.

קטע מתוך "בית מלאכה לכתיבה: מדריך ידידותי לחיי יצירה" / רוני גלבפיש

.

היזהרו ממיתוסים גדולים

כשהייתי צעירה עבדתי בחקלאות ובתעשייה, ובשניהם עבדתי ימים ארוכים ומפרכים בשמש או בחללים לוהטים ורועשים, בשכר דל, בתנאים קשים. אולי בגלל זה קצת מצחיק אותי כשסופרים אומרים שהכתיבה היא העבודה הקשה והבוגדנית ביותר בעולם. אני לא מתכחשת לקושי בשום אופן, ובכל זאת.

מי שקם הרבה לפני עלות השחר, סיקל אבנים, הפך את האדמה, חרש תלם, דישן וזרע זרעים, רדף מזיקים והציב קווי השקיה, עקר עשבים ורדף עוד מזיקים והִשקה והִשקה וקיווה בכל לב, וראה שדה של חיטה גבוהה ויפהפייה נהרס בסופה בתוך כמה שעות, יודע היטב שיש עבודות קשות יותר מהכתיבה, וגם בוגדניות ממנה.

מי שעבד במפעל טקסטיל בשכר רעב, שניצב מול מכונה אחת ועשה רק פעולה אחת ויחידה, מונוטונית, משעממת עד כדי טירוף הדעת, שחש שהמכונה מפשיטה אותו מאנושיותו, יודע היטב שיש עבודות קשות יותר מהכתיבה, וגם משפילות ואלימות ממנה.

השוואות, כבר סיכמנו בפרק שעסק בכישרון, אינן מועילות בדרך כלל. הכתיבה היא אכן מלאכה קשה ותובענית. זה נכון, ואין צורך לנצח בתחרות מלכת הקושי של המלאכות.

אבל סופרים אוהבים מטאפורות אקסטרווגנטיות, הם נהנים ליצור מיתוסים חדשים, גדולים מהחיים. הנה כמה דימויים לכתיבה שנתקלתי בהם בספרים שונים: כותבים הם ספורטאים אולימפיים, מטפסי הרים עזי נפש, חיילים נחושים בעורף האויב, מנתחי מוח חדי אזמל ומצילי חיים. כותבים הם בריות בעלות משמעת עצמית נדירה. כותבים הם אלים שירדו היישר מהאולימפוס לגלות לבני האדם את האמת.

אנחנו מטפסי הרים וחוקרי טבע! חיילים ומנתחים! אלים יווניים נישאים! מובן שאנחנו מרגישים נפלא כשמישהו מתאר אותנו – וגם את עצמו – באופן מרהיב כל כך. החנופה הזו נעימה לכולם. לכאורה, זה גם לא כל כך נורא. אחרי הכול העבודה שלנו היא להגזים, לשקר, לספר סיפורים. מיתוסים מעניקים לאדם כוח ואמונה, הם נוסכים השראה. וגם קצת חנופה זה לא כל כך נורא.

אבל אם נגיע לחדר העבודה עם ציפייה לריגושים, פראות ועוצמה שכאלה, אנחנו עתידים להתאכזב מרות. המיתוסים האלה מתעתעים ומציבים ציפיות לגמרי לא סבירות. הכתיבה אכן תדרוש מאיתנו נוכחות פיזית מתמשכת, מאמץ אינטלקטואלי, רגשי, רוחני. היא תתבע תשומת לב, השתהות, נכונות להתנתק מהעולם ובכללו מהאנשים האהובים עלינו. שנעדיף אותה, נתמסר לה, ונעשה את כל זה אף שלא מובטחת לנו שום תמורה. אבל בסופו של דבר, אנחנו נשב בחדר, לבד, ונכתוב מילים על דף. ריגוש, פראות ועוצמה אפשר למצוא בסיפורים שלנו, אבל לא ביום העבודה עצמו.

ובכל זאת, יש תמורה לכתיבה. היא אינה מוענקת במטבעות המקובלים של כבוד או תהילה או ממון. למעשה, היא לא תלויה באף אדם אחר. הכתיבה מעניקה לנו חסדים במהלך העבודה עצמה. מבט צלול אל העולם, אל תוך עצמנו, אל מחוזות הדמיון. יכולת לחיות חיים נוספים, שונים לגמרי משלנו. הזדמנות לומר באמצעותם משהו על העולם.

המיתוסים מציעים לנו תיאור חלופי של היומיום החדגוני לכאורה, מנסים לפצות אותנו על שעות ארוכות שבהן אנחנו לבדנו, עמלים על מילה, משפט, פסקה. אבל מי בכלל רוצה להיות מטפס הרים או חייל? אנחנו מספרי סיפורים. המלאכה שלנו עתיקת יומין. היא התקיימה בכל הדורות, בכל התרבויות, שרדה מלחמות ואסונות. היא סיפקה לאנושות נחמה ומשמעות ויופי לאורך דורות רבים, משום שבני האדם זקוקים לסיפור, ומייחלים למישהו שיספר להם מי הם, שיפענח את חייהם ומעשיהם.

הנה הסיפור אמיתי: בחדר העבודה אין הרים מושלגים ותחרויות אולימפיות, אין חדרי ניתוח ומלחמות מדממות. יש לנו דף ריק, ואם מתמזל מזלנו יש לנו גם רעיון. ואז מתיישבים על כיסא ופשוט כותבים מילים ומשפטים ומוחקים מילים ומשפטים. וזה כל מה שעומד לקרות. ובכל זאת, זכינו ביכולת נדירה להשמיע את הקול שלנו בעולם, לומר משהו חשוב או מעניין, מצחיק או חכם. לפרוץ אל מחוץ לגבולות העצמי ולעשות משהו גדול למען עצמנו ואחרים.

אנחנו יכולים ליצור מיתוסים משלנו בסיפורים שנכתוב, לנפץ מיתוסים אחרים, להתייסר, להתרגש, להתאהב, לחוות השפלות וניצחונות. כל ההבטחות האלה יתקיימו, וגם רבות נפלאות אפילו יותר. על הדף. אבל בחדר עצמו נשב ונכתוב. נכין עוד כוס קפה, ונמשיך לעבוד. נכתוב מילים ומשפטים, נמחוק מילים ומשפטים. אנחנו בעלי מלאכה פשוטים.

בין שתבואו לחדר העבודה נלהבים ונרגשים או שמוטי כתפיים, מותשים או ערניים, מפוחדים או עזי נפש – זכרו שאתם באים כאנשים חופשיים. הכתיבה אינה מיתוס גדול מהחיים. היא מלאכה ככל המלאכות, והיא נהדרת. אתם לא חייבים לכתוב, יש לכם הזכות לכתוב. הזכות לברוא משהו חדש. על אף הקושי והאתגרים, הכתיבה אינה עול. היא ברכה. היא מתת. ואנחנו בני המזל שזכינו בה.

.

רוני גלבפיש היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. פרסמה שני ספרים: "סיפור קטן ומלוכלך" (כנרת זמורה, 2010), זוכה פרס רמת גן לספר ביכורים, ו"אגם הצללים" (דג זהב, 2015), זוכה פרס גפן ואות הפנקס.

רוני גלבפיש, "בית מלאכה לכתיבה: מדריך ידידותי לחיי יצירה", מודן, 2020.

.

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קריאה בשיר "בבוקר" מאת חיה משב, מתוך ספרה "כל קיר היה דלת"

מאת גיא פרל

.

בבוקר

לֹא בַּבֹּקֶר,
בְּשָׁעָה שֶׁנִּקְרַעַת שִׁלְיַת הָאוֹר מִבֶּטֶן הַחֹשֶׁךְ,
עוֹמֶדֶת רַכָּה, זְקוּפָה, מוּכָנָה כְּמוֹ כֹּפֶר
צִפּוֹר שִׁיר אַחַת

לֹא צִפּוֹר שִׁיר,
יוֹנֶקֶת
דְּבַשׁ, מַכָּה בִּכְנָפֶיהָ, וּמִתְחַנֶּנֶת:
בַּת אָדָם,
יוֹשֶׁבֶת חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,
עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת הִגַּעְתְּ.

וּמָה אֲנִי בַּשָּׁעָה הַזּוֹ,
אוּלַי מִתְהַפֶּכֶת
מִצַּד לְצַד אוּלַי מוֹשֶׁכֶת שׁוּלֵי שְׂמִיכָה,
וְלֹא יוֹדַעַת
שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁעוֹמֵד בִּמְלוֹא גְּרוֹנוֹ וְצוֹוֵחַ עַל חַיַּי.

כותרתו הפשוטה של השיר – "בבוקר" – מכינה את הקוראת לתיאור התרחשות בשעת בוקר, אולם כבר בצמד המילים הראשונות של השיר עצמו שוללת המשוררת את כותרת השיר: "לֹא בַּבֹּקֶר". לכאורה, משב מקדימה את שעת ההתרחשות אל לפנות בוקר ומתארת ציפור המכינה עצמה לשיר עם אור ראשון, אך מדובר כאן, לתפיסתי, במהלך מורכב בהרבה. שלילת כותרת השיר בשתי מילותיו הראשונות יוצרת קרע בין הכותרת, המשמשת כשער הכניסה אל הטקסט, לבין גוף הטקסט, ובעיניי הדבר מייצג תחושת קרע בין המציאות לבין העולם הפנימי. הכותרת המתווכת ניצבת על סיפה של מציאות שמייצגים האור, הערוּת ועצם קיומה של כרונולוגיה – ושלילתה המהירה מטילה אותנו אל הקרע המוצג במפורש מיד לאחריה: "בְּשָׁעָה שֶׁנִּקְרַעַת שִׁלְיַת הָאוֹר מִבֶּטֶן הַחֹשֶׁךְ". מכאן ואילך הקרע הולך ומעמיק: תיאורה של הציפור ככופר מחריף את התחושה שהמעבר בין ממלכת הפנים־לילה לממלכת החוץ־בוקר הוא כפוי ובלתי רצוי, ובמעבר בין הבית הראשון לשני בשיר משב יוצרת שלילה מהירה נוספת, המביאה את תחושת הקרע לשיאה: "צִפּוֹר שִׁיר אַחַת // לֹא צִפּוֹר שִׁיר". שוב פורעת משב את הסדר – זה לא בבוקר ולא ציפור שיר כפי שהצהירה כרגע – זו יונקת דבש, המתחננת על חייה הנפשיים של "בת אדם" שנפרדה מן העולם המואר והגיעה "עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת".

בבית השלישי בשיר חוזרת בהדרגה מציאת העולם – הכרונולוגיה שוב נוכחת, יש שמיכה ממשית ומיטה ממשית שהדוברת מתהפכת בה מצד לצד כמי שנעה ללא הכרעה בין הפנים לבין החוץ. ואילו בשתי השורות האחרונות של השיר, "וְלֹא יוֹדַעַת / שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁעוֹמֵד בִּמְלוֹא גְּרוֹנוֹ וְצוֹוֵחַ עַל חַיַּי", הקרע עמוק, אך איננו מוחלט. אין זהות מלאה בין האישה השוכבת במיטתה לבין הדוברת; הדוברת מצויה במרחב שאיננו פנימי או חיצוני בלבד, ולפיכך השיר מאחה את הקרע. מחד גיסא, הדוברת אינה בטוחה כי היא אכן האישה הממשית – "וּמָה אֲנִי בַּשָּׁעָה הַזּוֹ, / אוּלַי מִתְהַפֶּכֶת" – ומאידך גיסא, היא יודעת את מה שהאישה הממשית איננה יודעת – שגם באפלת העולם הפנימי פועל כוח הנלחם על חייה.

חיה משב, "כל קיר היה דלת", הקיבוץ המאוחד, 2019.

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: סיון בסקין קוראת בשיר "תל אביב 1935", במלאת חמישים שנה למותה של לאה גולדברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מורן בנית

פרידה

כָּל הַיָּמִים שֶׁמֶשׁ, וְאֵשׁ בּוֹעֶרֶת
רָקַדְתִּי סְבִיבֵךְ אֶת רִקּוּד הָאֵלוֹת
…………………………………….כֵּיצַד רָקַדְתִּי
עוֹלָה בְּלֶהָבוֹת

אמריקה

בַּחֹרֶף הַגָּדוֹל הִצְטָרַפְתִּי לַקִּרְקָס. שָׁלַפְתִּי קַרְדִּינָלִים אֲדֻמִּים
מִן הַשַּׁרְווּל
……………לוּ יָדַעְתְּ כַּמָּה יָפֶה הוּא הַקַּרְדִּינָל
צִפּוֹר שֶׁלֹּא נוֹדֶדֶת לְעוֹלָם

דמסקוס, מרילנד, 2017.

מורן בנית, בעלת תואר שני בספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחרונה השלימה עבודת דוקטורט על יצירתה של רונית מטלון. מלמדת בבר אילן. שירים פרי עטה התפרסמו בכתב העת הליקון. מורה ליוגה ויניאסה.

.

.

נעמה יונג

•

יֵשׁ הָרוֹצִים
לִכְרֹת לָךְ פֹּארוֹתַיִךְ
לְהַשְׁלִיךְ פֵּרוֹתַיִךְ
שֶׁהִבְשַׁלְתְּ
בְּעָמָל
לְגַזְּמֵךְ
לְבּוֹנְ
זַאי.

חֵי מַר

מוּלָשׁ
מִתְגַּמֵּשׁ
נִשְׁקָע
נִפְצָע
מֻחְלָק
מְלֻטָּף
מֻרְטָב

נִ
..מְ
.ץ.שָׁ
……ךְ

נעמה יונג, בעלת תואר ראשון בספרות ושפה אנגלית וצרפתית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בעיתונאות מ־NYU. תרגמה 14 ספרים וערכה ספרי מודעוּת. פרסמה את ספר הילדים "הגיע זמן לישון" (הוצאת קוראים, 2008) ואת ספרי השירה "הווים" (פרדס, 2015) ו"כבשת הדבש" (פרדס, 2018). לצד הכתיבה עוסקת בבניית בתים, כקבלנית. שיריה ראו אור בעבר בגיליון 16 של המוסך.

.

.

יוני יחיאלי

קנאה

רַק לָךְ אֲנִי מְגַלָּה.
אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי, וְזֶה מוּבָן.
פַּעַם גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי.

מְכוֹנִיּוֹת פְּאֵר עוֹקְפוֹת אוֹתִי בַּכְּבִישׁ הַמָּהִיר
וּמִי יִתֵּן לִי אִשּׁוּר שֶׁגַּם אֶצְלִי דּוֹלְקִים
הָאוֹרוֹת הַגְּבוֹהִים,
שֶׁיֵּשׁ מִן הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם,
שֶׁהַצַּעַר שֶׁלִּי נִתְפָּס מְעַט בְּטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם
בְּדַרְכָּן מִן הֶעָנָן אֵל הַמִּדְרָכָה,
שֶׁהַהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁלִּי הָעֲצוּמָה, מַטְבִּיעָה
אֶת חוֹתָמָהּ עַל מְנוֹפִי נְמַל חֵיפָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה מִמַּעֲלֵה הָהָר.

וְזֶה הַכֹּל סוֹדִי
וּמֵבִישׁ,
וֶאֱנוֹשִׁי
וּמֻתָּר.

יוני יחיאלי, בת 30 מחיפה, עוסקת בחינוך חברתי. שיריה פורסמו בכתבי העת הליקון, מגפון ועלטה, וכן בגיליון 40 של המוסך.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ליאת מורבצ'יק, עמרי משורר־הרים ומאיה ויינברג

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן