וּבְעִבְרִית | היעלמותו של 02125128718

"חייב להיות מסדרון בחוץ, שממנו בוקע האור. האם זרקו אותי לתא? על כל פנים, כנראה נפלתי נפילה רצינית. נפלתי מהמיטה?" שני פרקים מתוך הרומן "שיווי משקל" מאת הסופר הנורווגי תורוולד סטן, בתרגומה של דנה כספי

יוסי מרק, אבונא, שמן על בד, 42.1X31.5 ס"מ, 2004

.

מתוך "שיווי משקל" / תורוולד סְטֵן

מנורווגית: דנה כספי

 

היא זחלה עד השרפרף הירוק הישן. עיניה הביטו בארבע הרגליים בטרם תפנה את מבטה אל המושב. לפתע הרימה את זרועותיה ומתחה את כפות הרגליים, השוקיים והירכיים. ידיה נשלחו אל המושב. השרפרף לא נפל. זרועותיה שיתפו פעולה עם רגליה בכל סנטימטר של טיפוס. היא משכה את עצמה כלפי מעלה. היא מעולם לא עשתה את זה קודם. היא התנדנדה. היא נעצה את מבטה הישר לעבר הכיור. היא עמדה על שתיים.

.

1.
כרעתי על ארבע, עצרתי את הנשימה והקשבתי. סביבי שרר חושך, חוץ מרצועת אור תחת מה שהנחתי שהוא הדלת.

העברתי את ידיי וברכיי מעט קדימה. רציתי להתקדם בזחילה אל רצועת האור, או קרוב אליה ככל האפשר, ולצעוק שאני חי, שאני לא מפחד מאף אחד, ושאין לי כל כוונה למות.

התחלתי להתנשם ולהתנשף. הצלחתי לזוז כמה סנטימטרים בלי ליפול. ראשי נחבט בדלת. עוד שנייה ואפול. ברכיי כאבו. לא הבנתי איך זה שאני לובש תחתונים בלבד.

ידי הימנית גיששה בחושך אחר נס. אחזתי במה שחשבתי שהוא דופן של ארגז. כעבור זמן־מה הצלחתי לטפס עליו בעזרת הזרועות. בתום מאמצים כבירים התיישבתי. הצלחתי ליישר את הגב ואפשרתי למותניי לייצב את פלג גופי העליון. ליבי הלם. החלקתי באצבעותיי על הארגז המחוספס.

כמה טוב לשבת. אבל אם אירדם, אפול. מוטב שאקום.

כופפתי בזהירות את פלג גופי העליון לעבר רצועת האור וקראתי:

"אני יודע שאתם שם!"

דממה.

"אתם לא יכולים להשאיר אותי פה."

כעבור רגע הוספתי בקול שקט יותר: "לתמיד."

זאת ידית שם בדלת מולי? ידי הימנית מיששה את הדלת. לא מצאתי שום ידית.

הנשימה שלי הלכה ונעשתה קלה יותר. ניסיתי לשלב את זרועותיי על חזי כדי ליישר את הגב התחתון. הדבר עשוי להקל את הנוקשות בצוואר.

האם אוכל לקום?

ניסיתי. לא הצלחתי. נפלתי מהארגז ונשארתי שרוע על גבי. הוא כאב. גנחתי.

לו הצלחתי לקום הייתי בוודאי מוצא מתג, נעמד מול מראה ומתחיל לתלוש שערות לבנות מראשי. בטח הייתי מפספס ומורט אחת מהשחורות הבודדות שנשארו.

הרמתי את היד והעברתי את אצבעותיי על עיניי. לחצתי על משהו רגיש ולח. אחת מעיניי הייתה סגורה, כאילו הדביקו אותה. האחרת הייתה נפוחה, אבל הייתי מסוגל לראות בה.

זכרתי את 02125128718. המספר שהוא רק שלי. ראשי וגופי כאבו. הזרועות והרגליים היו שם, גם אצבעות הידיים והרגליים. משהו הלם ברקה. חייב להיות מסדרון בחוץ, שממנו בוקע האור. האם זרקו אותי לתא? על כל פנים, כנראה נפלתי נפילה רצינית. נפלתי מהמיטה?

יש כאלה שלא מסוגלים להזיז אפילו אצבע. אני יכולתי גם למצמץ. פעם, פעמיים. לא ייתכן שיש חלון בחדר. האוויר היה מחניק מדי. שלוש מאצבעות יד ימין מסוגלות להתיישר, וקצותיהן נוגעות בבליטה על העורף. שתי האצבעות האחרות כואבות.

האם השכיבו אותי כאן כי חשבו שאני מת, מוכן להעברה הלאה, למחסן הקירור ולפתולוג?

ניסיתי להרים את ברך ימין, זרוע שמאל, ולסובב את ראשי ימינה, לכיוון הדלת. העקב הימני התנועע. ידעתי מה ההבדל בין ימין ושמאל. לא הייתי בטוח אם אני שוכב על בטון, רצפת עץ או לינולאום, או אם משהו פלילי התרחש.

התחלתי לחשוב עלייך, סלמה. רציתי לנסות שוב לקום. המחשבה עלייך נסכה בי אומץ לנסות. נזכרתי במכתב. מי נתן לי אותו? אחת האחיות. אני לא זוכר את שמה. אני בבית חולים?

לא, זה מוסד סיעודי. גרתי בחדר עם גבר נוסף. היו לנו שני חלונות. כאן אין אף חלון. במכתב שלך היה כתוב שאני עומד להיות סבא, שאת בהיריון בחודש רביעי, ושבעיר שבה את גרה אביב עכשיו.

ראיתי לנגד עיניי את הלידה שלך. נולדת הרבה זמן אחרי תאריך הלידה המשוער, כאילו הסתתרת בפינה בבטן של אימך.

צווחת. הצמידו אותך לשד. השתתקת. ניגשתי למיטה, רציתי ללטף את בטנך הרכה באצבעותיי. השלג ירד על בית הקברות מחוץ לחלון. המיילדת הייתה אישה חסונה עם אף גדול, סנטר בולט ושיער ארוך דהוי בצבע חום־אפרפר. הוא היה קלוע כמו חבל. היא דחפה אותי הצידה והרימה אותך. הפנים שלך היו אדומות, ראשך היה מכוסה בהרבה שערות שחורות. אימצנו אותך אל ליבנו לפי התור. רצינו לשמוע את ליבך הולם.

אחרי שחתכו לך את חבל הטבור הכחול וקשרו את קצהו, כוונו כל מאמציך לעבר מטרה אחת: בלי יכולת לדבר או להבין ולו מילה, התחלת לאמן כל אחד מאיבריך, כל שריר, גיד ועצב.

רצית ללכת.

איך לכל הרוחות אצליח אני לקום עכשיו על רגליי? אני כאן כבר כמה ימים? ריח של אבק עלה ממני. הרצפה בפירוש לא הייתה מבטון, אולי לינולאום. אבל למה אף אחד לא בא?

"הלו!" צעקתי.

חזרה לי התחושה בזרוע הימנית כולה. יד ימין אחזה בשמאלית, הרדומה. האצבעות השתלבו זו בזו. הנפתי את זרועותיי ואת ידיי סביב ברך ימין הכפופה. הרמתי את עצמי קצת והרכנתי את הגב.

הראש הוא מֵכָל לכל הלָבָה בעולם. התגלגלתי על צידי, שמטתי את ידי השמאלית והצלחתי לתחוב את המרפק השמאלי אל מתחת לפלג גופי העליון. לבסוף הצלחתי להניח את שני המרפקים תחת בית החזה. את רגל ימין הצלחתי לכופף. בידי הימנית דחפתי את רגל שמאל תחתיי. כעבור זמן־מה הצלחתי, בזרועות מושטות, להרים את פלג גופי העליון. כל משקלי נשען על זרועי הימנית. השמאלית עלולה לבגוד בי בכל רגע. פישקתי את אצבעותיי כדי לשפר את שיווי המשקל. ברכיי היו כפופות, גבי מקומר. המותניים היו ממוקמות היטב מעל הברכיים. במשך זמן־מה, אולי כמה דקות, עמדתי על ארבע כשפניי לעבר האבק והחושך.

ההרגשה בוודאי אינה שונה מאוד מזו שהייתה לך כשזחלת לעבר השרפרף במטבח, סלמה. עברו מאז שלושים שנה.

נאחזת בשרפרף, הזדקפת ונעמדת על שתיים בפעם הראשונה. הבטת בתמיהה היישר קדימה, כאילו את שואלת את עצמך בשביל מה לך לעמוד.

נינה ואני צהלנו. את נבהלת. ונפלת.

ראשי היה מורכן. אם אזקוף אותו התחושה הלא נעימה בצוואר רק תגבר. נפלתי הצידה.

.

2.

מישהו מחוץ לדלת. קולות. פי היה יבש. רצועת האור תחת הדלת נחסמה. הם עמדו ממש מעבר לדלת.

היא נפתחה. האור חדר פנימה. אני הייתי מאחורי הדלת. הם לא ראו אותי.

"מצאת את המתג?" אמר קול גברי מחוספס.

"לא ייתכן שהוא כאן," אמרה אישה. "היינו שומעים משהו."

היה משהו מוכר בקולה.

הם יצאו למסדרון. מאחורי הדלת הסגורה שמעתי אותם מדברים.

הדלת נפתחה בשנית. נבהלתי.

"אין כאן אף אחד," אמר הגבר בקול.

לא היה לי מושג מה יעשו אם יגלו אותי. עצרתי את הנשימה.

"כדאי ללכת להביא פנס?" שאלה.
"בשביל מה?"

קל היה לשמוע שהוא רוצה להמשיך הלאה.

"אבל…" אמרה ברכות.

"את לא מריחה משהו?" קטע אותה.

היא רחרחה באוויר.

"המחסן הזה כבר הרבה זמן לא בשימוש, אז ברור שקצת מחניק פה… כל כך מרגיז, אני לא זוכרת איפה המתג."

שמעתי שהיא מאבדת את הסבלנות.

"יכול להיות שהנורה נשרפה?"

"עכשיו אני יודעת," אמרה במהירות.

"לאן את חושבת שהוא נעלם?"

נשמע שהוא מאבד את הסבלנות.

"זה אמוניה," אמרה בפסקנות.

"ככה קוראים לו? הוא פולני?"

"יש כאן ריח של אמוניה," אמרה.

"אה, את מתכוונת שתן. אני רץ להביא פנס. אל תזוזי. אני כבר חוזר."

"אני פוחדת."

"תישארי כאן, הכול יהיה בסדר."

כעבור זמן קצר שמעתי את הצעדים הכבדים מתרחקים ונעלמים. נשמתי לרווחה. כשהשתרר שקט מוחלט שמעתי אותה ממלמלת משהו שלא הבנתי, עד שלבסוף פענחתי את המילים: "אני לא מעיזה." ואז סגרה את הדלת, ואני שוב מצאתי את עצמי בחושך.

הצעדים שבו והתקרבו.

הדלת נפתחה. אור הפנס הכה בעיניי. מישהו מהם צעק. כיסיתי את פניי בידיי. הייתי כל כך מבולבל, סלמה. נשמתי נשימה עמוקה.

מנורת התקרה נדלקה.

"חארות, תגמרו עם זה כבר!"

שמעתי עד כמה אני מתקשה לנשום.

"הוי, תודה לאל, אתה חי."

האיש תחב את ידו לכיסו ושלף את הטלפון הנייד.

"מצאנו אותו."

"איזו הקלה," אמרה. "טוב לראות אותך."

זיהיתי את קולה. הוא היה נעים. עיניה היו ירוקות, סנטרה מחודד. ראיתי שיש לה כמה נמשים על שורש האף.

"הוא נראה מבולבל," אמר האיש.

הוא היה גדול וחסון, שערו בהיר, לבוש בסרבל עבודה כחול ורחב. מתוך הכיס שעל ירכו הימנית הציץ פטיש.

הבחנתי בחטף במיטה לאורך אחד הקירות. על רצפת הלינולאום הירוקה היה דם. ראיתי כתם כהה בין רגליי. ניסיתי לכסות את עצמי.

"זה שום דבר," אמרה, ועטפה אותי בשמיכה.

"איפה אני?" שאלתי.

ראיתי כמה מיטות ריקות סביבי.

"אתמול באו הצבעים לשפץ את החדר שלך. אתה זוכר? אריק הנסן, השותף שלך לחדר, יצא לבקר את הבן שלו והמשפחה."

"הנסן," אמרתי בהיסוס.

"רַנדי הייתה לבד במשמרת, עם אחריות לשלוש הקומות. היא כנראה שמה אותך כאן כדי שלא תשאף את ריח הצבע. בערב היא חלתה פתאום. היא לא הספיקה לכתוב עליך ביומן. הנסן שאל איפה אתה…"

היא השתתקה לרגע.

פתאום ראיתי את הנסן לנגד עיניי: שיער לבן, גובה ממוצע. חולה במחלת ריאות. מודד מוסמך לשעבר שתחביבו תשבצים. פניו היו בצורת ביצה, אוזניו גדולות. שערו סורק לאחור. אף פעם לא ראיתי אותו לא מגולח אחרי ארוחת הבוקר.

"… היום. חשבנו שרנדי העבירה אותך למוסד סיעודי אחר שאנחנו עובדים איתו."

האיש הניד בראשו.

"אתה השָרָת?" שאלתי והנהנתי לעבר האיש.

"כן, כאן ובעוד כמה בתי חולים ובתי אבות."

"אתה רואה, אתה כבר מתאושש. אתה זוכר איך קוראים לי?"

"את אֶלסֶה," אמרתי.

עד אותו הרגע מוחי היה כמו מחט שהרימו אותה מהתקליט המסתובב על הפטפון, אם את מבינה למה אני מתכוון. העולם כמנהגו נהג בלי שאהיה מסוגל לומר מהם הזמן והמקום.

"אלסה," חזרתי ואמרתי. "את זו שהבאת לי לפני כמה חודשים את המכתב מהבת שלי, נכון?"

היא לקחה את ידי בידה ולחצה אותה.

"היא אמורה ללדת בעוד כמה שבועות. אתה שמח?"

"זאת הפעם הראשונה שאהיה סבא."

"אז אתה לא בדיוק רגיל לתפקיד?"

"זה מה שהתכוונתי להגיד," אמרתי, והכרחתי את עצמי לחייך.

הסבתי את ראשי הצידה כדי שלא תראה את עיניי.

 

.

תורוולד סְטֵן (Thorvald Steen) נולד בנורווגיה ב־1954 ובשנות השמונים החל לפרסם יצירות במגוון ז'אנרים: שירה, רומנים ורומנים היסטוריים, מחזות, ספרי ילדים ומאמרים. כתב רומנים מקוריים על דמויות היסטוריות ובהן ריצ'רד לב־ארי, אלכסנדר הגדול, צלאח א־דין ודמויות מרכזיות בתרבות הסקנדינבית: סנורי סטורלסון וסיגורד יורסלפר. בה בעת כתב סדרת ספרים סמי־אוטוביוגרפיים על נער המצטיין בקפיצות סקי וחולם על קריירה אולימפית, אך נאלץ להתמודד עם מחלה ניוונית שהולכת ומצמצמת את יכולת התנועה שלו עד שהוא נעשה מרותק לכיסא גלגלים.
הקטע המתפרסם כאן לקוח מהרומן "שיווי משקל" (2012), שבו המספר מביט קדימה ומדמיין את השלב הבא במחלתו: הוא כבר אינו מסוגל לשאת את משקל את גופו, ומאושפז במוסד סיעודי. הוא חולק שם חדר עם קשיש פטפטן, ואחרי מות שותפו לחדר מתברר שהוא הוריש למספר ולחבריו לשולחן האוכל במוסד – גיבור מלחמה ורקדנית לשעבר – סכום כסף, והשלושה מנצלים אותו להרפתקה אחרונה מופלאה. הדמויות וקורותיהן מתוארות בספר ברוב אמפתיה והומור.

 

דנה כספי, מתרגמת ספרות יפה מהשפות הסקנדינביות (נורווגית, שוודית ודנית, לפעמים גם איסלנדית), עוסקת בעיקר בספרות עכשווית ובספרות ילדים.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת תדיאוש רוז'ביץ'. תרגמו מפולנית מינה ועוזי פריידקין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו