.

פרק ב מתוך הספר "ג'ונסון 38" / אביבית משמרי

.

ג'ונסון ואשתו גרים בקומה העליונה בבניין שלנו, ודירתם צמודה לדירתו הריקה של שמאי בן אדריכל. כבר שנים שאני מתעוררת כל שבת כמה דקות אחרי שמונה בבוקר, בדיוק כשג'ונסון חוזר מבית הכנסת ומדבר עם עצמו בקול רם כדי שאשתו תשמע והוא לא יצטרך לצלצל בפעמון בשבת. יצחייק מהקומה השנייה פותח תמיד את הדלת קצת אחרי שג'ונסון מתחיל לטפס במדרגות, לבדוק שלא באו שודדים לשדוד אותו דווקא בשבת בבוקר, רואה שזה בסך הכול ג'ונסון וטורק מיד. ובעוד אצל יצחייק הדלת נסגרת, הידרה פותחת לג'ונסון, מזדעקת "שבת שלום!" מחכה שייכנס וסוגרת. כך שבכל שבת אני סופרת שתי טריקות דלת רצופות, אחת מתחתי ואחת מעלי, לפני שאני מתהפכת ומנסה להירדם שוב.

הג'ונסונים הם הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בדירתם המתפוררת בלי לדעת שחייהם שם אינם אלא המתנה ארוכה לתקופה שבה האיזור יתחיל לחזור לאופנה. "אנחנו עברנו הנה עוד כשלא היו פנסי רחוב בשדרות רוטשילד," סיפרה לי פעם הידרה. "הכל היה שם חול, עוד לא עשו שם אפילו דשא. בחושך הייתי חוזרת עם הילדה בעגלה, שתהיה בריאה, מעלה אותה ארבע וחצי קומות, עם החול והכל. אבל היה שקט."

כן, הרהרתי, זהו אחד מסימניה של התקופה שקדמה לתקופתנו: לא היה אז נשגב מכוחה של אם צעירה לסחוב עגלות עם פעוטות במעלה ארבע קומות – ובימים ההם היו העגלות כבדות הרבה יותר מן הסתם, תריסר קילו של מתכת וקפיצים פלוס עשרה קילו של הילדה בצירוף מינימום מאתיים גרם חול בנעליים. אבל כל זה היה שווה לה, להידרה ג'ונסון, כי זה מה שהיה חשוב באותו עידן: שקט בין שתיים לארבע, ולא גודל המטראז' או השיש בלובי. כמובן שאז, לפני שלושים שנה ויותר, עדיין לא היה לה מושג שהמשכן החביב שהיא ובעלה קנו ברחוב קטן ליד שדירה מוזנחת ינסוק לשווי שכזה, שהאזור כולו יתלטש ויתמרק, ושרעידות אדמה יעלו על סדר היום ויגרמו ליזמי תמ"א 38 להשתגע. מי חשב בשנות השישים והשבעים על רעידות אדמה? הלא תריסול ומרפסת שירות נחשבו אז לשיא הקדמה, ועל כן גם את זעמה החבוי של האדמה הדחיקו, ובלבד שיהיה גג מעל הראש.

ועכשיו – מספר לי ג'ונסון כאילו־בסוד, אבל בעצם מסגיר את העובדה שסוף־סוף גם הוא גילה איפה הוא גר – עכשיו הוא רוצה לבנות יחידת דיור מעל לראשו, כדי שיתגוררו בה, אפשר להניח, בת הזקונים שלו עם חתנו החדש. ברור שזה מה שהוא רוצה, שה תמים ובר לבב שכמותו. בפני אומנם הוא העלה הצגה שלמה, כאילו הוא רוצה לשפץ את הבניין בתמורה ללא כלום כמעט: לרכישת שטח קטן, קטנטן – בערך – נניח – "פחות מחצי גג".

ומה תעשה בחצי הגג המשופץ? שאלתי.

"מה נעשה? נשתזף," צחק ג'ונסון בקול צרוד. "לא נעשה כלום, אנחנו קומה אחרונה, זה מספיק לנו. רוצים שקט בחיים! אבל תקשיבי, זהב שלי, אני מדבר אתך קודם, כי את יש לך שכל ישר. קודם תסכימי את, ואז נלך ונדבר עם השאר. הרי – בטח יסכימו, בטח! אני מחדש להם את כל הבניין!" החווה בידיו אל פינות התקרה כאילו הוא מנסה ללכוד שממית, "אני – מביא להם קבלן שיפוצים מכובד – לא איזה דגנרט. יעשה משהו איכותי!"

זה מה שהוא חושב עלי? שכל ישר הוא רואה אצלי? מתברר שהוא כלל לא מכיר אותי – אבל אני לא נעלבתי. הסברתי לו שגם אם אסכים – ולמה שלא אסכים? הרי יש לי "שכל ישר"! – ממילא השאר לא יסכימו. הם יתקשו למצוא דיור חלופי לזמן השיפוץ, הסברתי לג'ונסון הנלהב. הם יחששו להישאר בלי ערובות וביטחונות, הטעמתי בפניו. אין סיכוי שישקלו אפילו את הצעתו, שכן הם כולם מבוגרים ולא אוהבים שינויים.

"אבל איזה שינויים?" קפץ ג'ונסון, "שיפוצים אני אומר לך! שיפוצים, לא שינויים! לתקן את התקרה!" – אבל מרגע זה כבר לא ממש הקשבתי, והתרכזתי בהתרשמות מתכסיסיו התחביריים המקוריים. ממילא לא בטחתי בו שידאג לא רק לעצמו אלא גם לרווחת הבניין ודייריו – לרווחתי שלי, למשל. לא היתה לי שום סיבה לשתף פעולה עם תוכניותיו, ולכן גם לא נותרה לי סיבה להקשיב. ג'ונסון אולי הבין את זה, כי הוא קם פתאום ממושבו על הספה ויצא, שפוף קצת אם כי רוח המאבק עדיין ניכרה בעיניו. תיארתי לעצמי שבכל מקרה ימשיך לנסות לעשות נפשות לתוכניתו – אך גם אני לא הייתי מהמוותרות בקלות.

בלילה פקחתי עיניים והבטתי בתקרה ומבעד לפתח שנפתח שם ראיתי את ג'ונסון פותח פתח בתקרת דירתו שלו – פתח המוביל, כמובן, אל הגג. הוא עמד על סולם, מכוש קטן בידו, ונקש נקישות עדינות סביב חור דמיוני. החור נפתח, ועיגול מושלם של תקרה נותר בידיו של ג'ונסון, דומה בצבעו ובצורתו לכיכר גבינה. ג'ונסון הניח את חריץ התקרה במקומו – תלוי באוויר, קל ומרחף – ואז המשיך וטיפס בסולם, צנום וזריז, והשתחל דרך הפתח העגול כמו מי שיוצא מרשת הביוב אל העולם החיצון, ומשהגיע אל הגג כבר ניצב עליו במלוא הדרו, בעניבת פפיון ועם כוס שמפניה ביד, והביט בדובה הגדולה.

הבטתי בה גם אני.

בשמיים אכן ריחפה דובת קוטב ענקית, מוחה מפרוותה נטפי זיעה עצומים שנשרו על שפלת החוף. כל הזמן בונים פה לגובה ואין בריזה, התלוננה הדובה. ג'ונסון הטיח את כוס השמפניה שלו בשמיים, ויצר קשת יפהפייה שכולה צבע אחד – ספק צהבהב ספק ורוד. או־אז פרש את ידיו והודה לבורא עולם על מתנותיו הרבות – נשמה שנתן בו ולחם שנתן לו לאכול ובגד ללבוש וסוכת שלום לשבת בה.

וכל זה היה כה מטופש בעיני. זה בסך הכול המזל שלך, התרגזתי מתוך שינה. היה לך מזל שקנית דירה ברחוב זנוח, דירה עם חול ובלי פנסי רחוב, והערך שלה עלה ועלה כל הזמן ולא מפסיק לעלות! באותה מידה יכול היה הערך שלה לרדת. והרי גם אני, אם הייתי קונה באיזה חור כמו לוד או כפר שמריהו והייתי מחכה חמישים שנה, יש סיכוי שהערך היה עולה! בחלום עוד בכיתי וכעסתי: אתה לא יכול לשפוך ככה את כל השמפניה של כולם! אבל ג'ונסון הביט בי מחייך, פניו פני דוב גדול, ואמר "אנחנו בעסק הזה ביחד, זהב שלי."

בבוקר לא ידעתי אם החלום היה קולה של האינטואיציה העקומה שלי, המזהירה אותי כרגיל מפני אסון קרב שאולי לא יבוא מעולם, או סיוט שנגרם מחמת מזג האוויר, כי שכחתי להפעיל את מאוורר התקרה בחדר השינה הקטן שלי. קמתי לעבודה ושכחתי מכל זה, אבל רק לכמה ימים.

.

אביבית משמרי, "ג'ונסון 38: נובלת נכלולי נדל"ן", הוצאת פטל, 2020

 

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: "שובו של הילד", סיפור מתוך "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו" מאת עמנואל בּוֹב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

נדיה עדינה רוז

הדברים

הַתְּחוּבִים בִּנְדַן הַמַּדָּפִים
הַנִּשְׁלָפִים עַל קִדּוּשׁ הַהֶרְגֵּלִים
הַחוֹלְפִים כְּנוֹף בְּרַכֶּבֶת הַפְּרוֹזְדּוֹר
הָעוֹצְרִים בְּאוֹר צָהֹב שֶׁל מְנוֹרוֹת
הַזְּקוּפִים מִתַּחַת לִנְטִיף הַמַּבָּטִים
הַמְּהַסְּסִים עִם גִּמְגּוּם יָדַיִם
הָעוֹנְדִים כֶּתֶר אַטְבֵי כְּבִיסָה
הַמְּרַשְׁרְשִׁים בְּאָזְנֵי שַׂקִּיּוֹת הָאַשְׁפָּה
הַנִטְחָנִים בֵּין גַּלְגַלֵּי הַמַּעֲשִׂים
הַנּוֹשְׁרִים מֵאֲחוֹרֵי מִטָּה, לֶקֶט לַעֲנִיִּים
הַפִּנָּתִיִּים, קָרְבָּנוֹת שֶׁל הִתְנַגְּשׁוּת הַקִּירוֹת
הַמְּשֻׁחְרָרִים עַל הָרִצְפָּה, מַסִּיחִים דְּלָתוֹת מִן הַטְּרִיקָה

.

אזכרה

*
אֲנִי פּוֹנָה לְרוּחֵךְ וּמִסְתּוֹבֶבֶת
כְּתַרְנְגוֹל שַׁבְשֶׁבֶת,
מָה כִּוּוּנֵךְ?

*
כְּמוֹ דְּלִי מַיִם הַלּוֹכֵד אֶת הַיָּרֵחַ,
הַתַּאֲרִיךְ הַלּוֹעֲזִי
זָז יָמִינָה, זָז שְׂמֹאלָה
עוֹמֵד תַּחְתַּיִךְ,
חוֹפֵר בְּאֵר

*
בְּמִשְׂחַק הַזִּכָּרוֹן
יֵשׁ לָנוּ אוֹתָן תְּמוּנוֹת יַלְדוּת
זוּגוֹת קְלָפִים זֵהִים
תּוֹרֵךְ תּוֹרִי תּוֹרֵךְ תּוֹרִי

*
הָיִינוּ בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הַגֹּבַהּ:
מֶטֶר שִׁשִּׁים.
אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלַיִךְ מִלְּמָטָה לְמַעֲלָה?

*
בֵּין שְׁתֵּינוּ אֲנִי אַמַּת הַמִּדָּה
לְאָרְכּוֹ שֶׁל הֶעָבָר

*
עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת שֶׁל הַזְּמַן
אֲנִי עוֹמֶדֶת וּמִתְרַחֶקֶת,
עוֹמֶדֶת וּקְרֵבָה לְשָׁם,
הֵן נַעֲשׂוֹת שְׁטוּחוֹת, נִבְלָעוֹת,
נֶעֱלָמוֹת.

 

נדיה עדינה רוז, אמנית, משוררת, מאיירת ומרצה לאמנות, נולדה במוסקבה ועלתה ארצה בגיל 22. בוגרת המכללה לאמנות במוסקבה והאקדמיה לאמנות בצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות. ספר שיריה הראשון, "דיו של שלג" (הוצאת הליקון־אפיק), זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת 2016. שיריה התפרסמו בגיליון 6 של המוסך.

.

.

נדב ליניאל

נוצה (אלגיה)

דָּבָר אֶחָד הוּא, כְּצִפּוֹר, לַחְבֹּט כְּנָפַיִם בַּחֹשֶׁךְ
וְאַחֵר לַעֲמֹד, יְחִידִי, בָּאוֹר.
דָּבָר אֶחָד הוּא לְמַלְמֵל,
בִּשְׂפָתַיִם אִלְּמוֹת, תְּפִלָּה בָּאֲפֵלָה
וְאַחֵר, לְגַשֵּׁשׁ, כְּעִוֵּר, בָּאוֹר הָרַךְ, הַמְּסַמֵּא.
שְׂפָתֶיךָ, מְשֻׁסָּפוֹת,
מַסְתִּירוֹת אֶת הַדִּבּוּר וְהַפֶּה, פֶּצַע פָּתוּחַ,
מְגַמְגֵּם בָּאֲפֵלָה, וְאֵין אֹזֶן כְּרוּיָה לוֹ.
אַךְ לוּ, בֵּין קוֹלוֹת מַלְאָכִים, יִהְיֶה הָאֶחָד
שֶׁיַּגִּישׁ לְךָ, כְּשַׁי, אֶת לִבּוֹ
כְּשׁוֹשַׁנָּה, זוֹ שֶׁתַּחַת רִבּוֹא עַפְעַפֶּיהָ
מַבִּיטָה בָּנוּ בְּאִישׁוֹנָהּ הַפָּקוּחַ, הַשָּׁחֹר
שֶׁמּוּל חִנָּהּ אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים, שְׁפוּפִים
כְּלִפְנֵי אֵל,
אַמְּצֵהוּ קָרוֹב אֶל לִבְּךָ.
כִּי הַמַּגָּע, אֲרָעִי, הוּא הַמְּעַט
שֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ לָתֵת.
הַבֵּט, דֶּרֶךְ עֵינָיו, בִּתְנוּעַת הַצִּפּוֹרִים
רְאֵה אֶת תְּבוּסַת הַגּוֹזָל, שֶׁרֶגַע אֶחָד נוֹפֵל
מִן הַקֵּן, בֵּין עֲנָפִים, וְאַחֵר, נוֹסֵק.
הַבֵּט, דֶּרֶךְ עֵינָיו, בַּשָּׁמַיִם הַפְּקוּחִים –
בֵּין קִרְעֵי עֲנָנִים, הָאוֹר
בְּעַד הַקֶּרַע בַּבֶּגֶד, בִּטְנַת הַמְּעִיל
בְּקֶרַע הָעוֹר, הַדָּם הַגּוֹעֵשׁ.
גּוּפוֹ, שַׂגִּיא, יָפֶה, נוֹרָא,
פּוֹעֵר בָּנוּ פֶּתַח
דַּרְכּוֹ נוֹבֵעַ מַעְיָן עִקֵּשׁ
הַמַּזְכִּיר לָנוּ – אֵיךְ נִשְׁכַּח –
שֶׁתַּחַת תַּחֲרַת עוֹרֵנוּ זוֹרֵם הַדָּם
נוֹשֵׂא בְּזִרְמוֹ אֶת מִפְרָשִׂיּוֹת אַהֲבָתֵנוּ
הַשָּׁטוֹת לְאַט אֶל עֵבֶר מֵזַח לִבֵּנוּ
שָׁם אֲנַחְנוּ מְטִילִים עֹגֶן שָׁחֹר, כָּבֵד כְּשִׁכְחָה.
הוֹשֵׁט לוֹ יָד, גַּם אִם אֵינְךָ רוֹאֶה אֶת פָּנָיו
גַּם אִם גּוּפוֹ הַתָּמִיר אָפוּף הִלָּה לְבָנָה
אֲטוּמָה, בִּלְתִּי חֲדִירָה כִּמְעַט,
הוֹשֵׁט לוֹ יָד וְגַע, וְלוּ לְרֶגַע אֶחָד, טָהוֹר,
בְּנוֹצוֹת כְּנָפָיו, חוּשׁ, הֲתוּכַל,
בְּכוֹחַ תְּנוּפָתוֹ, בָּרוּחַ הַמְּנִיעָה אוֹתוֹ מַעְלָה
אֶל עֵבֶר הַשֶּׁמֶשׁ, שָׁם, בָּאוֹר הַזָּהֹב
הַחֹם נוֹשֵׁק לִכְנָפָיו כִּנְשִׁיקַת אָהוּב,
כֵּן, דָּבָר אֶחָד הוּא לַחְבֹּט, כְּצִפּוֹר,
כְּנָפַיִם בַּחֹשֶׁךְ, וְאַחֵר הוּא לִדְאוֹת
כְּמַלְאָךְ, לְמַטָּה, אֶל עֵבֶר הָאֱנוֹשִׁי,
גַּע, גַּע בּוֹ, בְּפָנָיו הַחִוְּרוֹת, הַיָּפוֹת,
כִּי מָה הוּא הַיָּפֶה, אִם לֹא רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל הַנּוֹרָא,
שָׁם מַבִּיטָה בָּנוּ הַשּׁוֹשַׁנָּה,
בְּעֵינָהּ הָאַחַת, הַשְּׁחֹרָה, הַפְּקוּחָה
רוֹאֶה אוֹתָנוּ, כָּךְ, בְּגוּפֵנוּ הַמָּךְ, הָרָפֶה.

 

נדב ליניאל הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח הקרוב והמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן. ספר שיריו הראשון, "תקרת האדמה" (קשב, 2010) זכה בפרס טבע לשירה ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספרו השני עתיד לראות אור בשנה הקרובה.

.

.

עופרה עופר אורן

שני תצלומים משפחתיים

הכמוסה השקופה

מֵאוֹתָהּ יְשִׁיבָה בַּמִּרְפֶּסֶת נִשְׁאַר
שְׁבִיב שֶׁל רֶגַע קָפוּא, כְּמוֹ כְּמוּסָה שֶׁל הַזְּמַן,
זֶהוּ חֶרֶק לָכוּד בְּתוֹךְ שְׂרַף הָעִנְבָּר
אוֹ פְרַקְטָל בְּצוּרַת הֶעָתִיד הַמֻּקְטָן:

הַגִּחוּךְ הַכָּרוּךְ־בְּתוּגָה שֶׁל אָחִי
שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ עֲוִית, כְּמוֹ אִסּוּר שֶׁנִּבְלַע;
מַבָּטוֹ הַסָּגוּר, לֹא רוֹאֶה וּמֵכִין
עִוָּרוֹן אֲמִתִּי אוֹ סֵרוּב מְשֻׁגָּע.

הוּא יוֹשֵׁב בְּחֵיקָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה שֶׁלֹּא
מַבִּיטָה בִּבְנוֹתֶיהָ שֶׁגַּם שִׁנֵּיהֶן
חֲשׂוּפוֹת בִּתְמִימוּת כְּמוֹ הָאוֹר שֶׁכֻּלּוֹ
מְפַכֶּה מִתּוֹכָהּ וּמַמְתִּיק לָךְ כִּי אֵין

בָּעוֹלָם שׁוּם עִלָּה לְפֵרוּד בֵּינֵיכֶן.
אֲבָל אַתְּ מְכֻנֶּסֶת בַּצַּד, אַתְּ כְּמוֹ מִי
שֶׁחִיּוּךְ מְלֻכְסָן לֹא יוּכַל לְנַחֵם,
כִּי מוּלֵנוּ נִצָּב הַצַּלָּם הַמֵּמִיט

אֶת קְלוֹנֵךְ הַבָּזוּי לְעֵינֵי אֲחוֹתֵךְ
שֶׁגַּם בָּהּ לֹא הִסֵּס לְהַחְדִּיר חֲלָקִים
מִגּוּפוֹ הַמַּסִּיג, הָאַרְסִי, הַחוֹתֵךְ,
שֶׁגַּם בָּהּ הִשְׁתַּלְשֵׁל וְהִתִּיז וְהֵקִיא.

עַל בִּרְכַּיִךְ תִּינֹקֶת לוֹטֶשֶׁת מַבָּט
בִּזְרוֹעוֹת שֶׁפְּרוּשׂוֹת לַצְּדָדִים בְּחִבּוּק
הָאוֹסֵף לְתוֹכוֹ רַק אֲוִיר וּמְעַט
מֵהָרֹעַ הַקַּר שֶׁהֵזַנְתְּ מִבַּקְבּוּק.

גַּם אֲנִי לְצִדֵּךְ, לְכוּדָה לִצְמִיתוּת,
מְשֻׁתֶּקֶת מִפַּחַד, אִלֶּמֶת, זְקוּפָה,
וְעֵינַי כְּמוֹ פְרַקְטָל אוֹ כְּמוֹ חֶרֶק אָבוּד,
כְּמוֹ עֵדוּת שֶׁמִּתּוֹךְ הַכְּמוּסָה הַשְׁקוּפָה.

 

הפלה

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה רַק תָּא,
רַק תָּא שֶׁמִּתְחַלֵּק בְּלִי שְׁלִיטָתָהּ,
מִין גּוּשׁ גָּדֵל שֶׁרַק נוֹצַר וּכְבָר
מֵצִיף אוֹתָהּ בְּגַל בְּחִילָה מוּזָר.

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה עֻבָּר,
אֲשֶׁר נוֹצַר, אַךְ לֹא בְּתוֹךְ לִבָּהּ,
וּכְבָר צָמַח וְאֶת דָּמָהּ שָׁאַב,
וְהִיא עוֹד לֹא יָדְעָה עַל הָרָעָב
שֶׁעוֹד יִכְסֹס וִיכַרְסֵם, שֶׁכֵּן
אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא כְּבָר הִשְׁתַּכֵּן
בְּתוֹך גּוּפָהּ הָרַךְ, עֵת הִיא עַצְמָהּ,
שִׁוְּעָה בְּלִי קוֹל בַּלַּיְלָה לְאִמָּהּ.
בִּתָּהּ – כְּמוֹ אֳנִיָּה בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק,
בִּתָּהּ – עֻבָּר אִלֵּם, עֻבָּר נִתּוּק.
אֵיךְ נִקְלְעָה אֶל גוּף שֶׁלֹא רוֹצֶה?
אֵיךְ תְּפַלֵּס דַּרְכָּהּ וְאֵיךְ תֵּצֵא?

בִּתָּהּ הָיְתָה עֻבָּר שֶׁטֶּרֶם נָע,
בַּיוֹם שֶׁקִּיּוּמָהּ סוֹף־סוֹף נוֹדַע:
בְּדִיקַת צְפַרְדֵּעַ, אוֹר גָּנוּז, אֵימָה,
עַתָּה הַסּוֹד נִגְלָה, עַתָּה כְּלִמָּה.
בִּתָּהּ אֵינָהּ בִּתָּהּ, הִיא רַק עֻבָּר,
מִנַּיִן בָּא וּמֵהֵיכָן נוֹצָר,
הוּא לֹא הֵצִית בָּהּ שׁוּם נִיצוֹץ שֶׁל אוֹר,
הִיא רַק רָצְתָה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְטֹר
אוֹתָהּ מֵהַגִּדּוּל שֶׁבְּתוֹכָהּ,
מִמָּה שֶׁמִּסְתַּבֵּר – אֵינוֹ מוּכָן
לְהֵעָלֵם, לְהִשָּׁכַח, וְלֹא
לִתְפֹּחַ לוֹ סָמוּי עַד שֶׁכֻּלּוֹ
יִפְקַע אוֹתָהּ, תּוֹבֵעַ וְאַכְזָר
יִקְרַע אוֹתָהּ – לֹא רַק אֶת הַבָּשָׂר,
פּוֹלֵשׁ פְּנִימִי מָאוּס וּמְסֻכָּן,
שֶׁלֹא הִצְלִיחָה לְסַלֵּק בַּזְּמַן.

מִקֵּץ שָׁנִים הֶחְלַטְתְּ לְהָפִּיל
יַלְדָּה בַּת חֲמִשִּׁים בְּהֶבֶל פִּיךְ.

 

עופרה עופר אורן, סופרת, משוררת וכותבת הבלוג "סופרת ספרים". ספרה הראשון, "הפרדת צבעים", ראה אור ב־1989 (עם עובד). מאז פרסמה עוד שמונה ספרי פרוזה. ב־1994 קיבלה את פרס ראש הממשלה מידיו של יצחק רבין. קובץ שירים פרי עטה, "מה המים יודעים על צמא", ובו שירי מקור ותרגומי קלאסיקות מאנגלית, ראה אור ב־2018 (עיתון 77). זכתה לאחרונה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. בקרוב יראה אור ספר שירים של כריסטינה רוזטי בתרגומה (עיתון 77).

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מורן בנית, נעמה יונג ויוני יחיאלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הסימוך

מאת שי שניידר־אֵילת

.

1.
את הסימוך שנתקבע בי בין שני גירויים שונים לכאורה, עוגת הפקאן והמוות, אני יכולה להסביר. נסעתי לפַנות דירה של נפטרת. מפעם שפינית חפציו של מת אחד ישובו המתים, על חפציהם, לבקשךְ. החשמל נותק; כל תכונת החיטוט במטלטליה הארציים של המנוחה – קבלות, שפתון משומש – נעשתה, אם כן, בעלטה וביד אחת, לאורו של פנס. כשיצאתי החוצה, ממצמצת, חציתי וישבתי בבית קפה. שם הונח לפניי פאי מהביל של אגוזי פקאן, שלצידו כדור קר, לבן, וכפית. וכך, משטעמתי, אפשר להסביר, נחקק בי התסמיך הזה: בין האבק, ערוּם על כריתה של אישה מתה במקום שהיה פעם ראשה, ובין העונג המזוגג שהסבה לי טעימה ממאפה חם, סוכרי, שהוגש לי זמן קצר אחר כך. מאז אותו עניין, שמתי לב, נתערבלו בי כל מיני גירויים הכרוכים בחיים, עם המוות וכל הכרוך בו. סימוכי פתע משונים – ריח חלב חם, למשל, והמוות, חיוכם של גברים־מלצרים והמוות, דרור על מסעד כיסא והמוות, וכן הלאה. מפעם שנסמך בךְ מת אחד, ימשיך המוות, בתוכך, להיסמך; ואף על פי כן ותוך כדי כך, יהיה עלַיךְ לטלפן אל חברת החשמל. להשיב את הזרם. לשוב אל הדברים באור מלא. לכבס את המצעים, לרחוץ ספל, לשתות לבדך בשמש מרפסת של אישה־אינה. הדרורים, קלים, ירקדו לפנַיךְ, יעופו ממך וישובו, יעופו וישובו, קלים.

 

2.
אם נסכים להביט במתים לאחר מותם, נבחין שפיהם, על פי רוב, פעור לרווחה לעומתנו. כבולען: לשון, שורות שיניים – ומה אנו עושים מן הבהלה? מפשילים שרוול חולצתנו, תוחבים זרוענו האחת אל פנים קרביהם – והנה הם מושחלים עד קצות אצבעותינו, כבובות פיתום של תאטרון. מכאן, אנו חופשיים להניעם כאוות נפשנו – ראשם המת, שפתיהם העזובות – להשמיע קולנו מבטננו בעדם, כאילו היה קולם. וכך, כשהם תלויים לנו על זרוענו, להתלוצץ, לדבבם כראות עינינו, לבדר קהל נעלם, מגחך. טוב לזכור כי אלו אינן אלא שיחות רפאים עם בובת סמרטוט שנתרוקנה. הרי ביום מן הימים גם בקרבינו אנו תיתחב זרוע מופשלת, מבוהלת עד קצות האצבעות.

 

3.
כאילו לא די במוטל עלינו מצידם של החיים, עכשיו גם זו, דירת מתים, על חדריה הנטושים, שעלינו לפנות. המסודרים בבני אדם, בלכתם יותירו תוהו. מגירות על מגירות של הכרעות מדכדכות: קרקרים, משחה, גרבון – מטלות, כיתות רגליים – ותוך כיתות, משאלת לב. אולי המסתלקים, היכן שהוא, בעבורנו, הותירו אחריהם הסבר, ביאור בעומק הגבבה. איזה דבר, כתוב בכתב ידם על פתק, רימוז לפשר היעלמם. ולא: שרבוט. חישוב סתמים, פנקס מכולת. רישום רפה, שומם, של מצרכים. לבסוף, על השידה לצד שעון, נמצאת לך שארית מחברת. ובתוכה, בעט, ביטוי: to draw the line. בכתב ידה, ותרגומו, למתוח קו או גבול – בין הדברים שנתערבו בךְ, מבלי שנתכוונת. נותר לתלוש את הנייר. לצאת, להשליכו אל רוח המרפסת. קרוע להביט בו, ממך והלאה, מעופף.

 

שי שניידר־אֵילת, השתתפה בכיתת השירה של הליקון בשנת 2014. שירים ופרוזה קצרה פרי עטה פורסמו בכתבי עת רבים, בהם גרנטה, עירובין, הליקון, עיתון 77, צריף ופטל, בעיתון הארץ וידיעות אחרונות, ובגיליון 22 של המוסך. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק־הליקון) ראה אור ב־2019.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: שלושה סיפורים מאת אפרת מור מילמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן