ביקורת | התשוקה להימלט, התאווה להימצא

"ניסיון ההתרחקות או ההימלטות של הדמויות הופך במודע או שלא במודע למלכודת בפני עצמה, כזאת שדווקא מקרבת אל המקום שממנו מבקשים לברוח." רינה ז'אן ברוך כותבת על "אהבתי לאהוב", הרומן החדש של שמעון אדף

שי עבאדי, ללא כותרת (ניז'ינסקי), טכניקה מעורבת על עץ לבוד, 1996

.

"מתוך אובות הכתיבה": על אהבתי לאהוב מאת שמעון אדף

מאת רינה ז'אן ברוך

 

האם זה כל כך נורא שאנחנו נשמעים לפעמים
דומים זה לזה? הקרום בינינו כל כך
דק. האם כל כך חשוב לנו לזכור מה של מי?
(ג'יי־די סלינג'ר, הגביהו את קורת הגג, נגרים)

 

המשכתי הלאה. מה היה ההלאה שלי. אני כותב הלאה ואיני מכיר את התשובה. אולי כי אין הלאה. או שההוראה הלאה היא ניסיון לכפות על התנהלותנו מתכונת של היחלצות, שתשחרר אותנו לבסוף, אם נאמין בה, אם נתמסר לה בעיוורון. אבל אנחנו כבולים בקרסולינו בחוט גמיש, הנמתח עם התרחקותנו מהמסמרות בזמן ובמרחב, וכאשר הוא מגיע לגבול מתיחותו, אנחנו נורים חזרה אליהם, מתנגשים בהם בכל האנרגיה ששיקענו לשווא, בעמל רב, בהתארכות החוט. אך כיצד נקבעים המסמרות הללו. אני חושש שבאקראי. אבל האקראי הנסקר בדיעבד אנוס להופיע כדפוס. (עמ' 51–52)

כך כותב המספר עלום השם, אחד משתי הדמויות המרכזיות ברומן החדש של שמעון אדף, אהבתי לאהוב. ברומן, האחד־עשר במספר של שמעון אדף, יש שתי עלילות, והן מסופרות לסירוגין וקשורות זו לזו. העלילה האחת מגוללת את סיפורו של אותו עלום שם, עובד סוציאלי בשנות הארבעים לחייו. הוא שרוי בדירתו שבתל כביר – מקום אפוף מסתורין ושיבושים של המציאות עוד מכמה מיצירותיו הקודמות של אדף – ונדחף על ידי כוח או כורח בלתי מוסברים לכתוב. הוא חש צורך לכתוב על דמותה החידתית של מישהי בשם נוריאה חזן, שהוא פגש בכל מיני נקודות בחייו מאז היה בן עשרים. נוריאה משתנה ממפגש למפגש. פעם היא מופיעה כהומלסית תימהונית, פעם ככתבת תרבות, ועוד.

אמנם חידת דמותה של נוריאה דוחפת את המספר העלום אל הכתיבה, וזו הופכת לניסיון לפרש את דמותה ומופעיה בחייו, אך מתוך כך הוא גם נדרש לחקור את דמותו שלו, את תולדותיו, ההולכים ונחשפים מתוך "אובות הכתיבה". ככל שהולך ונטווה סיפורו של המסַפר, מתברר שיש בו נקודות עיוורון רבות. מצד אחד הוא מרגיש שהוא חייב לכתוב, שהכתיבה נחוצה לו כדי לחשוף אותן, לגלות אותן, אבל מן הצד האחר נדמה שהכתיבה רק מעמיקה את עיוורנו, מבססת אותו, עד שהוא נדחף אל רגע משבר לקראת סופו של הספר. ניכרים אצל המספר הזה קווים מדמות המספר ברומן קודם של אדף, מוקס נוקס; גם שם אין המספר מצליח לראות דברים כהווייתם ולהכיר בהם.

העלילה השנייה ברומן מספרת את סיפורה של נוריאה חזן, החוזרת לעיירת הולדתה לאחר שלא הייתה שם במשך עשרים שנה. היא מנסה למצוא את אמה ואחותה, אך כאשר היא מגיעה לשם איש אינו מזהה אותה, ובביתה מתגוררת משפחה אחרת. בחיפושיה אחר עברהּ ומשפחתהּ היא מגלה אנדרטה ששמהּ חרוט עליה. היא הוקמה לזכרה של אישה, גם היא נוריאה חזן, שנחטפה ונרצחה. בעקבות זאת נוריאה מנסה לפענח את תעלומת זהותה שלה: המציאות שהיא חיה בה עתידנית וספקולטיבית, עתירת שינויים וחידושים טכנולוגיים וביולוגיים. בעקבות שיבוש גנטי הפוגע ביכולת של יונקים להתרבות, העקרות החרמשית, שחלותיהן של הנשים נכרתות בלידתן ונשמרות במאגר כללי, אנונימי. מתוך כך מתהפכים היחסים בין גברים לנשים: ילדים יודעים מי אביהם, אך לא מי אמם הביולוגית, מקור הביצית.

הספר מציג חידה משולשת, שלוש שאלות או חקירות שנבנות במהלך הקריאה: מהו סיפורה של נוריאה, מהו סיפורו של המספר עלום השם, ומהו הקשר בין שני הסיפורים – היכן הם מצטלבים ונקשרים זה לזה וכיצד הם מסבירים זה את זה. נדמה ששתי הדמויות המרכזיות באהבתי לאהוב אובדות בתוך הסיפורים שהן מספרות לעצמן, ובתוך כך מצליחות להתעלם מדברים שקרו להן וסביבן. האופן שבו הדמויות הללו חיות במציאות שהן אינן מצליחות להבין או להכיר בה לחלוטין מעורר מגוון תחושות: לעיתים הלב יוצא אליהן, ולעיתים הן מעוררות חוסר נוחות בואכה אימה, ביכולתן לטוות טוב כל כך סיפור שעוקף את המציאות ומייצר אחרת תחתיה. הדמויות האלה מחבלות באשליית המודעות העצמית וגבולותיה ביצירות ספרותיות. הן מאיימות על עקרונותיה של הספרות הריאליסטית, שעל פיהם המודעות – הפסיכולוגית ואף הסוציולוגית או הפוליטית – תמיד מנצחת, מניעיה ברורים וניתן לאדם להסביר את עצמו, את נפשו ואת מניעו ומעשיו. הן כושלות בכך, חרף רהיטותן וחוכמתן. הן מוּנעות מתשוקות זרות להן, שאין הן מסוגלות להכיר בהן.

מכיוון שאי אפשר לסמוך לגמרי על הדמויות הללו ועל הסיפור שהן מספרות, הקורא נאלץ לקרוא מבעד להן, לחשוף את מה שהן אינן מוכנות להודות בו. הן נוריאה והן המספר נמלטים מהסיפור שלהם בה בעת שהם מנסים לחזור אליו ללא הרף, נשלטים על ידי "התשוקה להימלט, התאווה להימצא" (עמ' 151), שעולות מאותו שורש, מאותו שבר בזהותן. כמו בציטוט שהובא לעיל מדברי המספר, הספר כולו מציג בה בעת התרחקות מתמדת ונחושה מהמסמרות, מאירועים מסויימים בחייהם של הדמויות, וחזרה בלתי נמנעת אליהם. לפעמים ניסיון ההתרחקות או ההימלטות של הדמויות הופך במודע או שלא במודע למלכודת בפני עצמה, כזאת שדווקא מקרבת אל המקום שממנו מבקשים לברוח. אך הקריאה בספר מעלה את השאלה אם אפשר בכלל להימלט או להימצא.

לאורך הקריאה נדמה שסיפור אחד מחזיק בסודו של הסיפור השני, וכדי להבין את סיפורה של נוריאה יש להבין את סיפורו של המספר עלום השם, ולהפך. אבל הקשר בין הסיפורים אינו סימטרי ופשוט. פרטים מסוימים עוברים מסיפור לסיפור, כאילו דרך דופן או קרום המאפשר מעבר דו־סטרי, ומפריד בין הסיפורים אך גם מאחד ביניהם, אבל הפרטים – פיסות מידע, דמויות ומקומות, מילים וביטויים – משתנים במעבר ואינם נשארים נאמנים למקור. כך למשל, בשני הסיפורים מופיעה המילה "ג'וקה". בסיפורה של נוריאה היא מציינת מכשיר תקשורת עתידני, ואילו בסיפור של המספר "ג'וקה" הוא כינוי בפי ילד לאותם "אופני פלסטיק זעירים" המיועדים לפעוטות ("בימבה ג'וק"). זוהי דוגמה קטנה ונקודתית; רוב המעברים מורכבים ומופשטים יותר, והרצון לפענח את הקשר נתקל בקשיים.

ההדהוד בין שתי העלילות כאילו מטיל על הקורא את מלאכת ההבנה ואת פתרון התעלומות. אבל היכולת של הקורא לקשור בין העלילות, להציב משוואה מניחה את הדעת בנוגע לתפקיד של החלקים זה כלפי זה, מוגבלת. אנו נותרים עם מערכת של זיקות בין הסיפורים, עם הסברים אפשריים או מסתברים, אבל בלי תשובות מוחלטות. הדמויות נשארות על סף פתרון, על סף היחלצות, אך בסופו של דבר, על אף מאמציהן להימלט או להימצא, נדמה שלא זה ולא זה הוא בגדר האפשר. הסיפורים האלו, על דמויותיהם, נותרים סגורים בחידתיותם, ושאלת הגאולה נותרת שאלה.

לכל אחת משתי עלילות הספר שפה ייחודית לה. בחלקהּ של נוריאה מופיעה עברית עתידנית שמכילה, כמו כל שפה יומיומית ושימושית, חידושים וסלנג. החידושים האלו של אדף מענגים ומבריקים; הוא מהסופרים העכשוויים היחידים שדוחפים את העברית לעבר עתידהּ ומעניקים לה מרחבים וזמנים חדשים להתפתח בהם. דרך כתיבתו של אדף העברית הופכת גמישה להפליא, מסוגלת להמציא את עצמה מחדש ולהיענות לכל חידוש טכנולוגי או חברתי (גם בספר קודם שלו, שדרך, הוא מציג שכלול של העברית – הופך אותה לבלתי ממוגדרת). אדף יוצר בסיפור של נוריאה מציאות חדשה, והשפה נכפפת לה, מתעצבת בצורתה. לעומת זאת, בעלילה של המספר נגלה פן אחר של השפה. המספר עסוק באטימולוגיות ובמדרשי שמות, מזהה את גיזרונן של מילים פשוטות, שכולם משתמשים בהן מבלי לדעת מה מקורן, דרך שיבוש או אי־דיוק. העמידה על המסע הפתלתל שעשו ועושות המילים בתוך השפה לא נוגעת לא רק בשאלת המקור, העולה מתוך העיסוק באטימולוגיה, אלא גם באופן שבו השפה מתעתעת, ומילים בה מתרחקות ממקורן ומשתנות בשימושן, לפעמים לבלי הכר. שתי השפות המופיעות כאן, זו העתידנית וזו המבקשת את מקורותיה, גם הן נקשרות אל הרעיונות המרכזיים בספר: נאמנות למקור, התרחקות ממנו או מציאה מחודשת שלו.

גם בספר זה, כבכל ספריו, אדף בוחן מחדש את תפקידה של הספרות, את גבולותיה, ואת גבולותיו ככותב. הוא מערער על חוקיות ידועה מראש שנדמה שרוב הסופרים והקוראים נענים לה, אך עושה זאת מבלי לחבל לקוראיו בחוויה המרתקת והמהפנטת של הקריאה בספר, הכתוב לעילא. העיסוק בספקולטיבי, שלעיתים נתפס במחוזותינו כעיסוק שולי ואסקפיסטי, מאפשר לאדף לעסוק בעתיד שלנו כבני אדם וכחברה. חשיבותה של הספרות הספקולטיבית היא ביכולתה לבחון לעומק את גבולותיו ומגבלותיו של הקיים, אך גם להעמיק את הבחינה שלו בעזרת פרספקטיבה אפשרית, עתידית. אדף הוא מהבודדים בעיסוק הזה, שכן רוב הספרות העברית והישראלית הנכתבת מתבצרת בהווה ובעבר ונצמדת למה שקרה ולא למה שעוד יכול לקרות.

 

רינה ז'אן ברוך היא חוקרת ספרות, מתרגמת, עורכת וכותבת. עורכת־מפיקה בכתב העת "אודות". השלימה לאחרונה עבודת דוקטורט בנושא יצירות הפרוזה של שמעון אדף. יצירותיה ותרגומיה פורסמו בכתבי עת שונים: מאזניים, עיתון 77, הו! ופטל.

 

שמעון אדף, "אהבתי לאהוב", כנרת זמורה ביתן, סדרת רוח צד, 2019.

.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: כנרת רובינשטיין על "שלג", הנובלה מעזבונה של רונית מטלון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו