.

מתוך "שיווי משקל" / תורוולד סְטֵן

מנורווגית: דנה כספי

 

היא זחלה עד השרפרף הירוק הישן. עיניה הביטו בארבע הרגליים בטרם תפנה את מבטה אל המושב. לפתע הרימה את זרועותיה ומתחה את כפות הרגליים, השוקיים והירכיים. ידיה נשלחו אל המושב. השרפרף לא נפל. זרועותיה שיתפו פעולה עם רגליה בכל סנטימטר של טיפוס. היא משכה את עצמה כלפי מעלה. היא מעולם לא עשתה את זה קודם. היא התנדנדה. היא נעצה את מבטה הישר לעבר הכיור. היא עמדה על שתיים.

.

1.
כרעתי על ארבע, עצרתי את הנשימה והקשבתי. סביבי שרר חושך, חוץ מרצועת אור תחת מה שהנחתי שהוא הדלת.

העברתי את ידיי וברכיי מעט קדימה. רציתי להתקדם בזחילה אל רצועת האור, או קרוב אליה ככל האפשר, ולצעוק שאני חי, שאני לא מפחד מאף אחד, ושאין לי כל כוונה למות.

התחלתי להתנשם ולהתנשף. הצלחתי לזוז כמה סנטימטרים בלי ליפול. ראשי נחבט בדלת. עוד שנייה ואפול. ברכיי כאבו. לא הבנתי איך זה שאני לובש תחתונים בלבד.

ידי הימנית גיששה בחושך אחר נס. אחזתי במה שחשבתי שהוא דופן של ארגז. כעבור זמן־מה הצלחתי לטפס עליו בעזרת הזרועות. בתום מאמצים כבירים התיישבתי. הצלחתי ליישר את הגב ואפשרתי למותניי לייצב את פלג גופי העליון. ליבי הלם. החלקתי באצבעותיי על הארגז המחוספס.

כמה טוב לשבת. אבל אם אירדם, אפול. מוטב שאקום.

כופפתי בזהירות את פלג גופי העליון לעבר רצועת האור וקראתי:

"אני יודע שאתם שם!"

דממה.

"אתם לא יכולים להשאיר אותי פה."

כעבור רגע הוספתי בקול שקט יותר: "לתמיד."

זאת ידית שם בדלת מולי? ידי הימנית מיששה את הדלת. לא מצאתי שום ידית.

הנשימה שלי הלכה ונעשתה קלה יותר. ניסיתי לשלב את זרועותיי על חזי כדי ליישר את הגב התחתון. הדבר עשוי להקל את הנוקשות בצוואר.

האם אוכל לקום?

ניסיתי. לא הצלחתי. נפלתי מהארגז ונשארתי שרוע על גבי. הוא כאב. גנחתי.

לו הצלחתי לקום הייתי בוודאי מוצא מתג, נעמד מול מראה ומתחיל לתלוש שערות לבנות מראשי. בטח הייתי מפספס ומורט אחת מהשחורות הבודדות שנשארו.

הרמתי את היד והעברתי את אצבעותיי על עיניי. לחצתי על משהו רגיש ולח. אחת מעיניי הייתה סגורה, כאילו הדביקו אותה. האחרת הייתה נפוחה, אבל הייתי מסוגל לראות בה.

זכרתי את 02125128718. המספר שהוא רק שלי. ראשי וגופי כאבו. הזרועות והרגליים היו שם, גם אצבעות הידיים והרגליים. משהו הלם ברקה. חייב להיות מסדרון בחוץ, שממנו בוקע האור. האם זרקו אותי לתא? על כל פנים, כנראה נפלתי נפילה רצינית. נפלתי מהמיטה?

יש כאלה שלא מסוגלים להזיז אפילו אצבע. אני יכולתי גם למצמץ. פעם, פעמיים. לא ייתכן שיש חלון בחדר. האוויר היה מחניק מדי. שלוש מאצבעות יד ימין מסוגלות להתיישר, וקצותיהן נוגעות בבליטה על העורף. שתי האצבעות האחרות כואבות.

האם השכיבו אותי כאן כי חשבו שאני מת, מוכן להעברה הלאה, למחסן הקירור ולפתולוג?

ניסיתי להרים את ברך ימין, זרוע שמאל, ולסובב את ראשי ימינה, לכיוון הדלת. העקב הימני התנועע. ידעתי מה ההבדל בין ימין ושמאל. לא הייתי בטוח אם אני שוכב על בטון, רצפת עץ או לינולאום, או אם משהו פלילי התרחש.

התחלתי לחשוב עלייך, סלמה. רציתי לנסות שוב לקום. המחשבה עלייך נסכה בי אומץ לנסות. נזכרתי במכתב. מי נתן לי אותו? אחת האחיות. אני לא זוכר את שמה. אני בבית חולים?

לא, זה מוסד סיעודי. גרתי בחדר עם גבר נוסף. היו לנו שני חלונות. כאן אין אף חלון. במכתב שלך היה כתוב שאני עומד להיות סבא, שאת בהיריון בחודש רביעי, ושבעיר שבה את גרה אביב עכשיו.

ראיתי לנגד עיניי את הלידה שלך. נולדת הרבה זמן אחרי תאריך הלידה המשוער, כאילו הסתתרת בפינה בבטן של אימך.

צווחת. הצמידו אותך לשד. השתתקת. ניגשתי למיטה, רציתי ללטף את בטנך הרכה באצבעותיי. השלג ירד על בית הקברות מחוץ לחלון. המיילדת הייתה אישה חסונה עם אף גדול, סנטר בולט ושיער ארוך דהוי בצבע חום־אפרפר. הוא היה קלוע כמו חבל. היא דחפה אותי הצידה והרימה אותך. הפנים שלך היו אדומות, ראשך היה מכוסה בהרבה שערות שחורות. אימצנו אותך אל ליבנו לפי התור. רצינו לשמוע את ליבך הולם.

אחרי שחתכו לך את חבל הטבור הכחול וקשרו את קצהו, כוונו כל מאמציך לעבר מטרה אחת: בלי יכולת לדבר או להבין ולו מילה, התחלת לאמן כל אחד מאיבריך, כל שריר, גיד ועצב.

רצית ללכת.

איך לכל הרוחות אצליח אני לקום עכשיו על רגליי? אני כאן כבר כמה ימים? ריח של אבק עלה ממני. הרצפה בפירוש לא הייתה מבטון, אולי לינולאום. אבל למה אף אחד לא בא?

"הלו!" צעקתי.

חזרה לי התחושה בזרוע הימנית כולה. יד ימין אחזה בשמאלית, הרדומה. האצבעות השתלבו זו בזו. הנפתי את זרועותיי ואת ידיי סביב ברך ימין הכפופה. הרמתי את עצמי קצת והרכנתי את הגב.

הראש הוא מֵכָל לכל הלָבָה בעולם. התגלגלתי על צידי, שמטתי את ידי השמאלית והצלחתי לתחוב את המרפק השמאלי אל מתחת לפלג גופי העליון. לבסוף הצלחתי להניח את שני המרפקים תחת בית החזה. את רגל ימין הצלחתי לכופף. בידי הימנית דחפתי את רגל שמאל תחתיי. כעבור זמן־מה הצלחתי, בזרועות מושטות, להרים את פלג גופי העליון. כל משקלי נשען על זרועי הימנית. השמאלית עלולה לבגוד בי בכל רגע. פישקתי את אצבעותיי כדי לשפר את שיווי המשקל. ברכיי היו כפופות, גבי מקומר. המותניים היו ממוקמות היטב מעל הברכיים. במשך זמן־מה, אולי כמה דקות, עמדתי על ארבע כשפניי לעבר האבק והחושך.

ההרגשה בוודאי אינה שונה מאוד מזו שהייתה לך כשזחלת לעבר השרפרף במטבח, סלמה. עברו מאז שלושים שנה.

נאחזת בשרפרף, הזדקפת ונעמדת על שתיים בפעם הראשונה. הבטת בתמיהה היישר קדימה, כאילו את שואלת את עצמך בשביל מה לך לעמוד.

נינה ואני צהלנו. את נבהלת. ונפלת.

ראשי היה מורכן. אם אזקוף אותו התחושה הלא נעימה בצוואר רק תגבר. נפלתי הצידה.

.

2.

מישהו מחוץ לדלת. קולות. פי היה יבש. רצועת האור תחת הדלת נחסמה. הם עמדו ממש מעבר לדלת.

היא נפתחה. האור חדר פנימה. אני הייתי מאחורי הדלת. הם לא ראו אותי.

"מצאת את המתג?" אמר קול גברי מחוספס.

"לא ייתכן שהוא כאן," אמרה אישה. "היינו שומעים משהו."

היה משהו מוכר בקולה.

הם יצאו למסדרון. מאחורי הדלת הסגורה שמעתי אותם מדברים.

הדלת נפתחה בשנית. נבהלתי.

"אין כאן אף אחד," אמר הגבר בקול.

לא היה לי מושג מה יעשו אם יגלו אותי. עצרתי את הנשימה.

"כדאי ללכת להביא פנס?" שאלה.
"בשביל מה?"

קל היה לשמוע שהוא רוצה להמשיך הלאה.

"אבל…" אמרה ברכות.

"את לא מריחה משהו?" קטע אותה.

היא רחרחה באוויר.

"המחסן הזה כבר הרבה זמן לא בשימוש, אז ברור שקצת מחניק פה… כל כך מרגיז, אני לא זוכרת איפה המתג."

שמעתי שהיא מאבדת את הסבלנות.

"יכול להיות שהנורה נשרפה?"

"עכשיו אני יודעת," אמרה במהירות.

"לאן את חושבת שהוא נעלם?"

נשמע שהוא מאבד את הסבלנות.

"זה אמוניה," אמרה בפסקנות.

"ככה קוראים לו? הוא פולני?"

"יש כאן ריח של אמוניה," אמרה.

"אה, את מתכוונת שתן. אני רץ להביא פנס. אל תזוזי. אני כבר חוזר."

"אני פוחדת."

"תישארי כאן, הכול יהיה בסדר."

כעבור זמן קצר שמעתי את הצעדים הכבדים מתרחקים ונעלמים. נשמתי לרווחה. כשהשתרר שקט מוחלט שמעתי אותה ממלמלת משהו שלא הבנתי, עד שלבסוף פענחתי את המילים: "אני לא מעיזה." ואז סגרה את הדלת, ואני שוב מצאתי את עצמי בחושך.

הצעדים שבו והתקרבו.

הדלת נפתחה. אור הפנס הכה בעיניי. מישהו מהם צעק. כיסיתי את פניי בידיי. הייתי כל כך מבולבל, סלמה. נשמתי נשימה עמוקה.

מנורת התקרה נדלקה.

"חארות, תגמרו עם זה כבר!"

שמעתי עד כמה אני מתקשה לנשום.

"הוי, תודה לאל, אתה חי."

האיש תחב את ידו לכיסו ושלף את הטלפון הנייד.

"מצאנו אותו."

"איזו הקלה," אמרה. "טוב לראות אותך."

זיהיתי את קולה. הוא היה נעים. עיניה היו ירוקות, סנטרה מחודד. ראיתי שיש לה כמה נמשים על שורש האף.

"הוא נראה מבולבל," אמר האיש.

הוא היה גדול וחסון, שערו בהיר, לבוש בסרבל עבודה כחול ורחב. מתוך הכיס שעל ירכו הימנית הציץ פטיש.

הבחנתי בחטף במיטה לאורך אחד הקירות. על רצפת הלינולאום הירוקה היה דם. ראיתי כתם כהה בין רגליי. ניסיתי לכסות את עצמי.

"זה שום דבר," אמרה, ועטפה אותי בשמיכה.

"איפה אני?" שאלתי.

ראיתי כמה מיטות ריקות סביבי.

"אתמול באו הצבעים לשפץ את החדר שלך. אתה זוכר? אריק הנסן, השותף שלך לחדר, יצא לבקר את הבן שלו והמשפחה."

"הנסן," אמרתי בהיסוס.

"רַנדי הייתה לבד במשמרת, עם אחריות לשלוש הקומות. היא כנראה שמה אותך כאן כדי שלא תשאף את ריח הצבע. בערב היא חלתה פתאום. היא לא הספיקה לכתוב עליך ביומן. הנסן שאל איפה אתה…"

היא השתתקה לרגע.

פתאום ראיתי את הנסן לנגד עיניי: שיער לבן, גובה ממוצע. חולה במחלת ריאות. מודד מוסמך לשעבר שתחביבו תשבצים. פניו היו בצורת ביצה, אוזניו גדולות. שערו סורק לאחור. אף פעם לא ראיתי אותו לא מגולח אחרי ארוחת הבוקר.

"… היום. חשבנו שרנדי העבירה אותך למוסד סיעודי אחר שאנחנו עובדים איתו."

האיש הניד בראשו.

"אתה השָרָת?" שאלתי והנהנתי לעבר האיש.

"כן, כאן ובעוד כמה בתי חולים ובתי אבות."

"אתה רואה, אתה כבר מתאושש. אתה זוכר איך קוראים לי?"

"את אֶלסֶה," אמרתי.

עד אותו הרגע מוחי היה כמו מחט שהרימו אותה מהתקליט המסתובב על הפטפון, אם את מבינה למה אני מתכוון. העולם כמנהגו נהג בלי שאהיה מסוגל לומר מהם הזמן והמקום.

"אלסה," חזרתי ואמרתי. "את זו שהבאת לי לפני כמה חודשים את המכתב מהבת שלי, נכון?"

היא לקחה את ידי בידה ולחצה אותה.

"היא אמורה ללדת בעוד כמה שבועות. אתה שמח?"

"זאת הפעם הראשונה שאהיה סבא."

"אז אתה לא בדיוק רגיל לתפקיד?"

"זה מה שהתכוונתי להגיד," אמרתי, והכרחתי את עצמי לחייך.

הסבתי את ראשי הצידה כדי שלא תראה את עיניי.

 

.

תורוולד סְטֵן (Thorvald Steen) נולד בנורווגיה ב־1954 ובשנות השמונים החל לפרסם יצירות במגוון ז'אנרים: שירה, רומנים ורומנים היסטוריים, מחזות, ספרי ילדים ומאמרים. כתב רומנים מקוריים על דמויות היסטוריות ובהן ריצ'רד לב־ארי, אלכסנדר הגדול, צלאח א־דין ודמויות מרכזיות בתרבות הסקנדינבית: סנורי סטורלסון וסיגורד יורסלפר. בה בעת כתב סדרת ספרים סמי־אוטוביוגרפיים על נער המצטיין בקפיצות סקי וחולם על קריירה אולימפית, אך נאלץ להתמודד עם מחלה ניוונית שהולכת ומצמצמת את יכולת התנועה שלו עד שהוא נעשה מרותק לכיסא גלגלים.

הקטע המתפרסם כאן לקוח מהרומן "שיווי משקל" (2012), שבו המספר מביט קדימה ומדמיין את השלב הבא במחלתו: הוא כבר אינו מסוגל לשאת את משקל את גופו, ומאושפז במוסד סיעודי. הוא חולק שם חדר עם קשיש פטפטן, ואחרי מות שותפו לחדר מתברר שהוא הוריש למספר ולחבריו לשולחן האוכל במוסד – גיבור מלחמה ורקדנית לשעבר – סכום כסף, והשלושה מנצלים אותו להרפתקה אחרונה מופלאה. הדמויות וקורותיהן מתוארות בספר ברוב אמפתיה והומור.

 

דנה כספי, מתרגמת ספרות יפה מהשפות הסקנדינביות (נורווגית, שוודית ודנית, לפעמים גם איסלנדית), עוסקת בעיקר בספרות עכשווית ובספרות ילדים.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת תדיאוש רוז'ביץ'. תרגמו מפולנית מינה ועוזי פריידקין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ציפור אָדָם על גג: על "דרך כריכה ריקה" לשגיא אלנקוה

מאת צביה ליטבסקי

 

האוקסימורון הנוצר בין כותרת ספרו של שגיא אלנקוה, "דרך כריכה ריקה", לבין כמאה עמודי השירה הכרוכים בספר, רובם ככולם רבי משמעות, מטלטל את הקוראת בנקודת המוצא הראשונית. מצד שני, המילה "דרך" משַווה לו תנועה. שירי הספר זורמים כביכול דרך מרחב ריק, אם כי תחום, ובתוך כך מבקשים בחשאי מן הקורא לזרום אף הוא, לא להתקבע ולא לקבע הלך נפש או תפיסה חד־משמעית.

הצילום על הכריכה – ערמה אקראית של שברי זכוכית וקרעי בד – משקף בעיניי משמעות דומה. למרות הסטטיות הבלתי נמנעת של תמונה באשר היא, נוצרת בין מרכיבי הערמה תנועה פנימה והחוצה, מעלה ומטה. מתוך חיפוש המשמעות, הבלתי נמנע אף הוא, תר המבט אחר מבנים חדשים, נקודות תצפית חדשות ויחסים דינמיים ביניהם לסביבתם.

ואכן, הספר עוסק בניסיון לאתר משמעות בסחרור המתמיד של התוהו, לאחוז בדבר־מה יציב בעצמי המתערבל, לעיתים בהקשר רגשי נואש ולעיתים תוך התמסרות ליסודות הנחווים כמכילים, כמו ים, שמיים, מגע אנושי חולף, ובעיקר – כתיבה. אלא שהמתח האוקסימורוני, המצוי בלב ליבה של הכמיהה למימוש וליציבות, אינו מרפה; אין באפשרותו להרפות, באשר הוא אינסופי וכולל: "הַשִּׁיר מְבַקֵּשׁ / מָוֶת אִטִּי וּבָהּ / בָּעֵת מְבַקֵּשׁ לְהִצָּמֵד / לַקֶּצֶב, לַתְּנוּעָה / שֶׁמַּנְבִּיטָה אֶת הַדְּבָרִים / מִתּוֹךְ עַצְמָם. / הַשִּׁיר נִמְצָא הֵיכָן / שֶׁאֵין יוֹתֵר מָקוֹם לְשִׁיר." (מתוך [כיצד מילה סגורה בתוך עצמה]).

האוקסימורון, כגון זה המסיים את השיר, הוא עיקרה של החוויה הקיומית בספר, והוא מעורר בי התפעלות גדולה. "הפרדוקס הוא מסימני האמת", אמר מאן דהוא, ו"האמת" נתפסת כאן כְּמה שמבטל את הכלים העומדים לרשותנו בקליטת המציאות ובהתנהלות בה: זמן, מרחב, סדר, סיבתיות, וכל שמציעים הניסיון והשכל הישר. על פי כלים אלה, השיר יכול להימצא רק במקום שיש בו מקום לשיר, ולהפך, על דרך השלילה. וכיצד ניתן לבקש מוות ונביטה בעת ובעונה אחת? כל ניסיון לענות על שאלה זו, להסביר או לפרק את הפרדוקס, עולה בתוהו. ובספר זה מדובר בתוהו ממשי – נפשי, פיזי ולשוני – בהתאם לשני ההיבטים הקדומים של מושג הכאוס: ערבוביה או ריק. הפרדוקס, על כן, הוא "מקומה" של חווית התוהו, וכל עוד חוויה זו אותנטית, הרי האוקסימורון (המקבילה הלשונית למושג הפרדוקס) הוא הביטוי המכיל והעמוק ביותר של הזעקה למשמעות, שכמוה כזעקה להצלת חיים. ביטוייו, הזרועים בשפעה בדפי הספר, הריהם כחללים הנפערים בפשר ובלכידות של האמירה השירית מחד גיסא, ומאידך גיסא הם הם תמצית מהותה:

"וְהָאֲנִי יָרֵא אֶת גָּדְלוֹ הָרַב. / וְהָאֲנִי חָרֵד מִפְּנֵי קַטְנוּתוֹ הָרַבָּה."

"סֶדֶק בַּחוֹר הַגָּדוֹל / שֶׁקָּרוּי חוּץ."
"אִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר אֶת / רַכֶּבֶת הֶהָרִים שֶׁל הָאִטִּיּוּת / הַמְּשַׁוַּעַת."
"אֲנִי תַּחְבּוּלָה לִיצֹר אֲחִיזַת / עֵינַיִם מַמָּשִׁית לְגַמְרֵי /…"
"אֲנַחְנוּ הָהֶדֶף מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ"

החוטים המגשרים בין ביטויי הפרדוקס (שהם ה"חורים" בתחרה השירית), אלה העוברים בתחומי הריאליה החיצונית והנפשית, עוסקים בראש וראשונה בתהייה על אודות ה"אני": "אֲנִי נֶשֶׁר צָמֵא בְּשָׁמַיִם / צְמֵאִים", מנסה הדובר להעמיד לו, לאני, הגדרה כלשהי. אך בהמשך מוטל על הנשר "לְנַתֵּר / בְּנִתּוּרִים כְּבֵדִים", וההיגיון מורה שניתור יכול להיות רק על פני האדמה; וללא כל ניסיון ללכידות ציורית, מגדיר הדובר את עצמו בהמשך השיר כ"פֶּלַח קְלִפָּה סָגֹל שֶׁל / רִמּוֹן", ובסיום הוא עומד "לְהִמָּחוֹת / בִּמְשִׁיכַת מִבְרֶשֶׁת / אָבָק." (מתוך [אני נשר צמא בשמים]).

דומה שהנאמנות היחידה של הדובר נתונה לשאלה "מי אני?", ולא לפיתוח המטפורה או ליצירת תהליך מובנה כלשהו. וההגדרות, האקראיות כביכול הללו, יוצרות איי פשר בסבך הסחרור, תמונות רבות יופי ועמקוּת, כמו: "קִיקְלוֹפּ. / …. לִקְפֹּא בַּזְמַן, / לְגַל גָּדוֹל, / שֶׁנָּע בְּשַׁבְרִיר / שְׁנִיָּה / כִּבְמֵאָה מֵאוֹת שֶׁל / יוּבַלִּים. / לְהַשְׁקִיט מְעַט / אֶת כַּעֲסוֹ" (מתוך [קיקלופ]). אף כאן הזמן מצוי במעמד פרדוקסלי, וכן דימוי הקיפאון לגל. המתח הנוצר מתוך כך הוא המעצים את הדמות הפראית של הענק המיתי, העומד, עקור עינו היחידה, מול הים ומשלח את זעמו חסר התכלית אחר ספינתו של אודיסאוס.

וכמה עוצמה ובדידות והכרת־עצמו כאחד מצויים בפנייה אל המתים ש"יוֹדְעִים / אֶת הָעֲמֻקִּים / בְּמַאֲוַיֶּיךָ … לֶחֶם יוֹמָם הוּא / הַנִּשְֹגָּב".

ובשיר "פרנויה", בדרך אל הגדרה עצמית נוספת, ניצב בתוכו "הוא" כלשהו המפעיל אותו, מעניק לו אותות חיים ומוות: "אֵילוּ קְבָרִים הוּא מְרַפֵּד / בִּי? / … מַקְפִּיא אוֹתִי בֵּין רֶגַע לְרֶגַע / … / מִשְׁתַּמֵּש בִּי לְחַלֵּל נְעִימָה / שֶׁמִּתְנַגֶּנֶת בִּי בִּפְנִים, / וַאֲנִי אֵינִי שׁוֹמֵעַ. / זִכְרוֹנוֹתַי, יְדִידַי, שַֹרְעָפַּי / כֻּלָּם דָּגִים. / אֲנִי בְּרֵכַת דָּגִים וְהוּא / דַּיָּג. / אֲנִי צִפּוֹר אָדָם / עַל גַּג." (הסיום מהדהד את הפסוק "ואהיה כצפור בודד על גג", תהילים קב 8). גם כאן, היעדר האינטגרציה בין השדות הסמנטיים השונים (קברים, חליל, בריכת דגים, ציפור…) הוא בעל משמעות לעצמו. בצד הניסיון להיאחז ביֵש כלשהו קיימת הבחירה להיגרף שוב ושוב אל התפרקות והתרוקנות. עם זאת – וזוהי חוויית הקריאה המופלאה – אני הקוראת, או הדמות הפנימית הצופה בדובר, יש בכוחה להכיל את התוהו, ולהודות על החירות שלא לתחוֹם ולקבֵּע אותו, ולאבד בכך ממרחבי המעוף "בשמיים הצמאים", הגם שהוא כרוך במצוקה.

אחד השירים היפים בספר מתחיל אף הוא בניסיון כושל של הגדרה עצמית: "אֲנִי גּוּף וְגוּף אֵינוֹ / אֲנִי." מעבר לקרבה הצלילית ולהיפוך המשמעות בין "אֲנִי" ל"אַיִן", ההגדרות הבאות (או שמא המשאלות) בנויות תחבירית כמושאים ללא נושא ונשוא. עיצוב זה מעמיד אותן כתלויות באוויר: "הֵחָלְצוּת מִקַּשְׁיוּת קָרָה שֶׁל מִלִּים. /…/ הִתָּלוּת בְּקוּרֵי הֶעָסִיס, קוּרֵי לֶשֶׁד זַךְ / שֶׁבֵּינְךָ לְבֵין אֵינוּתְךָ." אֵינות־אני זו, הכוללת את שני קצוות העצמי – הסובל והאקסטטי (אקסטזה ביוונית פירושה יציאה מן העצמי), מוגדרת בשיר "טְרוּף נפש" דרך ציוני מקום ריאליים וציורי לשון עזים ויחידי סגולה: "הַכֹּל בִּי עָשָׁן / וּמִשּׁוּם שֶׁאֲנִי דַּק כְּמוֹתוֹ. / אַנִי שׁוֹלֵחַ יָד, לְלֹא מַאֲמָץ / עַד הַמִּזְרָקָה, עַד הַכּוֹכָבִים, עַד כּוֹס קָפֶה / הָפוּךְ בְּמֶקְדוֹנַלְדְ'ס בַּקַּנְיוֹן. / וְאִם אֲנִי נָע בְּקַצְווֹת הַדְּבָרִים, וְנִשְׁבְּרוּ / לִי כָּל הָעֲצָמוֹת, בְּלִי שֶׁתִּשָּׁבֵר עֶצֶם / אַחַת, הֲרֵי נְשִׁימָה שֶׁלִּי מַגִּיעָה כִּמְעַט עַד / שְׁכוּנַת בֵּית אֱלִיעֶזֶר בַּחֲדֵרָה."

נוף מדברי מצטמצם אל החדר, אל גופו של השוכן בו, מתפשט בנפשו, והשיר אינו אלא מאחז מפוקפק, תוך מצלול מופלא: "לְבוּשׁ הַמַּהֲמוּרוֹת שֶׁלִּי / הוֹלֵם אֶת גּוּפִי הַמְסֻלָּע […] / גִּבְעוֹלֵי פְּחָדַי מִשְֹתָּרְכִים בְּנוֹחוּת / בְּקִפְלֵי הַכְּתָלִים וּבַזָּוִיּוֹת. / מַעֲקֵה הַשִּׁיר הוּא מִין / מַעֲקֵה מוּעָקָה" (מתוך [לבוש המהמורות שלי]). וברוח זו, הפותחת את הפְּנים אל מרחבים של טבע ויופי, שיר שנושאו המשתמע הוא המוח: "מוּצָקוּת הַמִּבְנֶה / אָכֵן סְבוּכָה עַד מְאֹד, / וְיֵשׁ בְּכָךְ פֵּשֶׁר, / יֵשׁ כָּאן זִנּוּק, / יֵשׁ כָּאן טִפּוּס, / וּפֹארוֹת וְנוֹפֵי אִילָנוֹת" (מתוך [קישוריות בראש]), חיים וטבע. והביטוי העדין והנוגע ללב ביותר, החובק בתוכו את כל הנאמר עד כה: "נִדְמֶה לִי / שֶׁהֱיוֹתִי הִיא אַל מַגָּע […] / לִהְיוֹת. חֲרִישׁיִ. / אֲנִי מְחֻסְפָּס כֹּה בְּעִדּוּן, / עַד שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁיֵּף בִּי / רַק חֲלוֹמוֹת".

הכאב מהווה נוכחות מתמדת וטורדת מנוחה:

[…]
אַלְנְקָוֶה
מֵת
בְּתוֹךְ
הָאָרוֹן
הַשָּׁחוֹר
שֶׁהוּא
חַיָּיו
שֶׁהוּא
אַלְנְקָוֶה
עַצְמוֹ.

אינני זוכרת ביטוי תמציתי ורב־עוצמה כזה לחוויה של כאב: היפוכו המר של השם מ"אֶלנקוה" אל "אַלנקוה", ההתנכרות העצמית שבשימוש בגוף שלישי, המבנה הגרפי שורה–מילה, השובר את רצף האמירה, התפרקות ההבחנה בין פנים וחוץ, שהרי הדובר הוא הגווייה בארון והארון עצמו (והארון זוכה לגימור צורני בשם הסוגר ראשית ואחרית). רדוקציה זו של המוות לחיים, או של החיים למוות, מבטלת את ההבחנה המרכזית של חיינו.

תפיסה זו, על הפרדוקסליות חורכת הנשימה שלה, מופיעה באורח דינמי ומלא חיים בשיר המתייחס למרכיביה של תמונת מציאות כגרגרי חול, חתול שחור ודלי משחק סגול, שאינם אלא "מוֹתִי / שֶׁמְּרַשְׁרֵשׁ / וּמִזְדָּהֵר בְּאֵינְסְפוֹר / דְּמוּת וְצֶבַע. / מוֹתִי שֶׁנִּשְׁזָר טִפָּה טִפָּה בְּכָל זֶרֶם מַיִם. […] מוֹתִי שֶׁמִּזְדָּעֵק מִכָּל עֵבֶר" (מתוך [מרבד חול]).

בשוליה של חוויה מרכזית ועזה זו קיימות הגדרות מתונות יותר של האני, הנובעות ממגע עם הטבע: "לָחוּשׁ עַצְמִי כְּעֵין הַפִיקוּס, נְקֻדּוֹת חֹם / רְחָבוֹת וּשְׁטוּחוֹת בִּבְעֵרָתָם הַשְׁקוּפָה / שֶׁל הֶעָלִים הַקְרִירִים, נוֹטְפִים חַיִּים עֵצִיִים" (מתוך [לשם מה, לשם מה אני חושש]), או ממשאלה המופנית אל זולת בלתי מובחן: "לִהְיוֹת צֵל מֻשְׁגָּח, שֶׁנִּתֶּנֶת עָלָיו / הַדַּעַת" (מתוך [אני גוף וגוף אינו]). לעיתים זולת זה הוא חבר ממשי ומה רבה השמחה: "יוֹסִי יְדִידִי הִתְקַשֵׁר / וְהִזְמִין לְבַקֵּר", והוא "מיישר" את קווי העולם, ומרקיד את "רוּחַ הַחַיִּים, […] תְּזָזִיתִית, וְלִפְרָקִים מְלֵאַת חֵן […] / בְּמִין רִקּוּד שֶׁעָשֹוּי לְהַעֲתִיק / אֶת הַנְּשִׁימָה" (מתוך [כעץ השתול על פלגי מים]). וכרַצֵּי אור בסחרור התוהו מופיעים שני שירי אהבה ל"עלמה קטנטנה", ש"עֵינֶיהָ הֵן / מַחְצָב יָחִיד בְּמִינוֹ / מִמְּעָרָה קְטַנָּה / בְּהָרֵי הָאַטְלָס" (מתוך [עלמה קטנטנה]), ואליה מופנית הכמיהה הגדולה מהחיים עצמם: "אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהֵחָלֵץ מִתּוֹךְ / עַצְמִי וְלִשְׁכֹּן בְּתוֹךְ לִבֵּךְ. / שֶׁלְּתוֹךְ עֵינַיִךְ אֶמָּשֵׁךְ / גַּם מִקִּבְרִי" (מתוך [אני מבקש להחלץ מתוך]).

בנסיבות רגשיות אלה השירה אף היא, בניגוד ובתואם לשיר הפותח את הרשימה, "פַּנָּס שֶׁמְּסַיֵּר בְּגוּפֵנוּ בֶּן תְּמוּתָה". יתר על כן, השיר הוא היִלּוֹד האהוב, נקודת המגע עם זיכרון בלתי נמחה, שחייו, בניגוד לחיינו בני החלוף, חרוטים כאן "דרך כריכה ריקה" לעולם ועד: "הַשִּׁיר מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת נֶאֱהָב […] כְּתִינוֹק קָטָן. / תָּר אַחַר אַהֲבָה / גְּדוֹלָה, לֹא מֻשֶֹּגֶת. מִקְלַחַת מִימֵי / הַיַּלְדּוּת" (מתוך [השיר מבקש להיות נאהב]).

ובטרם סיום ברצוני להציג שתי דוגמאות נוספות ליכולתו השירית הנדירה של אלנקוה. הראשונה היא השורות: "לֵילוֹת אֲרֻכִּים / מְפֹרָרִים בֵּין בִּצְעֵי אוֹרָה". ניתן לראות בה (שוב) חיבור בין ניגודים: בין חשכה לאורה, בין חלל מופשט ("לילות") לקונקרטי, כשלמשמעות המילה "בצעים" (פיסות שבוצעים) נוספת הוראת "בִּיצה", כבצירוף החז"לי "בצעי מים", הוראה המעשירה חושית את התמונה במגע של לחות כלשהי ובהשתקפויות, מה גם שאותה אפלה לילית מקפת־כול מתפוררת אל תוך הממשי.

הדוגמה השנייה היא התמונה "כּוֹכָב רָפֶה, שֶׁמְּלַחֵךְ אֶת / הַשָּׁמַיִם", ובה מועתק מבטו של הדובר, ושל הקוראת, הרחק כלפי מעלה וממוקד בכוכב, גרם שמימי זעיר אך מאיר. התואר "רפה" מעניק לו מיד ממד אנושי, ואפילו ייצוג של האני השר. בשוליותו ובחולשתו "מלחך" הכוכב היחידי, כבקשה לקשר, לנתינה רגשית, את השמיים – ייצוגו של האינסוף.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך.

 

שגיא אלנקוה, "דרך כריכה ריקה", אבן חושן, 2019.

 

 

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: יערה שחורי על "עינה של האורקל" מאת אורית פוטשניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך "החיילת"

מאת פאולינה טוכשניידר

 

כשירדנו מהאוטובוס הבנתי שהצבא הזה שהגוף שלי שייך לו עכשיו בעיקר אוהב לתת זמנים ולראות צורות. אמרו לנו, "שלושים שניות!" ואז היינו צריכות להסתדר באיזשהו אופן, בחי"ת, ברי"ש. ואז גיוונו וצעקו "עשרים שניות!" ואז צעקו שנסתדר בזוגות, בשלשות, וכך הלאה. ההסתדרות הזו הייתה כנראה קריטית לפני כל פעולה, לפני שטיפת ידיים, לפני כניסה לחדר אוכל, ביציאה מחדר אוכל, לפני מסדר, בתום מסדר, וככה העברנו בעצם יום שלם. הרבה מהזמן התבזבז על מספר מכובד של כישלונות להסתדר ברי"ש או בחי"ת או בשלשות, ואז נאלצנו להתחיל שוב ושוב עד שנעמוד בזמנים. הבחנתי שזה נהיה מלחיץ ביותר לפני ארוחת הצהריים, כשכולן כבר מתות לאכול. חשבתי שאפרוץ בבכי מרוב שהתעכבנו על השלשות מחוץ לחדר האוכל, אני נהיית מאוד עצבנית כשמרחיקים ממני את האוכל שלי.

האוכל היה דווקא די סביר. היו עגבניות חתוכות לקוביות גדולות, מלפפונים חתוכים לעיגולים עבים, קציצות מתפוחי אדמה שהיו טעימות. אני חושבת שאחרי זה פשוט נתנו לנו נשק, ואז מצאתי את עצמי מסתדרת בחי"ת ורי"ש אבל עם משקולת ארוכה וכבדה, שלא משנה מה עשיתי או איך החזקתי אותה פשוט נדפקה לי כהוגן נגד עצמות האגן, ועד סוף היום הותירה לי בצידי הבטן סימנים כחולים מפתיעים למדי בצבעם המגובש והוותיק. נדמה היה שהצבא עסוק בנשקים האלה ובמימיות שחילק לנו באותו כובד ראש. המימיות היו קשורות לנו לחגורה וסבלנו מטקסי שתייה ארוכים וטקסי מילוי מימייה ארוכים ואז שוב טקסי שתייה ואז טקסי ביקורת על מילוי המימייה. בערב הזהירו אותנו המפקדות שהן יעמידו אותנו בלילה במבחני פתע. מיד שאלתי את עצמי איך הן יעברו מימייה מימייה בחושך, אבל לא, הן דיברו על הנשק. הן איימו שהן יבואו לנסות לחטוף מאיתנו את הנשק, ואמרו שכדאי לנו לישון עם הנשק מתחת לכרית. אני חשבתי שזה ממש מוזר לתת למלא בנות שמונה־עשרה כלי שיכול להרוג אותן ביום מטלטל ורגיש כל כך, ולנבוח עלינו שאם נאבד אותו נשב בכלא לעולמי עולמים וכך הלאה. כל הכלא הזה כנראה לא ממש הרשים אף אחת, כי כשהגיע זמן המקלחות, כולן ששו כל כך להיכנס שהן זרקו את הנשקים שלהן בערימה אחת גדולה וקפצו מתחת למים.

במקלחות היו עשרה תאים להתקלח בהם, ובחוסר רגישות מובהק כל התאים היו חשופים וללא וילונות. בחדר הכניסה למקלחות התנהלה מלחמה: מי תצליח לתלות את המגבת שלה על וו תלייה, מי תצליח לתפוס מקום למסרק ולקרם לחות לשיער, שיחכו לה על הספסל היחיד בזמן שהיא מתקלחת, מי תצליח לדאוג שהמגבת שלה לא תירמס על הרצפה. רובנו עמדנו עטופות במגבות שלנו בצד, מחכות לסבב שלנו בבלגן הזה, כי היינו שם בלי חי"ת ובלי רי"ש וכל אחת נאבקת על התור שלה להיות נקייה. ה־M16 עדיין היה אצלי ביד אחת, וביד השנייה שמפו ומסכה לשיער. את הסבון החזקתי איכשהו בין פנים הזרוע לבית השחי. אחרי שווידאתי שבאמת כל אחת שנכנסת להתקלח זורקת את הנשק שלה לערימה בצד, החלטתי שגם אני בתורי אזרוק את הנשק הצידה אם לא יהיה לי מזל ולא אצליח להשיג וו תלייה. מבעד לכל הרעש והדיבורים של כולן (הן מכירות אחת את השנייה מלפני כן? איך הן כבר הספיקו להתחבר כל כך מהר?) ראיתי שמתפנה מצד ימין איזה פתח בהמון, ראיתי איזה וו, ואם אני אידחף עכשיו אני אצליח לשים את המגבת שלי שם ולקבוע עובדה, שזו עכשיו אני שנכנסת תכף להתקלח. השתחלתי מהר ואת המגבת באמת הצלחתי לתלות, אבל לא היה סיכוי שאשים שם מסכה לשיער (מה חשבתי לעצמי כשהבאתי את המסכה הזו, שצריכה להיספג בשיער כעשרים דקות לאפקטיביות מקסימלית?). הספסל והרצפה מתחת לוו התלייה היו מפוצצים בכפכפים, קרמים, גומיות, תחבושות, תחתונים להחלפה, גרביים לחות, ומסביב רעש, רעש לא ייאמן, שהפיקו בעיקר כל מיני בנות גאות ולא מפוחדות שלא מתחבאות מאחורי המגבות שלהן אלא הולכות בגוף חשוף, חלקן עם טוסיקים רזים וציצים ענקיים וחלקן בגוף רופס ורב משמנים. לאחדות מפשעות מגולחות, לאחרות תלתלים ארוכים, חלקן מפליקות עם המגבת לטוסיק המפוחד של זו שבדיוק אזרה אומץ להוריד את המגבת ולרוץ למקלחת, חלקן מבוהלות, מכונסות אל תוך עצמן והמבט שלהן קבור ברצפה. מיד זיהיתי שאני שייכת לאלה הקבורות, ואם איזו אחת בטוחה בעצמה תעבור לידי בדיוק בין הרגע שבו אני אמורה להוריד את המגבת לרגע שאהיה מתחת לזרם ותפליק לי בתחת, אני כנראה אמות בו במקום, אני אתעלף פה על הרצפה הרטובה הזו ולא אקום יותר. הרגשתי תחושת חנק והעיניים שלי התרוצצו בין כולן, ניסיתי לחשוב איפה אני אניח את מסכת השיער שלי כדי שאף אחת לא תגנוב לי אותה (הן כולן נראו לי כמו גנבות, נוכלות). שמתי את הנשק ראשון על וו התלייה, תזכרי שזה המתלה השלישי מימין, ציינתי לעצמי בראש כדי שלא אטעה ואקח נשק של מישהי אחרת, ושמישהי אחרת בבקשה אלוהים לא תיקח את הנשק שלי, טוב, אין ברירה, אני אתלה את המגבת על הנשק, אני חייבת, אני אחרת בחיים לא אתקדם ככה. את בת מזל שבכלל מצאת איפה לתלות את המגבת! ניסיתי לעודד את עצמי כשראיתי בנות שפשוט קיפלו את שלהן על הרצפה בלית ברירה. וככה, עירומה, שפופה, כיסיתי בתנועה החלטית עם המגבת את הנשק, שאף אחת לא תיקח לי אותו. ידעתי שמרגע שהמגבת באה במגע עם הנשק היא הופכת למטונפת ודוחה כי הנשק הזה הסתובב כל היום בחוץ, וזה היה עוד סטנדרט ניקיון משמעותי שנזרק לפח. רצתי הכי מהר שיכולתי לתא המקלחת שבדיוק התפנה, שרק איזו אחת עם ביטחון לא תפליק לי. מתחת לזרם ועם הגב לכולן, עצמתי עיניים וניסיתי ליהנות מהמים, שהרי למים תמיד יש אפקט מנצח ומרגיע, וגם פה הייתה שנייה כזו (כנראה השנייה הקצרצרה ביותר שנמדדה בחיי), שנייה שבה הרגשתי קצת נקייה, קצת אני עצמי שוב. אבל התנועות שלי דיברו אחרת, הן היו מהירות נורא. מהר שמתי שמפו על היד, מהר חפפתי את הראש, מהר קרצפתי מתחת לבתי השחי, וכל רגע סובבתי את הראש אחורנית, בודקת מה הן עלולות לרצות ממני, מה הן עלולות לעשות, מה הן עלולות לגנוב, ובכל זאת ערכתי את הבדיקות שלי במבט מושפל, כי יותר מכול הפחיד אותי קשר עין. רק לא קשר עין בזמן שאני עירומה. כשסיימתי זינקתי החוצה הכי מהר שיכולתי, כמעט רצתי למתלה השלישי מימין, וברגע שעטפתי את עצמי במגבת נרגעתי, זהו, זה נגמר, את עברת את זה, זה נגמר. התנגבתי בזריזות ואמרתי לעצמי שעוד נקודה אופטימית להיאחז בה היא שלפחות אין לי מחזור, כי בדיוק מישהי עירומה לידי הניחה כף רגל על הספסל ופישקה את רגליה גדול־גדול והחדירה טמפון, ככה מול כולן, רציתי למות וברחתי בחזרה לחדר.

במיטת הקומתיים תפסתי את המיטה התחתונה. מעליי הייתה בחורה שכבר נשברה עוד קודם ובכתה לפני ארוחת הערב. הסתכלתי בנייד שלי וראיתי שכבר חצות, כיוונתי שעון לארבע וחצי, לקראת מסדר בוקר בחמש. הנחתי את הנשק מתחת לכרית, וזה היה לא נוח, הזזתי כל רגע את הראש מצד לצד. הטמפון שההיא החדירה לא יצא לי מהראש. מישהי כיבתה את האור הגדול בחדר והיינו עכשיו שש בנות שקטות ומתוחות במיטות שלהן. במסדרון בחוץ יכולתי לשמוע בנות מתרוצצות ומדברות, טורקות דלתות, צוחקות בקול. לא הבנתי אותן, אני הייתי גמורה, מבוהלת. התנחמתי בשינה, בניתי עליה, היא תמיד מסדרת. אני אקום אחרת, אני אקום עם כוחות, משהו חייב להשתנות לטובה. העיניים שלי נעצמו בעייפות גדולה ושקעתי לחור שחור שממש בלע אותי, ישנתי חזק, אני לא בטוחה בדיוק כמה זמן. התעוררתי פתאום מצרחות מחרידות מחוץ לבניין, חשבתי שאני חולמת אבל זה נמשך, בחוץ צעקו, "שריפה! שריפה!"

התיישבתי בבום במיטה וראיתי גם את הבנות בחדר מתיישבות אחת־אחת, "שריפה! החוצה כולם!" המשיכו בחוץ, הופעלה אזעקה חזקה שהקימה אותנו מהמיטות. שמעתי דלתות נפתחות וריצה במסדרונות, אחת מיד התחילה לבכות ועמדה לברוח בריצה, "הנשק! הנשק!" צעקתי לה, איכשהו במקום להבין שאני עומדת אולי להישרף, עדיין פחדתי מעניין הנשק הזה. רצנו למטה, נדחפנו במדרגות, מעדנו זו על זו. הגענו עשרות בנות בשיער פרוע לרחבה, המפקדות כבר עמדו שם וחיכו. לקח לי רגע להבין שהן נובחות, "להתארגן בחי"ת! כולם!" מה חי"ת? שריפה! ועדיין נעמדתי בחי"ת כאילו זה מה שיציל אותי. אולי זה מה שיוציא אותנו מכאן יותר מהר? עזיבה במבנה רגלי מסודר? חשבתי בבלבול. ברגע שהפסיקה הריצה ברחבה כבתה גם האזעקה.

"זה היה תרגיל!" נבחה המפקדת. "זה היה רק תרגיל – הפעם!"

בטמטומי לקח לי כמה שניות להבין מה היא אומרת.

"מי נמצאת כאן בלי הנשק שלה?" היא נבחה ואז הבנתי. לא יכולתי לסבול את התעלול האכזרי הזה, שרק ככה הצלחתי להסתכל עליו – תעלול אכזרי שקיבלתי כעלבון אישי. מה השעה עכשיו? עוד כמה זמן נשאר עד שצריך לקום שוב בבוקר? אם לא ישחררו אותנו לשינה מיד אין סיכוי שאחזיק מעמד מחר. אבל המפקדת נאמה עוד רבע שעה על שמירה על הנשק שלנו בכל מצב. לבסוף הורתה לנו להתפזר לחדרים. חזרנו תשושות, גמורות, אני הרגשתי ממש נבגדת על הגזל הזה של שעות השינה. הרגשתי שהרגליים שלי ממש רועדות מכעס כשנשכבתי במיטה. ריחמתי על עצמי מאוד. השעה הייתה שתיים וחצי. היו לי רק עוד שעתיים של שינה, איבדנו זמן שינה יקר בתרגיל המטופש הזה. גיליתי שאני ערנית למדי ולא מסוגלת להירדם. ניסיתי להתרכז בשינה אבל לא הצלחתי. הלחיץ אותי שהזמן הולך ואוזל, תכף אני קמה. הלחיץ אותי להיות ערה ככה ברצף, זה בטוח יהיה יום נוראי. התחלתי לבכות. זהו, זה קרה. זו הייתה יבבה קטנה שמיהרתי להחניק. עוד יבבה נפלטה, שקטה מאוד. כנראה שמעו אותה, כי כל הבנות בחדר התחילו לבכות, זו אחר זו, חלק ביבבות קטנות, חלק ממש בגדולות. כל הבנות בכו במשיכות אף ונזלת, מלאות רחמים עצמיים. הצטרפתי שוב גם אני. מתברר שרק היה צריך לתת את האוקיי.

 

פאולינה טוכשניידר היא ילידת 1987. זהו קטע מספרה הראשון, בכתובים. 

 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: פרק מספר בכתובים מאת אלעד בר־נוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שני פרקים ראשונים מתוך "הרשתית" / עידן צבעוני

 

הלב עומד

בזמן האחרון אני מנסה להתרכז בנוף, לזכור אותו, מחשש שלא אראה אותו שוב. הלב עומד. עיני המרצדת מול המראה עודנה מבקשת לספר את גורל הדמעה (אבוי לדמעה שרוצה לרדת). הלשון שותקת. אני מניח לבושה ולכפרה לתווך את חיי, שכן משעה שלא איבדה דבר הלשון שוב אינה יכולה להחזיר דבר.*

הבקרים עודם קרירים וצלולים. והוא, עם מי יחלוק את צערו, את כיעור בשרו? למי יספר כל הלילה בעין בוכִיָה למחצה על מזרקים שהוטבלו ברתיחה זהרוּרָה של להבה וננעצו בעורות מחוררים, על רופאים המציגים חזות סבירה וסמכותית ביחס לפני הדברים אשר מבחינתם רק מבצבצים בעיוורון? את צילו המכמיר של מי יפרוש על הכול כמו דיו של דיונון?

שוב אותן נסיעות שלאחר משמרת לילה בבית החוסים. גופי החוסים עודם רדומים, דוממים, רפויים, פרוּמֵי ראש, פרועים על שפתם, נגע אדמדמת בקרחתם, עור בשרם בהרות כהות – בשעה כזו ממי יוכלו לבקש עזרה? (האם ראו הרופאים אי פעם את המחלקה בעירומה?). שוב יום הדין שלו, שלה – לידה מדומיינת הרת אסון שלא התקיימה מעולם (הוולד שלה שנוצר מדם הנקבה ומלובן האיש מחפש את מוּמוֹ), גוף שלא נוצר, דמותה החמקמקה של שרה שלעולם אינה נקבעת אצלו באופן סופי עם נסיגת יומו. הלב נכנע.

תהליך ההחלמה של עינו השמאלית נמשך כבר שלוש שנים, ורשתית העין שלו עדיין רחוקה מלהיות במצב שבו הוא רשאי להשתמש בה ללא תכלית. לאחר המשמרת נרדמים זה לצד זה במונית, כתף אל כתף. הלב נשרף. הבל פה של בוקר שנמהל בגרעיניות מחוספסת, בזיכרון שחוזר ונסוג כמו גאות, בדמעות שמפיקות הנאה מכאב. הלב נחקר. ההצטמצמות הקשוחה של כל אחד ואחד לענייניו הפרטיים נראית בעיניו מאוסה, אכזרית, זן מבעית של אבסורד. הלב מרמה. פרסומות של ניאון באור ירוק וכתום כל הלילה, בָּרִיק. הלב שומע. והבוקר הזה הנזוף אינו שונה במאוּם מבקרים אחרים. הלב מצטמק.*

בלכתו בפינות הכבויות של העיר הוא רק חולף על פני הדברים, נזהר ממגע עם אנשים, ממעט בדיבור, ובכל זאת הדברים חודרים לגופים בצורה נסתרת: אדם שמדבר אל עצמו אל תוך הלילה; אישה שחולמת מבעד לסירים חלודים; רחובות שוממים השרויים בדממה; משטחי בטון אטומים; חזיתות זכוכית כמשטח אור שחור; היעדר מסחרר של רגשות – מכל אלה ביקש להימלט בלב נרמס.
מזה חודשים הוא סובל מדיבור המדמה דבר יופי או כיעור. אבל תחילה הגוף העייף, המותש, ללא־מגע, א־פאתי. הלב נמס. הגוף הסבוך בדפנות העור. מגורים משותפים הם יוצאים מן הכלל בעיר הזאת. הלב מודה, הלב מתבדה, הפועל חוזר אל ביתו במדרון. עד כדי כך מעורר הדבר רחמים בליבו שכך זה מתנהל בעיר שבה כל איש חי רגעים ספורים עבור עורו בלבד, שבה כל איש בגפו, גם במותו. הלב נחרד.*

ללא רצון התהלך שפוף במהומה בלב העיר, ולכל אשר הביטו עיניו ראה אנשים רצוצים שנפשם נואשה. אולי ראה אישה קשישה מתנהלת ברפיסות ופסע לקראתה בדאגה, אבל בהיסח הדעת הבחין במשהו אחר שצד את מבטו, הסתובב סביב צירו, פסע לאחור, נתקל באשפה, נבהל מהצל שכביכול הוטל עליו והמשיך בדרכו.

 

הרחובות

הרחובות שבהם התהלך לפני משמרת הלילה הארוכה עם החוסים* היו מלאים בני אדם, המון שמתנועע ושוטף בהמולה לאיזה מקום לא מובחן – מנהגו שמור בשיגעון. והוא בקושי רב היה יכול להתקדם אלא רק בזהירות והתחשבות בהולכים ושבים לאורך הדרך. המחזה הזה, של כל כך הרבה אנשים נטולי הבעה, גרם לו להביט בהם, להתעמק בחיצוניותם בדקדקנות יתר מכפי שהיה יכול להרשות לעצמו.

אבל חרף זאת שהלך סחור־סחור, חרף זאת שנשא בתוכו כמטרד את זיכרון המחלקה על פרטיו השוליים ביותר, למרות בקשתו לניתוק חלקי העבר, חרף זאת שאימת השיגעון רדפה גם אותו כהשפלה, חרף זאת שביקש לרפא את חוליה המר של שרה במו ידיו למרות אזהרות חוזרות ונשנות של חברים – חרף זאת לא היה יכול לקיים את הבטחתו לעצמו לחרוג מהעיר ומִנהגה.

התרוצץ באין מנוח מרחוב לרחוב. אמר: כמעט אני משתגע. אמר: ראשי עליי מתחיל מתנועע. אמר: כל חוש תועה בי, דעתי נטרפת. אמר: לא עוד אטיל ספק בדמי. אמר: אני שב לעפר, ראו אותי. אמר: רצועות תלויות משערות ראשי. אמר: עמוס עברי. אמר: ראו את הבעות פניי כשהן ערות. אמר: סדקים חסרי ערך פורצים מדמותי. אמר: האֵם היולדת – משוש ליבה אבד לה. אמר: חִפרו את דמה למענה. אמר: ראו את האֵם המקוננת בשדה על מום בנה שנפל, שְאוּ תחינה למענה. אמר: התעצבו עליה. אמר: דם בנה נשפך ונספג באדמת מומה. אמר: אזיל עליה דמעות כעולל. אמר: לשוני נצורה, סתוּרה, סרת טעם. אמר: את בשר ליבי אני אוכל כְמוּמָה. אמר: דִמעות אישה מכתימות אותי. אמר: ראו איך עפים עורבים בעיר הזאת באין מטרה. אמר: עדיף ללכת בחשכה. אמר: ראו, היסוד שלי נמצא מחוצה לי. אמר: אני צד זהרוּרֵי אור. אמר: שמא מהרהורי ליבי אני רואה דברים? אמר: זרם החשמל עובר בעצמותיי דרך הבוֹרִית המוּתָכָה. אמר: בכל מקום אני שומע את שְמֵך. אמר: האם אבדה לי היכולת לחמול?*

---

*הוא מתעקש על כך שבכניסתו הראשונה למחלקה (סטודנט שנה א' לשפות עתיקות), בעצת ידידה שעבדה שם ימים רבים לפני שפגש את לילו, נאמר לו שהסובלים כאן הם לחלוטין חסרי תחושה – מיואשים או אדישים במידה בלתי נתפסת, בלי שום סיבה נראית לעין. שהם הופכים לחסרי מנוחה, מדוכאים, חסרי שינה, או ששנתם היא שינה מופרעת. פחדים בלתי הגיוניים אוחזים בהם. הם נוטים לשנות את דעתם במהירות, להפוך לשפלים, פשוטים במוחם, למרושעים, למוחצנים, לנדיבים בצורה מוגזמת, שכן זו הפכפכותה של המחלה (קללה אוֹרֶרֶת) המטלטלת אשר שולטת בהם.
אם המחלה הופכת להיות תוקפנית יותר, יעילה יותר, היא תמלא אותם שנאה גדולה יותר. לכן הם יימנעו דרך קבע ממקומות שבהם מתקבצים בני אדם ויעלו על דעתם קינות ואהבות סרק. הם יתלוננו על מר גורלם ויביעו תשוקה עזה למות. כך הם מובלים־נגררים בעל כורחם אל אדישות פוצעת ומשתקת, אל רפיון הגוף והתנזרות מהנאות החיים. אט־אט, מבלי שביקשו זאת לעצמם, הדם לבד נטשם, הם נמוגים בלבן מחוויר, נחתכים עמוקות בווריד המאושר המוביל דם הזורם חופשי בכל חלקי הגוף, שוכחים את עצמם בעווית שפתיים נפוחות.

* נאמר לו שאחראי המחלקה רשאי להטיל עונשים על החוסים: השעיה של הזכויות, הערות מרושעות בהיסח דעת, הגעלה עצמית, ענישה גופנית מתונה ולעיתים חמורה, נעילת חוסה בחדר מבודד למשך שעות, ימים, חודשים ושנים, מניעת מגע זר בין החוסים (בינם לבין עצמם) ומניעת מגע בין החוסים לצוות המטפל, איום סמוי להציב את החוסה ברשימת המתנה לחשמל שיבוא מאינסוף, העברת החוסה למחלקות לא רצויות, מדורדרות לא פחות, או שליחתו לביצוע משימות לא נעימות כמו ניקוי אחר אלה שאיבדו את השליטה על סוגריהם.
באותה מידה הוא יכול להעניק לחוסים זכויות־יתר מוּתְנוֹת: בחירת העבודות הנהוגות במחלקה, בחירת החדרים או המיטות הטובות יותר, קצת יותר פרטיות, כלאחר יד פיזור דברי מותרות קטנים כמו קפה או סוכר, יציאה מהמחלקה ללא פיקוח או סתם יחס אנושי טוב. והרי החיים המצויים במחלקה מורכבים מהתלכדותם יחד של ריבוא החוקים הקטנים, ההקפדות, הצומות, הכפרות, הבושות וההשפלות, כל אלה מרכיבים בדרכם המזוככת את שגרת היום.

* לוּ רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש שנדמיין מבנה מרווח, דומה לארמון, מאוורר, מורם ואלגנטי, מוקף בשטח רחב וגינות. או־אז היו יכולים השמש והאוויר להיכנס בחשאי מבעד לכל חרך וחלון. נוף השיחים והשדות השדופים שנראים מרחוק, השמש בעדנתה האור־סגולית המלטפת את פני הדברים, קבוצות העובדים המסורים – כל אלה לא עוד יוסתרו על ידי סורגים חלודים או וילונות שעטו על עצמם אפור דהוי. הכול יהיה שקט, נקי ומזמין.
כל החוסים במקום יופעלו על ידי הדחף הנסתר של הנאות החושים. המקום ידמה אז בעיניו לכוורת הרוחשת פעילות אנושית שכולה בטוב. אין כפייה, אין שלשלאות, אין סכינים שלופים לאדמה העורגת; אין שוטים, מזרקים או הלקאות בקהילת החוסים הזאת, שכן כל אלה נודעו ברבים כאמצעים בלתי יעילים ביחס לשכנוע, לחיקוי ולרצון הכן והטוב להגיע לסיפוק באמצעות תרפיה מוסרית.

* יש לספק לחוסים את הצרכים החיוניים ביותר: מישוש סמכותי בגבשושית הראש, חנק זמני בקצה האף והלשון, מגע עדין של השפתיים, ריחות צואה קרים המנשבים לאורך המסדרון, מזלגות שאוכל רקוב נעוץ בין שיניהם, דלתות שירותים שמתנודדות בחריקה על צירן, מיטה, מזרן, שמיכת צמר עבה יחסית, כיסוי ראש וכרית.
במרווח שהולך וצר בין אסיר לקבצן יש להם הזכות לבצע פעולות לא חיוניות אחרות: לאיים בעזיבת המחלקה, לבלוע מזון מקולקל שמעורר בחילה, להקיא, לבקש אש לסיגריה, להכעיס את הצוות המטפל, להסס לספר את קורותיהם שלפני האשפוז לפי סדר הזמנים, להצית את המחלקה.

* לו רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש מאיתנו לצלול אל תוך תמונה שבה נראה חולה עירום למחצה מחובר לקיר באמצעות מתקן דמוי חבית סביב רגליו, מפרקי ידיו כפותים והוא מרוסן על ידי קבוצת משגיחים. טבעת ברזל חסונה נכרכת סביב צווארו, ממנה נמשכת שרשרת קצרה דרך טבעת שמחליקה מעלה־מטה על מוט ברזל שנעוץ בתוך הקיר. סביב גופו מוט ברזל חזק, בכל אחד מצידי המוט בליטה מעגלית המותאמת לכל אחת מזרועותיו, מצמידה אותן קרוב לצידי הגוף.
לו רק היה יכול לספר את מה שראו עיניו היה מבקש מאיתנו לדמיין אישה מוארכת פנים, אישה מוגזמת מוכת מאניה, ולה תנועת זרוע קדמית לא רצונית ואצבעות זרוע ארוכות יתר על המידה, מתייסרת בסבלה בלי לומר מילה, ממלמלת, לפרקים אף תולשת את שערות ראשה עד זוב דם, שורטת אנשים ודברים ולפתע בוכה או צוחקת, מקיפה את עצמה ביגון שהולך ומתגבר.

 

 

עידן צבעוני, "הרשתית", אפיק, 2019.

.

 

 

» במדור מודל 2020 בגיליון המוסך הקודם: פרק ראשון מתוך "הטירה" לקפקא, תרגומה האחרון של נילי מירסקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן