.
מתוך הספר "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו" / עמנואל בּוֹב
מצרפתית: מיכל אסייג
.
שובו של הילד
ברכבת שהסיעה אותי אל הכפר שאותו עזבתי לפני חמש שנים הכול היה שקט. חום מחניק שרר באותו אחר הצהריים של חודש יולי. זכרתי את חלוף הדקות כשישבתי בלי נוע בקרון, זכוכית מגדלת בידי, וחרכתי פיסות נייר בקרני השמש שחדרו מבעד לחלון הרכבת. אני בטוח שאותן קרניים ליוו אותנו במסענו כל העת, והייתי מופתע אם קרניים באותה עוצמה היו חודרות דרך החלון אילו עמדה הרכבת במקומה.
הסטתי את הווילונות הכחולים, כחולים כצבעם של תורנֵי הדגלים. השעה היתה רק שלוש. הדהימה אותי העובדה שהזמן לא חלף מהר יותר, אף כי השגנו, בעוברנו על פני נופי הכפר, את הולכי הרגל.
לרגעים, במקומות שבהם פסי הרכבת היו חלקים יותר, נראה שאיננו מתקדמים כלל. רק הטבעת של פעמון האזעקה רעדה, כאילו המכה שהפעילה אותה היתה חזקה עד כדי כך שיכלה לחולל תנודות שנמשכו כמה שעות.
יצר בסיסי גרם לי להימנע מלהניח את רגלי על תנורי הרצפה. הם כנראה כבר רתחו מאז שרכנתי קודם לכן כדי לגעת בהם במפרקי אצבעותי, הרגישים יותר. שדי בתנועה של פקח כלשהו, בקרון הראשון או האחרון, להפעילם. אני בספק אם תנועה זו לא נעשתה כלאחר יד, תוך כדי עישון סיגריה, תוך כדי קריאה בעיתון.
מבעד לחלון, שכעת נגלל מטה באמצעות רצועת בד (הרצועות היו מבד בעקבות החלטה שהתקבלה ב־1917. עד אז היו בשימוש רצועות עור שאותן נהגו החיילים לחתוך כדי להכין לעצמם חגורות), נכנס לקרון משב רוח כוזב, שחוללה המהירות, והחדיר לשיער אבק פחמים. חרקי שדה נפלו לעתים על הספסלים, החליקו בין הכריות, כמו אל תוך לוע פעור, מה שעורר בי רחמים עליהם כמו על התולעים בעלי החסה, אשר נשטפות במי ברז אל צינורות ביוב אפלים.
מיקום המנהרות לא נקבע על פי סדר מסוים, כמו כל דבר בחיים, כמו רגעי אושר, כמו ביש מזל. כיוון שלא ידעתי מה אורכן, היססתי אם להרים שוב את החלון. העשן אפף אותנו, וזמן רב אחר כך נשאר טעמו על לשוני.
שכני לקרון ישן. לרגעים החווה תנועות של אדם ער, אף שעיניו היו עצומות. הוא משך ממחטה מכיסו מתוך שינה, הזיז את ראשו, קינח את אפו מתוך שינה. כדי למצוא תנוחה נוחה, שלט כוח רצון מרוחק באיבריו, אך נמוג כשדובר בסדר ובכללי הנימוס. בתחנת רכבת קטנה נעצרה הרכבת לשלוש דקות תמימות, ואף כי היו חלק מלוח הזמנים, חששתי שבגללן תתעכב הגעתי בשלוש דקות.
יצאנו שוב לדרך כשהנוסעים שירדו מהרכבת כבר החלו להתרחק. עם מיטלטליהם בידיהם הביטו בנו כשחלפנו על פניהם.
ממרומי גשר קשתות, קרוב יותר לענן היחיד שליווה אותנו, שחרטומו המחודד כמו ביקע את האוויר, ראינו עמקים, גבעות. במרחק התנשאו צריחי כנסייה עם שבשבות מעוקמות. המכוניות על הכביש הראשי נדמו כעושות דרך ארוכה יותר.
חצינו אזור כפרי, עם שדות ומקומות יישוב שהופיעו לנגד עינינו חליפות, אזור כפרי חרוש נחלים שחצו אותם גשרי עץ, עליהם ישבו אנשים ודגו.
היה זה אזור הכפר שבו גדלתי ואשר נראה כמו איור בספר ללימוד גרמנית, שם כל חפץ שסייע לאיכרים במלאכתם היה במקומו, ודבר לא חסר.
היו שם אבני ריחיים, עגלות, צריפים, קלשונים, שני סוסים שמשכו מחרשה, עדרי צאן.
הפרות ליחכו עשב במרעה, תוך שהן מסלקות זבובים טורדניים בזנבן. סייחים נעצרו ליד גדר חיה, בעטו בלי לסכן איש בשדות המרעה הנרחבים. אישה זקנה נשאה צרור של עצים להסקה.
כשחלפנו על פני האזור הכפרי הזה, כל אחד מאיתנו חשב על הגעה או על עזיבה, כל אחד מאיתנו חש ציפייה לבאות או הרהר על פרידה. לעולם לא היינו מגיעים למקום הזה, אלא בנסיעה על פסי הרכבת או בצירוף מקרים נדיר, עם זאת החיים כאן התנהלו באושר, ואילו אני נמלאתי בעצבות.
עיתון שאיש לא טרח לקפלו, שהושלך פעמים רבות עד שנפל לבסוף, פרוש על הרצפה.
בשל נטייתי לחפש את המגוחך בכל דבר, הרמתי את עיתון הבוקר הזה, שנקנה בפריז הבוקר והספיק כבר להתיישן, בשל הזמן והמרחק שחלפו, וניסיתי למצוא בו ידיעות על אזור הכפר זה, ידיעות שהמסלול שעשו מפריז לכאן היה חסר טעם משום שהבאתי אותן בחזרה למקום שממנו יצאו.
האנשים שעבדו בשדות עדיין לא קראו את העיתון הזה. העובדה שאני מעודכן יותר מהם, שאני חולף במהירות אל מול הנופים שבהם הייתי נעצר אילוּ הייתי לבדי, כדי לראות את חיי הכפר הפרטיים של אנשים בבתיהם, דרבנה אותי לחלום בעיניים עצומות למחצה, ברגליים לא משוכלות כדי ששום עייפות לא תזכיר לי את המציאות.
נוסעים עברו בפרוזדור בכיוון ההפוך לנסיעה, בחשש כשחצו המעבר המתנדנד בין הקרונות, ובכך זכו בכמה פסיעות על הרצפה בעודם מפסידים אלף פסיעות באזור הכפרי. לא הספקנו לראות את השעה בתחנות. רכבת שחלפה על פנינו מילאה אותי באימה.
השארתי מאחור מכרים שלא הודעתי להם דבר, ובהם בעלת הבית שלי, כיוון שאיני יכול להיפרד לעד מאנשים, גם אם הם חסרי כל חשיבות.
השארתי מאחור בחורה צעירה, ז'וּליֵין, שאותה אהבתי, שתשע שעות אחרי שיצאתי לדרך כבר חסרה לי, שנדמתה לי כשופעת תכונות טובות, כמו אחרי היעדרות ממושכת.
השארתי מאחור משרד אפל שבו רק חלון אחד השקיף על רחוב דרוּאוֹ. חמשת החלונות האחרים פנו אל חצר אחורית. החלון של רחוב דרואו לא נועד לי. היה עלי להמתין לעזיבתם של שבעה עובדים כדי להיות הוותיק ביותר ולזכות לשבת בקרבתו.
השארתי מאחור הֶרגלים, גחמות שנולדו מתוך העוני, את ההתעוררויות הפתאומיות עם דמדומי בוקר, את החשש שלא יחזירו לי את מה שהשאלתי, את המסעדות הגרועות, את המחסור בימים האחרונים של החודש, מחסור שבכל חודש התארך ביום, מה שיוביל אותי בהכרח אל עוני מרוד.
השארתי מאחור חיים מסודרים, מסודרים כל כך עד שכעת אני מתפלא שהם אינם קיימים עוד. מי שייקח את חדרי לא יקום בשעה שבה קמתי אני. לא אקנה עוד את הלחמניות הקטנות שלי במאפייה הקרובה. לא יראו אותי עוד. בעוד חודש, בתום תקופה רגילה של מחלה או של חופשה, אולי יחשבו עלי לרגע, אבל אחר כך זה ייגמר.
השארתי מאחור גם חפצים, חפצים ישנים שנראו לי שימושיים, שמעולם לא הסכמתי להיפטר מהם, גם כשהחלפתי חדר: זוג מכנסיים, קופסת ברזל, בקבוקון בושם ריק, אבל מזכוכית עבה, תצלומים, חולצות ישנות, מכתבים ומעטפות, כיוון שאיני מסוגל לקרוע מכתב, כיוון שאני שומר תמיד את המעטפות כאילו בלעדיהן המכתבים לא יהיו מכתבים.
השארתי הכול. בתוך מזוודתי החדשה לקחתי רק חפצים חדשים. המברשות שלי היו עטופות בעיתוני הבוקר הזה. רציתי ששום דבר לא יזכיר לי את חיי בפריז, שתשומת הלב שלי תוקדש כל־כולה לסילוקם של זיכרונות רעים.
חזרתי אל משפחתי. עמדתי לפגוש אותם שוב, אני, בנם, אחיהם. בעוד שעה אהיה בקרבם. תחילה הם לא יזהו אותי. לאחר מכן יבכו משמחה, אמי תחבק אותי בזרועותיה – לא לאורך זמן כיוון שהיא תמהר לקרוא לאבי ולבשר לו את החדשות הטובות.
בעיני רוחי, עד לרגע שבו עלתה בראשי המחשבה שאולי אבי הוא שיופיע קודם לנגד עיני, דווקא אמי תהיה הראשונה שתסלח לי.
אבל אין זה משנה! אבי ינשק אותי, גם הוא יחבק אותי בזרועותיו, יצמיד אותי אל חזהו המוצק, שלא הצלחתי לדמיין את מגעו.
אמנם ביום שעזבתי היו בבית בעלי חיים, כלבים, חתולים, אבל לא התייחסתי אליהם, מחשש שאיעצב אל לבי. החיות אינן מאריכות חיים כמו בני האדם. לא ידעתי מה גילן, כך שייתכן כי הן כבר מתו. אגב, איש לא ידע מה גילן. היו אלה חיות נטושות שאימצה אמי טובת הלב.
ראיתי שוב את הגינה הקטנה שבה, כילד, אהבתי לחפור בור בעומק גובהי.
ראיתי שוב את הארנבים. לא יהיו אלה אותם ארנבים, אבל אין זה משנה, כיוון שגם אם לא מתו, לא הייתי מזהה אותם.
ראיתי שוב את הבאר שלידה התרחצתי כדי לא להרטיב את רצפת חדרי וכדי לא לסחוב דליי מים, אך דבר זה הכעיס את אבי כי חשש שמי הסבון שספגה האדמה יחדרו לקרקעית הבאר.
ראיתי שוב את הארטישוקים, קשים כל כך כשהם בוסריים, את הענפים הנמוכים שאפשרו לי לטפס על העצים, את אוסף הבולים שלי שאחד מהם היה משולש, את הפלג הקטן שזרם קרוב לבית, בין הסרפדים, שביל חולי שעליו צעדתי ברגליים יחפות, את החמור, שגדל בוודאי, את העפיפון שלי שנקנה בחנות, עשוי מעץ לבן ולא מענפים ירוקים, את האופניים שלי שטיפלתי בהם כמו שטיפלתי בעצמי, שהתעלמתי מהאבק שכיסה אותם אבל דאגתי לגלגלים מתוך נטייה של הנפש לפנות אל המהות ולא אל הצורה.
שמעתי את קריאת התרנגול, זו של השעה שמונה בבוקר, שהפך אדמוני יותר בגלל השמש, בגלל נצנוץ מי הפלגים, שמעתי את מחבטי הכובסות, את נביחות הכלבים. כל הקולות האלה דממו במרחב. הם דעכו אט־אט, התערבבו בתנודות האוויר החם, בלי הד לא צפוי ובלי שום רטט מגג אבץ.
.
* * *
.
זיהיתי חווה אחת, אסם אחד. הגעתי. מכיוון שהייתי בקרון הקדמי, שהמשיך להתקדם, חששתי שהרכבת לא תעצור.
הרציפים היו נטושים. השעון של התחנה ציין את השעה חמש ועשר דקות. רוח חמימה ויבשה ליטפה את פני.
אף שלא הודעתי למשפחתי מראש על בואי, ההגעה לרציף שבו איש לא חיכה לי אִכזבה אותי במקצת.
האשנבים לממכר כרטיסים היו פתוחים. הפנקסים, הכלי ובו דבק נוזלי, מכשירי הטלפון, המאזניים העמוסים בשקים, המודעות שהוצמדו על ידי סיכות בלבד ולא הודבקו מתוך כבוד למודעות שמתחת, כל החפצים האלה, שנראים לחים ועגמומיים בערים, נראו כאן מסבירי פנים.
מול היציאה מצאתי את עצמי בחברת כמה אנשים. אחד העובדים החזיק בידו את כרטיסינו. היה אפשר לחשוב שהסכמנו בינינו, אנו הנוסעים, לתת את כרטיסינו לאותו אדם.
בגלל חשש בלתי מוסבר להגיע לבית הורי אחרי חמש שנות היעדרות, עם מזוודה ביד, החלטתי להפקיד אותה בחדר שמירת החפצים.
היה עלי לעבור עוד כחמש מאות מטרים, בלי מכונית, בלי רכבת, בהליכה ברגל, כלומר בידיעה ברורה שאגיע בתוך עשר דקות, בלי תקלה, בלי המתנה. לבי הלם בחוזקה. שמחתי שמזג האוויר חם. פני הסמוקות לא יחשפו את רגשותי.
ובכל זאת, לא העזתי לעזוב את המקום שבו עוד היו אנשים, שבו לא עוררתי כל תשומת לב, וללכת בדרך הישרה, חשוף כולי, שם יוכלו לראות אותי מרחוק.
הרכבת נסעה לדרכה. הנה הגעתי. לא התמהמהתי. אחרי נסיעה ארוכה כמו זו שעשיתי היום, יכולתי בהחלט להתרענן בפונדק.
למראה הנוסעים שנמצאו שם, התעודדתי.
החשש שאבי, אם ייכנס במקרה, עלול לראותני, הקפיא לפתע את הדם בעורקי. החשיבות של שובי, ההפתעה, עלולות להשתבש. אל מול הלקוחות לא אעז אפילו לנשקו. הוא יוביל אותי אל הבית במחשבה שלא הייתי להוט לראותו. אמי לא תקבל אותי כפי שציפיתי שתקבל. הכול ייפגם בצורה מטופשת.
שתיתי במהירות כוסית משקה. זבובים התעופפו באולם. הם היו גדולים יותר מאלה שבפריז. דלת פתוחה הובילה אל גינה, אל השמים, אל חיַי מחר.
.
* * *
.
בצדי הדרך המוליכה אל בית הורי נטועים עצי תפוח, עליהם היו תלויות שיבולים שהותירו עגלות ששבו מהקציר. עורבי החורף, שחורים, אִטיים ועצובים, התעופפו מעל אחד העצים, בחלל האוויר שלא היה בו צל.
צעדתי מהר. חגבים הבטוחים כי קלילותם תמנע מהם את כאב הנפילה, קפצו מנקודת המשען הגמישה שבעשב עד אמצע הדרך, שם רגליהם הארוכות, המורגלות בקש, הסתבכו אלה באלה.
כרכרה גבוהת גלגלים בעלי חישורי ברזל חלפה על פני בענן אבק. לא היתה לה לוחית זיהוי. היא היתה חופשיה, כמו האוויר, כמו השדות, כמו החיים שעמדתי לחיות.
גבר בודד קצר חיטה בשדה רחב ידיים. מימיני ראיתי את בתי הכפר, ולמרות החום התרוממו מהם ענני עשן דקים וכחולים – שבריריים ורופפים במרחבי השמים. נדמה כי הרוח הקלילה ביותר תפזר אותם, לא מיד, אלא רק לאחר שתכניע אותם. אבן דרך הזכירה לי שמישהו אי־שם יודע שהדרך קיימת.
כעת חרדתי מהרגע שכה השתוקקתי לו. חששתי להבחין מרחוק במישהו מבני משפחתי. היה לי חם כל כך, עד שבכל פעם שחלפתי בצלו של עץ תפוח אפילו לא הבחנתי בכך.
פרפר עף לפני, שברירי וענוג. הוא חיכה לי, לא רק על פרחים אלא גם על אבנים, וכשהתקרבתי אליו שב והתעופף, בלי שראה או שמע אותי, ונחת רחוק יותר.
ריחות של עץ, של עשבים, של אגמים, הגיעו מכל עבר, התערבבו מעל הדרך נטולת הריחות.
על גבעה, בין שני עצים זהים בגודלם, הבחנתי לפתע בבית הורי. החלונות היו פתוחים. חיכיתי להתרגשות, לשמחה שכה ציפיתי להן. אך לשווא. אותה התרגשות ואותה שמחה התנגשו באלף מחשבות, באלף זיכרונות, שעוררו המוני החרקים, גבעולי העשב, רגבי האדמה שהקיפו אותי, שהתעופפו סביבי, עד שלרגע כבר לא ידעתי היכן אני.
נעצרתי. התבוננתי בבית בעיניים בוחנות. הוא דמה לבתים שראיתי מהרכבת. הכול התנהל שם כרגיל. דבר בו לא משך את תשומת לבי יותר מהאחרים.
משהו נע באחד החלונות. אולי אריג בהיר המתנחשל כמו גל.
פתחתי את פי, כאילו כדי לקרוא בקול. הושטתי ידיים אל סימן החיים הזה. לא היה זה בעל חיים, גם לא כבסים שנתלו לייבוש. הדבר עדיין נע בקומה הראשונה, בחלון חדר השינה של הורי. היה זה אבי, אולי אמי.
הבהוב חלף לנגד עיני. לפתע הייתי מודע לכך שמה שראיתי בדמיוני יקרוס, שהמשפטים שהכנתי לא יֵצאו מפי, שיטמנו לי מלכודות, שאסתור את עצמי, שהנה אני לבד בדיוק כמו בתחנת הרכבת בפריז, הבוקר, כשעזבתי. הדרך שעשיתי לא קירבה אותי. איש לא חשב עלי. אותו אדם, שאחרי חמש שנים של היעדרות היה במרחק כמה צעדים מהוריו, עדיין רחוק כל כך, נשכח כל כך, והכול התנהל כרגיל, אריג נע בחלון, הבית לבן, החלונות פתוחים.
אבק דרכים נשר עלי. הערכתי את עוביו על פי גבעולי העשב והענפים שהוא כיסה.
פניתי אל שביל שהקיף את הבית כדי לא להגיע לדלת הראשית. אי אפשר היה לזהות אותי על פי הילוכי מפני שקרחת יער הסתירה את מחצית גופי. הצללים המוארכים של העצים ליוו אותי. כשחלפתי סמוך לנחיל יתושים, הבטתי בקרקע שמתחתיו, בלי לחשוב.
ציפורים צייצו, טפחו בכנפיהן, מתוך זהירות, פן אם יתעופפו שוב ישתוחחו הענפים תחת משקלן. השמש עמדה נמוך בשמים. חיים הומים התעוררו שוב עם משב הרוח הרענן של הערב. חרקים חדשים, אלה שאוהבים גשם, יצאו מהאדמה הסדוקה.
תוך כדי הליכה לא הסטתי את מבטי מהבית. הוא החל להיראות מוכר הודות לפרטים מסוימים. גדר הפרידה בין החצר לגן הירק. זיהיתי את הווילונות, את הספסל שלפני החלון בקומת הקרקע, את אֵת החפירה שידיתו החלקה נעשתה דקה משימוש. ראיתי דלי אבץ חדש, שלא ראיתי בו אורח לא קרוא משום שלא היה בשימוש בהיעדרי. העצים לא גדלו.
נותרו לי כחמישים מטרים. משפחתי ודאי תשב עד מהרה בחדר האוכל. אמי ודאי הכינה את ארוחת הערב. אבי קרא בחדרו. אחיותי עסקו במלאכת התפירה.
התקדמתי לאט. הדופק, הרקות, הוורידים הבולטים – כל אלה פעמו בחוזקה, בקצב אחיד.
בעוד רגע אכנס אל הבית. ראיתי שוב את התמונה שדמיינתי פעמים רבות כל כך, את החיבוקים, את הדמעות, את אושרם של הורי. הדברים התרחשו בדיוק כמו שצפיתי. לא היתה כל סיבה שאטעה, כיוון שעד עתה הכול התנהל במסלול הרגיל.
דמעות עלו בעיני, ירדו על לחיי, נמהלו באגלי הזיעה. ובכל זאת הן זרמו, רעננות יותר.
ודאי יסלחו לי על שלקחתי את הכסף, שחוללתי מהומה לפני שעזבתי, שחמש שנים לא כתבתי דבר.
ואז, משעלה באפי ניחוח העשב, הבנתי לפתע שמה שעשיתי היה הרבה יותר חמור מכפי ששיערתי, שיהיה עלי להתחנן שיקבלו אותי, שישכחו.
כל מה שדמיינתי נטמע בחיים הסוערים שהקיפו אותי, שנמשכו היישר אל הערב, בלי להיות מודעים למניעי, לחיבוטי הנפש שלי. כעת הייתי קרוב מאוד אל הבית. עדיין לא העזתי להיכנס. הנחתי את ידי על הגדר שתחמה את השטח שלנו. אחד משיחי הגינה שלנו הסתיר אותי. מאחר שהוא היה שלנו, מאחר שנראה כי הוא משתף עמי פעולה, לרגע אחד ביטחוני שב אלי.
לא היה בכוחי לעשות עוד צעד. אני, שחשבתי שנצחק, שהאמנתי שירחמו עלי, הרגשתי שלא אהיה מסוגל לבטא ולו מילה אחת. סחרחורת תקפה אותי. קיוויתי כעת בכל לבי שמישהו יצא ויראה אותי. ואז אתעלף. יישאו אותי. אתעורר במיטה ולצדי בני משפחתי הקשובים לתנועותי.
אבל אף אחד לא הגיע. שמעתי את אחותי שרה, את אמי מדברת, וזאת בלי שאראה איש, אף שהחלונות היו פתוחים.
לשנייה הרפיתי מן הגדר כדי לבדוק את עצמי, כדי להעביר את כף ידי על מצחי שהתכסה שוב באגלי זיעה. עמדתי ליפול. התנודדתי. שוב נאחזתי, בשתי ידי, בגדר שהוריקה ממי הגשם.
רציתי לקרוא לעזרה. זכר כל מה שעוללתי, בד בבד עם התקווה שאשוב לאיתני, מנעו זאת ממני.
לפתע ראיתי את אבי יוצא מהבית כשרק חולצה לגופו. ראיתי אותו בבירור. התכופפתי ובלשתי אחריו מבעד לעלים, שבקרירות הערב שרצו עולם שלם של חרקים. הוא לא הבחין בי. כבר לא הייתי בנו. הסתתרתי, צפיתי בו, בלי שיחשוד בדבר, כפי שהיה עושה פורע חוק. הוא פסע אל הגינה. הוא החזיק בידו סל ריק וקל. הוא הזדקן. הייתי נסער כל כך עד שלא חשתי כל עצב.
לפני חמש שנים, גם בחום הנורא הוא מעולם לא הסיר את מקטורנו, עמד על דעתו ומעולם לא יצא לגינה. אני זה שקטפתי את הירקות.
רציתי לרוץ אליו, ליפול לרגליו, לבכות ולהתחנן שיסלח לי. אבל לא זזתי ממקומי.
הוא חלף שוב על פני, לאט, והסתובב לשמע קריאת תרנגול. ראיתי אותו מאחור, כפוף, עצוב יותר, כך נראה לי, חוזר ונכנס לתוך הבית.
היה מאוחר מכדי ללכת אחריו, לעצור אותו. אבי השאיר אותי בחוץ.
כבר לא יכולתי להישאר כך, מוסתר. היה עלי להיכנס.
שכחתי הכול, הרפיתי מן הגדר, ועשיתי צעד אחד, ולאחר מכן עוד שניים.
עמדתי להיכנס. הרגע הגדול הגיע. אבי ואמי עומדים לראות אותי, להתבונן בי לפני שיזהו אותי.
הרמתי את המנעול בשער שבגדר. הייתי בגינה, נעצרתי, ידַי ללא אחיזה, עמדתי זקוף, ללא ניע, על הקרקע הישרה.
איש לא היה בחצר. עשיתי צעד נוסף. בראייתי המטושטשת היה נדמה לי שקו האופק מעוות, זז יחד עם מבטי. שום עץ או שיח לא הסתירו אותי. עמדתי אל מול קירות הבית, מול החלונות, מול שיפוע הגג שעליו, כילד, השלכתי כדורים.
מטרים ספורים הפרידו ביני ובין הדלת. היה עלי רק לצעוד ישר לפנים, על הקרקע הפנויה, שלא היו עליה לא דלי, לא מריצה ולא סלסילה.
לפתע נח מבטי על הקירות שעוביים ניכר במשקוף הדלת, על חפצי העץ, הברזל, על הספסל, על את החפירה, על אבני הבאר, ולשנייה גם על התרנגולות שנעו לרגלי. קול ברור עלה מכל אלה. לא הבנתי את משמעותו. אוזני זמזמו. גופי נדרך. השלווה, הכוח, הרצון – כל אלה נטשו אותי זה אחר זה. גניחה נפלטה מגרוני. בגלל הרפת הסמוכה, בגלל הכלב שישן על החול החם, היא לא משכה תשומת לב.
עשיתי צעד נוסף. חיכיתי, גופי שטוף זיעה, חזי מכווץ. כמו בחלום, הייתי קצר נשימה. היה נדמה לי שאני מתמוטט, שאני מוטל על הקרקע, שרגלי קרובות לשמים בדיוק כמו ראשי.
לא יכולתי לשאת זאת עוד. אילו הייתי ממשיך להתקדם, היתה דלת הכניסה נעלמת מעיני והייתי נתקל בקיר. לא הייתי מסוגל ללכת הלאה. נסוגותי לאחור בלי להתיק את מבטי מהבית. הקירות נראו לי עבים פחות. נסוגותי עוד. נשימתי נרגעה. תחושת הקלה עצומה זרמה בגופי. התרנגולות, שנעשו פעילות יותר, ניקרו בקרקע. האדמה, בצֵל, התקררה אט־אט. ציפור ניסתה לשאת גבעול של קש. שלווה פתאומית ירדה על הגינה, על החצר, על הבית, כאילו די היה בכך שאתרחק כדי שזו תשוב לשרור.
בצעדים אִטיים הגעתי אל הדרך. העשב הטביע פסים על נעלי המאובקות. נולדתי מחדש. בלי להביט לאחור צעדתי אל הכפר. השמש שקעה מאחורי. היא נשארה עם בית הורי. צִלי הארוך הלך לפני. דאגתי שלא ייתקל בעצים, בגלי האבנים. הייתי רגוע. אילצתי את עצמי שלא לחשוב.
במרומי הגבעה, במקום שבו נגלה אלי הבית בבואי, הסתובבתי לאחור.
הבית ניצב בין שני עצים שהחשכה כבר עטפה אותם, על רקע השמים הכחולים. חלון אחד היה סגור. זגוגית אחת בהקה. היום נגמר באותה שלווה כקודמו. הרגשתי אשם על שכמעט הפרתי אותה.
משב אוויר חם שהביא עמו חרקים עטף אותי. הבטתי בפעם האחרונה באזור הכפרי שלא השתנה, שהקיף את הבית שאותו עזבתי לתמיד, והמשכתי בדרכי.
עמנואל בּוֹב, "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו", אפרסמון, 2019. מצרפתית: מיכל אסייג.
» במדור מודל 2020 בגיליון המוסך הקודם: פרקים מתוך "הרשתית" מאת עידן צבעוני
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
