וַתִּקרא | עד שערי מוות – ובחזרה

.

קריאה בשיר "בבוקר" מאת חיה משב, מתוך ספרה "כל קיר היה דלת"

מאת גיא פרל

.

בבוקר

לֹא בַּבֹּקֶר,
בְּשָׁעָה שֶׁנִּקְרַעַת שִׁלְיַת הָאוֹר מִבֶּטֶן הַחֹשֶׁךְ,
עוֹמֶדֶת רַכָּה, זְקוּפָה, מוּכָנָה כְּמוֹ כֹּפֶר
צִפּוֹר שִׁיר אַחַת

לֹא צִפּוֹר שִׁיר,
יוֹנֶקֶת
דְּבַשׁ, מַכָּה בִּכְנָפֶיהָ, וּמִתְחַנֶּנֶת:
בַּת אָדָם,
יוֹשֶׁבֶת חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,
עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת הִגַּעְתְּ.

וּמָה אֲנִי בַּשָּׁעָה הַזּוֹ,
אוּלַי מִתְהַפֶּכֶת
מִצַּד לְצַד אוּלַי מוֹשֶׁכֶת שׁוּלֵי שְׂמִיכָה,
וְלֹא יוֹדַעַת
שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁעוֹמֵד בִּמְלוֹא גְּרוֹנוֹ וְצוֹוֵחַ עַל חַיַּי.

כותרתו הפשוטה של השיר – "בבוקר" – מכינה את הקוראת לתיאור התרחשות בשעת בוקר, אולם כבר בצמד המילים הראשונות של השיר עצמו שוללת המשוררת את כותרת השיר: "לֹא בַּבֹּקֶר". לכאורה, משב מקדימה את שעת ההתרחשות אל לפנות בוקר ומתארת ציפור המכינה עצמה לשיר עם אור ראשון, אך מדובר כאן, לתפיסתי, במהלך מורכב בהרבה. שלילת כותרת השיר בשתי מילותיו הראשונות יוצרת קרע בין הכותרת, המשמשת כשער הכניסה אל הטקסט, לבין גוף הטקסט, ובעיניי הדבר מייצג תחושת קרע בין המציאות לבין העולם הפנימי. הכותרת המתווכת ניצבת על סיפה של מציאות שמייצגים האור, הערוּת ועצם קיומה של כרונולוגיה – ושלילתה המהירה מטילה אותנו אל הקרע המוצג במפורש מיד לאחריה: "בְּשָׁעָה שֶׁנִּקְרַעַת שִׁלְיַת הָאוֹר מִבֶּטֶן הַחֹשֶׁךְ". מכאן ואילך הקרע הולך ומעמיק: תיאורה של הציפור ככופר מחריף את התחושה שהמעבר בין ממלכת הפנים־לילה לממלכת החוץ־בוקר הוא כפוי ובלתי רצוי, ובמעבר בין הבית הראשון לשני בשיר משב יוצרת שלילה מהירה נוספת, המביאה את תחושת הקרע לשיאה: "צִפּוֹר שִׁיר אַחַת // לֹא צִפּוֹר שִׁיר". שוב פורעת משב את הסדר – זה לא בבוקר ולא ציפור שיר כפי שהצהירה כרגע – זו יונקת דבש, המתחננת על חייה הנפשיים של "בת אדם" שנפרדה מן העולם המואר והגיעה "עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת".

בבית השלישי בשיר חוזרת בהדרגה מציאת העולם – הכרונולוגיה שוב נוכחת, יש שמיכה ממשית ומיטה ממשית שהדוברת מתהפכת בה מצד לצד כמי שנעה ללא הכרעה בין הפנים לבין החוץ. ואילו בשתי השורות האחרונות של השיר, "וְלֹא יוֹדַעַת / שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁעוֹמֵד בִּמְלוֹא גְּרוֹנוֹ וְצוֹוֵחַ עַל חַיַּי", הקרע עמוק, אך איננו מוחלט. אין זהות מלאה בין האישה השוכבת במיטתה לבין הדוברת; הדוברת מצויה במרחב שאיננו פנימי או חיצוני בלבד, ולפיכך השיר מאחה את הקרע. מחד גיסא, הדוברת אינה בטוחה כי היא אכן האישה הממשית – "וּמָה אֲנִי בַּשָּׁעָה הַזּוֹ, / אוּלַי מִתְהַפֶּכֶת" – ומאידך גיסא, היא יודעת את מה שהאישה הממשית איננה יודעת – שגם באפלת העולם הפנימי פועל כוח הנלחם על חייה.

חיה משב, "כל קיר היה דלת", הקיבוץ המאוחד, 2019.

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: סיון בסקין קוראת בשיר "תל אביב 1935", במלאת חמישים שנה למותה של לאה גולדברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן