וּבְעִבְרִית | כאילו טבעה במה שכתבה

"היא הייתה רחוקה מהכול, אפילו מהזמן עצמו, כאילו לא הייתה אלא יד הכותבת בקדחתנות. את הוורד שהביא הניח הגבר באגרטל שמולה. האישה לא הסתכלה." סיפור קצר מאת הסופרת האיראנית מוֹנירוּ רָוָאניפּור, בתרגומם של ליאורה טמיר ותומר בן אהרון

צילה פרידמן, ללא כותרת, קולאז', 29X21 ס"מ, 2019

.

הסיפור העצוב של האהבה / מוֹנירוּ רָוָאניפּור

מפרסית: תומר בן אהרון וליאורה טמיר

 

"סעדי אינו הגבר שיתמודד מולך במשחק השחמט של אהבתך"
סעדי

 

זהו הסיפור העצוב של האהבה. סיפור שיחזור שוב ושוב כל עוד קיים כדור הבדולח של הזמן, כל עוד כדור הבדולח הזה אינו מתנגש במיני כוכבים מזמנים אחרים ונשבר. ואולי הזמן יתפוצץ בסופו של דבר מתוך עצמו, מפאת כל אותם סיפורים עצובים שחוזרים ונשנים וממלאים את כל נפחו; כשהזמן יעלה על גדותיו מרוב רגש, כאשר הוא יתמלא עד תום במרירות מוחנקת ובבדידות מזדעקת, מעטפת הבדולח שלו תתנפץ… אבל כל סיפור אהבה לבטח ימצא לו מקום בין הרסיסים הפזורים של כדור הבדולח הזה ויבנה לו זמן חדש משלו, ואולי יבוא יום שבו לא יישאר עוד דבר מהנצח ומכל מה שנברא ולא נברא, פרט לרסיסי הבדולח של הזמן המכילים כל אחד בקרבו גרעין של אהבה, גרעין מתוך הסיפור העצוב של האהבה. או אז יהפוך הזמן לאישה וגבר, רדומים בבועת זמן, ואולי לא יישאר ממנו אלא מקבץ של סיפורים בעלי סופים לא לגמרי זהים…

בגלל אותו סיפור, רבים מכירים כעת את האישה, ואין שום טעם לנקוב בשמה. זו אישה שגוללה את סיפורה שלה בסיפורים שכתבה. ויש גם גבר, שקיומו או היעדרו חד הם, שכן איש אינו מכיר אותו. והאופן שבו הכירו…. גם זה לא חשוב כל כך. הרי כשסיפור רוצה ללבוש צורה, הוא מוצא לו דרכים משלו: עבודה חדשה, סיפור שהוקרא, יצירה שפורסמה, זה לא משנה.

היא הייתה אישה פשוטה. פיה וליבה היו שווים. מילותיה תאמו לחלוטין את מחשבותיה ואת רגשותיה, ובכל הקשור לאהבה, היא לא האמינה ממש בכוחו של הזמן. האישה תמיד שכנה בתוך האהבה, ולא הייתה מאותן בריות שרגע אחד אוהבות ובבא שוכחות…
בפעם הראשונה שראתה את הגבר אמרה:

"אתה יפה מאוד, בוא נהיה חברים… אני בודדה נורא."

הגבר ישב בצידו האחר של השולחן, שערו לא מסורק ופניו לא מגולחות. הוא בחן את האישה וחיוך קלוש על שפתיו. הוא סקר את תנועותיה והתנהגותה והסיק שהיא עדיין ילדה, שאפשר לקחת אותה ולעשות ממנה סופרת.

אחרי שהגבר קרא את סיפוריה של האישה והעמיד פנים שהוא מתעניין ביצירתה, הוא אמר את הדברים שצריך לומר. ואף שלא אמר מילה על אהבה, הבינה האישה שאם תכתוב סיפורים טובים, הגבר יהיה שלה.

הימים חלפו, והגבר דבק בחיוכו הקלוש, שבעזרתו השאיר את הכול תלוי ועומד באוויר. גם האישה נותרה כשהייתה. היא הייתה נכנסת לחדר, מבלגנת את הספרים, הופכת את הספרייה, מפזרת את כל הניירות על השולחן, אוספת ושוב מפזרת…

בכל צעד מצעדיה של האישה ובכל מילה ממילותיה ניכר אי־שקט, ויום אחד, אחרי שהפכה את כל הדירה, התיישבה מול הגבר ואמרה:

"תן לי את היד כדי שאקרא לך את העתיד."

"עזבי, כשתהיי סופרת," אמר הגבר.

"אבל אני רוצה לקחת את היד שלך ולהחליק אותה על הראש שלי," אמרה האישה.

"למה?" שאל הגבר בחיוך.

"אני רוצה ללטף את הראש שלי עם היד שלך," אמרה האישה.

"משוגעת," אמר הגבר וצחק.

אך את ידו לא נתן לה.

אני כותבת את הסיפור הזה מהר־מהר כי אני מפחדת שמישהו יבוא, יתיישב על הכיסא שליד החלון, יביט בי וישאל: התקדמת בכתיבה? אני כותבת את הסיפור הזה הרחק מעיני העולם, אני לא רוצה שמישהו יקרא אותו לפני שהשלמתי אותו, והנה, אפילו את שמות המקומות איני מציינת כיוון שציון שמם של מקומות, ערים ובניינים לא רק יגזול ממני את הזמן שאין לי, הוא גם לא יפתור דבר, ודי שנדע כי האירועים האלה התרחשו בתוך כדור הבדולח של הזמן.

ובשביל אישה כמוה, שחיפשה מישהו שיאהב אותה, הזמן לא היה אלא מושג, לא היה מבחינתה שום הבדל בין שנייה לשנה, ובכל מקום שבו הייתה היא ניסתה לחתור אל ליבת הזמן כדי להגיע כבר אל הרגע שבו היא תראה אותו כגבר, ואת עצמה כאישה, ולא שום דבר אחר.

וכך, כשהתחילה את העבודה, היא כמו שאבה מתוך יסוד הווייתה כדי להפיח נשמה במילים; המילים כאילו נתלשו אחת־אחת מתוך נפשה ומתוך גופה. היא כתבה, מדי יום כתבה, סיפור אחר סיפור, וכולם סיפורי אהבה. והיה גם הגבר, שקרא את סיפוריה והנהן בראשו כי היה שבע רצון מיצירתו.

לפעמים הייתה קוראת לגבר סיפור שסיימה לכתוב ואז אומרת:

"אני עייפה, בוא נצא לסיבוב."

הגבר היה מניד בראשו בחיוך, והאישה ידעה שעדיין לא הגיע הזמן שבו יסכים הגבר להיראות לצידה בפומבי. היא הבינה את הריחוק; היא הייתה חסרת ביטחון לגבי כתיבתה. אז היא המשיכה. היא קראה והיא כתבה.

הזמן חלף, וספריה של האישה ראו אור בזה אחר זה. הגבר כילה את כל זמנו בקריאת ספריה, וכל יום הקדיש עוד ועוד מתשומת ליבו לאשה, או אם להודות על האמת, לגיבורת סיפוריה. הגבר היה בא ומתיישב בחדרה של האישה, והאישה הייתה מדלגת בלי הרף מנושא לנושא. לעיתים קרובות הייתה מדברת באופן מבולבל וחסר פשר, ופיזור הדעת הזה במילותיה רק הלך וגָבַר עד שהגבר לא הבין עוד מתי גיבורת הסיפורים מדברת ומתי האישה, שכן הפזמון החוזר בכל דבריה היה:
"אתה אוהב אותי?"

הגבר תמיד צחק בתגובה ואמר:

"כמה התקדמת?"

ולפתע הייתה מבינה, מתעשתת ומגישה לגבר את ידה, שעליה נותרו סימנים מהעט הכדורי ומהעט הנובע. העור התקשה, והגבר היה אומר:

"טוב, זאת העבודה…"

והאישה שוב הייתה שוקעת בכתיבה.

כמה זמן חלף, איזו תקופה, עד שנטמעו כל השינויים האלה בגופה ובנפשה של האישה? אישה שכאשר רק החלה לכתוב היו כל חושיה מופנים לדלת כי ציפתה לבואו של הגבר, שיקרא את סיפוריה, אך בהמשך פחדה שהדלת תיפתח ויבוא מישהו וירכון מעל העמודים המושחרים מרוב מילים.

לזמן מעולם לא היה תפקיד חשוב בחייה של האישה, ואילו היה נשתל גרעין, גרעין של אהבה, דבר לא היה יכול למחוק אותו. אבל אט־אט הבין הגבר שהאישה אינה מפגינה שום התלהבות, וכשקרא לה הייתה מפנה לעברו את ראשה לאט ובלאות, כאילו טבעה במה שכתבה. ניצוץ האהבה, הלהט הילדי, נעלמו מעיניה, אבל עיני הגיבורה שלה נצצו, ובמבטה הייתה אהבה, ובהתנהגותה גברה עוד ועוד אותה התלהבות ילדותית.

בכל יום קרא הגבר את הסיפורים. לפני שהתפרסמו ואחרי שהתפרסמו. והוא למד להכיר את האישה יותר ויותר – את האישה שבתוך הסיפורים. חש את עורה, חש את דמה.

כדי לדאוג שהאישה תוסיף לכתוב, ושהאווירה בסיפוריה תמשיך להיות אווירה של אהבה, היה הגבר מנגן לה, וכדי שתנועות ראשה וצווארה לא יהיו איטיות כל כך, היה סוחט לה מיץ פירות ודואג לה לאוכל, אבל האישה לא שתה ליבה אל מחוות החיבה האלה, רק כתבה, ויום אחד אמר הגבר:

"התעייפת, בואי נצא לסיבוב."

האישה ענתה לו בקול חלש ובמבט קפוא וסתום:

"אני לא יכולה, יש לי עבודה."

ולא באה איתו. היא גם לא התייחסה לביקורות ולכתבי העת שהתחרו זה בזה בכתיבה עליה. היא אפילו לא ידעה כמה עותקים מספריה הודפסו. את הלהט של הגבר, שעמד מולה והעיתון בידו, היא לא זיכתה ולו בתגובה הקלה ביותר. תנועותיה נעשו איטיות מיום ליום.

ויום אחד, כשהגבר הקיץ משנתו, צחק לעצמו. אף פעם לא צחק כך, ובטח לא לעצמו. הייתה לו הרגשה מוזרה. הוא נזכר בשנינויותיה של האישה. בתנועותיה הילדיות ובפזמון שעליו הייתה חוזרת בהתחלה:

"אתה אוהב אותי?"

הגבר שר לעצמו ומצא את עצמו נמשך אל האישה, ולבסוף הלך לחנות הפרחים, קנה ורד ובא אליה. האישה, כמו תמיד, הייתה שקועה בכתיבה. היא נראתה כמי שכותבת את המשפט האחרון בסיפור, רק ידה התנועעה, ושאר גופה היה כפסל עשוי אבן. היא הייתה רחוקה מהכול, אפילו מהזמן עצמו, כאילו לא הייתה אלא יד הכותבת בקדחתנות. את הוורד שהביא הניח הגבר באגרטל שמולה. האישה לא הסתכלה. מבטה היה נתון לדברים שהיא כותבת. גם עפעפיה לא נעו. ואז היא השלימה ככל הנראה את אותו משפט אחרון, כי הגבר ראה שהיא שמה נקודה וידה נחה ללא תנועה על גבי העמוד הכתוב. הגבר חילץ לאט את הדפים מתחת לידה. כותרת הסיפור הייתה: הסיפור העצוב של האהבה. הוא צחק. הוא נגע בכתפה של האישה, הביט בפניה ונדהם. האישה לא הייתה עוד אישה. היא הייתה מאובן של מילים, והגבר, כדי להיות בטוח בכך, טפח על כתפה, ולפתע אלפי מילים התפזרו על הרצפה, ובין כל אותם אלפי מילים ראה הגבר גם את אלה:

"אתה יפה מאוד. בוא נהיה חברים. אני בודדה נורא!"

 

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר (منیرو روانیپور), ילידת הכפר ג׳וֹפְרֶה שבמחוז בּוּשְׁהֶר בדרום איראן, פרסמה יותר מעשרה ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים וספרי ילדים. לאחר מהפכת 1979 אחדים מספריה – ובהם הקובץ ״אבני השטן״, שממנו לקוח סיפור זה – הוסרו מהמדפים ונאסרו לקריאה בארצה, בגלל העיסוק המפורש שלה ביחסי נשים־גברים באיראן ובפרט במצוקותיהן של נשים באזורים הכפריים. כתביה תורגמו לאנגלית ולשפות נוספות. רוואניפור מתגוררת כיום בארצות הברית.
ליאורה טמיר, מתרגמת מפרסית. בוגרת תואר שני מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בתחום הספרות הפרסית והפרסית־יהודית.
תומר בן אהרון, מתרגם מפרסית, אנגלית וצרפתית. בוגר לימודי תואר שני בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, בתחום לימודי איראן.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: פרקים מהרומן "שיווי משקל" מאת הסופר הנורווגי תורוולד סטן, בתרגומה של דנה כספי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו