שירה | עיוורון אמיתי או סירוב משוגע

שירים מאת נדיה עדינה רוז, נדב ליניאל ועופרה עופר אורן

אלה אמיתי סדובסקי, שושבינות, שמן ואקריליק על בד, 215X175 ס"מ, 2009

.

נדיה עדינה רוז

הדברים

הַתְּחוּבִים בִּנְדַן הַמַּדָּפִים
הַנִּשְׁלָפִים עַל קִדּוּשׁ הַהֶרְגֵּלִים
הַחוֹלְפִים כְּנוֹף בְּרַכֶּבֶת הַפְּרוֹזְדּוֹר
הָעוֹצְרִים בְּאוֹר צָהֹב שֶׁל מְנוֹרוֹת
הַזְּקוּפִים מִתַּחַת לִנְטִיף הַמַּבָּטִים
הַמְּהַסְּסִים עִם גִּמְגּוּם יָדַיִם
הָעוֹנְדִים כֶּתֶר אַטְבֵי כְּבִיסָה
הַמְּרַשְׁרְשִׁים בְּאָזְנֵי שַׂקִּיּוֹת הָאַשְׁפָּה
הַנִטְחָנִים בֵּין גַּלְגַלֵּי הַמַּעֲשִׂים
הַנּוֹשְׁרִים מֵאֲחוֹרֵי מִטָּה, לֶקֶט לַעֲנִיִּים
הַפִּנָּתִיִּים, קָרְבָּנוֹת שֶׁל הִתְנַגְּשׁוּת הַקִּירוֹת
הַמְּשֻׁחְרָרִים עַל הָרִצְפָּה, מַסִּיחִים דְּלָתוֹת מִן הַטְּרִיקָה

.

אזכרה

*
אֲנִי פּוֹנָה לְרוּחֵךְ וּמִסְתּוֹבֶבֶת
כְּתַרְנְגוֹל שַׁבְשֶׁבֶת,
מָה כִּוּוּנֵךְ?

*
כְּמוֹ דְּלִי מַיִם הַלּוֹכֵד אֶת הַיָּרֵחַ,
הַתַּאֲרִיךְ הַלּוֹעֲזִי
זָז יָמִינָה, זָז שְׂמֹאלָה
עוֹמֵד תַּחְתַּיִךְ,
חוֹפֵר בְּאֵר

*
בְּמִשְׂחַק הַזִּכָּרוֹן
יֵשׁ לָנוּ אוֹתָן תְּמוּנוֹת יַלְדוּת
זוּגוֹת קְלָפִים זֵהִים
תּוֹרֵךְ תּוֹרִי תּוֹרֵךְ תּוֹרִי

*
הָיִינוּ בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הַגֹּבַהּ:
מֶטֶר שִׁשִּׁים.
אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלַיִךְ מִלְּמָטָה לְמַעֲלָה?

*
בֵּין שְׁתֵּינוּ אֲנִי אַמַּת הַמִּדָּה
לְאָרְכּוֹ שֶׁל הֶעָבָר

*
עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת שֶׁל הַזְּמַן
אֲנִי עוֹמֶדֶת וּמִתְרַחֶקֶת,
עוֹמֶדֶת וּקְרֵבָה לְשָׁם,
הֵן נַעֲשׂוֹת שְׁטוּחוֹת, נִבְלָעוֹת,
נֶעֱלָמוֹת.

 

נדיה עדינה רוז, אמנית, משוררת, מאיירת ומרצה לאמנות, נולדה במוסקבה ועלתה ארצה בגיל 22. בוגרת המכללה לאמנות במוסקבה והאקדמיה לאמנות בצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות. ספר שיריה הראשון, "דיו של שלג" (הוצאת הליקון־אפיק), זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת 2016. שיריה התפרסמו בגיליון 6 של המוסך.

.

.

נדב ליניאל

נוצה (אלגיה)

דָּבָר אֶחָד הוּא, כְּצִפּוֹר, לַחְבֹּט כְּנָפַיִם בַּחֹשֶׁךְ
וְאַחֵר לַעֲמֹד, יְחִידִי, בָּאוֹר.
דָּבָר אֶחָד הוּא לְמַלְמֵל,
בִּשְׂפָתַיִם אִלְּמוֹת, תְּפִלָּה בָּאֲפֵלָה
וְאַחֵר, לְגַשֵּׁשׁ, כְּעִוֵּר, בָּאוֹר הָרַךְ, הַמְּסַמֵּא.
שְׂפָתֶיךָ, מְשֻׁסָּפוֹת,
מַסְתִּירוֹת אֶת הַדִּבּוּר וְהַפֶּה, פֶּצַע פָּתוּחַ,
מְגַמְגֵּם בָּאֲפֵלָה, וְאֵין אֹזֶן כְּרוּיָה לוֹ.
אַךְ לוּ, בֵּין קוֹלוֹת מַלְאָכִים, יִהְיֶה הָאֶחָד
שֶׁיַּגִּישׁ לְךָ, כְּשַׁי, אֶת לִבּוֹ
כְּשׁוֹשַׁנָּה, זוֹ שֶׁתַּחַת רִבּוֹא עַפְעַפֶּיהָ
מַבִּיטָה בָּנוּ בְּאִישׁוֹנָהּ הַפָּקוּחַ, הַשָּׁחֹר
שֶׁמּוּל חִנָּהּ אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים, שְׁפוּפִים
כְּלִפְנֵי אֵל,
אַמְּצֵהוּ קָרוֹב אֶל לִבְּךָ.
כִּי הַמַּגָּע, אֲרָעִי, הוּא הַמְּעַט
שֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ לָתֵת.
הַבֵּט, דֶּרֶךְ עֵינָיו, בִּתְנוּעַת הַצִּפּוֹרִים
רְאֵה אֶת תְּבוּסַת הַגּוֹזָל, שֶׁרֶגַע אֶחָד נוֹפֵל
מִן הַקֵּן, בֵּין עֲנָפִים, וְאַחֵר, נוֹסֵק.
הַבֵּט, דֶּרֶךְ עֵינָיו, בַּשָּׁמַיִם הַפְּקוּחִים –
בֵּין קִרְעֵי עֲנָנִים, הָאוֹר
בְּעַד הַקֶּרַע בַּבֶּגֶד, בִּטְנַת הַמְּעִיל
בְּקֶרַע הָעוֹר, הַדָּם הַגּוֹעֵשׁ.
גּוּפוֹ, שַׂגִּיא, יָפֶה, נוֹרָא,
פּוֹעֵר בָּנוּ פֶּתַח
דַּרְכּוֹ נוֹבֵעַ מַעְיָן עִקֵּשׁ
הַמַּזְכִּיר לָנוּ – אֵיךְ נִשְׁכַּח –
שֶׁתַּחַת תַּחֲרַת עוֹרֵנוּ זוֹרֵם הַדָּם
נוֹשֵׂא בְּזִרְמוֹ אֶת מִפְרָשִׂיּוֹת אַהֲבָתֵנוּ
הַשָּׁטוֹת לְאַט אֶל עֵבֶר מֵזַח לִבֵּנוּ
שָׁם אֲנַחְנוּ מְטִילִים עֹגֶן שָׁחֹר, כָּבֵד כְּשִׁכְחָה.
הוֹשֵׁט לוֹ יָד, גַּם אִם אֵינְךָ רוֹאֶה אֶת פָּנָיו
גַּם אִם גּוּפוֹ הַתָּמִיר אָפוּף הִלָּה לְבָנָה
אֲטוּמָה, בִּלְתִּי חֲדִירָה כִּמְעַט,
הוֹשֵׁט לוֹ יָד וְגַע, וְלוּ לְרֶגַע אֶחָד, טָהוֹר,
בְּנוֹצוֹת כְּנָפָיו, חוּשׁ, הֲתוּכַל,
בְּכוֹחַ תְּנוּפָתוֹ, בָּרוּחַ הַמְּנִיעָה אוֹתוֹ מַעְלָה
אֶל עֵבֶר הַשֶּׁמֶשׁ, שָׁם, בָּאוֹר הַזָּהֹב
הַחֹם נוֹשֵׁק לִכְנָפָיו כִּנְשִׁיקַת אָהוּב,
כֵּן, דָּבָר אֶחָד הוּא לַחְבֹּט, כְּצִפּוֹר,
כְּנָפַיִם בַּחֹשֶׁךְ, וְאַחֵר הוּא לִדְאוֹת
כְּמַלְאָךְ, לְמַטָּה, אֶל עֵבֶר הָאֱנוֹשִׁי,
גַּע, גַּע בּוֹ, בְּפָנָיו הַחִוְּרוֹת, הַיָּפוֹת,
כִּי מָה הוּא הַיָּפֶה, אִם לֹא רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל הַנּוֹרָא,
שָׁם מַבִּיטָה בָּנוּ הַשּׁוֹשַׁנָּה,
בְּעֵינָהּ הָאַחַת, הַשְּׁחֹרָה, הַפְּקוּחָה
רוֹאֶה אוֹתָנוּ, כָּךְ, בְּגוּפֵנוּ הַמָּךְ, הָרָפֶה.

 

נדב ליניאל הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח הקרוב והמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן. ספר שיריו הראשון, "תקרת האדמה" (קשב, 2010) זכה בפרס טבע לשירה ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספרו השני עתיד לראות אור בשנה הקרובה.

.

.

עופרה עופר אורן

שני תצלומים משפחתיים

הכמוסה השקופה

מֵאוֹתָהּ יְשִׁיבָה בַּמִּרְפֶּסֶת נִשְׁאַר
שְׁבִיב שֶׁל רֶגַע קָפוּא, כְּמוֹ כְּמוּסָה שֶׁל הַזְּמַן,
זֶהוּ חֶרֶק לָכוּד בְּתוֹךְ שְׂרַף הָעִנְבָּר
אוֹ פְרַקְטָל בְּצוּרַת הֶעָתִיד הַמֻּקְטָן:

הַגִּחוּךְ הַכָּרוּךְ־בְּתוּגָה שֶׁל אָחִי
שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ עֲוִית, כְּמוֹ אִסּוּר שֶׁנִּבְלַע;
מַבָּטוֹ הַסָּגוּר, לֹא רוֹאֶה וּמֵכִין
עִוָּרוֹן אֲמִתִּי אוֹ סֵרוּב מְשֻׁגָּע.

הוּא יוֹשֵׁב בְּחֵיקָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה שֶׁלֹּא
מַבִּיטָה בִּבְנוֹתֶיהָ שֶׁגַּם שִׁנֵּיהֶן
חֲשׂוּפוֹת בִּתְמִימוּת כְּמוֹ הָאוֹר שֶׁכֻּלּוֹ
מְפַכֶּה מִתּוֹכָהּ וּמַמְתִּיק לָךְ כִּי אֵין

בָּעוֹלָם שׁוּם עִלָּה לְפֵרוּד בֵּינֵיכֶן.
אֲבָל אַתְּ מְכֻנֶּסֶת בַּצַּד, אַתְּ כְּמוֹ מִי
שֶׁחִיּוּךְ מְלֻכְסָן לֹא יוּכַל לְנַחֵם,
כִּי מוּלֵנוּ נִצָּב הַצַּלָּם הַמֵּמִיט

אֶת קְלוֹנֵךְ הַבָּזוּי לְעֵינֵי אֲחוֹתֵךְ
שֶׁגַּם בָּהּ לֹא הִסֵּס לְהַחְדִּיר חֲלָקִים
מִגּוּפוֹ הַמַּסִּיג, הָאַרְסִי, הַחוֹתֵךְ,
שֶׁגַּם בָּהּ הִשְׁתַּלְשֵׁל וְהִתִּיז וְהֵקִיא.

עַל בִּרְכַּיִךְ תִּינֹקֶת לוֹטֶשֶׁת מַבָּט
בִּזְרוֹעוֹת שֶׁפְּרוּשׂוֹת לַצְּדָדִים בְּחִבּוּק
הָאוֹסֵף לְתוֹכוֹ רַק אֲוִיר וּמְעַט
מֵהָרֹעַ הַקַּר שֶׁהֵזַנְתְּ מִבַּקְבּוּק.

גַּם אֲנִי לְצִדֵּךְ, לְכוּדָה לִצְמִיתוּת,
מְשֻׁתֶּקֶת מִפַּחַד, אִלֶּמֶת, זְקוּפָה,
וְעֵינַי כְּמוֹ פְרַקְטָל אוֹ כְּמוֹ חֶרֶק אָבוּד,
כְּמוֹ עֵדוּת שֶׁמִּתּוֹךְ הַכְּמוּסָה הַשְׁקוּפָה.

 

הפלה

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה רַק תָּא,
רַק תָּא שֶׁמִּתְחַלֵּק בְּלִי שְׁלִיטָתָהּ,
מִין גּוּשׁ גָּדֵל שֶׁרַק נוֹצַר וּכְבָר
מֵצִיף אוֹתָהּ בְּגַל בְּחִילָה מוּזָר.

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה עֻבָּר,
אֲשֶׁר נוֹצַר, אַךְ לֹא בְּתוֹךְ לִבָּהּ,
וּכְבָר צָמַח וְאֶת דָּמָהּ שָׁאַב,
וְהִיא עוֹד לֹא יָדְעָה עַל הָרָעָב
שֶׁעוֹד יִכְסֹס וִיכַרְסֵם, שֶׁכֵּן
אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא כְּבָר הִשְׁתַּכֵּן
בְּתוֹך גּוּפָהּ הָרַךְ, עֵת הִיא עַצְמָהּ,
שִׁוְּעָה בְּלִי קוֹל בַּלַּיְלָה לְאִמָּהּ.
בִּתָּהּ – כְּמוֹ אֳנִיָּה בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק,
בִּתָּהּ – עֻבָּר אִלֵּם, עֻבָּר נִתּוּק.
אֵיךְ נִקְלְעָה אֶל גוּף שֶׁלֹא רוֹצֶה?
אֵיךְ תְּפַלֵּס דַּרְכָּהּ וְאֵיךְ תֵּצֵא?

בִּתָּהּ הָיְתָה עֻבָּר שֶׁטֶּרֶם נָע,
בַּיוֹם שֶׁקִּיּוּמָהּ סוֹף־סוֹף נוֹדַע:
בְּדִיקַת צְפַרְדֵּעַ, אוֹר גָּנוּז, אֵימָה,
עַתָּה הַסּוֹד נִגְלָה, עַתָּה כְּלִמָּה.
בִּתָּהּ אֵינָהּ בִּתָּהּ, הִיא רַק עֻבָּר,
מִנַּיִן בָּא וּמֵהֵיכָן נוֹצָר,
הוּא לֹא הֵצִית בָּהּ שׁוּם נִיצוֹץ שֶׁל אוֹר,
הִיא רַק רָצְתָה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְטֹר
אוֹתָהּ מֵהַגִּדּוּל שֶׁבְּתוֹכָהּ,
מִמָּה שֶׁמִּסְתַּבֵּר – אֵינוֹ מוּכָן
לְהֵעָלֵם, לְהִשָּׁכַח, וְלֹא
לִתְפֹּחַ לוֹ סָמוּי עַד שֶׁכֻּלּוֹ
יִפְקַע אוֹתָהּ, תּוֹבֵעַ וְאַכְזָר
יִקְרַע אוֹתָהּ – לֹא רַק אֶת הַבָּשָׂר,
פּוֹלֵשׁ פְּנִימִי מָאוּס וּמְסֻכָּן,
שֶׁלֹא הִצְלִיחָה לְסַלֵּק בַּזְּמַן.

מִקֵּץ שָׁנִים הֶחְלַטְתְּ לְהָפִּיל
יַלְדָּה בַּת חֲמִשִּׁים בְּהֶבֶל פִּיךְ.

 

עופרה עופר אורן, סופרת, משוררת וכותבת הבלוג "סופרת ספרים". ספרה הראשון, "הפרדת צבעים", ראה אור ב־1989 (עם עובד). מאז פרסמה עוד שמונה ספרי פרוזה. ב־1994 קיבלה את פרס ראש הממשלה מידיו של יצחק רבין. קובץ שירים פרי עטה, "מה המים יודעים על צמא", ובו שירי מקור ותרגומי קלאסיקות מאנגלית, ראה אור ב־2018 (עיתון 77). זכתה לאחרונה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. בקרוב יראה אור ספר שירים של כריסטינה רוזטי בתרגומה (עיתון 77).

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מורן בנית, נעמה יונג ויוני יחיאלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו