בנה המפורסם ביותר של משפחת נבון, לפחות עבור רוב הישראלים, היה איש צבא, פוליטיקאי, ומחזאי לעת מצוא. מעבר להיותו הנשיא החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון ידוע בכך שהנגיש לקהל את תרבותם של צאצאי קהילות ספרד ועמל על שימורה. אבל יצחק נבון הוא רק האחרון שבבניה הגדולים של משפחת נבון – משפחה ששורשיה נמתחים עד גירוש ספרד ועל פי ההערכות מייסדיה הגיעו לירושלים כבר לפני ארבע מאות שנים. ואחד מבניה אף היה אחראי להנגשתה של ירושלים עצמה – ויזם את הקמת מסילת הרכבת בין יפו לירושלים.
אין לבלבל את יוסף ביי נבון עם יוסף נבון אחר – כבודו במקומו מונח – אביו של יצחק נבון. אנו נקפיד לכנות את גיבור סיפורנו בשמו המלא בצירוף התואר "ביי". זהו תואר כבוד עת'מאני שניתן לו בעקבות מפעלו הגדול שהביא את הקטר לירושלים.
גם יוסף ביי שלנו לא הגיע משום מקום. אביו היה נציג היהודים במועצה האזורית של ירושלים, ומכאן שגם לו היו מהלכים בקרב השלטון הטורקי. בחלוף השנים העמידה משפחתו, משפחת נבון, דורות של רבנים "ראשונים לציון", דיינים, פוסקי הלכה ומורים. גם אימו הגיעה ממשפחה ספרדית נודעת שעסקה במסחר, בבנקאות ובהשקעות. וכך, זכה יוסף הצעיר לחינוך מוקפד בצרפת ובשובו קיבל חלק בעסקיו של דודו המקושר שהיה קונסול פורטוגל בירושלים. אט-אט השתלב בפעילות לקידום היישוב היהודי בארץ ישראל – ראשית בירושלים ולאחר מכן גם במקומות אחרים. הוא סייע להקים שיכונים לעולי תימן שהגיעו לארץ בסוף המאה ה-19. הוא יזם הקמת שכונות בירושלים שמחוץ לחומות, בהן שכונת מחנה יהודה, שנקראה על שם אחיו הבכור.
יוסף ביי היה ללא ספק נציג של מה שקרוי בהיסטוריוגרפיה הציונית שלנו "היישוב הישן". אך הוא ובני משפחה נוספים ממשפחת נבון מייצגים שלב אחר של בניין הארץ, כמייצגי הקבוצה מבכירי היישוב הישן שפעלו להביא חידוש וקדמה לאוכלוסיה זו. הם "יצאו מן החומות" ושיתפו פעולה עם חלוצי העלייה הראשונה. יוסף ביי נבון, למשל, תיווך את עסקת הרכישה של קרקעות היישוב הערבי אומלבס, שעל אדמותיו קמה אם המושבות, פתח תקווה. הוא סייע לקנות גם את אדמות המושבה ראשון לציון.
ואחרי כל אלו, המפעל המשמעותי ביותר שבו נקשר שמו הוא הנחת המסילה שכבר הזכרנו לעיל. הרעיון להקים מסילת רכבת בין נמל יפו אל העיר הגדולה שבפנים הארץ לא היה חדש. בעל תואר אצולה אחר התעניין באפשרות עוד ב-1839 – היה זה סר משה מונטיפיורי. עם זאת, כשנעשו הצעדים הראשונים לקידום תוכניתו, נרתעו השליטים העת'מאנים מהתעניינות המעצמות הזרות בפרויקט וגנזו את הרעיון.
כמה עשורים לאחר מכן נכנס לתמונה יוסף ביי מכרנו. נוכח שינוי האינטרסים ושתדלנותו היעילה במסדרונות השלטונות באיסטנבול, הסכימו הפעם הטורקים להעניק לו את האישור המיוחל. יוסף ביי קיבל זיכיון להקמת המסילה למשך 71 שנה, והחל מיד בניסיון לגייס משקיעים. היה קשה למצוא מי שישקיע בפרויקט הסבוך, ובסופו של דבר מכר נבון את זיכיונו לחברה צרפתית שהחלה מיד בעבודות. הבנייה הסתיימה באוגוסט 1892, וכך תיאר בעיתונו אליעזר בן יהודה את האירוע המרגש:
כזכור, בזכות הקמת מסילת הברזל קיבל יוסף את תואר הכבוד העת'מאני ביי. גם ממשלת צרפת העניקה לו את אות לגיון הכבוד על מפעלו זה. אבל המשך הסיפור היה קצת פחות אופטימי. נסיבות שונות הביאו לכך שנבון פשט את רגלו ב-1894, שנתיים אחרי חנוכת קו הרכבת, ובהמשך עבר להתגורר בלונדון ובפריז, שם נפטר בשנת 1934, ולא שב עוד לארץ ישראל. עם זאת, מורשתו – מסילת הרכבת שלו – הייתה איתנו ממש עד השנים האחרונות, באותו תוואי לערך.
130 שנה חלמו תושבי מישור החוף על רכבת מהירה שתיקח אותם לעיר הקודש ירושלים בזמן סביר. אבל בשביל לחלום על רכבת שמגיעה לבנייני האומה (לתחנת יצחק נבון!) בתוך חצי שעה, צריך שתהיה רכבת. ולזה דאג איש אחד – יוסף ביי נבון – שכמו משה פעל ללא לאות להשגת המטרה, אך לא בדיוק זכה להגשים אותה בעצמו.
לארכיון יצחק נבון בפרויקט רא"י ולצפייה במסמכים נוספים העוסקים בפעילותו של יוסף ביי נבון, לחצו כאן.
לקריאה נוספת:
יוסף גלס, יוסף נבון ביי – מעורבותו בפיתוח ארץ ישראל בשלהי המאה הי"ט, קתדרה מס' 66, דצמבר 1992, עמ' 110-87
צבי אילן, קודמו של יצחק נבון, עיתון "דבר", עמ' 28, 27 ביולי 1979
כתבות נוספות:
החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת
הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים
