ביקורת שירה | הנערה המתאהבת במורָה

"פוקר מיטיבה עד מאוד לתאר את הכמיהה למבט, לזיהוי, להכרה, ואת רעידת האדמה האילמת כשאלה מושגים ולו לרגע." אורית נוימאיר־פוטשניק על "מחצית חביוני" מאת שני פוקר

חוה ראוכר, שירה, שמן על בד, 140X120 ס"מ, 2008

.

על "מחצית חביוני" לשני פוקר

מאת אורית נוימאיר־פוטשניק

.

שני פוקר מביאה אל קדמת הבמה רגש המוכר לי היטב, ואני יודעת שלא רק לי. זה רגש ראשוני ועז, מוכר ועיקש, ובכל זאת כה מעטה נוכחותו בספרות העברית. פוקר כותבת על האהבה והכמיהה של ילדה, נערה, אישה צעירה, אל המורה, אל בעלת בית הקפה, אל האישה במיטב שנותיה. מדובר בחוויה עזה, עזה מאוד. אני חושבת שלא אגזים אם אומר שעבור רבות (ואני בתוכן) מדובר בתשוקה, בנטיית הלב שאינה נמחית ואינה משתכחת בקלות, שאינה ניתנת לאפסון בארגז מצהיב לצד תמונות ישנות ויומני הנעורים, בעודך מפליגה בביטחון אל חייך הבוגרים. מדובר בתשוקה עיקשת שמוצאת את דרכה להתמחש שוב ושוב, שמסרבת להניח. מובן שיש אהבות רבות שמסרבות להניח לאוהבים המתייסרים. אבל כאן נדמה לי שטמון דבר־מה מובחן וייחודי מאוד. ובכל זאת כמה מעטים התיאורים של הרגש הזה שניתן להיאחז בהם (תמצאו אותם בעיקר בפרוזה וגם שם מעט, כל כך מעט), וכמה גדולה תחושת הרווחה וההקלה כשנמצא לך עוד קול שמדבר עלייך ואלייך, קול מבהיק כשל שני פוקר, בספרה מחצית חביוני.

פוקר מקדישה את הספר "לְמוֹרוֹתַי שֶׁרָאוּנִי בָּרוּר". אני מבקשת להתעכב רגע על הרגע הזה, על המבט שמוחלף לרגע, שעובר לאורך הכיתה בין המורה הבוגרת, המנוסה, לנערה, לאישה הצעירה, שהיא אחת מתוך המון (לא המון רב, המון קטן, אך עדיין המון). אבל מספיק שלרגע אחד, יחיד, המורה תיטיב לראות, תזהה משהו מהשונות, משהו מהזרות, משהו מהכמיהה האילמת, המתחננת, התלויה בה. הרגע הזה נחרט בעוצמה אירוטית עזה בנפשה ובגופה של הנערה. פוקר מיטיבה עד מאוד לתאר את הכמיהה למבט, לזיהוי, להכרה, ואת רעידת האדמה האילמת כשאלה מושגים ולו לרגע. היא יודעת להוציא את הרִגשה הזאת מאילמותה ולהסביר בדיוק רב את טיבה, ומדוע היא ייחודית כל כך לחלל הזה שבין מורה לתלמידה.

רַחֲבוֹת־אַגָּן, עַל מַה תִּתְיַסְּרוּ?
אֲפִלּוּ שִׂיאוֹ הַגּוֹאֶה
שֶׁל חֲלוֹם בְּהָקִיץ
אֵינוֹ חָזָק כְּמוֹכֶן; הוֹ מוֹרוֹתַי,
רְאוּנִי בָּרוּר, רְאוּנִי בָּרוּר,
רְאוּנִי בָּרוּר,

רַק מוֹרָה יְכוֹלָה לִרְאוֹתֵנִי
בָּרוּר כְּמוֹרָה.

(עמ' 42)

הלשון בקובץ השירים הזה יפה ומסחררת אך לעיתים גדושה מדי, מתחכמת מדי. לעיתים קשה לאחוז בזעקת התשוקה החשופה בתוך שובל המילים המתערבל. נדמה שהתשוקה נעלמת מאחורי תחכום יתר הנקרא לפעמים כעקר. אבל אני מבקשת לסייג את עצמי באותה נשימה. השירים קצביים מאוד, רהוטים, שוצפים וגועשים. הקול הוא קולה של הנערה המאוהבת, המשתוקקת. היא מדברת אל אהובתה ומבקשת, יותר מכול, להרשים, לזכות בתשומת הלב, להיות ראויה לה. היא מסתתרת מאחורי שצף המילים, מאחורי השנינות המחוכמת, מאחורי המקצב הדוהר (בשירה כמו בחיים עצמם, שאנחנו מסתתרות בהם פעם אחר פעם מאחורי השנינות, האינטלקט, רהב המילה). המשוררת מקפידה להסתתר כאילו אם יואט הקצב המסחרר יחזור האלם, תשתלט המבוכה, תיחשף התשוקה המבישה. ככל המשוררות, פוקר מבקשת לחשוף ולהחביא בו זמנית, אבל הפעם אני מבקשת לקרוא את השירים לא בעיניים פרשניות המתאמצות לקלף את השכבות ולפענח את הצפון בהן, אלא בעיני התלמידה, שיודעת מה יש לה להסתיר, כשותפה בעול המאמץ להרשים את המורה באמצעות יופיין השועט של המילים.

מחצית חביוני נקרא הקובץ; מצד אחד השירים בו אינם חביוניים כלל ועיקר, הם אחוזים מיניות שוקקת. אבל הם מקוננים על חוסר האפשרות של התשוקה להיות חבויה ומוסתרת, ממשיכים להתמקח על האחיזה בחביון, משחזרים שוב ושוב את רגע הפריצה ממנו, שכמו לידה, הוא נכפה עלינו, לא נבחר ולא נמנע, וכואב מאוד. הקריאה בקובץ משרה את התחושה שהרגע הזה אינו מסתיים לעולם ויש בזה מן האמת, אמת שפוקר מנסחת בדייקנות רבה:

אַךְ רַק מִי שֶׁלֹּא יְכוֹלָה
לְהַסְתִּיר בָּעֳבִי בְּשָׂרָהּ
אֶת רַעַד צָרְכָּהּ הַשּׁוֹתֵת,
זוֹכָה לְהִלָּכֵד נַעֲרָה.

(עמ' 19)

המשא ומתן, ההתמקחות כנגד הבגרות, החתירה אל החביון, מתוארות בכנות כאובה וחדה בשירים המתארים חזרה לבית ההורים בבגרות. עוד חוויה נפוצה ושגורה עד מאוד שכמעט אינה מוצאת לה ביטוי ספרותי שניתן להזדהות איתו ולשאוב ממנו נחמה:

שֵׁנָה אֵצֶל הַהוֹרִים לְאַחַר זְמַן רַב אֵינָהּ יוֹדַעַת לְהָכִיל
מַעֲשֶׂה שֶׁהִשְׁתַּבֵּשׁ
הַתְּהוֹם שֶׁנִּפְעֶרֶת, נִפְעֶרֶת מִן הַבַּיִת
עַד הַשָּׂדוֹת לַגֶּשֶׁר שֶׁמֵּעַל כְּבִישׁ שֵׁשׁ
וּבִמְסִלַּת הָאֲוִיר עָלוּ הַמִּלִּים
כְּאִלּוּ בִּקְּשׁוּ לִפְרֹץ אֶת הַתִּקְרָה.
בֵּין בַּת לְבֵין אָב, לְבֵין אִם לְבֵין בַּת
אֵין־סְפֹר תְּנוּעוֹת אֶפְשָׁרִיּוֹת עַל הַפְּלָנֶטָה,
אֲבָל הָאַכְזָרִית בְּאֶפְשָׁרוּתָהּ מִכֻּלָּן
הִיא תְּנוּעַת חֲזָרָה

("מעשה שהשתבש", עמוד 26)

הספר מסתיים במחזור השירים "מורתי" המוקדש למורות, אבל נפתח בשירים על סיפור של אהבה ממומשת, סיפור אהבה שנגמר.

אֵיךְ אַרְחִיב אֶת שְׂפַת הַנְּטִישָׁה?
אֵיךְ אַרְחִיב לִבִּי אֶל הָאִשָּׁה
אֲשֶׁר בָּגְדָה בִּי בִּשְׁנָתִי?

(עמ' 11)

הוא נפתח בנטישה, בבגידה. המשוררת אינה מסוגלת למחול לא לאהובתה הנוטשת ולא לעצמה, על הכמיהה והגעגועים. אבל עד מהרה מתגלה שהגעגועים, החסך שאינו מתמלא, הם תכונה אינהרנטית של הנפש. התשוקה מכילה בתוכה את חוסר מימושה, מחייבת אותו. "האם זה ניגון ההתמכרות?" שואלת פוקר. גם אני אינני יודעת לענות. אני יודעת שיש עוצמה גדולה מאוד בהימנעות, באי־המימוש, בתשוקה החותרת נגד עצמה, בהימצאות מתמדת על סף ממשותם של הדברים, על סיפו המתפקע של החביון. "אני רוצה להשתכן על סף דלתך," מצהירה המשוררת באוזני המורה האהובה. כמה מוכרת וכמה מכשפת היא התשוקה הזאת.

בשיר הפותח את הקובץ כולו מבכה פוקר את חוסר האפשרות של הפרידה:

אֵיךְ נֵלֵךְ וּמִכָּל אַבְנִית נִשְׁמַת־אִשְׁתֵּנוּ פּוֹנָה אֵלֵינוּ? אֵיךְ נֵלֵךְ
וְכָל פָּנַס־רְחוֹב מַזְהִיר אֶת בְּשַׂר עוֹרָהּ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהָאֲוִיר עָגֹל
כְּחַמּוּקֶיהָ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהִיא קָהָל יָחִיד וְרַב? אֵיךְ נֵלֵךְ וְגַעְגּוּעֵינוּ
לֹא רוֹגְעִים? אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל הַחַבָּלָה שֶׁל הָעֶדְנָה? אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל
הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל הַבְּרוּטָלִי? אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל הַחֹסֶר־כַּפָּרָה? (כַּפָּרָה,
פֶּלֶא טָבַע אֱנוֹשִׁי, הֲתָבוֹאִי עַל כַּנְפֵי זִכָּרוֹן אוֹ כַּנְפֵי שִׁכְחָה?)

("לכת", עמ' 7)

השיר הזה מלא פניני יופי אבל שיא כוחו לטעמי בהבחנה המדויקת, "וְהִיא קָהָל יָחִיד וְרַב". וכי מיהי האהובה, גם האהובה המשיבה לך אהבה לרגעים (שלאחריהם היא בוגדת ונוטשת), וביתר שאת האהובה הלא מושגת, האישה המבוגרת, המורה, בעלת בית הקפה? מי היא אם לא הקהל הרב הממלא את פנטזיות הילדות, קהל רב, אבל בה בעת אישה יחידה לחלוטין, הקהל היחידה האפשרית, האישה שבה את מאוהבת, שאת קרבתה את מבקשת, משחר היותך, מושא הגעגועים התמידיים, שאליה את מדברת תמיד, ללא קץ, בתוך ראשך.

 

פרסום הביכורים של שירי שני פוקר היה בגיליון 21 של המוסך. שיריה הופיעו גם בגיליון 44 של המוסך.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

.

שני פוקר, "מחצית חביוני", הבה לאור, 2019.

.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על ספרו של שגיא אלנקוה, "דרך כריכה ריקה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כאילו טבעה במה שכתבה

"היא הייתה רחוקה מהכול, אפילו מהזמן עצמו, כאילו לא הייתה אלא יד הכותבת בקדחתנות. את הוורד שהביא הניח הגבר באגרטל שמולה. האישה לא הסתכלה." סיפור קצר מאת הסופרת האיראנית מוֹנירוּ רָוָאניפּור, בתרגומם של ליאורה טמיר ותומר בן אהרון

צילה פרידמן, ללא כותרת, קולאז', 29X21 ס"מ, 2019

.

הסיפור העצוב של האהבה / מוֹנירוּ רָוָאניפּור

מפרסית: תומר בן אהרון וליאורה טמיר

 

"סעדי אינו הגבר שיתמודד מולך במשחק השחמט של אהבתך"
סעדי

 

זהו הסיפור העצוב של האהבה. סיפור שיחזור שוב ושוב כל עוד קיים כדור הבדולח של הזמן, כל עוד כדור הבדולח הזה אינו מתנגש במיני כוכבים מזמנים אחרים ונשבר. ואולי הזמן יתפוצץ בסופו של דבר מתוך עצמו, מפאת כל אותם סיפורים עצובים שחוזרים ונשנים וממלאים את כל נפחו; כשהזמן יעלה על גדותיו מרוב רגש, כאשר הוא יתמלא עד תום במרירות מוחנקת ובבדידות מזדעקת, מעטפת הבדולח שלו תתנפץ… אבל כל סיפור אהבה לבטח ימצא לו מקום בין הרסיסים הפזורים של כדור הבדולח הזה ויבנה לו זמן חדש משלו, ואולי יבוא יום שבו לא יישאר עוד דבר מהנצח ומכל מה שנברא ולא נברא, פרט לרסיסי הבדולח של הזמן המכילים כל אחד בקרבו גרעין של אהבה, גרעין מתוך הסיפור העצוב של האהבה. או אז יהפוך הזמן לאישה וגבר, רדומים בבועת זמן, ואולי לא יישאר ממנו אלא מקבץ של סיפורים בעלי סופים לא לגמרי זהים…

בגלל אותו סיפור, רבים מכירים כעת את האישה, ואין שום טעם לנקוב בשמה. זו אישה שגוללה את סיפורה שלה בסיפורים שכתבה. ויש גם גבר, שקיומו או היעדרו חד הם, שכן איש אינו מכיר אותו. והאופן שבו הכירו…. גם זה לא חשוב כל כך. הרי כשסיפור רוצה ללבוש צורה, הוא מוצא לו דרכים משלו: עבודה חדשה, סיפור שהוקרא, יצירה שפורסמה, זה לא משנה.

היא הייתה אישה פשוטה. פיה וליבה היו שווים. מילותיה תאמו לחלוטין את מחשבותיה ואת רגשותיה, ובכל הקשור לאהבה, היא לא האמינה ממש בכוחו של הזמן. האישה תמיד שכנה בתוך האהבה, ולא הייתה מאותן בריות שרגע אחד אוהבות ובבא שוכחות…
בפעם הראשונה שראתה את הגבר אמרה:

"אתה יפה מאוד, בוא נהיה חברים… אני בודדה נורא."

הגבר ישב בצידו האחר של השולחן, שערו לא מסורק ופניו לא מגולחות. הוא בחן את האישה וחיוך קלוש על שפתיו. הוא סקר את תנועותיה והתנהגותה והסיק שהיא עדיין ילדה, שאפשר לקחת אותה ולעשות ממנה סופרת.

אחרי שהגבר קרא את סיפוריה של האישה והעמיד פנים שהוא מתעניין ביצירתה, הוא אמר את הדברים שצריך לומר. ואף שלא אמר מילה על אהבה, הבינה האישה שאם תכתוב סיפורים טובים, הגבר יהיה שלה.

הימים חלפו, והגבר דבק בחיוכו הקלוש, שבעזרתו השאיר את הכול תלוי ועומד באוויר. גם האישה נותרה כשהייתה. היא הייתה נכנסת לחדר, מבלגנת את הספרים, הופכת את הספרייה, מפזרת את כל הניירות על השולחן, אוספת ושוב מפזרת…

בכל צעד מצעדיה של האישה ובכל מילה ממילותיה ניכר אי־שקט, ויום אחד, אחרי שהפכה את כל הדירה, התיישבה מול הגבר ואמרה:

"תן לי את היד כדי שאקרא לך את העתיד."

"עזבי, כשתהיי סופרת," אמר הגבר.

"אבל אני רוצה לקחת את היד שלך ולהחליק אותה על הראש שלי," אמרה האישה.

"למה?" שאל הגבר בחיוך.

"אני רוצה ללטף את הראש שלי עם היד שלך," אמרה האישה.

"משוגעת," אמר הגבר וצחק.

אך את ידו לא נתן לה.

אני כותבת את הסיפור הזה מהר־מהר כי אני מפחדת שמישהו יבוא, יתיישב על הכיסא שליד החלון, יביט בי וישאל: התקדמת בכתיבה? אני כותבת את הסיפור הזה הרחק מעיני העולם, אני לא רוצה שמישהו יקרא אותו לפני שהשלמתי אותו, והנה, אפילו את שמות המקומות איני מציינת כיוון שציון שמם של מקומות, ערים ובניינים לא רק יגזול ממני את הזמן שאין לי, הוא גם לא יפתור דבר, ודי שנדע כי האירועים האלה התרחשו בתוך כדור הבדולח של הזמן.

ובשביל אישה כמוה, שחיפשה מישהו שיאהב אותה, הזמן לא היה אלא מושג, לא היה מבחינתה שום הבדל בין שנייה לשנה, ובכל מקום שבו הייתה היא ניסתה לחתור אל ליבת הזמן כדי להגיע כבר אל הרגע שבו היא תראה אותו כגבר, ואת עצמה כאישה, ולא שום דבר אחר.

וכך, כשהתחילה את העבודה, היא כמו שאבה מתוך יסוד הווייתה כדי להפיח נשמה במילים; המילים כאילו נתלשו אחת־אחת מתוך נפשה ומתוך גופה. היא כתבה, מדי יום כתבה, סיפור אחר סיפור, וכולם סיפורי אהבה. והיה גם הגבר, שקרא את סיפוריה והנהן בראשו כי היה שבע רצון מיצירתו.

לפעמים הייתה קוראת לגבר סיפור שסיימה לכתוב ואז אומרת:

"אני עייפה, בוא נצא לסיבוב."

הגבר היה מניד בראשו בחיוך, והאישה ידעה שעדיין לא הגיע הזמן שבו יסכים הגבר להיראות לצידה בפומבי. היא הבינה את הריחוק; היא הייתה חסרת ביטחון לגבי כתיבתה. אז היא המשיכה. היא קראה והיא כתבה.

הזמן חלף, וספריה של האישה ראו אור בזה אחר זה. הגבר כילה את כל זמנו בקריאת ספריה, וכל יום הקדיש עוד ועוד מתשומת ליבו לאשה, או אם להודות על האמת, לגיבורת סיפוריה. הגבר היה בא ומתיישב בחדרה של האישה, והאישה הייתה מדלגת בלי הרף מנושא לנושא. לעיתים קרובות הייתה מדברת באופן מבולבל וחסר פשר, ופיזור הדעת הזה במילותיה רק הלך וגָבַר עד שהגבר לא הבין עוד מתי גיבורת הסיפורים מדברת ומתי האישה, שכן הפזמון החוזר בכל דבריה היה:
"אתה אוהב אותי?"

הגבר תמיד צחק בתגובה ואמר:

"כמה התקדמת?"

ולפתע הייתה מבינה, מתעשתת ומגישה לגבר את ידה, שעליה נותרו סימנים מהעט הכדורי ומהעט הנובע. העור התקשה, והגבר היה אומר:

"טוב, זאת העבודה…"

והאישה שוב הייתה שוקעת בכתיבה.

כמה זמן חלף, איזו תקופה, עד שנטמעו כל השינויים האלה בגופה ובנפשה של האישה? אישה שכאשר רק החלה לכתוב היו כל חושיה מופנים לדלת כי ציפתה לבואו של הגבר, שיקרא את סיפוריה, אך בהמשך פחדה שהדלת תיפתח ויבוא מישהו וירכון מעל העמודים המושחרים מרוב מילים.

לזמן מעולם לא היה תפקיד חשוב בחייה של האישה, ואילו היה נשתל גרעין, גרעין של אהבה, דבר לא היה יכול למחוק אותו. אבל אט־אט הבין הגבר שהאישה אינה מפגינה שום התלהבות, וכשקרא לה הייתה מפנה לעברו את ראשה לאט ובלאות, כאילו טבעה במה שכתבה. ניצוץ האהבה, הלהט הילדי, נעלמו מעיניה, אבל עיני הגיבורה שלה נצצו, ובמבטה הייתה אהבה, ובהתנהגותה גברה עוד ועוד אותה התלהבות ילדותית.

בכל יום קרא הגבר את הסיפורים. לפני שהתפרסמו ואחרי שהתפרסמו. והוא למד להכיר את האישה יותר ויותר – את האישה שבתוך הסיפורים. חש את עורה, חש את דמה.

כדי לדאוג שהאישה תוסיף לכתוב, ושהאווירה בסיפוריה תמשיך להיות אווירה של אהבה, היה הגבר מנגן לה, וכדי שתנועות ראשה וצווארה לא יהיו איטיות כל כך, היה סוחט לה מיץ פירות ודואג לה לאוכל, אבל האישה לא שתה ליבה אל מחוות החיבה האלה, רק כתבה, ויום אחד אמר הגבר:

"התעייפת, בואי נצא לסיבוב."

האישה ענתה לו בקול חלש ובמבט קפוא וסתום:

"אני לא יכולה, יש לי עבודה."

ולא באה איתו. היא גם לא התייחסה לביקורות ולכתבי העת שהתחרו זה בזה בכתיבה עליה. היא אפילו לא ידעה כמה עותקים מספריה הודפסו. את הלהט של הגבר, שעמד מולה והעיתון בידו, היא לא זיכתה ולו בתגובה הקלה ביותר. תנועותיה נעשו איטיות מיום ליום.

ויום אחד, כשהגבר הקיץ משנתו, צחק לעצמו. אף פעם לא צחק כך, ובטח לא לעצמו. הייתה לו הרגשה מוזרה. הוא נזכר בשנינויותיה של האישה. בתנועותיה הילדיות ובפזמון שעליו הייתה חוזרת בהתחלה:

"אתה אוהב אותי?"

הגבר שר לעצמו ומצא את עצמו נמשך אל האישה, ולבסוף הלך לחנות הפרחים, קנה ורד ובא אליה. האישה, כמו תמיד, הייתה שקועה בכתיבה. היא נראתה כמי שכותבת את המשפט האחרון בסיפור, רק ידה התנועעה, ושאר גופה היה כפסל עשוי אבן. היא הייתה רחוקה מהכול, אפילו מהזמן עצמו, כאילו לא הייתה אלא יד הכותבת בקדחתנות. את הוורד שהביא הניח הגבר באגרטל שמולה. האישה לא הסתכלה. מבטה היה נתון לדברים שהיא כותבת. גם עפעפיה לא נעו. ואז היא השלימה ככל הנראה את אותו משפט אחרון, כי הגבר ראה שהיא שמה נקודה וידה נחה ללא תנועה על גבי העמוד הכתוב. הגבר חילץ לאט את הדפים מתחת לידה. כותרת הסיפור הייתה: הסיפור העצוב של האהבה. הוא צחק. הוא נגע בכתפה של האישה, הביט בפניה ונדהם. האישה לא הייתה עוד אישה. היא הייתה מאובן של מילים, והגבר, כדי להיות בטוח בכך, טפח על כתפה, ולפתע אלפי מילים התפזרו על הרצפה, ובין כל אותם אלפי מילים ראה הגבר גם את אלה:

"אתה יפה מאוד. בוא נהיה חברים. אני בודדה נורא!"

 

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר (منیرو روانیپور), ילידת הכפר ג׳וֹפְרֶה שבמחוז בּוּשְׁהֶר בדרום איראן, פרסמה יותר מעשרה ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים וספרי ילדים. לאחר מהפכת 1979 אחדים מספריה – ובהם הקובץ ״אבני השטן״, שממנו לקוח סיפור זה – הוסרו מהמדפים ונאסרו לקריאה בארצה, בגלל העיסוק המפורש שלה ביחסי נשים־גברים באיראן ובפרט במצוקותיהן של נשים באזורים הכפריים. כתביה תורגמו לאנגלית ולשפות נוספות. רוואניפור מתגוררת כיום בארצות הברית.
ליאורה טמיר, מתרגמת מפרסית. בוגרת תואר שני מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בתחום הספרות הפרסית והפרסית־יהודית.
תומר בן אהרון, מתרגם מפרסית, אנגלית וצרפתית. בוגר לימודי תואר שני בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, בתחום לימודי איראן.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: פרקים מהרומן "שיווי משקל" מאת הסופר הנורווגי תורוולד סטן, בתרגומה של דנה כספי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | עקבות בשלג

"מטלון מציגה את האפשרות למסור סיפור באופן פרגמנטרי, חזרתי, ולא תמיד לינארי, כמו סיפור בעל־פה. קסם מיוחד צפון דווקא בטיוטה שלפנינו." כנרת רובינשטיין על "שלג", הנובלה מעזבונה של רונית מטלון

רונית מטלון (מתוך "סופרים קוראים", יוטיוב)

.

מאת כנרת רובינשטיין

 

הציור הירונימוס הקדוש של לאונרדו דה וינצ'י (1480 לערך) מעולם לא הושלם, ונותר בשלבי הכנה. בציור הלא־גמור, שבו נראה הירונימוס הגרום אוחז באבן, כנראה כדי להכות בה בחזהו, באות לידי ביטוי חקירותיו המדעיות של ליאונרדו בתחום האנטומיה, וכן שאיפותיו לצייר דיוקנאות שאינם לוכדים את מראהו של האדם בלבד, אלא מבקשים גם לחדור לפנימיותו ולשקף את הלך הרוח שלו. כתפיו של הקדוש, עצמות הבריח שלו וצווארו הנטוי בולטים בציור עד כדי כך שהם נראים כצילום רנטגן, ואילו איברים אחרים בגופו אינם זוכים – בשלב שבו הגיעה אלינו העבודה, בכל אופן – לרישום חודר המאפשר הצצה לקרביו של הקדוש והזדהות עם הסבל המפעפע בעורקיו.

 

לאונרדו דה וינצ'י, הירונימוס הקדוש

 

כפי שלאונרדו מיקד את תשומת ליבו בחלק העליון של הגוף, באיברים המכווצים והנוקשים המסמלים לדעתו את מוקד הייסורים והפגיעות, כך גם רונית מטלון, בנובלה הלא־גמורה שלג, כאילו צילמה בקרני רנטגן את רגע פגישתם המחודשת של דינה ועמי, שני נאהבים לשעבר, בניו יורק, לאחר שנים של פרידה. מטלון החלה לכתוב את שלג בשנים 2002–2004, ובשנותיה האחרונות שבה אל הנובלה, אך לא הספיקה להשלימה.

הפגישה המחודשת בין עמי לדינה מועצמת ומגוללת בקלוז־אפ איטי. מראיה של האישה מתואר לפרטי פרטים: המעיל הארוך, צעיף הקשמיר הלבן, הפוני השחור. כל קול ממופה עד לנימיו הדקים ביותר. המיית רגשותיהם של בני הזוג מובעים בדקדקנות ובווריאציות שונות בסצנה המכוננת של רגע הפגישה. מטלון חוזרת לסצנה בדיוק כפי שאירועים חשובים בחיינו שבים ומציפים אותנו: "יכולת לראות את זה עין בעין כמעט, לקרוא לתמונה שתקום ותתייצב, בכל רגע נתון, עד אחרון פרטיה." (עמ' 9)

לעומת סצנת הפגישה, המתוארת כמו דרך זכוכית מגדלת, מידע על זוג האוהבים ועל הרומן שניהלו במשך שנים נמסר במשורה. ידוע לנו שדינה, המתגוררת במנהטן, נשואה לגבר בשם אנטואן ויש להם בת, נדין בת החמש. עמי נשוי לרחל ומתגורר בישראל. דינה מבקשת מעמי לבוא לבקרה במנהטן, אך השאלות מה היא בדיוק רוצה ממנו ומדוע היא מבקשת ממנו כסף נותרות ללא מענה ומעידות על חלקיותה של היצירה.

הרומן בין דינה ועמי הפציע בסלון דירה מתפוררת בדרום תל אביב שבע־עשרה שנה לפני פגישתם המחודשת בניו יורק. דינה הייתה אז נערה מבריקה, אוטודידקטית, התגוררה עם אביה ונהגה לצטט ספרים שלמים בעל פה. עמי היה דוקטורנט צעיר, עבד למחייתו כעיתונאי וליווה מקרוב את אביה של דינה, מוריס, פעיל השכונות המזרחי. מוריס, לוחם הצדק החברתי והחולם הנצחי, הוא הראשון שמצליח לשבות בקסמו האישי את עמי בדירתו אפופת עשן הסיגריות, העמוסה ספלי קפה, עיתונים ועפרונות אכולים. מוריס מעניק לעמי את הכינוי "סלומון", שנהיה שמו, ועושה אותו לאחד ממקורביו. קודם התאהב עמי באב, ורק אחר כך בשלה אהבתו לבתו. הקשר החברי העמוק בין עמי למוריס לא עמד בצילו של הקשר הרומנטי שהתפתח בין עמי לדינה בת העשרה, אלא הפרה אותו: שלא כמו ביצירות פרוזה אחרות שקשר רומנטי עומד בהן למבחן עקב קשיים ומכשולים שמערימה המשפחה, בשלג מוריס הוא החוליה שבונה את מערכת היחסים בין בני הזוג, ובהמשך הופך להיות צלע הכרחית וחיונית במשולש מוריס־דינה־עמי. הנובלה מסופרת בהתכת תודעות, במאמץ להתחקות אחר מחשבותיו של האהוב ומתוך ניסיון למזג בין הסיפורים ולשקף את הפעפוע המתמיד בין שלוש הדמויות המרכזיות. היצירה נעה בין פרקי ניו יורק לפרקי הזיכרונות מתל אביב, ובעת הפגישה המחודשת בין דינה ועמי במנהטן, מוריס כבר אינו בין החיים ודינה נראית לעמי מעט שונה, משום שלראשונה הוא רואה אותה עומדת בפני עצמה, ללא אביה:

זה מה שהכה בך כשהיא עמדה אז בשלג, בבדידות לא נתפסת, חדשה: ההילה ההיא שהקיפה אותה שנים, הילת מוריס, התבקעה, נשרה. היא עומדת שם, מגוננת וחשופה כאחת בתוך השכבות של הלבן. שוב לא נראתה גדולה מדי או קטנה מדי, או שניהם בעת ובעונה אחת, אלא במידותיה. (עמ' 127)

 

שאלת פרסום יצירות של סופר שהלך לעולמו היא שאלה רגישה וסבוכה. אחד המקרים הידועים בהקשר זה הוא כמובן שאלת עזבונו של פרנץ קפקא, שהורה לחברו מקס ברוד להשמיד את כל כתביו, אולם הלה החליט לפרסמם, בשל ערכם הספרותי. לנובלה שלג היו ארבעה נוסחים, וכולם נמצאו במעטפה בשולחן הכתיבה של הסופרת המנוחה. בן זוגה לשעבר של מטלון, עמנואל ברמן, פנה לעורך דרור משעני ואמר לו שהמשפחה מעוניינת להוציא לאור את הנובלה, ונוסח אחד שלה נבחר ופורסם, בעריכתו.

עלילת שלג, בנוסחה הלא־גמור, אינה ממריאה, ולעיתים אף מקרטעת, אך בעיניי יש בפרסום הנובלה ערך וחשיבות להבנת מכלול יצירתה של מטלון, ולהשלמת התיאור העז של דמות האב מוריס, המשורטט בה בהשתאות מוקסמת אך גם בריחוק אירוני. מוריס הוא בן דמותו של פליקס מטלון, אביה של הסופרת, הידוע כמי שהשפיע עמוקות על זהותה כסופרת, ודמותו הופיעה גם בספריה זה עם הפנים אלינו (עם עובד, 1995), קרוא וכתוב (הספריה החדשה, 2001), וקול צעדינו (עם עובד, 2008).

אי־ליטושה של הנובלה שלג אולי מאפשר לנו להציץ אל אחורי הקלעים של מעשה הכתיבה של מטלון, לחשוף את עקבות ההשפעות הספרותיות על יצירתה. במסה ששמה "סבל קר מאוד", שפורסמה בקרוא וכתוב, הביעה מטלון את דעתה על השפעות הכתיבה של סופרים:

ההשפעה שעליה מעידים הכותבים, אותה נשיאת עיניים לעבר טקסט אחר, כותב אחר, איננה קו ישר העובר בין שתי נקודות: כמעט תמיד היא כרוכה בפרוצדורה רגשית ואינטלקטואלית מסובכת, שלא לומר מתעתעת. נדמה לי שההשפעות העזות והעמוקות ביותר של טקסטים על טקסטים אחרים, דווקא הן, כמעט לא משאירות עקבות בטקסט "המושפע". (עמ' 167)

בהמשך המסה מתארת מטלון עד כמה הסיפור "יום הולדת" מאת צ'כוב נחרט בזיכרונה והשפיע עליה. הסיפור מתאר את גוויעת מערכת היחסים בין בני זוג, שופט ויורשת עשירה, ששיאה בא לידי ביטוי בהפלה של עוברם המשותף. הבעל אכול הייסורים שואל את אשתו, "מדוע לא שמרנו על התינוק שלנו?" מטלון מעידה בהמשך המסה ששנים המשפט הקשה הזה "מסתובב לה בראש", והנה – הוא מצא את מקומו בנובלה שלג כמעט באותו הניסוח: "מה עשינו לתינוק שלנו? למה לא שמרנו עליו? למה לא התייצבתי מולך, מול עצמי?" (עמ' 98). דינה מענה את עמי ואת עצמה בשאלות, ובכל זאת, פרטים רבים איננו יודעים על ההפלה. איננו יודעים מתי התרחשה והיכן היא ממוקמת בהשתלשלות האירועים בין בני הזוג. ידוע לנו שלא מדובר בהפלה טבעית כמו בסיפורו של צ'כוב, אלא בהפלה יזומה, אך ממש כמו בסיפורו של צ'כוב גם בשלג ההפלה מייצגת באופן מטפורי וממשי את כישלון הקשר הזוגי בין דינה לעמי, את חוסר האפשרות להביא לעולם את פרי אהבתם, גם בגלל אופי הקשר האסור שקיימו (עמי נשוי לאישה אחרת) אך גם בגלל סיבות אחרות, שמטלון מנסחת באותה מסה:

"לשמור על התינוק", כשהדגש דווקא על הפועל "לשמור", הפך בעבורי למין תמרור אזהרה לאותה "הפלה", המעשה שאין ממנו חזרה, שמתרחש מעצמו כאילו, לא בעטיים של איזה זדון או כוונה רעה, אלא ככה, בבלבול של החיים, באותה מיקריות מטושטשת, צ'כובית כל כך, שמוחקת הבחנות בין עיקר לתפל, בין חשוב ללא חשוב…" (קרוא וכתוב, עמ' 170)

סצנה אחרת בשלג שנחשפות בה ההשפעות על סגנון כתיבתה של מטלון, היא כשדינה הנערה קוראת לעמי בהטעמה פרק מתוך הספר החייל הטוב מאת פורד מדוקס פורד, ספר שלדבריה קראה עשרות פעמים, עד שדפיו התפרקו. וכך בציטוט מפוֹרד:

וכשמשוחח אדם על פרשייה – על פרשייה ארוכה, עצובה – הרי הוא חוזר לאחור, הרי הוא מתקדם לפנים. הוא נזכר בדברים ששכח ודווקא אותם הוא מסביר בפרטי פרטים, משום שהוא רואה ששכח להזכירם במקומות המתאימים, וייתכן שהשמטתם הביאה לרושם מוטעה. אני מנחם את עצמי במחשבה שזה סיפור אמיתי, ושככלות הכול הצורה הטובה ביותר לספר סיפורים אמיתיים היא הדרך שבה היה מספר אותם אדם המספר סיפור. (שלג, עמ' 145)

אם כן, מטלון מציגה כאן באמצעות הציטוט את האפשרות למסור סיפור באופן פרגמנטרי, חזרתי, ולא תמיד לינארי, כמו סיפור בעל־פה. וכך ממש נעשה בנובלה, שסצנות מסוימות בה שבות ומתוארות, ואילו אחרות מושמטות, ובזה מתגלמת בה החיבה שמטלון מבטאת, באמצעות דינה, לטקסט השבור שמודע לחלקיותו.

אילו השלימה מטלון את הנובלה, אולי הייתה מטשטשת את עקבות ההשפעה, כפי שכתבה במסה, מעדנת כמה מהסצנות המפורשות, מחליקה מהמורות, מוסיפה לטקסט שכבת צבע ומלטשת אותו עוד, אך קסם מיוחד צפון דווקא בטיוטה שלפנינו, בגרסה הלא־מהוקצעת הזאת, משולחנה של אחת הסופרות המשפיעות ביותר בסיפורת הישראלית.

 

כנרת רובינשטיין, סופרת, מבקרת ספרות ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. מחברת הרומן "תיבת נוח" (רימונים, 2013) וקובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח" (פרדס, 2016). באפריל השנה צפוי לראות אור רומן חדש פרי עטה, "העובר והשב", בהוצאת פרדס. ביקורת שלה על "הסיפור של הילדה האבודה" מאת אלנה פרנטה התפרסמה בגיליון 28 של המוסך.

 

רונית מטלון, "שלג", עם עובד, 2019.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דורית שילה על "בית הנתיבות" מאת זהר אלמקייס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | שובו של הילד

"לא היה בכוחי לעשות עוד צעד. אני, שחשבתי שנצחק, שהאמנתי שירחמו עלי, הרגשתי שלא אהיה מסוגל לבטא ולו מילה אחת. סחרחורת תקפה אותי." סיפור מתוך הקובץ "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו" מאת עמנואל בּוֹב, בתרגומה של מיכל אסייג

שולי בר־נבון, ללא כותרת, אויל־סטיקס על נייר, 70X50 ס"מ, 2013

.

מתוך הספר "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו" / עמנואל בּוֹב

מצרפתית: מיכל אסייג

.

שובו של הילד

ברכבת שהסיעה אותי אל הכפר שאותו עזבתי לפני חמש שנים הכול היה שקט. חום מחניק שרר באותו אחר הצהריים של חודש יולי. זכרתי את חלוף הדקות כשישבתי בלי נוע בקרון, זכוכית מגדלת בידי, וחרכתי פיסות נייר בקרני השמש שחדרו מבעד לחלון הרכבת. אני בטוח שאותן קרניים ליוו אותנו במסענו כל העת, והייתי מופתע אם קרניים באותה עוצמה היו חודרות דרך החלון אילו עמדה הרכבת במקומה.

הסטתי את הווילונות הכחולים, כחולים כצבעם של תורנֵי הדגלים. השעה היתה רק שלוש. הדהימה אותי העובדה שהזמן לא חלף מהר יותר, אף כי השגנו, בעוברנו על פני נופי הכפר, את הולכי הרגל.

לרגעים, במקומות שבהם פסי הרכבת היו חלקים יותר, נראה שאיננו מתקדמים כלל. רק הטבעת של פעמון האזעקה רעדה, כאילו המכה שהפעילה אותה היתה חזקה עד כדי כך שיכלה לחולל תנודות שנמשכו כמה שעות.

יצר בסיסי גרם לי להימנע מלהניח את רגלי על תנורי הרצפה. הם כנראה כבר רתחו מאז שרכנתי קודם לכן כדי לגעת בהם במפרקי אצבעותי, הרגישים יותר. שדי בתנועה של פקח כלשהו, בקרון הראשון או האחרון, להפעילם. אני בספק אם תנועה זו לא נעשתה כלאחר יד, תוך כדי עישון סיגריה, תוך כדי קריאה בעיתון.

מבעד לחלון, שכעת נגלל מטה באמצעות רצועת בד (הרצועות היו מבד בעקבות החלטה שהתקבלה ב־1917. עד אז היו בשימוש רצועות עור שאותן נהגו החיילים לחתוך כדי להכין לעצמם חגורות), נכנס לקרון משב רוח כוזב, שחוללה המהירות, והחדיר לשיער אבק פחמים. חרקי שדה נפלו לעתים על הספסלים, החליקו בין הכריות, כמו אל תוך לוע פעור, מה שעורר בי רחמים עליהם כמו על התולעים בעלי החסה, אשר נשטפות במי ברז אל צינורות ביוב אפלים.
מיקום המנהרות לא נקבע על פי סדר מסוים, כמו כל דבר בחיים, כמו רגעי אושר, כמו ביש מזל. כיוון שלא ידעתי מה אורכן, היססתי אם להרים שוב את החלון. העשן אפף אותנו, וזמן רב אחר כך נשאר טעמו על לשוני.

שכני לקרון ישן. לרגעים החווה תנועות של אדם ער, אף שעיניו היו עצומות. הוא משך ממחטה מכיסו מתוך שינה, הזיז את ראשו, קינח את אפו מתוך שינה. כדי למצוא תנוחה נוחה, שלט כוח רצון מרוחק באיבריו, אך נמוג כשדובר בסדר ובכללי הנימוס. בתחנת רכבת קטנה נעצרה הרכבת לשלוש דקות תמימות, ואף כי היו חלק מלוח הזמנים, חששתי שבגללן תתעכב הגעתי בשלוש דקות.

יצאנו שוב לדרך כשהנוסעים שירדו מהרכבת כבר החלו להתרחק. עם מיטלטליהם בידיהם הביטו בנו כשחלפנו על פניהם.

ממרומי גשר קשתות, קרוב יותר לענן היחיד שליווה אותנו, שחרטומו המחודד כמו ביקע את האוויר, ראינו עמקים, גבעות. במרחק התנשאו צריחי כנסייה עם שבשבות מעוקמות. המכוניות על הכביש הראשי נדמו כעושות דרך ארוכה יותר.

חצינו אזור כפרי, עם שדות ומקומות יישוב שהופיעו לנגד עינינו חליפות, אזור כפרי חרוש נחלים שחצו אותם גשרי עץ, עליהם ישבו אנשים ודגו.

היה זה אזור הכפר שבו גדלתי ואשר נראה כמו איור בספר ללימוד גרמנית, שם כל חפץ שסייע לאיכרים במלאכתם היה במקומו, ודבר לא חסר.

היו שם אבני ריחיים, עגלות, צריפים, קלשונים, שני סוסים שמשכו מחרשה, עדרי צאן.

הפרות ליחכו עשב במרעה, תוך שהן מסלקות זבובים טורדניים בזנבן. סייחים נעצרו ליד גדר חיה, בעטו בלי לסכן איש בשדות המרעה הנרחבים. אישה זקנה נשאה צרור של עצים להסקה.

כשחלפנו על פני האזור הכפרי הזה, כל אחד מאיתנו חשב על הגעה או על עזיבה, כל אחד מאיתנו חש ציפייה לבאות או הרהר על פרידה. לעולם לא היינו מגיעים למקום הזה, אלא בנסיעה על פסי הרכבת או בצירוף מקרים נדיר, עם זאת החיים כאן התנהלו באושר, ואילו אני נמלאתי בעצבות.

עיתון שאיש לא טרח לקפלו, שהושלך פעמים רבות עד שנפל לבסוף, פרוש על הרצפה.

בשל נטייתי לחפש את המגוחך בכל דבר, הרמתי את עיתון הבוקר הזה, שנקנה בפריז הבוקר והספיק כבר להתיישן, בשל הזמן והמרחק שחלפו, וניסיתי למצוא בו ידיעות על אזור הכפר זה, ידיעות שהמסלול שעשו מפריז לכאן היה חסר טעם משום שהבאתי אותן בחזרה למקום שממנו יצאו.

האנשים שעבדו בשדות עדיין לא קראו את העיתון הזה. העובדה שאני מעודכן יותר מהם, שאני חולף במהירות אל מול הנופים שבהם הייתי נעצר אילוּ הייתי לבדי, כדי לראות את חיי הכפר הפרטיים של אנשים בבתיהם, דרבנה אותי לחלום בעיניים עצומות למחצה, ברגליים לא משוכלות כדי ששום עייפות לא תזכיר לי את המציאות.

נוסעים עברו בפרוזדור בכיוון ההפוך לנסיעה, בחשש כשחצו המעבר המתנדנד בין הקרונות, ובכך זכו בכמה פסיעות על הרצפה בעודם מפסידים אלף פסיעות באזור הכפרי. לא הספקנו לראות את השעה בתחנות. רכבת שחלפה על פנינו מילאה אותי באימה.

השארתי מאחור מכרים שלא הודעתי להם דבר, ובהם בעלת הבית שלי, כיוון שאיני יכול להיפרד לעד מאנשים, גם אם הם חסרי כל חשיבות.

השארתי מאחור בחורה צעירה, ז'וּליֵין, שאותה אהבתי, שתשע שעות אחרי שיצאתי לדרך כבר חסרה לי, שנדמתה לי כשופעת תכונות טובות, כמו אחרי היעדרות ממושכת.

השארתי מאחור משרד אפל שבו רק חלון אחד השקיף על רחוב דרוּאוֹ. חמשת החלונות האחרים פנו אל חצר אחורית. החלון של רחוב דרואו לא נועד לי. היה עלי להמתין לעזיבתם של שבעה עובדים כדי להיות הוותיק ביותר ולזכות לשבת בקרבתו.

השארתי מאחור הֶרגלים, גחמות שנולדו מתוך העוני, את ההתעוררויות הפתאומיות עם דמדומי בוקר, את החשש שלא יחזירו לי את מה שהשאלתי, את המסעדות הגרועות, את המחסור בימים האחרונים של החודש, מחסור שבכל חודש התארך ביום, מה שיוביל אותי בהכרח אל עוני מרוד.

השארתי מאחור חיים מסודרים, מסודרים כל כך עד שכעת אני מתפלא שהם אינם קיימים עוד. מי שייקח את חדרי לא יקום בשעה שבה קמתי אני. לא אקנה עוד את הלחמניות הקטנות שלי במאפייה הקרובה. לא יראו אותי עוד. בעוד חודש, בתום תקופה רגילה של מחלה או של חופשה, אולי יחשבו עלי לרגע, אבל אחר כך זה ייגמר.

השארתי מאחור גם חפצים, חפצים ישנים שנראו לי שימושיים, שמעולם לא הסכמתי להיפטר מהם, גם כשהחלפתי חדר: זוג מכנסיים, קופסת ברזל, בקבוקון בושם ריק, אבל מזכוכית עבה, תצלומים, חולצות ישנות, מכתבים ומעטפות, כיוון שאיני מסוגל לקרוע מכתב, כיוון שאני שומר תמיד את המעטפות כאילו בלעדיהן המכתבים לא יהיו מכתבים.

השארתי הכול. בתוך מזוודתי החדשה לקחתי רק חפצים חדשים. המברשות שלי היו עטופות בעיתוני הבוקר הזה. רציתי ששום דבר לא יזכיר לי את חיי בפריז, שתשומת הלב שלי תוקדש כל־כולה לסילוקם של זיכרונות רעים.

חזרתי אל משפחתי. עמדתי לפגוש אותם שוב, אני, בנם, אחיהם. בעוד שעה אהיה בקרבם. תחילה הם לא יזהו אותי. לאחר מכן יבכו משמחה, אמי תחבק אותי בזרועותיה – לא לאורך זמן כיוון שהיא תמהר לקרוא לאבי ולבשר לו את החדשות הטובות.

בעיני רוחי, עד לרגע שבו עלתה בראשי המחשבה שאולי אבי הוא שיופיע קודם לנגד עיני, דווקא אמי תהיה הראשונה שתסלח לי.

אבל אין זה משנה! אבי ינשק אותי, גם הוא יחבק אותי בזרועותיו, יצמיד אותי אל חזהו המוצק, שלא הצלחתי לדמיין את מגעו.

אמנם ביום שעזבתי היו בבית בעלי חיים, כלבים, חתולים, אבל לא התייחסתי אליהם, מחשש שאיעצב אל לבי. החיות אינן מאריכות חיים כמו בני האדם. לא ידעתי מה גילן, כך שייתכן כי הן כבר מתו. אגב, איש לא ידע מה גילן. היו אלה חיות נטושות שאימצה אמי טובת הלב.

ראיתי שוב את הגינה הקטנה שבה, כילד, אהבתי לחפור בור בעומק גובהי.

ראיתי שוב את הארנבים. לא יהיו אלה אותם ארנבים, אבל אין זה משנה, כיוון שגם אם לא מתו, לא הייתי מזהה אותם.

ראיתי שוב את הבאר שלידה התרחצתי כדי לא להרטיב את רצפת חדרי וכדי לא לסחוב דליי מים, אך דבר זה הכעיס את אבי כי חשש שמי הסבון שספגה האדמה יחדרו לקרקעית הבאר.

ראיתי שוב את הארטישוקים, קשים כל כך כשהם בוסריים, את הענפים הנמוכים שאפשרו לי לטפס על העצים, את אוסף הבולים שלי שאחד מהם היה משולש, את הפלג הקטן שזרם קרוב לבית, בין הסרפדים, שביל חולי שעליו צעדתי ברגליים יחפות, את החמור, שגדל בוודאי, את העפיפון שלי שנקנה בחנות, עשוי מעץ לבן ולא מענפים ירוקים, את האופניים שלי שטיפלתי בהם כמו שטיפלתי בעצמי, שהתעלמתי מהאבק שכיסה אותם אבל דאגתי לגלגלים מתוך נטייה של הנפש לפנות אל המהות ולא אל הצורה.

שמעתי את קריאת התרנגול, זו של השעה שמונה בבוקר, שהפך אדמוני יותר בגלל השמש, בגלל נצנוץ מי הפלגים, שמעתי את מחבטי הכובסות, את נביחות הכלבים. כל הקולות האלה דממו במרחב. הם דעכו אט־אט, התערבבו בתנודות האוויר החם, בלי הד לא צפוי ובלי שום רטט מגג אבץ.

.

* * *

.
זיהיתי חווה אחת, אסם אחד. הגעתי. מכיוון שהייתי בקרון הקדמי, שהמשיך להתקדם, חששתי שהרכבת לא תעצור.

הרציפים היו נטושים. השעון של התחנה ציין את השעה חמש ועשר דקות. רוח חמימה ויבשה ליטפה את פני.

אף שלא הודעתי למשפחתי מראש על בואי, ההגעה לרציף שבו איש לא חיכה לי אִכזבה אותי במקצת.

האשנבים לממכר כרטיסים היו פתוחים. הפנקסים, הכלי ובו דבק נוזלי, מכשירי הטלפון, המאזניים העמוסים בשקים, המודעות שהוצמדו על ידי סיכות בלבד ולא הודבקו מתוך כבוד למודעות שמתחת, כל החפצים האלה, שנראים לחים ועגמומיים בערים, נראו כאן מסבירי פנים.

מול היציאה מצאתי את עצמי בחברת כמה אנשים. אחד העובדים החזיק בידו את כרטיסינו. היה אפשר לחשוב שהסכמנו בינינו, אנו הנוסעים, לתת את כרטיסינו לאותו אדם.

בגלל חשש בלתי מוסבר להגיע לבית הורי אחרי חמש שנות היעדרות, עם מזוודה ביד, החלטתי להפקיד אותה בחדר שמירת החפצים.

היה עלי לעבור עוד כחמש מאות מטרים, בלי מכונית, בלי רכבת, בהליכה ברגל, כלומר בידיעה ברורה שאגיע בתוך עשר דקות, בלי תקלה, בלי המתנה. לבי הלם בחוזקה. שמחתי שמזג האוויר חם. פני הסמוקות לא יחשפו את רגשותי.

ובכל זאת, לא העזתי לעזוב את המקום שבו עוד היו אנשים, שבו לא עוררתי כל תשומת לב, וללכת בדרך הישרה, חשוף כולי, שם יוכלו לראות אותי מרחוק.

הרכבת נסעה לדרכה. הנה הגעתי. לא התמהמהתי. אחרי נסיעה ארוכה כמו זו שעשיתי היום, יכולתי בהחלט להתרענן בפונדק.

למראה הנוסעים שנמצאו שם, התעודדתי.

החשש שאבי, אם ייכנס במקרה, עלול לראותני, הקפיא לפתע את הדם בעורקי. החשיבות של שובי, ההפתעה, עלולות להשתבש. אל מול הלקוחות לא אעז אפילו לנשקו. הוא יוביל אותי אל הבית במחשבה שלא הייתי להוט לראותו. אמי לא תקבל אותי כפי שציפיתי שתקבל. הכול ייפגם בצורה מטופשת.

שתיתי במהירות כוסית משקה. זבובים התעופפו באולם. הם היו גדולים יותר מאלה שבפריז. דלת פתוחה הובילה אל גינה, אל השמים, אל חיַי מחר.

.

* * *

.
בצדי הדרך המוליכה אל בית הורי נטועים עצי תפוח, עליהם היו תלויות שיבולים שהותירו עגלות ששבו מהקציר. עורבי החורף, שחורים, אִטיים ועצובים, התעופפו מעל אחד העצים, בחלל האוויר שלא היה בו צל.

צעדתי מהר. חגבים הבטוחים כי קלילותם תמנע מהם את כאב הנפילה, קפצו מנקודת המשען הגמישה שבעשב עד אמצע הדרך, שם רגליהם הארוכות, המורגלות בקש, הסתבכו אלה באלה.

כרכרה גבוהת גלגלים בעלי חישורי ברזל חלפה על פני בענן אבק. לא היתה לה לוחית זיהוי. היא היתה חופשיה, כמו האוויר, כמו השדות, כמו החיים שעמדתי לחיות.

גבר בודד קצר חיטה בשדה רחב ידיים. מימיני ראיתי את בתי הכפר, ולמרות החום התרוממו מהם ענני עשן דקים וכחולים – שבריריים ורופפים במרחבי השמים. נדמה כי הרוח הקלילה ביותר תפזר אותם, לא מיד, אלא רק לאחר שתכניע אותם. אבן דרך הזכירה לי שמישהו אי־שם יודע שהדרך קיימת.

כעת חרדתי מהרגע שכה השתוקקתי לו. חששתי להבחין מרחוק במישהו מבני משפחתי. היה לי חם כל כך, עד שבכל פעם שחלפתי בצלו של עץ תפוח אפילו לא הבחנתי בכך.

פרפר עף לפני, שברירי וענוג. הוא חיכה לי, לא רק על פרחים אלא גם על אבנים, וכשהתקרבתי אליו שב והתעופף, בלי שראה או שמע אותי, ונחת רחוק יותר.

ריחות של עץ, של עשבים, של אגמים, הגיעו מכל עבר, התערבבו מעל הדרך נטולת הריחות.
על גבעה, בין שני עצים זהים בגודלם, הבחנתי לפתע בבית הורי. החלונות היו פתוחים. חיכיתי להתרגשות, לשמחה שכה ציפיתי להן. אך לשווא. אותה התרגשות ואותה שמחה התנגשו באלף מחשבות, באלף זיכרונות, שעוררו המוני החרקים, גבעולי העשב, רגבי האדמה שהקיפו אותי, שהתעופפו סביבי, עד שלרגע כבר לא ידעתי היכן אני.

נעצרתי. התבוננתי בבית בעיניים בוחנות. הוא דמה לבתים שראיתי מהרכבת. הכול התנהל שם כרגיל. דבר בו לא משך את תשומת לבי יותר מהאחרים.

משהו נע באחד החלונות. אולי אריג בהיר המתנחשל כמו גל.

פתחתי את פי, כאילו כדי לקרוא בקול. הושטתי ידיים אל סימן החיים הזה. לא היה זה בעל חיים, גם לא כבסים שנתלו לייבוש. הדבר עדיין נע בקומה הראשונה, בחלון חדר השינה של הורי. היה זה אבי, אולי אמי.

הבהוב חלף לנגד עיני. לפתע הייתי מודע לכך שמה שראיתי בדמיוני יקרוס, שהמשפטים שהכנתי לא יֵצאו מפי, שיטמנו לי מלכודות, שאסתור את עצמי, שהנה אני לבד בדיוק כמו בתחנת הרכבת בפריז, הבוקר, כשעזבתי. הדרך שעשיתי לא קירבה אותי. איש לא חשב עלי. אותו אדם, שאחרי חמש שנים של היעדרות היה במרחק כמה צעדים מהוריו, עדיין רחוק כל כך, נשכח כל כך, והכול התנהל כרגיל, אריג נע בחלון, הבית לבן, החלונות פתוחים.

אבק דרכים נשר עלי. הערכתי את עוביו על פי גבעולי העשב והענפים שהוא כיסה.

פניתי אל שביל שהקיף את הבית כדי לא להגיע לדלת הראשית. אי אפשר היה לזהות אותי על פי הילוכי מפני שקרחת יער הסתירה את מחצית גופי. הצללים המוארכים של העצים ליוו אותי. כשחלפתי סמוך לנחיל יתושים, הבטתי בקרקע שמתחתיו, בלי לחשוב.

ציפורים צייצו, טפחו בכנפיהן, מתוך זהירות, פן אם יתעופפו שוב ישתוחחו הענפים תחת משקלן. השמש עמדה נמוך בשמים. חיים הומים התעוררו שוב עם משב הרוח הרענן של הערב. חרקים חדשים, אלה שאוהבים גשם, יצאו מהאדמה הסדוקה.

תוך כדי הליכה לא הסטתי את מבטי מהבית. הוא החל להיראות מוכר הודות לפרטים מסוימים. גדר הפרידה בין החצר לגן הירק. זיהיתי את הווילונות, את הספסל שלפני החלון בקומת הקרקע, את אֵת החפירה שידיתו החלקה נעשתה דקה משימוש. ראיתי דלי אבץ חדש, שלא ראיתי בו אורח לא קרוא משום שלא היה בשימוש בהיעדרי. העצים לא גדלו.

נותרו לי כחמישים מטרים. משפחתי ודאי תשב עד מהרה בחדר האוכל. אמי ודאי הכינה את ארוחת הערב. אבי קרא בחדרו. אחיותי עסקו במלאכת התפירה.

התקדמתי לאט. הדופק, הרקות, הוורידים הבולטים – כל אלה פעמו בחוזקה, בקצב אחיד.

בעוד רגע אכנס אל הבית. ראיתי שוב את התמונה שדמיינתי פעמים רבות כל כך, את החיבוקים, את הדמעות, את אושרם של הורי. הדברים התרחשו בדיוק כמו שצפיתי. לא היתה כל סיבה שאטעה, כיוון שעד עתה הכול התנהל במסלול הרגיל.

דמעות עלו בעיני, ירדו על לחיי, נמהלו באגלי הזיעה. ובכל זאת הן זרמו, רעננות יותר.

ודאי יסלחו לי על שלקחתי את הכסף, שחוללתי מהומה לפני שעזבתי, שחמש שנים לא כתבתי דבר.

ואז, משעלה באפי ניחוח העשב, הבנתי לפתע שמה שעשיתי היה הרבה יותר חמור מכפי ששיערתי, שיהיה עלי להתחנן שיקבלו אותי, שישכחו.

כל מה שדמיינתי נטמע בחיים הסוערים שהקיפו אותי, שנמשכו היישר אל הערב, בלי להיות מודעים למניעי, לחיבוטי הנפש שלי. כעת הייתי קרוב מאוד אל הבית. עדיין לא העזתי להיכנס. הנחתי את ידי על הגדר שתחמה את השטח שלנו. אחד משיחי הגינה שלנו הסתיר אותי. מאחר שהוא היה שלנו, מאחר שנראה כי הוא משתף עמי פעולה, לרגע אחד ביטחוני שב אלי.

לא היה בכוחי לעשות עוד צעד. אני, שחשבתי שנצחק, שהאמנתי שירחמו עלי, הרגשתי שלא אהיה מסוגל לבטא ולו מילה אחת. סחרחורת תקפה אותי. קיוויתי כעת בכל לבי שמישהו יצא ויראה אותי. ואז אתעלף. יישאו אותי. אתעורר במיטה ולצדי בני משפחתי הקשובים לתנועותי.

אבל אף אחד לא הגיע. שמעתי את אחותי שרה, את אמי מדברת, וזאת בלי שאראה איש, אף שהחלונות היו פתוחים.

לשנייה הרפיתי מן הגדר כדי לבדוק את עצמי, כדי להעביר את כף ידי על מצחי שהתכסה שוב באגלי זיעה. עמדתי ליפול. התנודדתי. שוב נאחזתי, בשתי ידי, בגדר שהוריקה ממי הגשם.

רציתי לקרוא לעזרה. זכר כל מה שעוללתי, בד בבד עם התקווה שאשוב לאיתני, מנעו זאת ממני.

לפתע ראיתי את אבי יוצא מהבית כשרק חולצה לגופו. ראיתי אותו בבירור. התכופפתי ובלשתי אחריו מבעד לעלים, שבקרירות הערב שרצו עולם שלם של חרקים. הוא לא הבחין בי. כבר לא הייתי בנו. הסתתרתי, צפיתי בו, בלי שיחשוד בדבר, כפי שהיה עושה פורע חוק. הוא פסע אל הגינה. הוא החזיק בידו סל ריק וקל. הוא הזדקן. הייתי נסער כל כך עד שלא חשתי כל עצב.

לפני חמש שנים, גם בחום הנורא הוא מעולם לא הסיר את מקטורנו, עמד על דעתו ומעולם לא יצא לגינה. אני זה שקטפתי את הירקות.

רציתי לרוץ אליו, ליפול לרגליו, לבכות ולהתחנן שיסלח לי. אבל לא זזתי ממקומי.

הוא חלף שוב על פני, לאט, והסתובב לשמע קריאת תרנגול. ראיתי אותו מאחור, כפוף, עצוב יותר, כך נראה לי, חוזר ונכנס לתוך הבית.

היה מאוחר מכדי ללכת אחריו, לעצור אותו. אבי השאיר אותי בחוץ.

כבר לא יכולתי להישאר כך, מוסתר. היה עלי להיכנס.

שכחתי הכול, הרפיתי מן הגדר, ועשיתי צעד אחד, ולאחר מכן עוד שניים.

עמדתי להיכנס. הרגע הגדול הגיע. אבי ואמי עומדים לראות אותי, להתבונן בי לפני שיזהו אותי.

הרמתי את המנעול בשער שבגדר. הייתי בגינה, נעצרתי, ידַי ללא אחיזה, עמדתי זקוף, ללא ניע, על הקרקע הישרה.

איש לא היה בחצר. עשיתי צעד נוסף. בראייתי המטושטשת היה נדמה לי שקו האופק מעוות, זז יחד עם מבטי. שום עץ או שיח לא הסתירו אותי. עמדתי אל מול קירות הבית, מול החלונות, מול שיפוע הגג שעליו, כילד, השלכתי כדורים.

מטרים ספורים הפרידו ביני ובין הדלת. היה עלי רק לצעוד ישר לפנים, על הקרקע הפנויה, שלא היו עליה לא דלי, לא מריצה ולא סלסילה.

לפתע נח מבטי על הקירות שעוביים ניכר במשקוף הדלת, על חפצי העץ, הברזל, על הספסל, על את החפירה, על אבני הבאר, ולשנייה גם על התרנגולות שנעו לרגלי. קול ברור עלה מכל אלה. לא הבנתי את משמעותו. אוזני זמזמו. גופי נדרך. השלווה, הכוח, הרצון – כל אלה נטשו אותי זה אחר זה. גניחה נפלטה מגרוני. בגלל הרפת הסמוכה, בגלל הכלב שישן על החול החם, היא לא משכה תשומת לב.

עשיתי צעד נוסף. חיכיתי, גופי שטוף זיעה, חזי מכווץ. כמו בחלום, הייתי קצר נשימה. היה נדמה לי שאני מתמוטט, שאני מוטל על הקרקע, שרגלי קרובות לשמים בדיוק כמו ראשי.

לא יכולתי לשאת זאת עוד. אילו הייתי ממשיך להתקדם, היתה דלת הכניסה נעלמת מעיני והייתי נתקל בקיר. לא הייתי מסוגל ללכת הלאה. נסוגותי לאחור בלי להתיק את מבטי מהבית. הקירות נראו לי עבים פחות. נסוגותי עוד. נשימתי נרגעה. תחושת הקלה עצומה זרמה בגופי. התרנגולות, שנעשו פעילות יותר, ניקרו בקרקע. האדמה, בצֵל, התקררה אט־אט. ציפור ניסתה לשאת גבעול של קש. שלווה פתאומית ירדה על הגינה, על החצר, על הבית, כאילו די היה בכך שאתרחק כדי שזו תשוב לשרור.

בצעדים אִטיים הגעתי אל הדרך. העשב הטביע פסים על נעלי המאובקות. נולדתי מחדש. בלי להביט לאחור צעדתי אל הכפר. השמש שקעה מאחורי. היא נשארה עם בית הורי. צִלי הארוך הלך לפני. דאגתי שלא ייתקל בעצים, בגלי האבנים. הייתי רגוע. אילצתי את עצמי שלא לחשוב.

במרומי הגבעה, במקום שבו נגלה אלי הבית בבואי, הסתובבתי לאחור.

הבית ניצב בין שני עצים שהחשכה כבר עטפה אותם, על רקע השמים הכחולים. חלון אחד היה סגור. זגוגית אחת בהקה. היום נגמר באותה שלווה כקודמו. הרגשתי אשם על שכמעט הפרתי אותה.

משב אוויר חם שהביא עמו חרקים עטף אותי. הבטתי בפעם האחרונה באזור הכפרי שלא השתנה, שהקיף את הבית שאותו עזבתי לתמיד, והמשכתי בדרכי.

 

עמנואל בּוֹב, "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו", אפרסמון, 2019. מצרפתית: מיכל אסייג.

 

 

 

» במדור מודל 2020 בגיליון המוסך הקודם: פרקים מתוך "הרשתית" מאת עידן צבעוני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן