פרוזה | השפה הארורה לא התעוררה

"בבית מסתובבת שפה זרה. היא איננה יוצאת החוצה. איש לא מדבר בה בחוץ. איש לא מבין אותה. איש לא שומע." סיפור קצר מאת יעל דין בן־עברי

עידו מרקוס, פרט מהמיצב "וריאציות על ג׳יפג 1967", שמן על בד, 2017

.

משפחה

יעל דין בן־עברי

.

אימא שלי למדה גרמנית רק משלושה אנשים בילדותה. הם עמדו מולה וכיסו בגופם את הארץ. דרך השפה הסתננו מראות של אור ושמש ישראלית. הבית הקטן בתחתית חיפה, במישור הישר שליד בת גלים, ליד הים אך רחוק מאוד עד כדי אובדן תקווה, היה תמיד דחוס. הם גרו שם כפי שהיו גרות אז כל המשפחות. אימא, אבא, שני ילדים וסבתא. רק היא מבין הילדים שמעה את הגרמנית ודיברה. אחיה שמע את הגרמנית אך לא דיבר. יש לו עיניים כחולות־כחולות והכחול נראה תמיד כשקוף על סף ההתנפצות, אבל הוא לא דיבר גרמנית אף פעם. אבל אימא שלי למדה גרמנית, רק כי רצתה לדבר עם סבתא שלה, שעזבה את גרמניה אחרי ליל הבדולח ולא דיברה בכלל עברית. היא הייתה אישה גדולת גוף ואני זוכרת אותה ליד דלת הכניסה, ישובה על שרפרף ירוק מעץ שהיה רק שלה. גם אני רציתי לשבת על השרפרף, אבל רק הטטה ישבה עליו ליד הדלת.

איך אפשר ללמוד שפה שלמה רק משלושה אנשים? שפה שלמה אני אומרת לכם. דקדוק ספציפי וזר בשלושה קולות שמתרבים והופכים לארבעה. בחוץ זה לא היה ככה. בחוץ, איפה שהכול היה אמור להיות מוכר וחמים, התנהלה שפה אחרת, אולי נוקשה יותר בשמיעה. בחוץ דיברו שפה אחרת. הילדים היו משחקים בה, והיא שחתה בה כמו במי שלולית שהתחממה מהשמש, לרגעים נעים ולרגעים חם ומעופש. בפנים, בתוך שלושת החדרים והמטבח יְרוק הפורמיקה נזלה לה שפה אחרת, זרה. אני שמעתי אותה אך לא הבנתי. הייתי מסתכלת בסבתא הגדולה, בפנים הקמוטות שלה כמו הייתה שנים עובדת באדמה בשמש, בשיער הדליל המנופח במסרק שלה, בשמלות הבית הגדולות הפרחוניות, בשוקולדים שלא אהבתי שהייתה שולפת מהמחבוא מתחת למיטה. הייתי מסתכלת בסדרות המדובבות שזעקו גרמנית בסלון. ולא הבנתי כלום. רשמתי כמה מילים במחברת קטנה. כתבתי שם קטסה, מוּטי, הוּנד. כתבתי שם: איש בין דוייטשה בירגר. אימא שלי אמרה לי מה לכתוב ואת משמעות המילים ואני כתבתי ושיננתי. אחר כך למדתי גם דריימנישטן קופף, שאמר רק "אל תבלבלו לי את המוח" ועורר אצלה צחוק, אני חושבת. אבל לא שמעתי גרמנית. כלומר שמעתי, אבל לא יכולתי להבין כלום. במטבח ישבו סבא וסבתא שלי אל מול דלפק האכילה הקטן ואכלו צהריים בשקט על כיסאות פורמייקה לבנים עם דוגמת סדקים אפורה.

"כשאימא שלי הייתה מגישה לנו עוף בצהריים, אבא וסבתא היו תמיד מקבלים את החלק הלבן, את החזה," סיפרה לי אימא כמה פעמים, כאילו שכחה ונזכרה בכל פעם שוב. "תמיד רציתי את זה, למרות שזה החלק הכי יבש, אבל זה תמיד נראה כל כך מפתה בצלחת שלהם."

בסופו של דבר אימא שלי התהלכה בארץ ישראל, שחומת עור ומקורזלת שיער. איש לא חשב שהיא מבינה או יכולה לדבר גרמנית, אבל היא יכלה, אפילו יידיש. כי היא רצתה, היא אמרה לי, היא רצתה לדבר עם סבתא שלה וזו הייתה הדרך היחידה. "אם לא הייתי מדברת גרמנית לא הייתי יכולה לדבר עם סבתא שלי," שגרה איתם באחד מהחדרים השקטים של הבית.

סבא שלי הגיע בכלל מרומניה. הוא לא גדל עם גרמנית. הוא ידע רומנית, אני חושבת, ועברית. אבל הוא למד גרמנית. "כי זה מה שדיברו בבית. הסבתא שלי דיברה גרמנית והוא היה צריך לדבר איתה. היא החזיקה אותם. היא הביאה את הכסף ופתחה את העסק. הוא היה חייב ללמוד לדבר איתה," הסבירה לי פעם. הייתי מופתעת, באמת. ידעתי הרבה דברים באותו השלב ושום דבר מהדרך שבה התנהלו הדברים לא היה בעל היגיון בעיניי. טטה הייתה אישה חזקה. היא החזיקה אותו בביצים. היא החזיקה אותם בביצים. אבל לא היה בזה היגיון בעיניי באותו הזמן, ששני אנשים בבית אחד ילמדו בגלל אישה אחת שפה זרה. אימא שלי אהבה את סבתא שלה, אבל הוא שנא אותה.

מה הייתה הגרמנית בבית בתחתית חיפה אם לא שפת אם. היא הייתה שפת סבתא. היא דילגה על האם והלכה עמוק יותר. טטה הייתה זמרת אופרה חובבת בגרמניה. הייתה לה ולבעלה חנות בגדי גברים יוקרתית שהיום היא פיצרייה או עסק אחר למזון מהיר. היא לקחה את בעלה, את הילדה ואחר כך דרך סיביר הביאה גם את ההורים שלה לסין, שם למדה בתה בבית ספר אמריקאי. אפשר להקיא מכל השפות האלה. כמה שפות שמעו האנשים האלו במסע הארור הזה מהבית אל מקום אחר, שהוא לא בית ולא יהיה בית. הם שמעו ולא עיכלו, לא למדו לדבר בהן. הילדה ידעה גרמנית, יידיש, אנגלית ואחר כך עברית, אבל תמיד כתבה בשגיאות כמו ילדה קטנה. מוזר שיש לך סבתא שכותבת את השפה שלך בשגיאות כתיב ומדברת במבטא כבד שאת לא שומעת. כמו פזילה של חברה מאוד טובה, שאת לא רואה אבל זוכרת שהיא שם.

אימא שלי גדלה בבית שבו אבא שלה דיבר גרמנית עילגת־ישראלית עם אימא שלה וסבתא שלה, ושהיא למדה בו גרמנית כשפת סבתא. היא למדה גרמנית משתי נשים שהקיאו אותה כשפת אם, והיא בלעה אותה כאילו הייתה רעל שעליה להקיא בחזרה כדי להינצל. היום כשאנחנו הולכות ברחובות ברלין, שבה אני גרה, היא מדברת עם המלצרים בבתי הקפה ועם רופא הילדים שלנו. לפעמים היא צוחקת בגרמנית. אני קוראת את ספרי הילדים עם מילון, כדי לטפטף פנימה בטבעיות, כמו הילדים, את המילים הפשוטות ביותר של הצרכים הבסיסיים ביותר. בתי לימדה אותי איך מבקשים לעשות פיפי. את המילה הזאת אימא שלי לא ידעה.

כשלמדתי באוניברסיטה לקחתי קורס גרמנית כי הייתי חייבת. שנה שלמה שמעתי את המורה מדברת ולא כתבתי כלום. הקשבתי לתלמיד שלידי, שפטפט ללא הרף. אני לא זוכרת על מה דיבר. אני זוכרת את כיסוי הראש של המורה שממנו בצבץ שיער לבן פרוע ואת השערות הפרועות בצידי פיה כשחיברה עוד ועוד מילים לכדי מילים מפלצתיות ורבות אותיות. חשבתי שהגרמנית שקועה בתוכי וכשיגיע הרגע שארצה בכך היא תתעורר. אבל היא נותרה רדומה ואני נכשלתי בקורס. הקורס היחיד שבו אי פעם נכשלתי, רק כי השפה הארורה לא התעוררה. שנאתי אותה. שפה מאוסה, דוחה. לא רציתי לשמוע אותה ולא רציתי להוציא אותה בגרגורים מפי. הייתי בסופו של דבר די מרוצה, נדמה לי. עזבתי את התואר ולא שבתי. אף אחד לא יכול היה להכריח אותי ללמוד גרמנית.

עכשיו בתי בת שבע והיא קוראת וכותבת בגרמנית. היא מקריאה לי מהספר שקיבלה מהמורה כי עלתה ברמה, ומצפה ממני שאתקן אותה כשהיא הוגה לא נכון את המילים. אני מתקנת אותה אבל לא מבינה את הסיפור. זה סיפור לימוד קלאסי. מישהו אומר משהו למישהו, מישהו עושה משהו רק כי הוא מתחרז. אני לא מבינה. אני יודעת איך להגות את המילים נכון לפעמים, אבל אני לא מבינה מה היא מקריאה. אבל לעיתים קרובות אני מקשיבה לאנשים מסוימים שמדברים אליי בגרמנית ומבינה כל מה שהם אומרים. לא הייתי יכולה לחזור על מה שאמרו, אבל תמצית דבריהם שוקעת בי ומתגבשת בתוכי לטקסט קוהרנטי.

"היום במרפאה הבנתי כל מה שאמרה לי רופאת השיניים," אני אומרת לאימא שלי בגאווה. ואימא שלי גאה בי, נדמה לי.

אבל מה שלא נאמר היה חזק יותר ממה שנאמר. אם היה נאמר, אני לא יודעת באיזו שפה היה צריך להיאמר. לו היה נאמר בגרמנית לא הייתי מבינה אותו. הייתי שומעת ולא מבינה, ממש כפי שהייתי עד גיל שמונה־עשרה, כשהיו מונחים מולי במפוזר משפטים בעברית שהייתי אמורה, אך לא מסוגלת, לחבר לכדי פאזל הווייתי. והיום הייתי שומעת ומבינה, אך לא הייתי מסוגלת להשיב, ממש כפי שהייתי אחרי גיל שמונה־עשרה, כשהייתי מגיעה אל בית סבי וסבתי, כשטטה כבר מתה מזמן, סבי הגוסס בחדר השינה המוחשך ואני לא נכנסת לשם יותר, אפילו כשביקשו ממני להיפרד ממנו לשלום.

אני מדמיינת את אמי נכנסת אל הבית החשוך בקומת הקרקע בתחתית חיפה. מול הבית מסודרים בשורות שיחים מרובעים. מתחת לבית נמצא מת, כשהייתי ילדה, אחד מילדי השכנים הזקנים, נרקומן מבוגר ושלדי, אחרי שצחנה עלתה מבין עמודי היסודות. סבי עומד בחלון המטבח בלא חולצה. בבית מסתובבת שפה זרה. היא איננה יוצאת החוצה. איש לא מדבר בה בחוץ. איש לא מבין אותה. איש לא שומע. את המילים הבסיסיות של הצרכים איש לא לימד אותה.

 

יעל דין בן־עברי, מתגוררת בברלין. פרסמה ספר שירה, ״ממד רפאים של מה שהיה פעם בית״ (הוצאת עמדה, 2014), ספר פרוזה, ״אנשים שבקיר״ (ידיעות ספרים, 2017), ולאחרונה ראתה אור הנובלה ״גלעד״ (ידיעות ספרים, 2019). סיפור פרי עטה, "מקבצי הנדבות", התפרסם בגיליון 37 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "שני גושי בשר ביבשות אחרות", סיפור קצר מאת נועה לקס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו