.
הסימוך
מאת שי שניידר־אֵילת
.
1.
את הסימוך שנתקבע בי בין שני גירויים שונים לכאורה, עוגת הפקאן והמוות, אני יכולה להסביר. נסעתי לפַנות דירה של נפטרת. מפעם שפינית חפציו של מת אחד ישובו המתים, על חפציהם, לבקשךְ. החשמל נותק; כל תכונת החיטוט במטלטליה הארציים של המנוחה – קבלות, שפתון משומש – נעשתה, אם כן, בעלטה וביד אחת, לאורו של פנס. כשיצאתי החוצה, ממצמצת, חציתי וישבתי בבית קפה. שם הונח לפניי פאי מהביל של אגוזי פקאן, שלצידו כדור קר, לבן, וכפית. וכך, משטעמתי, אפשר להסביר, נחקק בי התסמיך הזה: בין האבק, ערוּם על כריתה של אישה מתה במקום שהיה פעם ראשה, ובין העונג המזוגג שהסבה לי טעימה ממאפה חם, סוכרי, שהוגש לי זמן קצר אחר כך. מאז אותו עניין, שמתי לב, נתערבלו בי כל מיני גירויים הכרוכים בחיים, עם המוות וכל הכרוך בו. סימוכי פתע משונים – ריח חלב חם, למשל, והמוות, חיוכם של גברים־מלצרים והמוות, דרור על מסעד כיסא והמוות, וכן הלאה. מפעם שנסמך בךְ מת אחד, ימשיך המוות, בתוכך, להיסמך; ואף על פי כן ותוך כדי כך, יהיה עלַיךְ לטלפן אל חברת החשמל. להשיב את הזרם. לשוב אל הדברים באור מלא. לכבס את המצעים, לרחוץ ספל, לשתות לבדך בשמש מרפסת של אישה־אינה. הדרורים, קלים, ירקדו לפנַיךְ, יעופו ממך וישובו, יעופו וישובו, קלים.
2.
אם נסכים להביט במתים לאחר מותם, נבחין שפיהם, על פי רוב, פעור לרווחה לעומתנו. כבולען: לשון, שורות שיניים – ומה אנו עושים מן הבהלה? מפשילים שרוול חולצתנו, תוחבים זרוענו האחת אל פנים קרביהם – והנה הם מושחלים עד קצות אצבעותינו, כבובות פיתום של תאטרון. מכאן, אנו חופשיים להניעם כאוות נפשנו – ראשם המת, שפתיהם העזובות – להשמיע קולנו מבטננו בעדם, כאילו היה קולם. וכך, כשהם תלויים לנו על זרוענו, להתלוצץ, לדבבם כראות עינינו, לבדר קהל נעלם, מגחך. טוב לזכור כי אלו אינן אלא שיחות רפאים עם בובת סמרטוט שנתרוקנה. הרי ביום מן הימים גם בקרבינו אנו תיתחב זרוע מופשלת, מבוהלת עד קצות האצבעות.
3.
כאילו לא די במוטל עלינו מצידם של החיים, עכשיו גם זו, דירת מתים, על חדריה הנטושים, שעלינו לפנות. המסודרים בבני אדם, בלכתם יותירו תוהו. מגירות על מגירות של הכרעות מדכדכות: קרקרים, משחה, גרבון – מטלות, כיתות רגליים – ותוך כיתות, משאלת לב. אולי המסתלקים, היכן שהוא, בעבורנו, הותירו אחריהם הסבר, ביאור בעומק הגבבה. איזה דבר, כתוב בכתב ידם על פתק, רימוז לפשר היעלמם. ולא: שרבוט. חישוב סתמים, פנקס מכולת. רישום רפה, שומם, של מצרכים. לבסוף, על השידה לצד שעון, נמצאת לך שארית מחברת. ובתוכה, בעט, ביטוי: to draw the line. בכתב ידה, ותרגומו, למתוח קו או גבול – בין הדברים שנתערבו בךְ, מבלי שנתכוונת. נותר לתלוש את הנייר. לצאת, להשליכו אל רוח המרפסת. קרוע להביט בו, ממך והלאה, מעופף.
שי שניידר־אֵילת, השתתפה בכיתת השירה של הליקון בשנת 2014. שירים ופרוזה קצרה פרי עטה פורסמו בכתבי עת רבים, בהם גרנטה, עירובין, הליקון, עיתון 77, צריף ופטל, בעיתון הארץ וידיעות אחרונות, ובגיליון 22 של המוסך. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק־הליקון) ראה אור ב־2019.
» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: שלושה סיפורים מאת אפרת מור מילמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
