.
על "מחצית חביוני" לשני פוקר
מאת אורית נוימאיר־פוטשניק
.
שני פוקר מביאה אל קדמת הבמה רגש המוכר לי היטב, ואני יודעת שלא רק לי. זה רגש ראשוני ועז, מוכר ועיקש, ובכל זאת כה מעטה נוכחותו בספרות העברית. פוקר כותבת על האהבה והכמיהה של ילדה, נערה, אישה צעירה, אל המורה, אל בעלת בית הקפה, אל האישה במיטב שנותיה. מדובר בחוויה עזה, עזה מאוד. אני חושבת שלא אגזים אם אומר שעבור רבות (ואני בתוכן) מדובר בתשוקה, בנטיית הלב שאינה נמחית ואינה משתכחת בקלות, שאינה ניתנת לאפסון בארגז מצהיב לצד תמונות ישנות ויומני הנעורים, בעודך מפליגה בביטחון אל חייך הבוגרים. מדובר בתשוקה עיקשת שמוצאת את דרכה להתמחש שוב ושוב, שמסרבת להניח. מובן שיש אהבות רבות שמסרבות להניח לאוהבים המתייסרים. אבל כאן נדמה לי שטמון דבר־מה מובחן וייחודי מאוד. ובכל זאת כמה מעטים התיאורים של הרגש הזה שניתן להיאחז בהם (תמצאו אותם בעיקר בפרוזה וגם שם מעט, כל כך מעט), וכמה גדולה תחושת הרווחה וההקלה כשנמצא לך עוד קול שמדבר עלייך ואלייך, קול מבהיק כשל שני פוקר, בספרה מחצית חביוני.
פוקר מקדישה את הספר "לְמוֹרוֹתַי שֶׁרָאוּנִי בָּרוּר". אני מבקשת להתעכב רגע על הרגע הזה, על המבט שמוחלף לרגע, שעובר לאורך הכיתה בין המורה הבוגרת, המנוסה, לנערה, לאישה הצעירה, שהיא אחת מתוך המון (לא המון רב, המון קטן, אך עדיין המון). אבל מספיק שלרגע אחד, יחיד, המורה תיטיב לראות, תזהה משהו מהשונות, משהו מהזרות, משהו מהכמיהה האילמת, המתחננת, התלויה בה. הרגע הזה נחרט בעוצמה אירוטית עזה בנפשה ובגופה של הנערה. פוקר מיטיבה עד מאוד לתאר את הכמיהה למבט, לזיהוי, להכרה, ואת רעידת האדמה האילמת כשאלה מושגים ולו לרגע. היא יודעת להוציא את הרִגשה הזאת מאילמותה ולהסביר בדיוק רב את טיבה, ומדוע היא ייחודית כל כך לחלל הזה שבין מורה לתלמידה.
רַחֲבוֹת־אַגָּן, עַל מַה תִּתְיַסְּרוּ?
אֲפִלּוּ שִׂיאוֹ הַגּוֹאֶה
שֶׁל חֲלוֹם בְּהָקִיץ
אֵינוֹ חָזָק כְּמוֹכֶן; הוֹ מוֹרוֹתַי,
רְאוּנִי בָּרוּר, רְאוּנִי בָּרוּר,
רְאוּנִי בָּרוּר,
רַק מוֹרָה יְכוֹלָה לִרְאוֹתֵנִי
בָּרוּר כְּמוֹרָה.
(עמ' 42)
הלשון בקובץ השירים הזה יפה ומסחררת אך לעיתים גדושה מדי, מתחכמת מדי. לעיתים קשה לאחוז בזעקת התשוקה החשופה בתוך שובל המילים המתערבל. נדמה שהתשוקה נעלמת מאחורי תחכום יתר הנקרא לפעמים כעקר. אבל אני מבקשת לסייג את עצמי באותה נשימה. השירים קצביים מאוד, רהוטים, שוצפים וגועשים. הקול הוא קולה של הנערה המאוהבת, המשתוקקת. היא מדברת אל אהובתה ומבקשת, יותר מכול, להרשים, לזכות בתשומת הלב, להיות ראויה לה. היא מסתתרת מאחורי שצף המילים, מאחורי השנינות המחוכמת, מאחורי המקצב הדוהר (בשירה כמו בחיים עצמם, שאנחנו מסתתרות בהם פעם אחר פעם מאחורי השנינות, האינטלקט, רהב המילה). המשוררת מקפידה להסתתר כאילו אם יואט הקצב המסחרר יחזור האלם, תשתלט המבוכה, תיחשף התשוקה המבישה. ככל המשוררות, פוקר מבקשת לחשוף ולהחביא בו זמנית, אבל הפעם אני מבקשת לקרוא את השירים לא בעיניים פרשניות המתאמצות לקלף את השכבות ולפענח את הצפון בהן, אלא בעיני התלמידה, שיודעת מה יש לה להסתיר, כשותפה בעול המאמץ להרשים את המורה באמצעות יופיין השועט של המילים.
מחצית חביוני נקרא הקובץ; מצד אחד השירים בו אינם חביוניים כלל ועיקר, הם אחוזים מיניות שוקקת. אבל הם מקוננים על חוסר האפשרות של התשוקה להיות חבויה ומוסתרת, ממשיכים להתמקח על האחיזה בחביון, משחזרים שוב ושוב את רגע הפריצה ממנו, שכמו לידה, הוא נכפה עלינו, לא נבחר ולא נמנע, וכואב מאוד. הקריאה בקובץ משרה את התחושה שהרגע הזה אינו מסתיים לעולם ויש בזה מן האמת, אמת שפוקר מנסחת בדייקנות רבה:
אַךְ רַק מִי שֶׁלֹּא יְכוֹלָה
לְהַסְתִּיר בָּעֳבִי בְּשָׂרָהּ
אֶת רַעַד צָרְכָּהּ הַשּׁוֹתֵת,
זוֹכָה לְהִלָּכֵד נַעֲרָה.
(עמ' 19)
המשא ומתן, ההתמקחות כנגד הבגרות, החתירה אל החביון, מתוארות בכנות כאובה וחדה בשירים המתארים חזרה לבית ההורים בבגרות. עוד חוויה נפוצה ושגורה עד מאוד שכמעט אינה מוצאת לה ביטוי ספרותי שניתן להזדהות איתו ולשאוב ממנו נחמה:
שֵׁנָה אֵצֶל הַהוֹרִים לְאַחַר זְמַן רַב אֵינָהּ יוֹדַעַת לְהָכִיל
מַעֲשֶׂה שֶׁהִשְׁתַּבֵּשׁ
הַתְּהוֹם שֶׁנִּפְעֶרֶת, נִפְעֶרֶת מִן הַבַּיִת
עַד הַשָּׂדוֹת לַגֶּשֶׁר שֶׁמֵּעַל כְּבִישׁ שֵׁשׁ
וּבִמְסִלַּת הָאֲוִיר עָלוּ הַמִּלִּים
כְּאִלּוּ בִּקְּשׁוּ לִפְרֹץ אֶת הַתִּקְרָה.
בֵּין בַּת לְבֵין אָב, לְבֵין אִם לְבֵין בַּת
אֵין־סְפֹר תְּנוּעוֹת אֶפְשָׁרִיּוֹת עַל הַפְּלָנֶטָה,
אֲבָל הָאַכְזָרִית בְּאֶפְשָׁרוּתָהּ מִכֻּלָּן
הִיא תְּנוּעַת חֲזָרָה
("מעשה שהשתבש", עמוד 26)
הספר מסתיים במחזור השירים "מורתי" המוקדש למורות, אבל נפתח בשירים על סיפור של אהבה ממומשת, סיפור אהבה שנגמר.
אֵיךְ אַרְחִיב אֶת שְׂפַת הַנְּטִישָׁה?
אֵיךְ אַרְחִיב לִבִּי אֶל הָאִשָּׁה
אֲשֶׁר בָּגְדָה בִּי בִּשְׁנָתִי?
(עמ' 11)
הוא נפתח בנטישה, בבגידה. המשוררת אינה מסוגלת למחול לא לאהובתה הנוטשת ולא לעצמה, על הכמיהה והגעגועים. אבל עד מהרה מתגלה שהגעגועים, החסך שאינו מתמלא, הם תכונה אינהרנטית של הנפש. התשוקה מכילה בתוכה את חוסר מימושה, מחייבת אותו. "האם זה ניגון ההתמכרות?" שואלת פוקר. גם אני אינני יודעת לענות. אני יודעת שיש עוצמה גדולה מאוד בהימנעות, באי־המימוש, בתשוקה החותרת נגד עצמה, בהימצאות מתמדת על סף ממשותם של הדברים, על סיפו המתפקע של החביון. "אני רוצה להשתכן על סף דלתך," מצהירה המשוררת באוזני המורה האהובה. כמה מוכרת וכמה מכשפת היא התשוקה הזאת.
בשיר הפותח את הקובץ כולו מבכה פוקר את חוסר האפשרות של הפרידה:
אֵיךְ נֵלֵךְ וּמִכָּל אַבְנִית נִשְׁמַת־אִשְׁתֵּנוּ פּוֹנָה אֵלֵינוּ? אֵיךְ נֵלֵךְ
וְכָל פָּנַס־רְחוֹב מַזְהִיר אֶת בְּשַׂר עוֹרָהּ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהָאֲוִיר עָגֹל
כְּחַמּוּקֶיהָ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהִיא קָהָל יָחִיד וְרַב? אֵיךְ נֵלֵךְ וְגַעְגּוּעֵינוּ
לֹא רוֹגְעִים? אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל הַחַבָּלָה שֶׁל הָעֶדְנָה? אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל
הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל הַבְּרוּטָלִי? אֵיךְ נֵלֵךְ וְכָל הַחֹסֶר־כַּפָּרָה? (כַּפָּרָה,
פֶּלֶא טָבַע אֱנוֹשִׁי, הֲתָבוֹאִי עַל כַּנְפֵי זִכָּרוֹן אוֹ כַּנְפֵי שִׁכְחָה?)
("לכת", עמ' 7)
השיר הזה מלא פניני יופי אבל שיא כוחו לטעמי בהבחנה המדויקת, "וְהִיא קָהָל יָחִיד וְרַב". וכי מיהי האהובה, גם האהובה המשיבה לך אהבה לרגעים (שלאחריהם היא בוגדת ונוטשת), וביתר שאת האהובה הלא מושגת, האישה המבוגרת, המורה, בעלת בית הקפה? מי היא אם לא הקהל הרב הממלא את פנטזיות הילדות, קהל רב, אבל בה בעת אישה יחידה לחלוטין, הקהל היחידה האפשרית, האישה שבה את מאוהבת, שאת קרבתה את מבקשת, משחר היותך, מושא הגעגועים התמידיים, שאליה את מדברת תמיד, ללא קץ, בתוך ראשך.
פרסום הביכורים של שירי שני פוקר היה בגיליון 21 של המוסך. שיריה הופיעו גם בגיליון 44 של המוסך.
.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.
.
שני פוקר, "מחצית חביוני", הבה לאור, 2019.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על ספרו של שגיא אלנקוה, "דרך כריכה ריקה"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
