.

מורן בנית

פרידה

כָּל הַיָּמִים שֶׁמֶשׁ, וְאֵשׁ בּוֹעֶרֶת
רָקַדְתִּי סְבִיבֵךְ אֶת רִקּוּד הָאֵלוֹת
…………………………………….כֵּיצַד רָקַדְתִּי
עוֹלָה בְּלֶהָבוֹת

 

אמריקה

בַּחֹרֶף הַגָּדוֹל הִצְטָרַפְתִּי לַקִּרְקָס. שָׁלַפְתִּי קַרְדִּינָלִים אֲדֻמִּים
מִן הַשַּׁרְווּל
……………לוּ יָדַעְתְּ כַּמָּה יָפֶה הוּא הַקַּרְדִּינָל
צִפּוֹר שֶׁלֹּא נוֹדֶדֶת לְעוֹלָם

דמסקוס, מרילנד, 2017.

 

מורן בנית, בעלת תואר שני בספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחרונה השלימה עבודת דוקטורט על יצירתה של רונית מטלון. מלמדת בבר אילן. שירים פרי עטה התפרסמו בכתב העת הליקון. מורה ליוגה ויניאסה.

.

.

נעמה יונג

•

יֵשׁ הָרוֹצִים
לִכְרֹת לָךְ פֹּארוֹתַיִךְ
לְהַשְׁלִיךְ פֵּרוֹתַיִךְ
שֶׁהִבְשַׁלְתְּ
בְּעָמָל
לְגַזְּמֵךְ
לְבּוֹנְ
זַאי.

 

חֵי מַר

מוּלָשׁ
מִתְגַּמֵּשׁ
נִשְׁקָע
נִפְצָע
מֻחְלָק
מְלֻטָּף
מֻרְטָב

נִ
..מְ
.ץ.שָׁ
……ךְ

 

נעמה יונג, בעלת תואר ראשון בספרות ושפה אנגלית וצרפתית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בעיתונאות מ־NYU. תרגמה 14 ספרים וערכה ספרי מודעוּת. פרסמה את ספר הילדים "הגיע זמן לישון" (הוצאת קוראים, 2008) ואת ספרי השירה "הווים" (פרדס, 2015) ו"כבשת הדבש" (פרדס, 2018). לצד הכתיבה עוסקת בבניית בתים, כקבלנית. שיריה ראו אור בעבר בגיליון 16 של המוסך.

.

.

יוני יחיאלי

קנאה

רַק לָךְ אֲנִי מְגַלָּה.
אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי, וְזֶה מוּבָן.
פַּעַם גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי.

מְכוֹנִיּוֹת פְּאֵר עוֹקְפוֹת אוֹתִי בַּכְּבִישׁ הַמָּהִיר
וּמִי יִתֵּן לִי אִשּׁוּר שֶׁגַּם אֶצְלִי דּוֹלְקִים
הָאוֹרוֹת הַגְּבוֹהִים,
שֶׁיֵּשׁ מִן הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם,
שֶׁהַצַּעַר שֶׁלִּי נִתְפָּס מְעַט בְּטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם
בְּדַרְכָּן מִן הֶעָנָן אֵל הַמִּדְרָכָה,
שֶׁהַהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁלִּי הָעֲצוּמָה, מַטְבִּיעָה
אֶת חוֹתָמָהּ עַל מְנוֹפִי נְמַל חֵיפָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה מִמַּעֲלֵה הָהָר.

וְזֶה הַכֹּל סוֹדִי
וּמֵבִישׁ,
וֶאֱנוֹשִׁי
וּמֻתָּר.

 

יוני יחיאלי, בת 30 מחיפה, עוסקת בחינוך חברתי. שיריה פורסמו בכתבי העת הליקון, מגפון ועלטה, וכן בגיליון 40 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ליאת מורבצ'יק, עמרי משורר־הרים ומאיה ויינברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ספרות תחת הפצצה: קריאה חוזרת ב״בית מטבחיים 5״ מאת קורט וונגוט, 75 שנים לאחר הפצצת דרזדן

מאת אורן פרי־הר

.

בשנת 1940, מתא הכלא שלו בצרפת הכבושה, מתאר הסופר הצרפתי ז׳אן ז׳נה טייס קרב גרמני מדומיין המפציץ את פריז ומטיל אימה על האכזריים שבאסירים:

.

בשבריר שנייה ראיתי ילד קטן, עזוב לנפשו, נישא על כנפי ציפור הברזל, זורע מוות על סביבותיו ופניו שוחקות. רק לכבודו הופעלו צופרי האזעקה, הפעמונים, מאה ואחד מטחי התותחים וזעקות השנאה והפחד. האסירים הלמו בדלתות, התפלשו ברצפה, צווחו, יללו, בכו, ניאצו את אלוהים ושוועו אליו בתחינה. ראיתי, אני אומר, או נדמה לי כי ראיתי ילד בן שמונה עשרה ישוב במטוסו, ומתחתיות תא הכלא שלי חייכתי אליו באהבה. (המדונה של הפרחים, ספריית פועלים, 1984, תרגמה אביבה ברק; עמ' 7–8)

.

מבחינת ז׳נה, טייס הקרב הגרמני נשלח במיוחד למענו, לנקום בחברה שגזלה את חירותו ולהפגין כוח ואכזריות ללא מגבלות של מוסר. במיוחד בצרפת, שנקרעה לשניים בין משתפי פעולה למתנגדים לשלטון הנאצי, העזו סופרים לנסח עמדות שחרגו מהחלוקה הברורה של טוב ורע, כבר בימי מלחמת העולם השנייה, כהמשך לספרות האנטי־מלחמתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ז׳נה, כמו לואי פרדינן סלין, וירג׳יניה וולף ואריך מריה רמרק לפניו, מתאר עולם שנמצא מעבר לטוב ולרוע, כי הרוע השתלט על כולו, והטוב נעדר משני הצדדים הלוחמים. אירופה שלאחר המלחמה נאלצה להתמודד עם הרוע שפרץ מתוכה, מיד בתום המלחמה. מרגריט דיראס למשל התמודדה עם יחסם של הצרפתים למשתפי פעולה, עם סבלם של אסירי המחנות ששרדו, ועם סבלם של היפנים כבר בספריה בשנות החמישים.

בארצות הברית, לעומת זאת, המתינו למלחמה הבאה כדי לערוך חשבון נפש לא רק עם הגרמנים, אלא גם עם עצמם. אולי בגלל המלחמה הקרה, ואולי משום שהעולם האנגלו־אמריקני זיהה את עצמו כנפרד מהרוע הנאצי ומהרוע בכלל, אימצה התרבות האנגלו־אמריקנית הפופולרית עמדה מוסרית סטנדרטית כלפי מלחמת העולם השנייה, עד שמפציציה החלו לחרוך בנפאלם ובאייג׳נט־אורנג׳ את יערות וייטנאם על תושביהם, ולעורר ספקות מודחקים גם לגבי המלחמה הקודמת. אולי אין זה מקרי שדווקא בשנת 1969 הצליח סוף־סוף קורט וונגוט לכתוב את הספר שלו על הפצצת דרזדן, לאחר יותר מעשרים שנה של ניסיונות כושלים:

.

כשחזרתי הביתה ממלחמת העולם השנייה לפני עשרים ושלוש שנים, חשבתי שיהיה לי קל לכתוב על חורבנה של דרזדן, חשבתי גם שזאת תהיה יצירת מופת או שלפחות אתעשר, שכן הנושא הוא אדיר. אבל לא עלו אז במוחי מילים רבות על דרזדן – מכל מקום לא די לכתיבת ספר. (בית מטבחיים 5, עמ' 14)

.

ב־19 בדצמבר 1944 השתתף קורט וונגוט ב״קרב הבליטה״ במלחמת העולם השנייה, נפל בשבי, ונשלח לעיר דרזדן שבגרמניה. הוא הוחזק בה בשבי ב־14–15 בפברואר 1945, כשהופצצה מהאוויר, בעיקר ממטוסי חיל האוויר המלכותי של בריטניה, ולמעשה נמחקה. בספר מוצגת ההפצצה כאירוע אחד בשרשרת של גילויי רוע בעולם. ראשיתה עוד בהפצצת סדום המקראית בספר בראשית – שוונגוט מצטט בספר – המקנָה לכל הפצצה מהאוויר נופך של אירוע מיתי על־זמני, מכת אלוהים: "וַה׳ הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה׳ מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה" (בראשית יט 24).

.

דרזדן המופצצת. מבט ממגדל בניין העירייה דרומה, עם האלגוריה של הטוב (צילום: August Schreitmüller; מקור: Deutsche Fotothek)

.

אולם יצירות העבר אינן מסוגלות עוד לכתוב על הרוע של המאה העשרים. כך טוען רוזווטר, הלום קרב, חברו של גיבור בית מטבחיים 5, בילי פילגרים: ״צריך לכתוב שקרים מסוג חדש״. כדי לכתוב על דרזדן, וונגוט בוחר בז׳אנר המדע הבדיוני, שהושפע מהמלחמה הקרה, ומוכר כז'אנר המרבה לאמץ חלוקה דיכוטומית ברורה בין טובים לרעים. מעריצי מדע בדיוני לא תמיד משייכים את וונגוט לז׳אנר, גם כשהוא משתמש בספריו במוטיבים הלקוחים ממנו: חוצנים, עתידנות, מדע וטכנולוגיה מתקדמים, תנועה חופשית בחלל ובזמן. השימוש של וונגוט במדע בדיוני איננו שגרתי: כמו באשר לתופעות אחרות במלחמת העולם השנייה, שהפצצת דרזדן עמדה ועדיין עומדת בצילן, גם בספרו מובלעת השאלה אם האירועים היו על כוכב הלכת שלנו או על פלנטה אחרת. ז׳אנר המדע הבדיוני מתאים למטרותיו של וונגוט, לא משום שהוא משל למציאות, אלא דווקא משום שהוא מנותק ממנה.

כדי לספר על דרזדן, וונגוט מעניק את הפרק הביוגרפי הרלוונטי בחייו לגיבור הספר, בילי פילגרים. פילגרים הוא אופטומטריסט אלמן בגיל העמידה, שעבר את הפצצת דרזדן כשהיה חייל אמריקני במלחמת העולם השנייה, וב־1967 נחטף על ידי חוצנים וקיבל את היכולת לנוע בזמן. היכולת שרכש פילגרים מאפשרת לוונגוט לספר את סיפורו מבלי להתחשב בכרונולוגיה:

.

בילי פילגרים נותק מן הזמן. הוא שכב לישון כאלמן סנילי והתעורר ביום נישואיו. הוא נכנס בעד פתח דלת ב־1955 ויצא בדלת האחורית ב־1941. הוא חזר מבעד לאותה דלת ומצא את עצמו ב־1963. הוא ראה את הולדתו ומותו פעמים הרבה, כך הוא אומר, ועורך ביקורים אקראיים בכל המאורעות שביניהם. הוא במצב תמידי של חרדת במה, משום שלעולם אינו יודע איזה פרק מחייו עליו לשחק במערכה הבאה. (עמ' 33)

.

על פי מסורת המדע הבדיוני, התנועה בזמן אמורה להעניק חירות, אולי אף חיי נצח. אצל וונגוט תנועה בזמן היא ביטוי של דיסוציאציה, נתק רגשי שהוא תגובה לטראומה. המסעות של פילגרים בזמן הם ספק חזרה של תכנים מודחקים, ספק ניסיון מחודש להדחיק אותם, כשבסופו של דבר האדם לכוד בזמן ״כמו חרק בתוך אבן ענבר,״ נידון לנצח לחוות רגע טראומטי, ללא מפלט ממשי ממנו.

כשנחטף בילי פילגרים לכוכב טרלפמדור, ב־1967, לימדו אותו החוצנים את סוד הזמן, שאמור לאפשר לו להתמודד עם זוועות החיים, כמו גם עם ״המוות הישן והטוב״:

.

כאשר מישהו מת, הוא רק נראה מת, הוא עדיין חי מאוד בעבר ולכן טיפשי כל כך שאנשים בוכים בהלווייתו. רק האשליה שלנו, כאן על כדור הארץ, אומרת שכל רגע בא אחרי הרגע שקדם לו. טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע המסוים הזה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. עכשיו, כשאני שומע שמישהו מת, אני רק מושך בכתפיי ואומר מה שטרלפמדורים אומרים, ״ככה זה״. (עמ' 36)

.

בהשפעת הבנה זו, בכל פעם שהקוראים נתקלים במוות בספר, ויהיה זה מוות של כלב או מותם של מאה ושלושים אלף הרוגי דרזדן, יופיע הביטוי "ככה זה", לכאורה כקבלת דין וטריוויאליזציה של המוות. למעשה, כל מוות פרטי מובלט, מחייב עצירה לקינה, כמו אמֵן אחרי קדיש:

.

לפני שההפצצה החלה הלכו שאר השומרים לבתיהם הנוחים בדרזדן. הם כולם נהרגו עם בני משפחותיהם. ככה זה. גם הנערות העירומות שבילי ראה נהרגו עתה בתוך מקלט פגיע הרבה יותר באגף אחר של המכלאות. דרזדן הייתה להבה אחת גדולה. הלהבה אכלה כל דבר אורגני, כל דבר בר שריפה. דרזדן נראתה עכשיו כמו הירח, שום דבר מלבד מינרלים. האבנים להטו, כל האחרים בסביבה היו מתים. ככה זה. (עמ' 171)

.

התובנה שלכאורה מסייעת לגיבור הספר ואולי גם למחברו להתמודד עם המוות בשוויון נפש יוצרת גם תגובה הפוכה: כל ביטוי של השלמה עם המוות גם מנכיח אותו שוב ושוב כסיוט מצטבר, והספר הופך את כל האירועים לאינספור מצבות לאסונות פרטיים, שיחד יוצרים את האירוע השלם – הפצצת דרזדן. תנועה כזו בזמן אופיינית גם לזיכרון האנושי ולכתיבה הספרותית, שלא העובדות מניעות אותם, אלא התגובות הרגשיות: הצורך בהדחקה, הצורך המנוגד להתמודד עם הטראומה והרצון להמשיך ולאהוב את החיים גם אחרי מפגש חזיתי עם רוע אנושי. על פי תפיסת הזמן של כוכב הלכת טרלפמדור, אושוויץ, דרזדן, סדום או עזה הן רגעים שבהם האנושות נמצאת במצב רע, אבל ברגעים אחרים, כידוע, היא דווקא בסדר גמור. בדרכו הקומית, וונגוט מוצא פתרון קליל להכרזה המפורסמת של תיאודור אדורנו, שעל פיה אי אפשר לכתוב שירה אחרי אושוויץ. הטרלפמדורים היו אומרים לאדורנו שהוא צודק, אבל לא צריך להיות כל הזמן תקוע רק שם, אפשר לנוע גם לזמנים אחרים, שבהם השירה עדיין אפשרית.

באחת הסצנות המפורסמות של הספר, וונגוט מנצל את תפיסת העל־זמניות של החוצנים של בילי פילגרים, ואת הטכניקה הקולנועית של הרצה לאחור, כדי להפוך פעלול לפנטזיה אוטופית שמאפשרת ייצוג של המלחמה, לא כהרס, אלא כריפוי:

.

מטוסים אמריקניים נקובים ככברה, מלאים פצועים וגוויות, המריאו לאחור משדה התעופה באנגליה. מעל צרפת טסו מולם לאחור כמה מטוסי קרב גרמניים ומצצו כדורים ורסיסי פגזים מכמה מן המטוסים ואנשי הצוות. הם עשו דבר דומה למטוסים אמריקניים מרוסקים על הקרקע, ומטוסים אלה זינקו לאחור, כדי להצטרף ולטוס במבנה. המבנה טס לאחור מעל עיר גרמנית שהייתה אפופת להבות. המפציצים פתחו את מפלטי הפצצות והפעילו מגנטיות מופלאה ששיככה את הלהבות, אספה את הפצצות לתוך מכלי מתכת גליליים והטעינה את המכלים אל כרס המטוסים … אמנם עדיין היו פצועים אמריקנים מעטים … אבל מעל צרפת עטו עליהם שוב מטוסים גרמניים וגרמו לכל המטוסים ולכל האנשים לחזור ולהיות כמו חדשים. (עמ' 78–79)

.

באותה שנה שבה פורסם הספר כתבה ג׳וני מיטשל את שירה "וודסטוק", כמחווה לפסטיבל המפורסם, ואולי היא שוזרת בו גם מחווה לסצנה הזאת מתוך בית מטבחיים 5:

.

And I dreamed I saw the bombers
riding shotgun in the sky
And they were turning into butterflies
above our nation.

.

החלום של ג׳וני מיטשל לא התגשם, גולמי התופת האמריקניים לא הפכו לפרפרים, והם ממשיכים להרוג המונים מעל שמיים זרים. ככה זה. גם המחאה בעקבות מלחמת וייטנאם שככה, וסצנת המטוסים הטסים לאחור של וונגוט נתפסת כיום כאירונית במקרה הטוב וכנאיבית במקרה הרע. ובכל זאת, קורט וונגוט העלה את אירועי דרזדן לתודעה העולמית, ואולי חשוב מכך, גרם להם להשפיע בעקיפין על מלחמה שהתנהלה עשרים שנה מאוחר יותר. בית מטבחיים 5 הוא ספר מטלטל, כי הוא כופה על קוראיו להכיר ברוע שקיים גם אצל מי שנתפס כטוב, ולהכרה כזאת יש השפעה פוליטית, גם אם היא מוגבלת. בעידן הפוסט־אמת, ידוע ששקר שנאמר פעמים רבות מספיק מתקבע כעובדה. נראה שגם ההפך נכון. כשאמת מסוימת נאמרת פעמים רבות מדי, היא מוחקת אמיתות אחרות שקיימות במקביל, ובהכרח הופכת לשקר. בנקודת הזמן הנוכחית, לחברה הישראלית נוח להחזיק בתפיסה בדיונית של טוב ורע, ולהתכחש לרוע הקיים באופן השימוש שלה במפציצים אמריקניים בניהול סכסוכיה עם שכניה. מסע לנקודת זמן אחרת עם בילי פילגרים וקורט וונגוט יכול אולי עדיין להשפיע על קוראים לזהות רוע גם אצל צודקים, בעיני עצמם ובכלל.

 

אורן פרי־הר, נולד וגר בירושלים, בעל תואר ראשון בספרות אנגלית ופילוסופיה ותואר שני בספרות כללית מהאוניברסיטה העברית. כותב דוקטורט על מושג הלא־כלום במחזותיו של ויליאם שייקספיר ומרצה לספרות ותאוריות ספרות ואמנות בבית הספר לקולנוע ״סם שפיגל״ ובמכון ״כרם״ להכשרת מורים.

 

קורט וונגוט, בית מטבחיים 5, זמורה־ביתן, 2007. מאנגלית: יורם קניוק.

.

 

» קורט וונגוט מקריא את סצנת ההרצה לאחור.

» ג'וני מיטשל בשירה "וודסטוק".

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מאיה בז'רנו על אפשרות הטרגדיה ב"אדיפוס המלך" לסופוקלס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הסיפור העצוב של האהבה / מוֹנירוּ רָוָאניפּור

מפרסית: תומר בן אהרון וליאורה טמיר

 

"סעדי אינו הגבר שיתמודד מולך במשחק השחמט של אהבתך"

סעדי

 

זהו הסיפור העצוב של האהבה. סיפור שיחזור שוב ושוב כל עוד קיים כדור הבדולח של הזמן, כל עוד כדור הבדולח הזה אינו מתנגש במיני כוכבים מזמנים אחרים ונשבר. ואולי הזמן יתפוצץ בסופו של דבר מתוך עצמו, מפאת כל אותם סיפורים עצובים שחוזרים ונשנים וממלאים את כל נפחו; כשהזמן יעלה על גדותיו מרוב רגש, כאשר הוא יתמלא עד תום במרירות מוחנקת ובבדידות מזדעקת, מעטפת הבדולח שלו תתנפץ… אבל כל סיפור אהבה לבטח ימצא לו מקום בין הרסיסים הפזורים של כדור הבדולח הזה ויבנה לו זמן חדש משלו, ואולי יבוא יום שבו לא יישאר עוד דבר מהנצח ומכל מה שנברא ולא נברא, פרט לרסיסי הבדולח של הזמן המכילים כל אחד בקרבו גרעין של אהבה, גרעין מתוך הסיפור העצוב של האהבה. או אז יהפוך הזמן לאישה וגבר, רדומים בבועת זמן, ואולי לא יישאר ממנו אלא מקבץ של סיפורים בעלי סופים לא לגמרי זהים…

בגלל אותו סיפור, רבים מכירים כעת את האישה, ואין שום טעם לנקוב בשמה. זו אישה שגוללה את סיפורה שלה בסיפורים שכתבה. ויש גם גבר, שקיומו או היעדרו חד הם, שכן איש אינו מכיר אותו. והאופן שבו הכירו…. גם זה לא חשוב כל כך. הרי כשסיפור רוצה ללבוש צורה, הוא מוצא לו דרכים משלו: עבודה חדשה, סיפור שהוקרא, יצירה שפורסמה, זה לא משנה.

היא הייתה אישה פשוטה. פיה וליבה היו שווים. מילותיה תאמו לחלוטין את מחשבותיה ואת רגשותיה, ובכל הקשור לאהבה, היא לא האמינה ממש בכוחו של הזמן. האישה תמיד שכנה בתוך האהבה, ולא הייתה מאותן בריות שרגע אחד אוהבות ובבא שוכחות…
בפעם הראשונה שראתה את הגבר אמרה:

"אתה יפה מאוד, בוא נהיה חברים… אני בודדה נורא."

הגבר ישב בצידו האחר של השולחן, שערו לא מסורק ופניו לא מגולחות. הוא בחן את האישה וחיוך קלוש על שפתיו. הוא סקר את תנועותיה והתנהגותה והסיק שהיא עדיין ילדה, שאפשר לקחת אותה ולעשות ממנה סופרת.

אחרי שהגבר קרא את סיפוריה של האישה והעמיד פנים שהוא מתעניין ביצירתה, הוא אמר את הדברים שצריך לומר. ואף שלא אמר מילה על אהבה, הבינה האישה שאם תכתוב סיפורים טובים, הגבר יהיה שלה.

הימים חלפו, והגבר דבק בחיוכו הקלוש, שבעזרתו השאיר את הכול תלוי ועומד באוויר. גם האישה נותרה כשהייתה. היא הייתה נכנסת לחדר, מבלגנת את הספרים, הופכת את הספרייה, מפזרת את כל הניירות על השולחן, אוספת ושוב מפזרת…

בכל צעד מצעדיה של האישה ובכל מילה ממילותיה ניכר אי־שקט, ויום אחד, אחרי שהפכה את כל הדירה, התיישבה מול הגבר ואמרה:

"תן לי את היד כדי שאקרא לך את העתיד."

"עזבי, כשתהיי סופרת," אמר הגבר.

"אבל אני רוצה לקחת את היד שלך ולהחליק אותה על הראש שלי," אמרה האישה.

"למה?" שאל הגבר בחיוך.

"אני רוצה ללטף את הראש שלי עם היד שלך," אמרה האישה.

"משוגעת," אמר הגבר וצחק.

אך את ידו לא נתן לה.

אני כותבת את הסיפור הזה מהר־מהר כי אני מפחדת שמישהו יבוא, יתיישב על הכיסא שליד החלון, יביט בי וישאל: התקדמת בכתיבה? אני כותבת את הסיפור הזה הרחק מעיני העולם, אני לא רוצה שמישהו יקרא אותו לפני שהשלמתי אותו, והנה, אפילו את שמות המקומות איני מציינת כיוון שציון שמם של מקומות, ערים ובניינים לא רק יגזול ממני את הזמן שאין לי, הוא גם לא יפתור דבר, ודי שנדע כי האירועים האלה התרחשו בתוך כדור הבדולח של הזמן.

ובשביל אישה כמוה, שחיפשה מישהו שיאהב אותה, הזמן לא היה אלא מושג, לא היה מבחינתה שום הבדל בין שנייה לשנה, ובכל מקום שבו הייתה היא ניסתה לחתור אל ליבת הזמן כדי להגיע כבר אל הרגע שבו היא תראה אותו כגבר, ואת עצמה כאישה, ולא שום דבר אחר.

וכך, כשהתחילה את העבודה, היא כמו שאבה מתוך יסוד הווייתה כדי להפיח נשמה במילים; המילים כאילו נתלשו אחת־אחת מתוך נפשה ומתוך גופה. היא כתבה, מדי יום כתבה, סיפור אחר סיפור, וכולם סיפורי אהבה. והיה גם הגבר, שקרא את סיפוריה והנהן בראשו כי היה שבע רצון מיצירתו.

לפעמים הייתה קוראת לגבר סיפור שסיימה לכתוב ואז אומרת:

"אני עייפה, בוא נצא לסיבוב."

הגבר היה מניד בראשו בחיוך, והאישה ידעה שעדיין לא הגיע הזמן שבו יסכים הגבר להיראות לצידה בפומבי. היא הבינה את הריחוק; היא הייתה חסרת ביטחון לגבי כתיבתה. אז היא המשיכה. היא קראה והיא כתבה.

הזמן חלף, וספריה של האישה ראו אור בזה אחר זה. הגבר כילה את כל זמנו בקריאת ספריה, וכל יום הקדיש עוד ועוד מתשומת ליבו לאשה, או אם להודות על האמת, לגיבורת סיפוריה. הגבר היה בא ומתיישב בחדרה של האישה, והאישה הייתה מדלגת בלי הרף מנושא לנושא. לעיתים קרובות הייתה מדברת באופן מבולבל וחסר פשר, ופיזור הדעת הזה במילותיה רק הלך וגָבַר עד שהגבר לא הבין עוד מתי גיבורת הסיפורים מדברת ומתי האישה, שכן הפזמון החוזר בכל דבריה היה:
"אתה אוהב אותי?"

הגבר תמיד צחק בתגובה ואמר:

"כמה התקדמת?"

ולפתע הייתה מבינה, מתעשתת ומגישה לגבר את ידה, שעליה נותרו סימנים מהעט הכדורי ומהעט הנובע. העור התקשה, והגבר היה אומר:

"טוב, זאת העבודה…"

והאישה שוב הייתה שוקעת בכתיבה.

כמה זמן חלף, איזו תקופה, עד שנטמעו כל השינויים האלה בגופה ובנפשה של האישה? אישה שכאשר רק החלה לכתוב היו כל חושיה מופנים לדלת כי ציפתה לבואו של הגבר, שיקרא את סיפוריה, אך בהמשך פחדה שהדלת תיפתח ויבוא מישהו וירכון מעל העמודים המושחרים מרוב מילים.

לזמן מעולם לא היה תפקיד חשוב בחייה של האישה, ואילו היה נשתל גרעין, גרעין של אהבה, דבר לא היה יכול למחוק אותו. אבל אט־אט הבין הגבר שהאישה אינה מפגינה שום התלהבות, וכשקרא לה הייתה מפנה לעברו את ראשה לאט ובלאות, כאילו טבעה במה שכתבה. ניצוץ האהבה, הלהט הילדי, נעלמו מעיניה, אבל עיני הגיבורה שלה נצצו, ובמבטה הייתה אהבה, ובהתנהגותה גברה עוד ועוד אותה התלהבות ילדותית.

בכל יום קרא הגבר את הסיפורים. לפני שהתפרסמו ואחרי שהתפרסמו. והוא למד להכיר את האישה יותר ויותר – את האישה שבתוך הסיפורים. חש את עורה, חש את דמה.

כדי לדאוג שהאישה תוסיף לכתוב, ושהאווירה בסיפוריה תמשיך להיות אווירה של אהבה, היה הגבר מנגן לה, וכדי שתנועות ראשה וצווארה לא יהיו איטיות כל כך, היה סוחט לה מיץ פירות ודואג לה לאוכל, אבל האישה לא שתה ליבה אל מחוות החיבה האלה, רק כתבה, ויום אחד אמר הגבר:

"התעייפת, בואי נצא לסיבוב."

האישה ענתה לו בקול חלש ובמבט קפוא וסתום:

"אני לא יכולה, יש לי עבודה."

ולא באה איתו. היא גם לא התייחסה לביקורות ולכתבי העת שהתחרו זה בזה בכתיבה עליה. היא אפילו לא ידעה כמה עותקים מספריה הודפסו. את הלהט של הגבר, שעמד מולה והעיתון בידו, היא לא זיכתה ולו בתגובה הקלה ביותר. תנועותיה נעשו איטיות מיום ליום.

ויום אחד, כשהגבר הקיץ משנתו, צחק לעצמו. אף פעם לא צחק כך, ובטח לא לעצמו. הייתה לו הרגשה מוזרה. הוא נזכר בשנינויותיה של האישה. בתנועותיה הילדיות ובפזמון שעליו הייתה חוזרת בהתחלה:

"אתה אוהב אותי?"

הגבר שר לעצמו ומצא את עצמו נמשך אל האישה, ולבסוף הלך לחנות הפרחים, קנה ורד ובא אליה. האישה, כמו תמיד, הייתה שקועה בכתיבה. היא נראתה כמי שכותבת את המשפט האחרון בסיפור, רק ידה התנועעה, ושאר גופה היה כפסל עשוי אבן. היא הייתה רחוקה מהכול, אפילו מהזמן עצמו, כאילו לא הייתה אלא יד הכותבת בקדחתנות. את הוורד שהביא הניח הגבר באגרטל שמולה. האישה לא הסתכלה. מבטה היה נתון לדברים שהיא כותבת. גם עפעפיה לא נעו. ואז היא השלימה ככל הנראה את אותו משפט אחרון, כי הגבר ראה שהיא שמה נקודה וידה נחה ללא תנועה על גבי העמוד הכתוב. הגבר חילץ לאט את הדפים מתחת לידה. כותרת הסיפור הייתה: הסיפור העצוב של האהבה. הוא צחק. הוא נגע בכתפה של האישה, הביט בפניה ונדהם. האישה לא הייתה עוד אישה. היא הייתה מאובן של מילים, והגבר, כדי להיות בטוח בכך, טפח על כתפה, ולפתע אלפי מילים התפזרו על הרצפה, ובין כל אותם אלפי מילים ראה הגבר גם את אלה:

"אתה יפה מאוד. בוא נהיה חברים. אני בודדה נורא!"

 

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר (منیرو روانیپور), ילידת הכפר ג׳וֹפְרֶה שבמחוז בּוּשְׁהֶר בדרום איראן, פרסמה יותר מעשרה ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים וספרי ילדים. לאחר מהפכת 1979 אחדים מספריה – ובהם הקובץ ״אבני השטן״, שממנו לקוח סיפור זה – הוסרו מהמדפים ונאסרו לקריאה בארצה, בגלל העיסוק המפורש שלה ביחסי נשים־גברים באיראן ובפרט במצוקותיהן של נשים באזורים הכפריים. כתביה תורגמו לאנגלית ולשפות נוספות. רוואניפור מתגוררת כיום בארצות הברית.

ליאורה טמיר, מתרגמת מפרסית. בוגרת תואר שני מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בתחום הספרות הפרסית והפרסית־יהודית.

תומר בן אהרון, מתרגם מפרסית, אנגלית וצרפתית. בוגר לימודי תואר שני בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, בתחום לימודי איראן.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: פרקים מהרומן "שיווי משקל" מאת הסופר הנורווגי תורוולד סטן, בתרגומה של דנה כספי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת כנרת רובינשטיין

 

הציור הירונימוס הקדוש של לאונרדו דה וינצ'י (1480 לערך) מעולם לא הושלם, ונותר בשלבי הכנה. בציור הלא־גמור, שבו נראה הירונימוס הגרום אוחז באבן, כנראה כדי להכות בה בחזהו, באות לידי ביטוי חקירותיו המדעיות של ליאונרדו בתחום האנטומיה, וכן שאיפותיו לצייר דיוקנאות שאינם לוכדים את מראהו של האדם בלבד, אלא מבקשים גם לחדור לפנימיותו ולשקף את הלך הרוח שלו. כתפיו של הקדוש, עצמות הבריח שלו וצווארו הנטוי בולטים בציור עד כדי כך שהם נראים כצילום רנטגן, ואילו איברים אחרים בגופו אינם זוכים – בשלב שבו הגיעה אלינו העבודה, בכל אופן – לרישום חודר המאפשר הצצה לקרביו של הקדוש והזדהות עם הסבל המפעפע בעורקיו.

 

לאונרדו דה וינצ'י, הירונימוס הקדוש

 

כפי שלאונרדו מיקד את תשומת ליבו בחלק העליון של הגוף, באיברים המכווצים והנוקשים המסמלים לדעתו את מוקד הייסורים והפגיעות, כך גם רונית מטלון, בנובלה הלא־גמורה שלג, כאילו צילמה בקרני רנטגן את רגע פגישתם המחודשת של דינה ועמי, שני נאהבים לשעבר, בניו יורק, לאחר שנים של פרידה. מטלון החלה לכתוב את שלג בשנים 2002–2004, ובשנותיה האחרונות שבה אל הנובלה, אך לא הספיקה להשלימה.

הפגישה המחודשת בין עמי לדינה מועצמת ומגוללת בקלוז־אפ איטי. מראיה של האישה מתואר לפרטי פרטים: המעיל הארוך, צעיף הקשמיר הלבן, הפוני השחור. כל קול ממופה עד לנימיו הדקים ביותר. המיית רגשותיהם של בני הזוג מובעים בדקדקנות ובווריאציות שונות בסצנה המכוננת של רגע הפגישה. מטלון חוזרת לסצנה בדיוק כפי שאירועים חשובים בחיינו שבים ומציפים אותנו: "יכולת לראות את זה עין בעין כמעט, לקרוא לתמונה שתקום ותתייצב, בכל רגע נתון, עד אחרון פרטיה." (עמ' 9)

לעומת סצנת הפגישה, המתוארת כמו דרך זכוכית מגדלת, מידע על זוג האוהבים ועל הרומן שניהלו במשך שנים נמסר במשורה. ידוע לנו שדינה, המתגוררת במנהטן, נשואה לגבר בשם אנטואן ויש להם בת, נדין בת החמש. עמי נשוי לרחל ומתגורר בישראל. דינה מבקשת מעמי לבוא לבקרה במנהטן, אך השאלות מה היא בדיוק רוצה ממנו ומדוע היא מבקשת ממנו כסף נותרות ללא מענה ומעידות על חלקיותה של היצירה.

הרומן בין דינה ועמי הפציע בסלון דירה מתפוררת בדרום תל אביב שבע־עשרה שנה לפני פגישתם המחודשת בניו יורק. דינה הייתה אז נערה מבריקה, אוטודידקטית, התגוררה עם אביה ונהגה לצטט ספרים שלמים בעל פה. עמי היה דוקטורנט צעיר, עבד למחייתו כעיתונאי וליווה מקרוב את אביה של דינה, מוריס, פעיל השכונות המזרחי. מוריס, לוחם הצדק החברתי והחולם הנצחי, הוא הראשון שמצליח לשבות בקסמו האישי את עמי בדירתו אפופת עשן הסיגריות, העמוסה ספלי קפה, עיתונים ועפרונות אכולים. מוריס מעניק לעמי את הכינוי "סלומון", שנהיה שמו, ועושה אותו לאחד ממקורביו. קודם התאהב עמי באב, ורק אחר כך בשלה אהבתו לבתו. הקשר החברי העמוק בין עמי למוריס לא עמד בצילו של הקשר הרומנטי שהתפתח בין עמי לדינה בת העשרה, אלא הפרה אותו: שלא כמו ביצירות פרוזה אחרות שקשר רומנטי עומד בהן למבחן עקב קשיים ומכשולים שמערימה המשפחה, בשלג מוריס הוא החוליה שבונה את מערכת היחסים בין בני הזוג, ובהמשך הופך להיות צלע הכרחית וחיונית במשולש מוריס־דינה־עמי. הנובלה מסופרת בהתכת תודעות, במאמץ להתחקות אחר מחשבותיו של האהוב ומתוך ניסיון למזג בין הסיפורים ולשקף את הפעפוע המתמיד בין שלוש הדמויות המרכזיות. היצירה נעה בין פרקי ניו יורק לפרקי הזיכרונות מתל אביב, ובעת הפגישה המחודשת בין דינה ועמי במנהטן, מוריס כבר אינו בין החיים ודינה נראית לעמי מעט שונה, משום שלראשונה הוא רואה אותה עומדת בפני עצמה, ללא אביה:

זה מה שהכה בך כשהיא עמדה אז בשלג, בבדידות לא נתפסת, חדשה: ההילה ההיא שהקיפה אותה שנים, הילת מוריס, התבקעה, נשרה. היא עומדת שם, מגוננת וחשופה כאחת בתוך השכבות של הלבן. שוב לא נראתה גדולה מדי או קטנה מדי, או שניהם בעת ובעונה אחת, אלא במידותיה. (עמ' 127)

 

שאלת פרסום יצירות של סופר שהלך לעולמו היא שאלה רגישה וסבוכה. אחד המקרים הידועים בהקשר זה הוא כמובן שאלת עזבונו של פרנץ קפקא, שהורה לחברו מקס ברוד להשמיד את כל כתביו, אולם הלה החליט לפרסמם, בשל ערכם הספרותי. לנובלה שלג היו ארבעה נוסחים, וכולם נמצאו במעטפה בשולחן הכתיבה של הסופרת המנוחה. בן זוגה לשעבר של מטלון, עמנואל ברמן, פנה לעורך דרור משעני ואמר לו שהמשפחה מעוניינת להוציא לאור את הנובלה, ונוסח אחד שלה נבחר ופורסם, בעריכתו.

עלילת שלג, בנוסחה הלא־גמור, אינה ממריאה, ולעיתים אף מקרטעת, אך בעיניי יש בפרסום הנובלה ערך וחשיבות להבנת מכלול יצירתה של מטלון, ולהשלמת התיאור העז של דמות האב מוריס, המשורטט בה בהשתאות מוקסמת אך גם בריחוק אירוני. מוריס הוא בן דמותו של פליקס מטלון, אביה של הסופרת, הידוע כמי שהשפיע עמוקות על זהותה כסופרת, ודמותו הופיעה גם בספריה זה עם הפנים אלינו (עם עובד, 1995), קרוא וכתוב (הספריה החדשה, 2001), וקול צעדינו (עם עובד, 2008).

אי־ליטושה של הנובלה שלג אולי מאפשר לנו להציץ אל אחורי הקלעים של מעשה הכתיבה של מטלון, לחשוף את עקבות ההשפעות הספרותיות על יצירתה. במסה ששמה "סבל קר מאוד", שפורסמה בקרוא וכתוב, הביעה מטלון את דעתה על השפעות הכתיבה של סופרים:

ההשפעה שעליה מעידים הכותבים, אותה נשיאת עיניים לעבר טקסט אחר, כותב אחר, איננה קו ישר העובר בין שתי נקודות: כמעט תמיד היא כרוכה בפרוצדורה רגשית ואינטלקטואלית מסובכת, שלא לומר מתעתעת. נדמה לי שההשפעות העזות והעמוקות ביותר של טקסטים על טקסטים אחרים, דווקא הן, כמעט לא משאירות עקבות בטקסט "המושפע". (עמ' 167)

בהמשך המסה מתארת מטלון עד כמה הסיפור "יום הולדת" מאת צ'כוב נחרט בזיכרונה והשפיע עליה. הסיפור מתאר את גוויעת מערכת היחסים בין בני זוג, שופט ויורשת עשירה, ששיאה בא לידי ביטוי בהפלה של עוברם המשותף. הבעל אכול הייסורים שואל את אשתו, "מדוע לא שמרנו על התינוק שלנו?" מטלון מעידה בהמשך המסה ששנים המשפט הקשה הזה "מסתובב לה בראש", והנה – הוא מצא את מקומו בנובלה שלג כמעט באותו הניסוח: "מה עשינו לתינוק שלנו? למה לא שמרנו עליו? למה לא התייצבתי מולך, מול עצמי?" (עמ' 98). דינה מענה את עמי ואת עצמה בשאלות, ובכל זאת, פרטים רבים איננו יודעים על ההפלה. איננו יודעים מתי התרחשה והיכן היא ממוקמת בהשתלשלות האירועים בין בני הזוג. ידוע לנו שלא מדובר בהפלה טבעית כמו בסיפורו של צ'כוב, אלא בהפלה יזומה, אך ממש כמו בסיפורו של צ'כוב גם בשלג ההפלה מייצגת באופן מטפורי וממשי את כישלון הקשר הזוגי בין דינה לעמי, את חוסר האפשרות להביא לעולם את פרי אהבתם, גם בגלל אופי הקשר האסור שקיימו (עמי נשוי לאישה אחרת) אך גם בגלל סיבות אחרות, שמטלון מנסחת באותה מסה:

"לשמור על התינוק", כשהדגש דווקא על הפועל "לשמור", הפך בעבורי למין תמרור אזהרה לאותה "הפלה", המעשה שאין ממנו חזרה, שמתרחש מעצמו כאילו, לא בעטיים של איזה זדון או כוונה רעה, אלא ככה, בבלבול של החיים, באותה מיקריות מטושטשת, צ'כובית כל כך, שמוחקת הבחנות בין עיקר לתפל, בין חשוב ללא חשוב…" (קרוא וכתוב, עמ' 170)

סצנה אחרת בשלג שנחשפות בה ההשפעות על סגנון כתיבתה של מטלון, היא כשדינה הנערה קוראת לעמי בהטעמה פרק מתוך הספר החייל הטוב מאת פורד מדוקס פורד, ספר שלדבריה קראה עשרות פעמים, עד שדפיו התפרקו. וכך בציטוט מפוֹרד:

וכשמשוחח אדם על פרשייה – על פרשייה ארוכה, עצובה – הרי הוא חוזר לאחור, הרי הוא מתקדם לפנים. הוא נזכר בדברים ששכח ודווקא אותם הוא מסביר בפרטי פרטים, משום שהוא רואה ששכח להזכירם במקומות המתאימים, וייתכן שהשמטתם הביאה לרושם מוטעה. אני מנחם את עצמי במחשבה שזה סיפור אמיתי, ושככלות הכול הצורה הטובה ביותר לספר סיפורים אמיתיים היא הדרך שבה היה מספר אותם אדם המספר סיפור. (שלג, עמ' 145)

אם כן, מטלון מציגה כאן באמצעות הציטוט את האפשרות למסור סיפור באופן פרגמנטרי, חזרתי, ולא תמיד לינארי, כמו סיפור בעל־פה. וכך ממש נעשה בנובלה, שסצנות מסוימות בה שבות ומתוארות, ואילו אחרות מושמטות, ובזה מתגלמת בה החיבה שמטלון מבטאת, באמצעות דינה, לטקסט השבור שמודע לחלקיותו.

אילו השלימה מטלון את הנובלה, אולי הייתה מטשטשת את עקבות ההשפעה, כפי שכתבה במסה, מעדנת כמה מהסצנות המפורשות, מחליקה מהמורות, מוסיפה לטקסט שכבת צבע ומלטשת אותו עוד, אך קסם מיוחד צפון דווקא בטיוטה שלפנינו, בגרסה הלא־מהוקצעת הזאת, משולחנה של אחת הסופרות המשפיעות ביותר בסיפורת הישראלית.

 

כנרת רובינשטיין, סופרת, מבקרת ספרות ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. מחברת הרומן "תיבת נוח" (רימונים, 2013) וקובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח" (פרדס, 2016). באפריל השנה צפוי לראות אור רומן חדש פרי עטה, "העובר והשב", בהוצאת פרדס. ביקורת שלה על "הסיפור של הילדה האבודה" מאת אלנה פרנטה התפרסמה בגיליון 28 של המוסך.

 

רונית מטלון, "שלג", עם עובד, 2019.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דורית שילה על "בית הנתיבות" מאת זהר אלמקייס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן