מודל 2020 | נכלולי נדל"ן

"הג'ונסונים הם הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בדירתם המתפוררת בלי לדעת שחייהם שם אינם אלא המתנה ארוכה לתקופה שבה האיזור יתחיל לחזור לאופנה." פרק מתוך "ג'ונסון 38", נובלה מאת אביבית משמרי

משה שיקו כץ, עניינים בתל אביב, טכניקה מעורבת על דיקט, 80X60 ס"מ, 2017 (צילום: אברהם חי)

.

פרק ב מתוך הספר "ג'ונסון 38" / אביבית משמרי

.

ג'ונסון ואשתו גרים בקומה העליונה בבניין שלנו, ודירתם צמודה לדירתו הריקה של שמאי בן אדריכל. כבר שנים שאני מתעוררת כל שבת כמה דקות אחרי שמונה בבוקר, בדיוק כשג'ונסון חוזר מבית הכנסת ומדבר עם עצמו בקול רם כדי שאשתו תשמע והוא לא יצטרך לצלצל בפעמון בשבת. יצחייק מהקומה השנייה פותח תמיד את הדלת קצת אחרי שג'ונסון מתחיל לטפס במדרגות, לבדוק שלא באו שודדים לשדוד אותו דווקא בשבת בבוקר, רואה שזה בסך הכול ג'ונסון וטורק מיד. ובעוד אצל יצחייק הדלת נסגרת, הידרה פותחת לג'ונסון, מזדעקת "שבת שלום!" מחכה שייכנס וסוגרת. כך שבכל שבת אני סופרת שתי טריקות דלת רצופות, אחת מתחתי ואחת מעלי, לפני שאני מתהפכת ומנסה להירדם שוב.

הג'ונסונים הם הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בדירתם המתפוררת בלי לדעת שחייהם שם אינם אלא המתנה ארוכה לתקופה שבה האיזור יתחיל לחזור לאופנה. "אנחנו עברנו הנה עוד כשלא היו פנסי רחוב בשדרות רוטשילד," סיפרה לי פעם הידרה. "הכל היה שם חול, עוד לא עשו שם אפילו דשא. בחושך הייתי חוזרת עם הילדה בעגלה, שתהיה בריאה, מעלה אותה ארבע וחצי קומות, עם החול והכל. אבל היה שקט."

כן, הרהרתי, זהו אחד מסימניה של התקופה שקדמה לתקופתנו: לא היה אז נשגב מכוחה של אם צעירה לסחוב עגלות עם פעוטות במעלה ארבע קומות – ובימים ההם היו העגלות כבדות הרבה יותר מן הסתם, תריסר קילו של מתכת וקפיצים פלוס עשרה קילו של הילדה בצירוף מינימום מאתיים גרם חול בנעליים. אבל כל זה היה שווה לה, להידרה ג'ונסון, כי זה מה שהיה חשוב באותו עידן: שקט בין שתיים לארבע, ולא גודל המטראז' או השיש בלובי. כמובן שאז, לפני שלושים שנה ויותר, עדיין לא היה לה מושג שהמשכן החביב שהיא ובעלה קנו ברחוב קטן ליד שדירה מוזנחת ינסוק לשווי שכזה, שהאזור כולו יתלטש ויתמרק, ושרעידות אדמה יעלו על סדר היום ויגרמו ליזמי תמ"א 38 להשתגע. מי חשב בשנות השישים והשבעים על רעידות אדמה? הלא תריסול ומרפסת שירות נחשבו אז לשיא הקדמה, ועל כן גם את זעמה החבוי של האדמה הדחיקו, ובלבד שיהיה גג מעל הראש.

ועכשיו – מספר לי ג'ונסון כאילו־בסוד, אבל בעצם מסגיר את העובדה שסוף־סוף גם הוא גילה איפה הוא גר – עכשיו הוא רוצה לבנות יחידת דיור מעל לראשו, כדי שיתגוררו בה, אפשר להניח, בת הזקונים שלו עם חתנו החדש. ברור שזה מה שהוא רוצה, שה תמים ובר לבב שכמותו. בפני אומנם הוא העלה הצגה שלמה, כאילו הוא רוצה לשפץ את הבניין בתמורה ללא כלום כמעט: לרכישת שטח קטן, קטנטן – בערך – נניח – "פחות מחצי גג".

ומה תעשה בחצי הגג המשופץ? שאלתי.

"מה נעשה? נשתזף," צחק ג'ונסון בקול צרוד. "לא נעשה כלום, אנחנו קומה אחרונה, זה מספיק לנו. רוצים שקט בחיים! אבל תקשיבי, זהב שלי, אני מדבר אתך קודם, כי את יש לך שכל ישר. קודם תסכימי את, ואז נלך ונדבר עם השאר. הרי – בטח יסכימו, בטח! אני מחדש להם את כל הבניין!" החווה בידיו אל פינות התקרה כאילו הוא מנסה ללכוד שממית, "אני – מביא להם קבלן שיפוצים מכובד – לא איזה דגנרט. יעשה משהו איכותי!"

זה מה שהוא חושב עלי? שכל ישר הוא רואה אצלי? מתברר שהוא כלל לא מכיר אותי – אבל אני לא נעלבתי. הסברתי לו שגם אם אסכים – ולמה שלא אסכים? הרי יש לי "שכל ישר"! – ממילא השאר לא יסכימו. הם יתקשו למצוא דיור חלופי לזמן השיפוץ, הסברתי לג'ונסון הנלהב. הם יחששו להישאר בלי ערובות וביטחונות, הטעמתי בפניו. אין סיכוי שישקלו אפילו את הצעתו, שכן הם כולם מבוגרים ולא אוהבים שינויים.

"אבל איזה שינויים?" קפץ ג'ונסון, "שיפוצים אני אומר לך! שיפוצים, לא שינויים! לתקן את התקרה!" – אבל מרגע זה כבר לא ממש הקשבתי, והתרכזתי בהתרשמות מתכסיסיו התחביריים המקוריים. ממילא לא בטחתי בו שידאג לא רק לעצמו אלא גם לרווחת הבניין ודייריו – לרווחתי שלי, למשל. לא היתה לי שום סיבה לשתף פעולה עם תוכניותיו, ולכן גם לא נותרה לי סיבה להקשיב. ג'ונסון אולי הבין את זה, כי הוא קם פתאום ממושבו על הספה ויצא, שפוף קצת אם כי רוח המאבק עדיין ניכרה בעיניו. תיארתי לעצמי שבכל מקרה ימשיך לנסות לעשות נפשות לתוכניתו – אך גם אני לא הייתי מהמוותרות בקלות.

בלילה פקחתי עיניים והבטתי בתקרה ומבעד לפתח שנפתח שם ראיתי את ג'ונסון פותח פתח בתקרת דירתו שלו – פתח המוביל, כמובן, אל הגג. הוא עמד על סולם, מכוש קטן בידו, ונקש נקישות עדינות סביב חור דמיוני. החור נפתח, ועיגול מושלם של תקרה נותר בידיו של ג'ונסון, דומה בצבעו ובצורתו לכיכר גבינה. ג'ונסון הניח את חריץ התקרה במקומו – תלוי באוויר, קל ומרחף – ואז המשיך וטיפס בסולם, צנום וזריז, והשתחל דרך הפתח העגול כמו מי שיוצא מרשת הביוב אל העולם החיצון, ומשהגיע אל הגג כבר ניצב עליו במלוא הדרו, בעניבת פפיון ועם כוס שמפניה ביד, והביט בדובה הגדולה.

הבטתי בה גם אני.

בשמיים אכן ריחפה דובת קוטב ענקית, מוחה מפרוותה נטפי זיעה עצומים שנשרו על שפלת החוף. כל הזמן בונים פה לגובה ואין בריזה, התלוננה הדובה. ג'ונסון הטיח את כוס השמפניה שלו בשמיים, ויצר קשת יפהפייה שכולה צבע אחד – ספק צהבהב ספק ורוד. או־אז פרש את ידיו והודה לבורא עולם על מתנותיו הרבות – נשמה שנתן בו ולחם שנתן לו לאכול ובגד ללבוש וסוכת שלום לשבת בה.

וכל זה היה כה מטופש בעיני. זה בסך הכול המזל שלך, התרגזתי מתוך שינה. היה לך מזל שקנית דירה ברחוב זנוח, דירה עם חול ובלי פנסי רחוב, והערך שלה עלה ועלה כל הזמן ולא מפסיק לעלות! באותה מידה יכול היה הערך שלה לרדת. והרי גם אני, אם הייתי קונה באיזה חור כמו לוד או כפר שמריהו והייתי מחכה חמישים שנה, יש סיכוי שהערך היה עולה! בחלום עוד בכיתי וכעסתי: אתה לא יכול לשפוך ככה את כל השמפניה של כולם! אבל ג'ונסון הביט בי מחייך, פניו פני דוב גדול, ואמר "אנחנו בעסק הזה ביחד, זהב שלי."

בבוקר לא ידעתי אם החלום היה קולה של האינטואיציה העקומה שלי, המזהירה אותי כרגיל מפני אסון קרב שאולי לא יבוא מעולם, או סיוט שנגרם מחמת מזג האוויר, כי שכחתי להפעיל את מאוורר התקרה בחדר השינה הקטן שלי. קמתי לעבודה ושכחתי מכל זה, אבל רק לכמה ימים.

.

אביבית משמרי, "ג'ונסון 38: נובלת נכלולי נדל"ן", הוצאת פטל, 2020

 

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: "שובו של הילד", סיפור מתוך "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו" מאת עמנואל בּוֹב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו