פופקורן | המילים והמראות

דפנה לוי על עבודות הווידאו־שיר של היוצרת הספרדייה ליסי פראדה, ועל הז'אנר

מתוך "זמן ההייקו" / ליסי פראדה

.

מאת דפנה לוי

.

ליסי פראדה (Lisi Prada) היא משוררת ואמנית וידאו ממדריד, היוצרת שירה המשולבת בסרטונים ניסיוניים. את שירהּ ״זמן ההייקוּ״ היא מלווה בסרטון בסגנון שהיא מכנה ״וידאו־הייגָה״, על שם סגנון הציור היפני ששימש משוררי הייקו לעיטור שיריהם. פראדה כותבת בספרדית, אבל בסרטונים שלה השירים נקראים בשפות שונות, לעיתים בו זמנית. כאן, למשל, השיר נקרא באנגלית, בגרמנית וביפנית, בנורווגית, באיטלקית, בפורטוגזית ובספרדית, ״כדי להדגיש שמה שמתרחש בו, עשוי לקרות לכולם, בכל מקום,״ לדבריה. בניסיון להציג אווירה של מתח, לחץ ואפילו חיים רובוטיים, פראדה הורתה לקריינים – שהם המתרגמים עצמם – לחקות מכונות, והם אכן נשמעים כמו הקלטות של מענה קולי אוטומטי. הדימויים, המערבבים נופי טבע עם מכונות, גדרות ונופים אורבניים, משקפים את אותה בהילות, וברור שהטקסט חסר משמעות בלעדיהן – ולהפך.

 

זמן ההייקו

 

פראדה היא תלמידה נאמנה של The Videopoetry Manifest, חיבור ארוך שכתב בשנת 1978 המשורר הקנדי טום קוניבס (Konyves). קונביס ביקש להגדיר ז׳אנר חדש של שירה המשולבת, ואולי אפילו לפותה, בווידאו – אך נבדלת מיצירות כמו ״סרטי שירה, שירים המלווים בסרטונים, סרטי וידיאו העוסקים בשירה, שירת סייבר, שירה קולנועית, שירה קינטית, שירה דיגיטלית, פואטרוניקה, צילום של שירה ונאולוגיזמים מסורבלים אחרים.״ זה היה ניסיון להציב חומה בצורה בין אמנות לבידור, לדחוק את רגלי הסרטונים שרק עיטרו שירה בדימויים נאים אבל ריפוּ, לדברי קוניבס, את כוחם של פרגמנטים, הנגדות מטרידות או משפטים מעורפלים המאפשרים לשירה לחולל את קסמה, ומעל לכול – לא הכירו בכוחה של הטכנולוגיה להיות חלק מן השירה, ולא תוספת בלבד. את היצירות של פראדה לא ניתן לפרק למרכיבי הטקסט והווידאו; הם הופכים ליחידה אחת, שיש לה עוצמה שלא יכלה להיות לכל אחד מהם בנפרד.

את השיר Deriva Escópica כתבה פראדה בעקבות ביקור בלוּבר, בחדר שבו תלויה המונה ליזה, שאליו הלכה ״כדי לראות שוב את החיוך האניגמטי״. אלא שמשהו משך את תשומת ליבה. היא החלה להתבונן במבקרים המתבוננים בתמונה. המונה ליזה מצולמת בממוצע עשרים אלף פעם ביום. פראדה, בעבודת הווידאו הפואטית שלה, מקוננת על ההשתעבדות שלנו לתרבות הכופה עלינו להביט ביצירת אמנות בדרך מסוימת, ועל אובדן הרגש האסתטי האותנטי שלנו.

 

Deriva Escópica

 

וכאילו בהמשך ישיר לאלפי המצלמות בלובר, יצרה פראדה את הווידאו־שיר הסטירי Imago Imperatrix Mundi, המוקדש לסלפיז ולצורך הדחוף שלנו להצטלם בכל מקום, במקום לשאוף אוויר ולחוות את המקום, את החוויה. ״לא, אני לא רוצה להיות קיסר,״ מכריז הקול הפותח את היצירה, שבו אינספור אנשים ברחבי תבל מנסים להטביע חותם ייחודי משלהם באמצעות אינספור חזרות על אינספור מחוות זהות. המוזיקה שפראדה בחרה דרמטית במכוון, ומייצרת תחושה של מחול אנוכי, של מחוללים הנעים בתנועות כפויות, מתוכנתות מראש, ומביטים בעיניים נרקיסיסטיות בעולם שאין לו כל משמעות עד שהוא מתועד ונחלק עם אחרים.

 

Imago Imperatrix Mundi

 

» לקריאת המניפסט של טום קוניבס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו