ביקורת שירה | ציפור אדם על גג

"הספר עוסק בניסיון לאתר משמעות בסחרור המתמיד של התוהו, לאחוז בדבר־מה יציב בעצמי המתערבל, לעיתים בהקשר רגשי נואש ולעיתים תוך התמסרות ליסודות הנחווים כמכילים, כמו ים, שמיים, מגע אנושי חולף, ובעיקר – כתיבה." צביה ליטבסקי על ספרו של שגיא אלנקוה, "דרך כריכה ריקה"

הילה ליזר בג'ה, מבנה תודעה, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 2015

.

ציפור אָדָם על גג: על "דרך כריכה ריקה" לשגיא אלנקוה

מאת צביה ליטבסקי

 

האוקסימורון הנוצר בין כותרת ספרו של שגיא אלנקוה, "דרך כריכה ריקה", לבין כמאה עמודי השירה הכרוכים בספר, רובם ככולם רבי משמעות, מטלטל את הקוראת בנקודת המוצא הראשונית. מצד שני, המילה "דרך" משַווה לו תנועה. שירי הספר זורמים כביכול דרך מרחב ריק, אם כי תחום, ובתוך כך מבקשים בחשאי מן הקורא לזרום אף הוא, לא להתקבע ולא לקבע הלך נפש או תפיסה חד־משמעית.

הצילום על הכריכה – ערמה אקראית של שברי זכוכית וקרעי בד – משקף בעיניי משמעות דומה. למרות הסטטיות הבלתי נמנעת של תמונה באשר היא, נוצרת בין מרכיבי הערמה תנועה פנימה והחוצה, מעלה ומטה. מתוך חיפוש המשמעות, הבלתי נמנע אף הוא, תר המבט אחר מבנים חדשים, נקודות תצפית חדשות ויחסים דינמיים ביניהם לסביבתם.

ואכן, הספר עוסק בניסיון לאתר משמעות בסחרור המתמיד של התוהו, לאחוז בדבר־מה יציב בעצמי המתערבל, לעיתים בהקשר רגשי נואש ולעיתים תוך התמסרות ליסודות הנחווים כמכילים, כמו ים, שמיים, מגע אנושי חולף, ובעיקר – כתיבה. אלא שהמתח האוקסימורוני, המצוי בלב ליבה של הכמיהה למימוש וליציבות, אינו מרפה; אין באפשרותו להרפות, באשר הוא אינסופי וכולל: "הַשִּׁיר מְבַקֵּשׁ / מָוֶת אִטִּי וּבָהּ / בָּעֵת מְבַקֵּשׁ לְהִצָּמֵד / לַקֶּצֶב, לַתְּנוּעָה / שֶׁמַּנְבִּיטָה אֶת הַדְּבָרִים / מִתּוֹךְ עַצְמָם. / הַשִּׁיר נִמְצָא הֵיכָן / שֶׁאֵין יוֹתֵר מָקוֹם לְשִׁיר." (מתוך [כיצד מילה סגורה בתוך עצמה]).

האוקסימורון, כגון זה המסיים את השיר, הוא עיקרה של החוויה הקיומית בספר, והוא מעורר בי התפעלות גדולה. "הפרדוקס הוא מסימני האמת", אמר מאן דהוא, ו"האמת" נתפסת כאן כְּמה שמבטל את הכלים העומדים לרשותנו בקליטת המציאות ובהתנהלות בה: זמן, מרחב, סדר, סיבתיות, וכל שמציעים הניסיון והשכל הישר. על פי כלים אלה, השיר יכול להימצא רק במקום שיש בו מקום לשיר, ולהפך, על דרך השלילה. וכיצד ניתן לבקש מוות ונביטה בעת ובעונה אחת? כל ניסיון לענות על שאלה זו, להסביר או לפרק את הפרדוקס, עולה בתוהו. ובספר זה מדובר בתוהו ממשי – נפשי, פיזי ולשוני – בהתאם לשני ההיבטים הקדומים של מושג הכאוס: ערבוביה או ריק. הפרדוקס, על כן, הוא "מקומה" של חווית התוהו, וכל עוד חוויה זו אותנטית, הרי האוקסימורון (המקבילה הלשונית למושג הפרדוקס) הוא הביטוי המכיל והעמוק ביותר של הזעקה למשמעות, שכמוה כזעקה להצלת חיים. ביטוייו, הזרועים בשפעה בדפי הספר, הריהם כחללים הנפערים בפשר ובלכידות של האמירה השירית מחד גיסא, ומאידך גיסא הם הם תמצית מהותה:

"וְהָאֲנִי יָרֵא אֶת גָּדְלוֹ הָרַב. / וְהָאֲנִי חָרֵד מִפְּנֵי קַטְנוּתוֹ הָרַבָּה."

"סֶדֶק בַּחוֹר הַגָּדוֹל / שֶׁקָּרוּי חוּץ."
"אִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר אֶת / רַכֶּבֶת הֶהָרִים שֶׁל הָאִטִּיּוּת / הַמְּשַׁוַּעַת."
"אֲנִי תַּחְבּוּלָה לִיצֹר אֲחִיזַת / עֵינַיִם מַמָּשִׁית לְגַמְרֵי /…"
"אֲנַחְנוּ הָהֶדֶף מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ"

החוטים המגשרים בין ביטויי הפרדוקס (שהם ה"חורים" בתחרה השירית), אלה העוברים בתחומי הריאליה החיצונית והנפשית, עוסקים בראש וראשונה בתהייה על אודות ה"אני": "אֲנִי נֶשֶׁר צָמֵא בְּשָׁמַיִם / צְמֵאִים", מנסה הדובר להעמיד לו, לאני, הגדרה כלשהי. אך בהמשך מוטל על הנשר "לְנַתֵּר / בְּנִתּוּרִים כְּבֵדִים", וההיגיון מורה שניתור יכול להיות רק על פני האדמה; וללא כל ניסיון ללכידות ציורית, מגדיר הדובר את עצמו בהמשך השיר כ"פֶּלַח קְלִפָּה סָגֹל שֶׁל / רִמּוֹן", ובסיום הוא עומד "לְהִמָּחוֹת / בִּמְשִׁיכַת מִבְרֶשֶׁת / אָבָק." (מתוך [אני נשר צמא בשמים]).

דומה שהנאמנות היחידה של הדובר נתונה לשאלה "מי אני?", ולא לפיתוח המטפורה או ליצירת תהליך מובנה כלשהו. וההגדרות, האקראיות כביכול הללו, יוצרות איי פשר בסבך הסחרור, תמונות רבות יופי ועמקוּת, כמו: "קִיקְלוֹפּ. / …. לִקְפֹּא בַּזְמַן, / לְגַל גָּדוֹל, / שֶׁנָּע בְּשַׁבְרִיר / שְׁנִיָּה / כִּבְמֵאָה מֵאוֹת שֶׁל / יוּבַלִּים. / לְהַשְׁקִיט מְעַט / אֶת כַּעֲסוֹ" (מתוך [קיקלופ]). אף כאן הזמן מצוי במעמד פרדוקסלי, וכן דימוי הקיפאון לגל. המתח הנוצר מתוך כך הוא המעצים את הדמות הפראית של הענק המיתי, העומד, עקור עינו היחידה, מול הים ומשלח את זעמו חסר התכלית אחר ספינתו של אודיסאוס.

וכמה עוצמה ובדידות והכרת־עצמו כאחד מצויים בפנייה אל המתים ש"יוֹדְעִים / אֶת הָעֲמֻקִּים / בְּמַאֲוַיֶּיךָ … לֶחֶם יוֹמָם הוּא / הַנִּשְֹגָּב".

ובשיר "פרנויה", בדרך אל הגדרה עצמית נוספת, ניצב בתוכו "הוא" כלשהו המפעיל אותו, מעניק לו אותות חיים ומוות: "אֵילוּ קְבָרִים הוּא מְרַפֵּד / בִּי? / … מַקְפִּיא אוֹתִי בֵּין רֶגַע לְרֶגַע / … / מִשְׁתַּמֵּש בִּי לְחַלֵּל נְעִימָה / שֶׁמִּתְנַגֶּנֶת בִּי בִּפְנִים, / וַאֲנִי אֵינִי שׁוֹמֵעַ. / זִכְרוֹנוֹתַי, יְדִידַי, שַֹרְעָפַּי / כֻּלָּם דָּגִים. / אֲנִי בְּרֵכַת דָּגִים וְהוּא / דַּיָּג. / אֲנִי צִפּוֹר אָדָם / עַל גַּג." (הסיום מהדהד את הפסוק "ואהיה כצפור בודד על גג", תהילים קב 8). גם כאן, היעדר האינטגרציה בין השדות הסמנטיים השונים (קברים, חליל, בריכת דגים, ציפור…) הוא בעל משמעות לעצמו. בצד הניסיון להיאחז ביֵש כלשהו קיימת הבחירה להיגרף שוב ושוב אל התפרקות והתרוקנות. עם זאת – וזוהי חוויית הקריאה המופלאה – אני הקוראת, או הדמות הפנימית הצופה בדובר, יש בכוחה להכיל את התוהו, ולהודות על החירות שלא לתחוֹם ולקבֵּע אותו, ולאבד בכך ממרחבי המעוף "בשמיים הצמאים", הגם שהוא כרוך במצוקה.

אחד השירים היפים בספר מתחיל אף הוא בניסיון כושל של הגדרה עצמית: "אֲנִי גּוּף וְגוּף אֵינוֹ / אֲנִי." מעבר לקרבה הצלילית ולהיפוך המשמעות בין "אֲנִי" ל"אַיִן", ההגדרות הבאות (או שמא המשאלות) בנויות תחבירית כמושאים ללא נושא ונשוא. עיצוב זה מעמיד אותן כתלויות באוויר: "הֵחָלְצוּת מִקַּשְׁיוּת קָרָה שֶׁל מִלִּים. /…/ הִתָּלוּת בְּקוּרֵי הֶעָסִיס, קוּרֵי לֶשֶׁד זַךְ / שֶׁבֵּינְךָ לְבֵין אֵינוּתְךָ." אֵינות־אני זו, הכוללת את שני קצוות העצמי – הסובל והאקסטטי (אקסטזה ביוונית פירושה יציאה מן העצמי), מוגדרת בשיר "טְרוּף נפש" דרך ציוני מקום ריאליים וציורי לשון עזים ויחידי סגולה: "הַכֹּל בִּי עָשָׁן / וּמִשּׁוּם שֶׁאֲנִי דַּק כְּמוֹתוֹ. / אַנִי שׁוֹלֵחַ יָד, לְלֹא מַאֲמָץ / עַד הַמִּזְרָקָה, עַד הַכּוֹכָבִים, עַד כּוֹס קָפֶה / הָפוּךְ בְּמֶקְדוֹנַלְדְ'ס בַּקַּנְיוֹן. / וְאִם אֲנִי נָע בְּקַצְווֹת הַדְּבָרִים, וְנִשְׁבְּרוּ / לִי כָּל הָעֲצָמוֹת, בְּלִי שֶׁתִּשָּׁבֵר עֶצֶם / אַחַת, הֲרֵי נְשִׁימָה שֶׁלִּי מַגִּיעָה כִּמְעַט עַד / שְׁכוּנַת בֵּית אֱלִיעֶזֶר בַּחֲדֵרָה."

נוף מדברי מצטמצם אל החדר, אל גופו של השוכן בו, מתפשט בנפשו, והשיר אינו אלא מאחז מפוקפק, תוך מצלול מופלא: "לְבוּשׁ הַמַּהֲמוּרוֹת שֶׁלִּי / הוֹלֵם אֶת גּוּפִי הַמְסֻלָּע […] / גִּבְעוֹלֵי פְּחָדַי מִשְֹתָּרְכִים בְּנוֹחוּת / בְּקִפְלֵי הַכְּתָלִים וּבַזָּוִיּוֹת. / מַעֲקֵה הַשִּׁיר הוּא מִין / מַעֲקֵה מוּעָקָה" (מתוך [לבוש המהמורות שלי]). וברוח זו, הפותחת את הפְּנים אל מרחבים של טבע ויופי, שיר שנושאו המשתמע הוא המוח: "מוּצָקוּת הַמִּבְנֶה / אָכֵן סְבוּכָה עַד מְאֹד, / וְיֵשׁ בְּכָךְ פֵּשֶׁר, / יֵשׁ כָּאן זִנּוּק, / יֵשׁ כָּאן טִפּוּס, / וּפֹארוֹת וְנוֹפֵי אִילָנוֹת" (מתוך [קישוריות בראש]), חיים וטבע. והביטוי העדין והנוגע ללב ביותר, החובק בתוכו את כל הנאמר עד כה: "נִדְמֶה לִי / שֶׁהֱיוֹתִי הִיא אַל מַגָּע […] / לִהְיוֹת. חֲרִישׁיִ. / אֲנִי מְחֻסְפָּס כֹּה בְּעִדּוּן, / עַד שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁיֵּף בִּי / רַק חֲלוֹמוֹת".

הכאב מהווה נוכחות מתמדת וטורדת מנוחה:

[…]
אַלְנְקָוֶה
מֵת
בְּתוֹךְ
הָאָרוֹן
הַשָּׁחוֹר
שֶׁהוּא
חַיָּיו
שֶׁהוּא
אַלְנְקָוֶה
עַצְמוֹ.

אינני זוכרת ביטוי תמציתי ורב־עוצמה כזה לחוויה של כאב: היפוכו המר של השם מ"אֶלנקוה" אל "אַלנקוה", ההתנכרות העצמית שבשימוש בגוף שלישי, המבנה הגרפי שורה–מילה, השובר את רצף האמירה, התפרקות ההבחנה בין פנים וחוץ, שהרי הדובר הוא הגווייה בארון והארון עצמו (והארון זוכה לגימור צורני בשם הסוגר ראשית ואחרית). רדוקציה זו של המוות לחיים, או של החיים למוות, מבטלת את ההבחנה המרכזית של חיינו.

תפיסה זו, על הפרדוקסליות חורכת הנשימה שלה, מופיעה באורח דינמי ומלא חיים בשיר המתייחס למרכיביה של תמונת מציאות כגרגרי חול, חתול שחור ודלי משחק סגול, שאינם אלא "מוֹתִי / שֶׁמְּרַשְׁרֵשׁ / וּמִזְדָּהֵר בְּאֵינְסְפוֹר / דְּמוּת וְצֶבַע. / מוֹתִי שֶׁנִּשְׁזָר טִפָּה טִפָּה בְּכָל זֶרֶם מַיִם. […] מוֹתִי שֶׁמִּזְדָּעֵק מִכָּל עֵבֶר" (מתוך [מרבד חול]).

בשוליה של חוויה מרכזית ועזה זו קיימות הגדרות מתונות יותר של האני, הנובעות ממגע עם הטבע: "לָחוּשׁ עַצְמִי כְּעֵין הַפִיקוּס, נְקֻדּוֹת חֹם / רְחָבוֹת וּשְׁטוּחוֹת בִּבְעֵרָתָם הַשְׁקוּפָה / שֶׁל הֶעָלִים הַקְרִירִים, נוֹטְפִים חַיִּים עֵצִיִים" (מתוך [לשם מה, לשם מה אני חושש]), או ממשאלה המופנית אל זולת בלתי מובחן: "לִהְיוֹת צֵל מֻשְׁגָּח, שֶׁנִּתֶּנֶת עָלָיו / הַדַּעַת" (מתוך [אני גוף וגוף אינו]). לעיתים זולת זה הוא חבר ממשי ומה רבה השמחה: "יוֹסִי יְדִידִי הִתְקַשֵׁר / וְהִזְמִין לְבַקֵּר", והוא "מיישר" את קווי העולם, ומרקיד את "רוּחַ הַחַיִּים, […] תְּזָזִיתִית, וְלִפְרָקִים מְלֵאַת חֵן […] / בְּמִין רִקּוּד שֶׁעָשֹוּי לְהַעֲתִיק / אֶת הַנְּשִׁימָה" (מתוך [כעץ השתול על פלגי מים]). וכרַצֵּי אור בסחרור התוהו מופיעים שני שירי אהבה ל"עלמה קטנטנה", ש"עֵינֶיהָ הֵן / מַחְצָב יָחִיד בְּמִינוֹ / מִמְּעָרָה קְטַנָּה / בְּהָרֵי הָאַטְלָס" (מתוך [עלמה קטנטנה]), ואליה מופנית הכמיהה הגדולה מהחיים עצמם: "אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהֵחָלֵץ מִתּוֹךְ / עַצְמִי וְלִשְׁכֹּן בְּתוֹךְ לִבֵּךְ. / שֶׁלְּתוֹךְ עֵינַיִךְ אֶמָּשֵׁךְ / גַּם מִקִּבְרִי" (מתוך [אני מבקש להחלץ מתוך]).

בנסיבות רגשיות אלה השירה אף היא, בניגוד ובתואם לשיר הפותח את הרשימה, "פַּנָּס שֶׁמְּסַיֵּר בְּגוּפֵנוּ בֶּן תְּמוּתָה". יתר על כן, השיר הוא היִלּוֹד האהוב, נקודת המגע עם זיכרון בלתי נמחה, שחייו, בניגוד לחיינו בני החלוף, חרוטים כאן "דרך כריכה ריקה" לעולם ועד: "הַשִּׁיר מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת נֶאֱהָב […] כְּתִינוֹק קָטָן. / תָּר אַחַר אַהֲבָה / גְּדוֹלָה, לֹא מֻשֶֹּגֶת. מִקְלַחַת מִימֵי / הַיַּלְדּוּת" (מתוך [השיר מבקש להיות נאהב]).

ובטרם סיום ברצוני להציג שתי דוגמאות נוספות ליכולתו השירית הנדירה של אלנקוה. הראשונה היא השורות: "לֵילוֹת אֲרֻכִּים / מְפֹרָרִים בֵּין בִּצְעֵי אוֹרָה". ניתן לראות בה (שוב) חיבור בין ניגודים: בין חשכה לאורה, בין חלל מופשט ("לילות") לקונקרטי, כשלמשמעות המילה "בצעים" (פיסות שבוצעים) נוספת הוראת "בִּיצה", כבצירוף החז"לי "בצעי מים", הוראה המעשירה חושית את התמונה במגע של לחות כלשהי ובהשתקפויות, מה גם שאותה אפלה לילית מקפת־כול מתפוררת אל תוך הממשי.

הדוגמה השנייה היא התמונה "כּוֹכָב רָפֶה, שֶׁמְּלַחֵךְ אֶת / הַשָּׁמַיִם", ובה מועתק מבטו של הדובר, ושל הקוראת, הרחק כלפי מעלה וממוקד בכוכב, גרם שמימי זעיר אך מאיר. התואר "רפה" מעניק לו מיד ממד אנושי, ואפילו ייצוג של האני השר. בשוליותו ובחולשתו "מלחך" הכוכב היחידי, כבקשה לקשר, לנתינה רגשית, את השמיים – ייצוגו של האינסוף.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך.

 

שגיא אלנקוה, "דרך כריכה ריקה", אבן חושן, 2019.

 

 

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: יערה שחורי על "עינה של האורקל" מאת אורית פוטשניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו