ הָיְתָה עֻבָּר שֶׁטֶּרֶם נָע,
בַּיוֹם שֶׁקִּיּוּמָהּ סוֹף־סוֹף נוֹדַע:
בְּדִיקַת צְפַרְדֵּעַ, אוֹר גָּנוּז, אֵימָה,
עַתָּה הַסּוֹד נִגְלָה, עַתָּה כְּלִמָּה.
בִּתָּהּ אֵינָהּ בִּתָּהּ, הִיא רַק עֻבָּר,
מִנַּיִן בָּא וּמֵהֵיכָן נוֹצָר,
הוּא לֹא הֵצִית בָּהּ שׁוּם נִיצוֹץ שֶׁל אוֹר,
הִיא רַק רָצְתָה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְטֹר
אוֹתָהּ מֵהַגִּדּוּל שֶׁבְּתוֹכָהּ,
מִמָּה שֶׁמִּסְתַּבֵּר – אֵינוֹ מוּכָן
לְהֵעָלֵם, לְהִשָּׁכַח, וְלֹא
לִתְפֹּחַ לוֹ סָמוּי עַד שֶׁכֻּלּוֹ
יִפְקַע אוֹתָהּ, תּוֹבֵעַ וְאַכְזָר
יִקְרַע אוֹתָהּ – לֹא רַק אֶת הַבָּשָׂר,
פּוֹלֵשׁ פְּנִימִי מָאוּס וּמְסֻכָּן,
שֶׁלֹא הִצְלִיחָה לְסַלֵּק בַּזְּמַן.

מִקֵּץ שָׁנִים הֶחְלַטְתְּ לְהָפִּיל
יַלְדָּה בַּת חֲמִשִּׁים בְּהֶבֶל פִּיךְ.

עופרה עופר אורן, סופרת, משוררת וכותבת הבלוג "סופרת ספרים". ספרה הראשון, "הפרדת צבעים", ראה אור ב־1989 (עם עובד). מאז פרסמה עוד שמונה ספרי פרוזה. ב־1994 קיבלה את פרס ראש הממשלה מידיו של יצחק רבין. קובץ שירים פרי עטה, "מה המים יודעים על צמא", ובו שירי מקור ותרגומי קלאסיקות מאנגלית, ראה אור ב־2018 (עיתון 77). זכתה לאחרונה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. בקרוב יראה אור ספר שירים של כריסטינה רוזטי בתרגומה (עיתון 77).

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מורן בנית, נעמה יונג ויוני יחיאלי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הסימוך

מאת שי שניידר־אֵילת

.

1.
את הסימוך שנתקבע בי בין שני גירויים שונים לכאורה, עוגת הפקאן והמוות, אני יכולה להסביר. נסעתי לפַנות דירה של נפטרת. מפעם שפינית חפציו של מת אחד ישובו המתים, על חפציהם, לבקשךְ. החשמל נותק; כל תכונת החיטוט במטלטליה הארציים של המנוחה – קבלות, שפתון משומש – נעשתה, אם כן, בעלטה וביד אחת, לאורו של פנס. כשיצאתי החוצה, ממצמצת, חציתי וישבתי בבית קפה. שם הונח לפניי פאי מהביל של אגוזי פקאן, שלצידו כדור קר, לבן, וכפית. וכך, משטעמתי, אפשר להסביר, נחקק בי התסמיך הזה: בין האבק, ערוּם על כריתה של אישה מתה במקום שהיה פעם ראשה, ובין העונג המזוגג שהסבה לי טעימה ממאפה חם, סוכרי, שהוגש לי זמן קצר אחר כך. מאז אותו עניין, שמתי לב, נתערבלו בי כל מיני גירויים הכרוכים בחיים, עם המוות וכל הכרוך בו. סימוכי פתע משונים – ריח חלב חם, למשל, והמוות, חיוכם של גברים־מלצרים והמוות, דרור על מסעד כיסא והמוות, וכן הלאה. מפעם שנסמך בךְ מת אחד, ימשיך המוות, בתוכך, להיסמך; ואף על פי כן ותוך כדי כך, יהיה עלַיךְ לטלפן אל חברת החשמל. להשיב את הזרם. לשוב אל הדברים באור מלא. לכבס את המצעים, לרחוץ ספל, לשתות לבדך בשמש מרפסת של אישה־אינה. הדרורים, קלים, ירקדו לפנַיךְ, יעופו ממך וישובו, יעופו וישובו, קלים.

2.
אם נסכים להביט במתים לאחר מותם, נבחין שפיהם, על פי רוב, פעור לרווחה לעומתנו. כבולען: לשון, שורות שיניים – ומה אנו עושים מן הבהלה? מפשילים שרוול חולצתנו, תוחבים זרוענו האחת אל פנים קרביהם – והנה הם מושחלים עד קצות אצבעותינו, כבובות פיתום של תאטרון. מכאן, אנו חופשיים להניעם כאוות נפשנו – ראשם המת, שפתיהם העזובות – להשמיע קולנו מבטננו בעדם, כאילו היה קולם. וכך, כשהם תלויים לנו על זרוענו, להתלוצץ, לדבבם כראות עינינו, לבדר קהל נעלם, מגחך. טוב לזכור כי אלו אינן אלא שיחות רפאים עם בובת סמרטוט שנתרוקנה. הרי ביום מן הימים גם בקרבינו אנו תיתחב זרוע מופשלת, מבוהלת עד קצות האצבעות.

3.
כאילו לא די במוטל עלינו מצידם של החיים, עכשיו גם זו, דירת מתים, על חדריה הנטושים, שעלינו לפנות. המסודרים בבני אדם, בלכתם יותירו תוהו. מגירות על מגירות של הכרעות מדכדכות: קרקרים, משחה, גרבון – מטלות, כיתות רגליים – ותוך כיתות, משאלת לב. אולי המסתלקים, היכן שהוא, בעבורנו, הותירו אחריהם הסבר, ביאור בעומק הגבבה. איזה דבר, כתוב בכתב ידם על פתק, רימוז לפשר היעלמם. ולא: שרבוט. חישוב סתמים, פנקס מכולת. רישום רפה, שומם, של מצרכים. לבסוף, על השידה לצד שעון, נמצאת לך שארית מחברת. ובתוכה, בעט, ביטוי: to draw the line. בכתב ידה, ותרגומו, למתוח קו או גבול – בין הדברים שנתערבו בךְ, מבלי שנתכוונת. נותר לתלוש את הנייר. לצאת, להשליכו אל רוח המרפסת. קרוע להביט בו, ממך והלאה, מעופף.

שי שניידר־אֵילת, השתתפה בכיתת השירה של הליקון בשנת 2014. שירים ופרוזה קצרה פרי עטה פורסמו בכתבי עת רבים, בהם גרנטה, עירובין, הליקון, עיתון 77, צריף ופטל, בעיתון הארץ וידיעות אחרונות, ובגיליון 22 של המוסך. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק־הליקון) ראה אור ב־2019.

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: שלושה סיפורים מאת אפרת מור מילמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת דפנה לוי

.

ליסי פראדה (Lisi Prada) היא משוררת ואמנית וידאו ממדריד, היוצרת שירה המשולבת בסרטונים ניסיוניים. את שירהּ ״זמן ההייקוּ״ היא מלווה בסרטון בסגנון שהיא מכנה ״וידאו־הייגָה״, על שם סגנון הציור היפני ששימש משוררי הייקו לעיטור שיריהם. פראדה כותבת בספרדית, אבל בסרטונים שלה השירים נקראים בשפות שונות, לעיתים בו זמנית. כאן, למשל, השיר נקרא באנגלית, בגרמנית וביפנית, בנורווגית, באיטלקית, בפורטוגזית ובספרדית, ״כדי להדגיש שמה שמתרחש בו, עשוי לקרות לכולם, בכל מקום,״ לדבריה. בניסיון להציג אווירה של מתח, לחץ ואפילו חיים רובוטיים, פראדה הורתה לקריינים – שהם המתרגמים עצמם – לחקות מכונות, והם אכן נשמעים כמו הקלטות של מענה קולי אוטומטי. הדימויים, המערבבים נופי טבע עם מכונות, גדרות ונופים אורבניים, משקפים את אותה בהילות, וברור שהטקסט חסר משמעות בלעדיהן – ולהפך.

זמן ההייקו

פראדה היא תלמידה נאמנה של The Videopoetry Manifest, חיבור ארוך שכתב בשנת 1978 המשורר הקנדי טום קוניבס (Konyves). קונביס ביקש להגדיר ז׳אנר חדש של שירה המשולבת, ואולי אפילו לפותה, בווידאו – אך נבדלת מיצירות כמו ״סרטי שירה, שירים המלווים בסרטונים, סרטי וידיאו העוסקים בשירה, שירת סייבר, שירה קולנועית, שירה קינטית, שירה דיגיטלית, פואטרוניקה, צילום של שירה ונאולוגיזמים מסורבלים אחרים.״ זה היה ניסיון להציב חומה בצורה בין אמנות לבידור, לדחוק את רגלי הסרטונים שרק עיטרו שירה בדימויים נאים אבל ריפוּ, לדברי קוניבס, את כוחם של פרגמנטים, הנגדות מטרידות או משפטים מעורפלים המאפשרים לשירה לחולל את קסמה, ומעל לכול – לא הכירו בכוחה של הטכנולוגיה להיות חלק מן השירה, ולא תוספת בלבד. את היצירות של פראדה לא ניתן לפרק למרכיבי הטקסט והווידאו; הם הופכים ליחידה אחת, שיש לה עוצמה שלא יכלה להיות לכל אחד מהם בנפרד.

את השיר Deriva Escópica כתבה פראדה בעקבות ביקור בלוּבר, בחדר שבו תלויה המונה ליזה, שאליו הלכה ״כדי לראות שוב את החיוך האניגמטי״. אלא שמשהו משך את תשומת ליבה. היא החלה להתבונן במבקרים המתבוננים בתמונה. המונה ליזה מצולמת בממוצע עשרים אלף פעם ביום. פראדה, בעבודת הווידאו הפואטית שלה, מקוננת על ההשתעבדות שלנו לתרבות הכופה עלינו להביט ביצירת אמנות בדרך מסוימת, ועל אובדן הרגש האסתטי האותנטי שלנו.

Deriva Escópica

וכאילו בהמשך ישיר לאלפי המצלמות בלובר, יצרה פראדה את הווידאו־שיר הסטירי Imago Imperatrix Mundi, המוקדש לסלפיז ולצורך הדחוף שלנו להצטלם בכל מקום, במקום לשאוף אוויר ולחוות את המקום, את החוויה. ״לא, אני לא רוצה להיות קיסר,״ מכריז הקול הפותח את היצירה, שבו אינספור אנשים ברחבי תבל מנסים להטביע חותם ייחודי משלהם באמצעות אינספור חזרות על אינספור מחוות זהות. המוזיקה שפראדה בחרה דרמטית במכוון, ומייצרת תחושה של מחול אנוכי, של מחוללים הנעים בתנועות כפויות, מתוכנתות מראש, ומביטים בעיניים נרקיסיסטיות בעולם שאין לו כל משמעות עד שהוא מתועד ונחלק עם אחרים.

Imago Imperatrix Mundi

» לקריאת המניפסט של טום קוניבס

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן