בקרוב | מדריך לחיי יצירה

"אם נגיע לחדר העבודה עם ציפייה לריגושים, פראות ועוצמה שכאלה, אנחנו עתידים להתאכזב מרות." פרסום ראשון מתוך "בית מלאכה לכתיבה", מדריך מאת רוני גלבפיש, שיראה אור בקרוב

דרורה וייצמן, דרגות, עפרונות על כותפת צבאית, 2016

.

קטע מתוך "בית מלאכה לכתיבה: מדריך ידידותי לחיי יצירה" / רוני גלבפיש

.

היזהרו ממיתוסים גדולים

כשהייתי צעירה עבדתי בחקלאות ובתעשייה, ובשניהם עבדתי ימים ארוכים ומפרכים בשמש או בחללים לוהטים ורועשים, בשכר דל, בתנאים קשים. אולי בגלל זה קצת מצחיק אותי כשסופרים אומרים שהכתיבה היא העבודה הקשה והבוגדנית ביותר בעולם. אני לא מתכחשת לקושי בשום אופן, ובכל זאת.

מי שקם הרבה לפני עלות השחר, סיקל אבנים, הפך את האדמה, חרש תלם, דישן וזרע זרעים, רדף מזיקים והציב קווי השקיה, עקר עשבים ורדף עוד מזיקים והִשקה והִשקה וקיווה בכל לב, וראה שדה של חיטה גבוהה ויפהפייה נהרס בסופה בתוך כמה שעות, יודע היטב שיש עבודות קשות יותר מהכתיבה, וגם בוגדניות ממנה.

מי שעבד במפעל טקסטיל בשכר רעב, שניצב מול מכונה אחת ועשה רק פעולה אחת ויחידה, מונוטונית, משעממת עד כדי טירוף הדעת, שחש שהמכונה מפשיטה אותו מאנושיותו, יודע היטב שיש עבודות קשות יותר מהכתיבה, וגם משפילות ואלימות ממנה.

השוואות, כבר סיכמנו בפרק שעסק בכישרון, אינן מועילות בדרך כלל. הכתיבה היא אכן מלאכה קשה ותובענית. זה נכון, ואין צורך לנצח בתחרות מלכת הקושי של המלאכות.

אבל סופרים אוהבים מטאפורות אקסטרווגנטיות, הם נהנים ליצור מיתוסים חדשים, גדולים מהחיים. הנה כמה דימויים לכתיבה שנתקלתי בהם בספרים שונים: כותבים הם ספורטאים אולימפיים, מטפסי הרים עזי נפש, חיילים נחושים בעורף האויב, מנתחי מוח חדי אזמל ומצילי חיים. כותבים הם בריות בעלות משמעת עצמית נדירה. כותבים הם אלים שירדו היישר מהאולימפוס לגלות לבני האדם את האמת.

אנחנו מטפסי הרים וחוקרי טבע! חיילים ומנתחים! אלים יווניים נישאים! מובן שאנחנו מרגישים נפלא כשמישהו מתאר אותנו – וגם את עצמו – באופן מרהיב כל כך. החנופה הזו נעימה לכולם. לכאורה, זה גם לא כל כך נורא. אחרי הכול העבודה שלנו היא להגזים, לשקר, לספר סיפורים. מיתוסים מעניקים לאדם כוח ואמונה, הם נוסכים השראה. וגם קצת חנופה זה לא כל כך נורא.

אבל אם נגיע לחדר העבודה עם ציפייה לריגושים, פראות ועוצמה שכאלה, אנחנו עתידים להתאכזב מרות. המיתוסים האלה מתעתעים ומציבים ציפיות לגמרי לא סבירות. הכתיבה אכן תדרוש מאיתנו נוכחות פיזית מתמשכת, מאמץ אינטלקטואלי, רגשי, רוחני. היא תתבע תשומת לב, השתהות, נכונות להתנתק מהעולם ובכללו מהאנשים האהובים עלינו. שנעדיף אותה, נתמסר לה, ונעשה את כל זה אף שלא מובטחת לנו שום תמורה. אבל בסופו של דבר, אנחנו נשב בחדר, לבד, ונכתוב מילים על דף. ריגוש, פראות ועוצמה אפשר למצוא בסיפורים שלנו, אבל לא ביום העבודה עצמו.

ובכל זאת, יש תמורה לכתיבה. היא אינה מוענקת במטבעות המקובלים של כבוד או תהילה או ממון. למעשה, היא לא תלויה באף אדם אחר. הכתיבה מעניקה לנו חסדים במהלך העבודה עצמה. מבט צלול אל העולם, אל תוך עצמנו, אל מחוזות הדמיון. יכולת לחיות חיים נוספים, שונים לגמרי משלנו. הזדמנות לומר באמצעותם משהו על העולם.

המיתוסים מציעים לנו תיאור חלופי של היומיום החדגוני לכאורה, מנסים לפצות אותנו על שעות ארוכות שבהן אנחנו לבדנו, עמלים על מילה, משפט, פסקה. אבל מי בכלל רוצה להיות מטפס הרים או חייל? אנחנו מספרי סיפורים. המלאכה שלנו עתיקת יומין. היא התקיימה בכל הדורות, בכל התרבויות, שרדה מלחמות ואסונות. היא סיפקה לאנושות נחמה ומשמעות ויופי לאורך דורות רבים, משום שבני האדם זקוקים לסיפור, ומייחלים למישהו שיספר להם מי הם, שיפענח את חייהם ומעשיהם.

הנה הסיפור אמיתי: בחדר העבודה אין הרים מושלגים ותחרויות אולימפיות, אין חדרי ניתוח ומלחמות מדממות. יש לנו דף ריק, ואם מתמזל מזלנו יש לנו גם רעיון. ואז מתיישבים על כיסא ופשוט כותבים מילים ומשפטים ומוחקים מילים ומשפטים. וזה כל מה שעומד לקרות. ובכל זאת, זכינו ביכולת נדירה להשמיע את הקול שלנו בעולם, לומר משהו חשוב או מעניין, מצחיק או חכם. לפרוץ אל מחוץ לגבולות העצמי ולעשות משהו גדול למען עצמנו ואחרים.

אנחנו יכולים ליצור מיתוסים משלנו בסיפורים שנכתוב, לנפץ מיתוסים אחרים, להתייסר, להתרגש, להתאהב, לחוות השפלות וניצחונות. כל ההבטחות האלה יתקיימו, וגם רבות נפלאות אפילו יותר. על הדף. אבל בחדר עצמו נשב ונכתוב. נכין עוד כוס קפה, ונמשיך לעבוד. נכתוב מילים ומשפטים, נמחוק מילים ומשפטים. אנחנו בעלי מלאכה פשוטים.

בין שתבואו לחדר העבודה נלהבים ונרגשים או שמוטי כתפיים, מותשים או ערניים, מפוחדים או עזי נפש – זכרו שאתם באים כאנשים חופשיים. הכתיבה אינה מיתוס גדול מהחיים. היא מלאכה ככל המלאכות, והיא נהדרת. אתם לא חייבים לכתוב, יש לכם הזכות לכתוב. הזכות לברוא משהו חדש. על אף הקושי והאתגרים, הכתיבה אינה עול. היא ברכה. היא מתת. ואנחנו בני המזל שזכינו בה.

 

רוני גלבפיש היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. פרסמה שני ספרים: "סיפור קטן ומלוכלך" (כנרת זמורה, 2010), זוכה פרס רמת גן לספר ביכורים, ו"אגם הצללים" (דג זהב, 2015), זוכה פרס גפן ואות הפנקס.

 

רוני גלבפיש, "בית מלאכה לכתיבה: מדריך ידידותי לחיי יצירה", מודן, 2020.

.

.

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו