.

משפחה

יעל דין בן־עברי

.

אימא שלי למדה גרמנית רק משלושה אנשים בילדותה. הם עמדו מולה וכיסו בגופם את הארץ. דרך השפה הסתננו מראות של אור ושמש ישראלית. הבית הקטן בתחתית חיפה, במישור הישר שליד בת גלים, ליד הים אך רחוק מאוד עד כדי אובדן תקווה, היה תמיד דחוס. הם גרו שם כפי שהיו גרות אז כל המשפחות. אימא, אבא, שני ילדים וסבתא. רק היא מבין הילדים שמעה את הגרמנית ודיברה. אחיה שמע את הגרמנית אך לא דיבר. יש לו עיניים כחולות־כחולות והכחול נראה תמיד כשקוף על סף ההתנפצות, אבל הוא לא דיבר גרמנית אף פעם. אבל אימא שלי למדה גרמנית, רק כי רצתה לדבר עם סבתא שלה, שעזבה את גרמניה אחרי ליל הבדולח ולא דיברה בכלל עברית. היא הייתה אישה גדולת גוף ואני זוכרת אותה ליד דלת הכניסה, ישובה על שרפרף ירוק מעץ שהיה רק שלה. גם אני רציתי לשבת על השרפרף, אבל רק הטטה ישבה עליו ליד הדלת.

איך אפשר ללמוד שפה שלמה רק משלושה אנשים? שפה שלמה אני אומרת לכם. דקדוק ספציפי וזר בשלושה קולות שמתרבים והופכים לארבעה. בחוץ זה לא היה ככה. בחוץ, איפה שהכול היה אמור להיות מוכר וחמים, התנהלה שפה אחרת, אולי נוקשה יותר בשמיעה. בחוץ דיברו שפה אחרת. הילדים היו משחקים בה, והיא שחתה בה כמו במי שלולית שהתחממה מהשמש, לרגעים נעים ולרגעים חם ומעופש. בפנים, בתוך שלושת החדרים והמטבח יְרוק הפורמיקה נזלה לה שפה אחרת, זרה. אני שמעתי אותה אך לא הבנתי. הייתי מסתכלת בסבתא הגדולה, בפנים הקמוטות שלה כמו הייתה שנים עובדת באדמה בשמש, בשיער הדליל המנופח במסרק שלה, בשמלות הבית הגדולות הפרחוניות, בשוקולדים שלא אהבתי שהייתה שולפת מהמחבוא מתחת למיטה. הייתי מסתכלת בסדרות המדובבות שזעקו גרמנית בסלון. ולא הבנתי כלום. רשמתי כמה מילים במחברת קטנה. כתבתי שם קטסה, מוּטי, הוּנד. כתבתי שם: איש בין דוייטשה בירגר. אימא שלי אמרה לי מה לכתוב ואת משמעות המילים ואני כתבתי ושיננתי. אחר כך למדתי גם דריימנישטן קופף, שאמר רק "אל תבלבלו לי את המוח" ועורר אצלה צחוק, אני חושבת. אבל לא שמעתי גרמנית. כלומר שמעתי, אבל לא יכולתי להבין כלום. במטבח ישבו סבא וסבתא שלי אל מול דלפק האכילה הקטן ואכלו צהריים בשקט על כיסאות פורמייקה לבנים עם דוגמת סדקים אפורה.

"כשאימא שלי הייתה מגישה לנו עוף בצהריים, אבא וסבתא היו תמיד מקבלים את החלק הלבן, את החזה," סיפרה לי אימא כמה פעמים, כאילו שכחה ונזכרה בכל פעם שוב. "תמיד רציתי את זה, למרות שזה החלק הכי יבש, אבל זה תמיד נראה כל כך מפתה בצלחת שלהם."

בסופו של דבר אימא שלי התהלכה בארץ ישראל, שחומת עור ומקורזלת שיער. איש לא חשב שהיא מבינה או יכולה לדבר גרמנית, אבל היא יכלה, אפילו יידיש. כי היא רצתה, היא אמרה לי, היא רצתה לדבר עם סבתא שלה וזו הייתה הדרך היחידה. "אם לא הייתי מדברת גרמנית לא הייתי יכולה לדבר עם סבתא שלי," שגרה איתם באחד מהחדרים השקטים של הבית.

סבא שלי הגיע בכלל מרומניה. הוא לא גדל עם גרמנית. הוא ידע רומנית, אני חושבת, ועברית. אבל הוא למד גרמנית. "כי זה מה שדיברו בבית. הסבתא שלי דיברה גרמנית והוא היה צריך לדבר איתה. היא החזיקה אותם. היא הביאה את הכסף ופתחה את העסק. הוא היה חייב ללמוד לדבר איתה," הסבירה לי פעם. הייתי מופתעת, באמת. ידעתי הרבה דברים באותו השלב ושום דבר מהדרך שבה התנהלו הדברים לא היה בעל היגיון בעיניי. טטה הייתה אישה חזקה. היא החזיקה אותו בביצים. היא החזיקה אותם בביצים. אבל לא היה בזה היגיון בעיניי באותו הזמן, ששני אנשים בבית אחד ילמדו בגלל אישה אחת שפה זרה. אימא שלי אהבה את סבתא שלה, אבל הוא שנא אותה.

מה הייתה הגרמנית בבית בתחתית חיפה אם לא שפת אם. היא הייתה שפת סבתא. היא דילגה על האם והלכה עמוק יותר. טטה הייתה זמרת אופרה חובבת בגרמניה. הייתה לה ולבעלה חנות בגדי גברים יוקרתית שהיום היא פיצרייה או עסק אחר למזון מהיר. היא לקחה את בעלה, את הילדה ואחר כך דרך סיביר הביאה גם את ההורים שלה לסין, שם למדה בתה בבית ספר אמריקאי. אפשר להקיא מכל השפות האלה. כמה שפות שמעו האנשים האלו במסע הארור הזה מהבית אל מקום אחר, שהוא לא בית ולא יהיה בית. הם שמעו ולא עיכלו, לא למדו לדבר בהן. הילדה ידעה גרמנית, יידיש, אנגלית ואחר כך עברית, אבל תמיד כתבה בשגיאות כמו ילדה קטנה. מוזר שיש לך סבתא שכותבת את השפה שלך בשגיאות כתיב ומדברת במבטא כבד שאת לא שומעת. כמו פזילה של חברה מאוד טובה, שאת לא רואה אבל זוכרת שהיא שם.

אימא שלי גדלה בבית שבו אבא שלה דיבר גרמנית עילגת־ישראלית עם אימא שלה וסבתא שלה, ושהיא למדה בו גרמנית כשפת סבתא. היא למדה גרמנית משתי נשים שהקיאו אותה כשפת אם, והיא בלעה אותה כאילו הייתה רעל שעליה להקיא בחזרה כדי להינצל. היום כשאנחנו הולכות ברחובות ברלין, שבה אני גרה, היא מדברת עם המלצרים בבתי הקפה ועם רופא הילדים שלנו. לפעמים היא צוחקת בגרמנית. אני קוראת את ספרי הילדים עם מילון, כדי לטפטף פנימה בטבעיות, כמו הילדים, את המילים הפשוטות ביותר של הצרכים הבסיסיים ביותר. בתי לימדה אותי איך מבקשים לעשות פיפי. את המילה הזאת אימא שלי לא ידעה.

כשלמדתי באוניברסיטה לקחתי קורס גרמנית כי הייתי חייבת. שנה שלמה שמעתי את המורה מדברת ולא כתבתי כלום. הקשבתי לתלמיד שלידי, שפטפט ללא הרף. אני לא זוכרת על מה דיבר. אני זוכרת את כיסוי הראש של המורה שממנו בצבץ שיער לבן פרוע ואת השערות הפרועות בצידי פיה כשחיברה עוד ועוד מילים לכדי מילים מפלצתיות ורבות אותיות. חשבתי שהגרמנית שקועה בתוכי וכשיגיע הרגע שארצה בכך היא תתעורר. אבל היא נותרה רדומה ואני נכשלתי בקורס. הקורס היחיד שבו אי פעם נכשלתי, רק כי השפה הארורה לא התעוררה. שנאתי אותה. שפה מאוסה, דוחה. לא רציתי לשמוע אותה ולא רציתי להוציא אותה בגרגורים מפי. הייתי בסופו של דבר די מרוצה, נדמה לי. עזבתי את התואר ולא שבתי. אף אחד לא יכול היה להכריח אותי ללמוד גרמנית.

עכשיו בתי בת שבע והיא קוראת וכותבת בגרמנית. היא מקריאה לי מהספר שקיבלה מהמורה כי עלתה ברמה, ומצפה ממני שאתקן אותה כשהיא הוגה לא נכון את המילים. אני מתקנת אותה אבל לא מבינה את הסיפור. זה סיפור לימוד קלאסי. מישהו אומר משהו למישהו, מישהו עושה משהו רק כי הוא מתחרז. אני לא מבינה. אני יודעת איך להגות את המילים נכון לפעמים, אבל אני לא מבינה מה היא מקריאה. אבל לעיתים קרובות אני מקשיבה לאנשים מסוימים שמדברים אליי בגרמנית ומבינה כל מה שהם אומרים. לא הייתי יכולה לחזור על מה שאמרו, אבל תמצית דבריהם שוקעת בי ומתגבשת בתוכי לטקסט קוהרנטי.

"היום במרפאה הבנתי כל מה שאמרה לי רופאת השיניים," אני אומרת לאימא שלי בגאווה. ואימא שלי גאה בי, נדמה לי.

אבל מה שלא נאמר היה חזק יותר ממה שנאמר. אם היה נאמר, אני לא יודעת באיזו שפה היה צריך להיאמר. לו היה נאמר בגרמנית לא הייתי מבינה אותו. הייתי שומעת ולא מבינה, ממש כפי שהייתי עד גיל שמונה־עשרה, כשהיו מונחים מולי במפוזר משפטים בעברית שהייתי אמורה, אך לא מסוגלת, לחבר לכדי פאזל הווייתי. והיום הייתי שומעת ומבינה, אך לא הייתי מסוגלת להשיב, ממש כפי שהייתי אחרי גיל שמונה־עשרה, כשהייתי מגיעה אל בית סבי וסבתי, כשטטה כבר מתה מזמן, סבי הגוסס בחדר השינה המוחשך ואני לא נכנסת לשם יותר, אפילו כשביקשו ממני להיפרד ממנו לשלום.

אני מדמיינת את אמי נכנסת אל הבית החשוך בקומת הקרקע בתחתית חיפה. מול הבית מסודרים בשורות שיחים מרובעים. מתחת לבית נמצא מת, כשהייתי ילדה, אחד מילדי השכנים הזקנים, נרקומן מבוגר ושלדי, אחרי שצחנה עלתה מבין עמודי היסודות. סבי עומד בחלון המטבח בלא חולצה. בבית מסתובבת שפה זרה. היא איננה יוצאת החוצה. איש לא מדבר בה בחוץ. איש לא מבין אותה. איש לא שומע. את המילים הבסיסיות של הצרכים איש לא לימד אותה.

 

יעל דין בן־עברי, מתגוררת בברלין. פרסמה ספר שירה, ״ממד רפאים של מה שהיה פעם בית״ (הוצאת עמדה, 2014), ספר פרוזה, ״אנשים שבקיר״ (ידיעות ספרים, 2017), ולאחרונה ראתה אור הנובלה ״גלעד״ (ידיעות ספרים, 2019). סיפור פרי עטה, "מקבצי הנדבות", התפרסם בגיליון 37 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "שני גושי בשר ביבשות אחרות", סיפור קצר מאת נועה לקס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מורן בנית

פרידה

כָּל הַיָּמִים שֶׁמֶשׁ, וְאֵשׁ בּוֹעֶרֶת
רָקַדְתִּי סְבִיבֵךְ אֶת רִקּוּד הָאֵלוֹת
…………………………………….כֵּיצַד רָקַדְתִּי
עוֹלָה בְּלֶהָבוֹת

 

אמריקה

בַּחֹרֶף הַגָּדוֹל הִצְטָרַפְתִּי לַקִּרְקָס. שָׁלַפְתִּי קַרְדִּינָלִים אֲדֻמִּים
מִן הַשַּׁרְווּל
……………לוּ יָדַעְתְּ כַּמָּה יָפֶה הוּא הַקַּרְדִּינָל
צִפּוֹר שֶׁלֹּא נוֹדֶדֶת לְעוֹלָם

דמסקוס, מרילנד, 2017.

 

מורן בנית, בעלת תואר שני בספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחרונה השלימה עבודת דוקטורט על יצירתה של רונית מטלון. מלמדת בבר אילן. שירים פרי עטה התפרסמו בכתב העת הליקון. מורה ליוגה ויניאסה.

.

.

נעמה יונג

•

יֵשׁ הָרוֹצִים
לִכְרֹת לָךְ פֹּארוֹתַיִךְ
לְהַשְׁלִיךְ פֵּרוֹתַיִךְ
שֶׁהִבְשַׁלְתְּ
בְּעָמָל
לְגַזְּמֵךְ
לְבּוֹנְ
זַאי.

 

חֵי מַר

מוּלָשׁ
מִתְגַּמֵּשׁ
נִשְׁקָע
נִפְצָע
מֻחְלָק
מְלֻטָּף
מֻרְטָב

נִ
..מְ
.ץ.שָׁ
……ךְ

 

נעמה יונג, בעלת תואר ראשון בספרות ושפה אנגלית וצרפתית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בעיתונאות מ־NYU. תרגמה 14 ספרים וערכה ספרי מודעוּת. פרסמה את ספר הילדים "הגיע זמן לישון" (הוצאת קוראים, 2008) ואת ספרי השירה "הווים" (פרדס, 2015) ו"כבשת הדבש" (פרדס, 2018). לצד הכתיבה עוסקת בבניית בתים, כקבלנית. שיריה ראו אור בעבר בגיליון 16 של המוסך.

.

.

יוני יחיאלי

קנאה

רַק לָךְ אֲנִי מְגַלָּה.
אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי, וְזֶה מוּבָן.
פַּעַם גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי.

מְכוֹנִיּוֹת פְּאֵר עוֹקְפוֹת אוֹתִי בַּכְּבִישׁ הַמָּהִיר
וּמִי יִתֵּן לִי אִשּׁוּר שֶׁגַּם אֶצְלִי דּוֹלְקִים
הָאוֹרוֹת הַגְּבוֹהִים,
שֶׁיֵּשׁ מִן הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם,
שֶׁהַצַּעַר שֶׁלִּי נִתְפָּס מְעַט בְּטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם
בְּדַרְכָּן מִן הֶעָנָן אֵל הַמִּדְרָכָה,
שֶׁהַהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁלִּי הָעֲצוּמָה, מַטְבִּיעָה
אֶת חוֹתָמָהּ עַל מְנוֹפִי נְמַל חֵיפָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה מִמַּעֲלֵה הָהָר.

וְזֶה הַכֹּל סוֹדִי
וּמֵבִישׁ,
וֶאֱנוֹשִׁי
וּמֻתָּר.

 

יוני יחיאלי, בת 30 מחיפה, עוסקת בחינוך חברתי. שיריה פורסמו בכתבי העת הליקון, מגפון ועלטה, וכן בגיליון 40 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ליאת מורבצ'יק, עמרי משורר־הרים ומאיה ויינברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

על "מחצית חביוני" לשני פוקר

מאת אורית נוימאיר־פוטשניק

.

שני פוקר מביאה אל קדמת הבמה רגש המוכר לי היטב, ואני יודעת שלא רק לי. זה רגש ראשוני ועז, מוכר ועיקש, ובכל זאת כה מעטה נוכחותו בספרות העברית. פוקר כותבת על האהבה והכמיהה של ילדה, נערה, אישה צעירה, אל המורה, אל בעלת בית הקפה, אל האישה במיטב שנותיה. מדובר בחוויה עזה, עזה מאוד. אני חושבת שלא אגזים אם אומר שעבור רבות (ואני בתוכן) מדובר בתשוקה, בנטיית הלב שאינה נמחית ואינה משתכחת בקלות, שאינה ניתנת לאפסון בארגז מצהיב לצד תמונות ישנות ויומני הנעורים, בעודך מפליגה בביטחון אל חייך הבוגרים. מדובר בתשוקה עיקשת שמוצאת את דרכה להתמחש שוב ושוב, שמסרבת להניח. מובן שיש אהבות רבות שמסרבות להניח לאוהבים המתייסרים. אבל כאן נדמה לי שטמון דבר־מה מובחן וייחודי מאוד. ובכל זאת כמה מעטים התיאורים של הרגש הזה שניתן להיאחז בהם (תמצאו אותם בעיקר בפרוזה וגם שם מעט, כל כך מעט), וכמה גדולה תחושת הרווחה וההקלה כשנמצא לך עוד קול שמדבר עלייך ואלייך, קול מבהיק כשל שני פוקר, בספרה מחצית חביוני.

פוקר מקדישה את הספר "לְמוֹרוֹתַי שֶׁרָאוּנִי בָּרוּר". אני מבקשת להתעכב רגע על הרגע הזה, על המבט שמוחלף לרגע, שעובר לאורך הכיתה בין המורה הבוגרת, המנוסה, לנערה, לאישה הצעירה, שהיא אחת מתוך המון (לא המון רב, המון קטן, אך עדיין המון). אבל מספיק שלרגע אחד, יחיד, המורה תיטיב לראות, תזהה משהו מהשונות, משהו מהזרות, משהו מהכמיהה האילמת, המתחננת, התלויה בה. הרגע הזה נחרט בעוצמה אירוטית עזה בנפשה ובגופה של הנערה. פוקר מיטיבה עד מאוד לתאר את הכמיהה למבט, לזיהוי, להכרה, ואת רעידת האדמה האילמת כשאלה מושגים ולו לרגע. היא יודעת להוציא את הרִגשה הזאת מאילמותה ולהסביר בדיוק רב את טיבה, ומדוע היא ייחודית כל כך לחלל הזה שבין מורה לתלמידה.

רַחֲבוֹת־אַגָּן, עַל מַה תִּתְיַסְּרוּ?
אֲפִלּוּ שִׂיאוֹ הַגּוֹאֶה
שֶׁל חֲלוֹם בְּהָקִיץ
אֵינוֹ חָזָק כְּמוֹכֶן; הוֹ מוֹרוֹתַי,
רְאוּנִי בָּרוּר, רְאוּנִי בָּרוּר,
רְאוּנִי בָּרוּר,

רַק מוֹרָה יְכוֹלָה לִרְאוֹתֵנִי
בָּרוּר כְּמוֹרָה.

(עמ' 42)

הלשון בקובץ השירים הזה יפה ומסחררת אך לעיתים גדושה מדי, מתחכמת מדי. לעיתים קשה לאחוז בזעקת התשוקה החשופה בתוך שובל המילים המתערבל. נדמה שהתשוקה נעלמת מאחורי תחכום יתר הנקרא לפעמים כעקר. אבל אני מבקשת לסייג את עצמי באותה נשימה. השירים קצביים מאוד, רהוטים, שוצפים וגועשים. הקול הוא קולה של הנערה המאוהבת, המשתוקקת. היא מדברת אל אהובתה ומבקשת, יותר מכול, להרשים, לזכות בתשומת הלב, להיות ראויה לה. היא מסתתרת מאחורי שצף המילים, מאחורי השנינות המחוכמת, מאחורי המקצב הדוהר (בשירה כמו בחיים עצמם, שאנחנו מסתתרות בהם פעם אחר פעם מאחורי השנינות, האינטלקט, רהב המילה). המשוררת מקפידה להסתתר כאילו אם יואט הקצב המסחרר יחזור האלם, תשתלט המבוכה, תיחשף התשוקה המבישה. ככל המשוררות, פוקר מבקשת לחשוף ולהחביא בו זמנית, אבל הפעם אני מבקשת לקרוא את השירים לא בעיניים פרשניות המתאמצות לקלף את השכבות ולפענח את הצפון בהן, אלא בעיני התלמידה, שיודעת מה יש לה להסתיר, כשותפה בעול המאמץ להרשים את המורה באמצעות יופיין השועט של המילים.

מחצית חביוני נקרא הקובץ; מצד אחד השירים בו אינם חביוניים כלל ועיקר, הם אחוזים מיניות שוקקת. אבל הם מקוננים על חוסר האפשרות של התשוקה להיות חבויה ומוסתרת, ממשיכים להתמקח על האחיזה בחביון, משחזרים שוב ושוב את רגע הפריצה ממנו, שכמו לידה, הוא נכפה עלינו, לא נבחר ולא נמנע, וכואב מאוד. הקריאה בקובץ משרה את התחושה שהרגע הזה אינו מסתיים לעולם ויש בזה מן האמת, אמת שפוקר מנסחת בדייקנות רבה:

אַךְ רַק מִי שֶׁלֹּא יְכוֹלָה
לְהַסְתִּיר בָּעֳבִי בְּשָׂרָהּ
אֶת רַעַד צָרְכָּהּ הַשּׁוֹתֵת,
זוֹכָה לְהִלָּכֵד נַעֲרָה.

(עמ' 19)

המשא ומתן, ההתמקחות כנגד הבגרות, החתירה אל החביון, מתוארות בכנות כאובה וחדה בשירים המתארים חזרה לבית ההורים בבגרות. עוד חוויה נפוצה ושגורה עד מאוד שכמעט אינה מוצאת לה ביטוי ספרותי שניתן להזדהות איתו ולשאוב ממנו נחמה:

שֵׁנָה אֵצֶל הַהוֹרִים לְאַחַר זְמַן רַב אֵינָהּ יוֹדַעַת לְהָכִיל
מַעֲשֶׂה שֶׁהִשְׁתַּבֵּשׁ
הַתְּהוֹם שֶׁנִּפְעֶרֶת, נִפְעֶרֶת מִן הַבַּיִת
עַד הַשָּׂדוֹת לַגֶּשֶׁר שֶׁמֵּעַל כְּבִישׁ שֵׁשׁ
וּבִמְסִלַּת הָאֲוִיר עָלוּ הַמִּלִּים
כְּאִלּוּ בִּקְּשׁוּ לִפְרֹץ אֶת הַתִּקְרָה.
בֵּין בַּת לְבֵין אָב, לְבֵין אִם לְבֵין בַּת
אֵין־סְפֹר תְּנוּעוֹת אֶפְשָׁרִיּוֹת עַל הַפְּלָנֶטָה,
אֲבָל הָאַכְזָרִית בְּאֶפְשָׁרוּתָהּ מִכֻּלָּן
הִיא תְּנוּעַת חֲזָרָה

("מעשה שהשתבש", עמוד 26)

הספר מסתיים במחזור השירים "מורתי" המוקדש למורות, אבל נפתח בשירים על סיפור של אהבה ממומשת, סיפור אהבה שנגמר.

אֵיךְ אַרְחִיב אֶת שְׂפַת הַנְּטִישָׁה?
אֵיךְ אַרְחִיב לִבִּי אֶל הָאִשָּׁה
אֲשֶׁר בָּגְדָה בִּי בִּשְׁנָתִי?

(עמ' 11)

הוא נפתח בנטישה, בבגידה. המשוררת אינה מסוגלת למחול לא לאהובתה הנוטשת ולא לעצמה, על הכמיהה והגעגועים. אבל עד מהרה מתגלה שהגעגועים, החסך שאינו מתמלא, הם תכונה אינהרנטית של הנפש. התשוקה מכילה בתוכה את חוסר מימושה, מחייבת אותו. "האם זה ניגון ההתמכרות?" שואלת פוקר. גם אני אינני יודעת לענות. אני יודעת שיש עוצמה גדולה מאוד בהימנעות, באי־המימוש, בתשוקה החותרת נגד עצמה, בהימצאות מתמדת על סף ממשותם של הדברים, על סיפו המתפקע של החביון. "אני רוצה להשתכן על סף דלתך," מצהירה המשוררת באוזני המורה האהובה. כמה מוכרת וכמה מכשפת היא התשוקה הזאת.

בשיר הפותח את הקובץ כולו מבכה פוקר את חוסר האפשרות של הפרידה:

אֵיךְ נֵלֵךְ וּמִכָּל אַבְנִית נִשְׁמַת־אִשְׁתֵּנוּ פּוֹנָה אֵלֵינוּ? אֵיךְ נֵלֵךְ
וְכָל פָּנַס־רְחוֹב מַזְהִיר אֶת בְּשַׂר עוֹרָהּ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהָאֲוִיר עָגֹל
כְּחַמּוּקֶיהָ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהִיא קָהָל יָחִיד וְרַב? אֵיךְ נֵלֵךְ וְגַעְגּוּעֵינוּ
לֹא רוֹגְעִים? אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל הַחַבָּלָה שֶׁל הָעֶדְנָה? אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל
הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל הַבְּרוּטָלִי? אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל הַחֹסֶר־כַּפָּרָה? (כַּפָּרָה,
פֶּלֶא טָבַע אֱנוֹשִׁי, הֲתָבוֹאִי עַל כַּנְפֵי זִכָּרוֹן אוֹ כַּנְפֵי שִׁכְחָה?)

("לכת", עמ' 7)

השיר הזה מלא פניני יופי אבל שיא כוחו לטעמי בהבחנה המדויקת, "וְהִיא קָהָל יָחִיד וְרַב". וכי מיהי האהובה, גם האהובה המשיבה לך אהבה לרגעים (שלאחריהם היא בוגדת ונוטשת), וביתר שאת האהובה הלא מושגת, האישה המבוגרת, המורה, בעלת בית הקפה? מי היא אם לא הקהל הרב הממלא את פנטזיות הילדות, קהל רב, אבל בה בעת אישה יחידה לחלוטין, הקהל היחידה האפשרית, האישה שבה את מאוהבת, שאת קרבתה את מבקשת, משחר היותך, מושא הגעגועים התמידיים, שאליה את מדברת תמיד, ללא קץ, בתוך ראשך.

 

פרסום הביכורים של שירי שני פוקר היה בגיליון 21 של המוסך. שיריה הופיעו גם בגיליון 44 של המוסך.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

.

שני פוקר, "מחצית חביוני", הבה לאור, 2019.

.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על ספרו של שגיא אלנקוה, "דרך כריכה ריקה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן