.

מאת דפנה לוי

.

ליסי פראדה (Lisi Prada) היא משוררת ואמנית וידאו ממדריד, היוצרת שירה המשולבת בסרטונים ניסיוניים. את שירהּ ״זמן ההייקוּ״ היא מלווה בסרטון בסגנון שהיא מכנה ״וידאו־הייגָה״, על שם סגנון הציור היפני ששימש משוררי הייקו לעיטור שיריהם. פראדה כותבת בספרדית, אבל בסרטונים שלה השירים נקראים בשפות שונות, לעיתים בו זמנית. כאן, למשל, השיר נקרא באנגלית, בגרמנית וביפנית, בנורווגית, באיטלקית, בפורטוגזית ובספרדית, ״כדי להדגיש שמה שמתרחש בו, עשוי לקרות לכולם, בכל מקום,״ לדבריה. בניסיון להציג אווירה של מתח, לחץ ואפילו חיים רובוטיים, פראדה הורתה לקריינים – שהם המתרגמים עצמם – לחקות מכונות, והם אכן נשמעים כמו הקלטות של מענה קולי אוטומטי. הדימויים, המערבבים נופי טבע עם מכונות, גדרות ונופים אורבניים, משקפים את אותה בהילות, וברור שהטקסט חסר משמעות בלעדיהן – ולהפך.

זמן ההייקו

פראדה היא תלמידה נאמנה של The Videopoetry Manifest, חיבור ארוך שכתב בשנת 1978 המשורר הקנדי טום קוניבס (Konyves). קונביס ביקש להגדיר ז׳אנר חדש של שירה המשולבת, ואולי אפילו לפותה, בווידאו – אך נבדלת מיצירות כמו ״סרטי שירה, שירים המלווים בסרטונים, סרטי וידיאו העוסקים בשירה, שירת סייבר, שירה קולנועית, שירה קינטית, שירה דיגיטלית, פואטרוניקה, צילום של שירה ונאולוגיזמים מסורבלים אחרים.״ זה היה ניסיון להציב חומה בצורה בין אמנות לבידור, לדחוק את רגלי הסרטונים שרק עיטרו שירה בדימויים נאים אבל ריפוּ, לדברי קוניבס, את כוחם של פרגמנטים, הנגדות מטרידות או משפטים מעורפלים המאפשרים לשירה לחולל את קסמה, ומעל לכול – לא הכירו בכוחה של הטכנולוגיה להיות חלק מן השירה, ולא תוספת בלבד. את היצירות של פראדה לא ניתן לפרק למרכיבי הטקסט והווידאו; הם הופכים ליחידה אחת, שיש לה עוצמה שלא יכלה להיות לכל אחד מהם בנפרד.

את השיר Deriva Escópica כתבה פראדה בעקבות ביקור בלוּבר, בחדר שבו תלויה המונה ליזה, שאליו הלכה ״כדי לראות שוב את החיוך האניגמטי״. אלא שמשהו משך את תשומת ליבה. היא החלה להתבונן במבקרים המתבוננים בתמונה. המונה ליזה מצולמת בממוצע עשרים אלף פעם ביום. פראדה, בעבודת הווידאו הפואטית שלה, מקוננת על ההשתעבדות שלנו לתרבות הכופה עלינו להביט ביצירת אמנות בדרך מסוימת, ועל אובדן הרגש האסתטי האותנטי שלנו.

Deriva Escópica

וכאילו בהמשך ישיר לאלפי המצלמות בלובר, יצרה פראדה את הווידאו־שיר הסטירי Imago Imperatrix Mundi, המוקדש לסלפיז ולצורך הדחוף שלנו להצטלם בכל מקום, במקום לשאוף אוויר ולחוות את המקום, את החוויה. ״לא, אני לא רוצה להיות קיסר,״ מכריז הקול הפותח את היצירה, שבו אינספור אנשים ברחבי תבל מנסים להטביע חותם ייחודי משלהם באמצעות אינספור חזרות על אינספור מחוות זהות. המוזיקה שפראדה בחרה דרמטית במכוון, ומייצרת תחושה של מחול אנוכי, של מחוללים הנעים בתנועות כפויות, מתוכנתות מראש, ומביטים בעיניים נרקיסיסטיות בעולם שאין לו כל משמעות עד שהוא מתועד ונחלק עם אחרים.

Imago Imperatrix Mundi

» לקריאת המניפסט של טום קוניבס

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך "בית מלאכה לכתיבה: מדריך ידידותי לחיי יצירה" / רוני גלבפיש

.

היזהרו ממיתוסים גדולים

כשהייתי צעירה עבדתי בחקלאות ובתעשייה, ובשניהם עבדתי ימים ארוכים ומפרכים בשמש או בחללים לוהטים ורועשים, בשכר דל, בתנאים קשים. אולי בגלל זה קצת מצחיק אותי כשסופרים אומרים שהכתיבה היא העבודה הקשה והבוגדנית ביותר בעולם. אני לא מתכחשת לקושי בשום אופן, ובכל זאת.

מי שקם הרבה לפני עלות השחר, סיקל אבנים, הפך את האדמה, חרש תלם, דישן וזרע זרעים, רדף מזיקים והציב קווי השקיה, עקר עשבים ורדף עוד מזיקים והִשקה והִשקה וקיווה בכל לב, וראה שדה של חיטה גבוהה ויפהפייה נהרס בסופה בתוך כמה שעות, יודע היטב שיש עבודות קשות יותר מהכתיבה, וגם בוגדניות ממנה.

מי שעבד במפעל טקסטיל בשכר רעב, שניצב מול מכונה אחת ועשה רק פעולה אחת ויחידה, מונוטונית, משעממת עד כדי טירוף הדעת, שחש שהמכונה מפשיטה אותו מאנושיותו, יודע היטב שיש עבודות קשות יותר מהכתיבה, וגם משפילות ואלימות ממנה.

השוואות, כבר סיכמנו בפרק שעסק בכישרון, אינן מועילות בדרך כלל. הכתיבה היא אכן מלאכה קשה ותובענית. זה נכון, ואין צורך לנצח בתחרות מלכת הקושי של המלאכות.

אבל סופרים אוהבים מטאפורות אקסטרווגנטיות, הם נהנים ליצור מיתוסים חדשים, גדולים מהחיים. הנה כמה דימויים לכתיבה שנתקלתי בהם בספרים שונים: כותבים הם ספורטאים אולימפיים, מטפסי הרים עזי נפש, חיילים נחושים בעורף האויב, מנתחי מוח חדי אזמל ומצילי חיים. כותבים הם בריות בעלות משמעת עצמית נדירה. כותבים הם אלים שירדו היישר מהאולימפוס לגלות לבני האדם את האמת.

אנחנו מטפסי הרים וחוקרי טבע! חיילים ומנתחים! אלים יווניים נישאים! מובן שאנחנו מרגישים נפלא כשמישהו מתאר אותנו – וגם את עצמו – באופן מרהיב כל כך. החנופה הזו נעימה לכולם. לכאורה, זה גם לא כל כך נורא. אחרי הכול העבודה שלנו היא להגזים, לשקר, לספר סיפורים. מיתוסים מעניקים לאדם כוח ואמונה, הם נוסכים השראה. וגם קצת חנופה זה לא כל כך נורא.

אבל אם נגיע לחדר העבודה עם ציפייה לריגושים, פראות ועוצמה שכאלה, אנחנו עתידים להתאכזב מרות. המיתוסים האלה מתעתעים ומציבים ציפיות לגמרי לא סבירות. הכתיבה אכן תדרוש מאיתנו נוכחות פיזית מתמשכת, מאמץ אינטלקטואלי, רגשי, רוחני. היא תתבע תשומת לב, השתהות, נכונות להתנתק מהעולם ובכללו מהאנשים האהובים עלינו. שנעדיף אותה, נתמסר לה, ונעשה את כל זה אף שלא מובטחת לנו שום תמורה. אבל בסופו של דבר, אנחנו נשב בחדר, לבד, ונכתוב מילים על דף. ריגוש, פראות ועוצמה אפשר למצוא בסיפורים שלנו, אבל לא ביום העבודה עצמו.

ובכל זאת, יש תמורה לכתיבה. היא אינה מוענקת במטבעות המקובלים של כבוד או תהילה או ממון. למעשה, היא לא תלויה באף אדם אחר. הכתיבה מעניקה לנו חסדים במהלך העבודה עצמה. מבט צלול אל העולם, אל תוך עצמנו, אל מחוזות הדמיון. יכולת לחיות חיים נוספים, שונים לגמרי משלנו. הזדמנות לומר באמצעותם משהו על העולם.

המיתוסים מציעים לנו תיאור חלופי של היומיום החדגוני לכאורה, מנסים לפצות אותנו על שעות ארוכות שבהן אנחנו לבדנו, עמלים על מילה, משפט, פסקה. אבל מי בכלל רוצה להיות מטפס הרים או חייל? אנחנו מספרי סיפורים. המלאכה שלנו עתיקת יומין. היא התקיימה בכל הדורות, בכל התרבויות, שרדה מלחמות ואסונות. היא סיפקה לאנושות נחמה ומשמעות ויופי לאורך דורות רבים, משום שבני האדם זקוקים לסיפור, ומייחלים למישהו שיספר להם מי הם, שיפענח את חייהם ומעשיהם.

הנה הסיפור אמיתי: בחדר העבודה אין הרים מושלגים ותחרויות אולימפיות, אין חדרי ניתוח ומלחמות מדממות. יש לנו דף ריק, ואם מתמזל מזלנו יש לנו גם רעיון. ואז מתיישבים על כיסא ופשוט כותבים מילים ומשפטים ומוחקים מילים ומשפטים. וזה כל מה שעומד לקרות. ובכל זאת, זכינו ביכולת נדירה להשמיע את הקול שלנו בעולם, לומר משהו חשוב או מעניין, מצחיק או חכם. לפרוץ אל מחוץ לגבולות העצמי ולעשות משהו גדול למען עצמנו ואחרים.

אנחנו יכולים ליצור מיתוסים משלנו בסיפורים שנכתוב, לנפץ מיתוסים אחרים, להתייסר, להתרגש, להתאהב, לחוות השפלות וניצחונות. כל ההבטחות האלה יתקיימו, וגם רבות נפלאות אפילו יותר. על הדף. אבל בחדר עצמו נשב ונכתוב. נכין עוד כוס קפה, ונמשיך לעבוד. נכתוב מילים ומשפטים, נמחוק מילים ומשפטים. אנחנו בעלי מלאכה פשוטים.

בין שתבואו לחדר העבודה נלהבים ונרגשים או שמוטי כתפיים, מותשים או ערניים, מפוחדים או עזי נפש – זכרו שאתם באים כאנשים חופשיים. הכתיבה אינה מיתוס גדול מהחיים. היא מלאכה ככל המלאכות, והיא נהדרת. אתם לא חייבים לכתוב, יש לכם הזכות לכתוב. הזכות לברוא משהו חדש. על אף הקושי והאתגרים, הכתיבה אינה עול. היא ברכה. היא מתת. ואנחנו בני המזל שזכינו בה.

.

רוני גלבפיש היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. פרסמה שני ספרים: "סיפור קטן ומלוכלך" (כנרת זמורה, 2010), זוכה פרס רמת גן לספר ביכורים, ו"אגם הצללים" (דג זהב, 2015), זוכה פרס גפן ואות הפנקס.

רוני גלבפיש, "בית מלאכה לכתיבה: מדריך ידידותי לחיי יצירה", מודן, 2020.

.

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

משפחה

יעל דין בן־עברי

.

אימא שלי למדה גרמנית רק משלושה אנשים בילדותה. הם עמדו מולה וכיסו בגופם את הארץ. דרך השפה הסתננו מראות של אור ושמש ישראלית. הבית הקטן בתחתית חיפה, במישור הישר שליד בת גלים, ליד הים אך רחוק מאוד עד כדי אובדן תקווה, היה תמיד דחוס. הם גרו שם כפי שהיו גרות אז כל המשפחות. אימא, אבא, שני ילדים וסבתא. רק היא מבין הילדים שמעה את הגרמנית ודיברה. אחיה שמע את הגרמנית אך לא דיבר. יש לו עיניים כחולות־כחולות והכחול נראה תמיד כשקוף על סף ההתנפצות, אבל הוא לא דיבר גרמנית אף פעם. אבל אימא שלי למדה גרמנית, רק כי רצתה לדבר עם סבתא שלה, שעזבה את גרמניה אחרי ליל הבדולח ולא דיברה בכלל עברית. היא הייתה אישה גדולת גוף ואני זוכרת אותה ליד דלת הכניסה, ישובה על שרפרף ירוק מעץ שהיה רק שלה. גם אני רציתי לשבת על השרפרף, אבל רק הטטה ישבה עליו ליד הדלת.

איך אפשר ללמוד שפה שלמה רק משלושה אנשים? שפה שלמה אני אומרת לכם. דקדוק ספציפי וזר בשלושה קולות שמתרבים והופכים לארבעה. בחוץ זה לא היה ככה. בחוץ, איפה שהכול היה אמור להיות מוכר וחמים, התנהלה שפה אחרת, אולי נוקשה יותר בשמיעה. בחוץ דיברו שפה אחרת. הילדים היו משחקים בה, והיא שחתה בה כמו במי שלולית שהתחממה מהשמש, לרגעים נעים ולרגעים חם ומעופש. בפנים, בתוך שלושת החדרים והמטבח יְרוק הפורמיקה נזלה לה שפה אחרת, זרה. אני שמעתי אותה אך לא הבנתי. הייתי מסתכלת בסבתא הגדולה, בפנים הקמוטות שלה כמו הייתה שנים עובדת באדמה בשמש, בשיער הדליל המנופח במסרק שלה, בשמלות הבית הגדולות הפרחוניות, בשוקולדים שלא אהבתי שהייתה שולפת מהמחבוא מתחת למיטה. הייתי מסתכלת בסדרות המדובבות שזעקו גרמנית בסלון. ולא הבנתי כלום. רשמתי כמה מילים במחברת קטנה. כתבתי שם קטסה, מוּטי, הוּנד. כתבתי שם: איש בין דוייטשה בירגר. אימא שלי אמרה לי מה לכתוב ואת משמעות המילים ואני כתבתי ושיננתי. אחר כך למדתי גם דריימנישטן קופף, שאמר רק "אל תבלבלו לי את המוח" ועורר אצלה צחוק, אני חושבת. אבל לא שמעתי גרמנית. כלומר שמעתי, אבל לא יכולתי להבין כלום. במטבח ישבו סבא וסבתא שלי אל מול דלפק האכילה הקטן ואכלו צהריים בשקט על כיסאות פורמייקה לבנים עם דוגמת סדקים אפורה.

"כשאימא שלי הייתה מגישה לנו עוף בצהריים, אבא וסבתא היו תמיד מקבלים את החלק הלבן, את החזה," סיפרה לי אימא כמה פעמים, כאילו שכחה ונזכרה בכל פעם שוב. "תמיד רציתי את זה, למרות שזה החלק הכי יבש, אבל זה תמיד נראה כל כך מפתה בצלחת שלהם."

בסופו של דבר אימא שלי התהלכה בארץ ישראל, שחומת עור ומקורזלת שיער. איש לא חשב שהיא מבינה או יכולה לדבר גרמנית, אבל היא יכלה, אפילו יידיש. כי היא רצתה, היא אמרה לי, היא רצתה לדבר עם סבתא שלה וזו הייתה הדרך היחידה. "אם לא הייתי מדברת גרמנית לא הייתי יכולה לדבר עם סבתא שלי," שגרה איתם באחד מהחדרים השקטים של הבית.

סבא שלי הגיע בכלל מרומניה. הוא לא גדל עם גרמנית. הוא ידע רומנית, אני חושבת, ועברית. אבל הוא למד גרמנית. "כי זה מה שדיברו בבית. הסבתא שלי דיברה גרמנית והוא היה צריך לדבר איתה. היא החזיקה אותם. היא הביאה את הכסף ופתחה את העסק. הוא היה חייב ללמוד לדבר איתה," הסבירה לי פעם. הייתי מופתעת, באמת. ידעתי הרבה דברים באותו השלב ושום דבר מהדרך שבה התנהלו הדברים לא היה בעל היגיון בעיניי. טטה הייתה אישה חזקה. היא החזיקה אותו בביצים. היא החזיקה אותם בביצים. אבל לא היה בזה היגיון בעיניי באותו הזמן, ששני אנשים בבית אחד ילמדו בגלל אישה אחת שפה זרה. אימא שלי אהבה את סבתא שלה, אבל הוא שנא אותה.

מה הייתה הגרמנית בבית בתחתית חיפה אם לא שפת אם. היא הייתה שפת סבתא. היא דילגה על האם והלכה עמוק יותר. טטה הייתה זמרת אופרה חובבת בגרמניה. הייתה לה ולבעלה חנות בגדי גברים יוקרתית שהיום היא פיצרייה או עסק אחר למזון מהיר. היא לקחה את בעלה, את הילדה ואחר כך דרך סיביר הביאה גם את ההורים שלה לסין, שם למדה בתה בבית ספר אמריקאי. אפשר להקיא מכל השפות האלה. כמה שפות שמעו האנשים האלו במסע הארור הזה מהבית אל מקום אחר, שהוא לא בית ולא יהיה בית. הם שמעו ולא עיכלו, לא למדו לדבר בהן. הילדה ידעה גרמנית, יידיש, אנגלית ואחר כך עברית, אבל תמיד כתבה בשגיאות כמו ילדה קטנה. מוזר שיש לך סבתא שכותבת את השפה שלך בשגיאות כתיב ומדברת במבטא כבד שאת לא שומעת. כמו פזילה של חברה מאוד טובה, שאת לא רואה אבל זוכרת שהיא שם.

אימא שלי גדלה בבית שבו אבא שלה דיבר גרמנית עילגת־ישראלית עם אימא שלה וסבתא שלה, ושהיא למדה בו גרמנית כשפת סבתא. היא למדה גרמנית משתי נשים שהקיאו אותה כשפת אם, והיא בלעה אותה כאילו הייתה רעל שעליה להקיא בחזרה כדי להינצל. היום כשאנחנו הולכות ברחובות ברלין, שבה אני גרה, היא מדברת עם המלצרים בבתי הקפה ועם רופא הילדים שלנו. לפעמים היא צוחקת בגרמנית. אני קוראת את ספרי הילדים עם מילון, כדי לטפטף פנימה בטבעיות, כמו הילדים, את המילים הפשוטות ביותר של הצרכים הבסיסיים ביותר. בתי לימדה אותי איך מבקשים לעשות פיפי. את המילה הזאת אימא שלי לא ידעה.

כשלמדתי באוניברסיטה לקחתי קורס גרמנית כי הייתי חייבת. שנה שלמה שמעתי את המורה מדברת ולא כתבתי כלום. הקשבתי לתלמיד שלידי, שפטפט ללא הרף. אני לא זוכרת על מה דיבר. אני זוכרת את כיסוי הראש של המורה שממנו בצבץ שיער לבן פרוע ואת השערות הפרועות בצידי פיה כשחיברה עוד ועוד מילים לכדי מילים מפלצתיות ורבות אותיות. חשבתי שהגרמנית שקועה בתוכי וכשיגיע הרגע שארצה בכך היא תתעורר. אבל היא נותרה רדומה ואני נכשלתי בקורס. הקורס היחיד שבו אי פעם נכשלתי, רק כי השפה הארורה לא התעוררה. שנאתי אותה. שפה מאוסה, דוחה. לא רציתי לשמוע אותה ולא רציתי להוציא אותה בגרגורים מפי. הייתי בסופו של דבר די מרוצה, נדמה לי. עזבתי את התואר ולא שבתי. אף אחד לא יכול היה להכריח אותי ללמוד גרמנית.

עכשיו בתי בת שבע והיא קוראת וכותבת בגרמנית. היא מקריאה לי מהספר שקיבלה מהמורה כי עלתה ברמה, ומצפה ממני שאתקן אותה כשהיא הוגה לא נכון את המילים. אני מתקנת אותה אבל לא מבינה את הסיפור. זה סיפור לימוד קלאסי. מישהו אומר משהו למישהו, מישהו עושה משהו רק כי הוא מתחרז. אני לא מבינה. אני יודעת איך להגות את המילים נכון לפעמים, אבל אני לא מבינה מה היא מקריאה. אבל לעיתים קרובות אני מקשיבה לאנשים מסוימים שמדברים אליי בגרמנית ומבינה כל מה שהם אומרים. לא הייתי יכולה לחזור על מה שאמרו, אבל תמצית דבריהם שוקעת בי ומתגבשת בתוכי לטקסט קוהרנטי.

"היום במרפאה הבנתי כל מה שאמרה לי רופאת השיניים," אני אומרת לאימא שלי בגאווה. ואימא שלי גאה בי, נדמה לי.

אבל מה שלא נאמר היה חזק יותר ממה שנאמר. אם היה נאמר, אני לא יודעת באיזו שפה היה צריך להיאמר. לו היה נאמר בגרמנית לא הייתי מבינה אותו. הייתי שומעת ולא מבינה, ממש כפי שהייתי עד גיל שמונה־עשרה, כשהיו מונחים מולי במפוזר משפטים בעברית שהייתי אמורה, אך לא מסוגלת, לחבר לכדי פאזל הווייתי. והיום הייתי שומעת ומבינה, אך לא הייתי מסוגלת להשיב, ממש כפי שהייתי אחרי גיל שמונה־עשרה, כשהייתי מגיעה אל בית סבי וסבתי, כשטטה כבר מתה מזמן, סבי הגוסס בחדר השינה המוחשך ואני לא נכנסת לשם יותר, אפילו כשביקשו ממני להיפרד ממנו לשלום.

אני מדמיינת את אמי נכנסת אל הבית החשוך בקומת הקרקע בתחתית חיפה. מול הבית מסודרים בשורות שיחים מרובעים. מתחת לבית נמצא מת, כשהייתי ילדה, אחד מילדי השכנים הזקנים, נרקומן מבוגר ושלדי, אחרי שצחנה עלתה מבין עמודי היסודות. סבי עומד בחלון המטבח בלא חולצה. בבית מסתובבת שפה זרה. היא איננה יוצאת החוצה. איש לא מדבר בה בחוץ. איש לא מבין אותה. איש לא שומע. את המילים הבסיסיות של הצרכים איש לא לימד אותה.

יעל דין בן־עברי, מתגוררת בברלין. פרסמה ספר שירה, ״ממד רפאים של מה שהיה פעם בית״ (הוצאת עמדה, 2014), ספר פרוזה, ״אנשים שבקיר״ (ידיעות ספרים, 2017), ולאחרונה ראתה אור הנובלה ״גלעד״ (ידיעות ספרים, 2019). סיפור פרי עטה, "מקבצי הנדבות", התפרסם בגיליון 37 של המוסך.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "שני גושי בשר ביבשות אחרות", סיפור קצר מאת נועה לקס

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קריאה בשיר "בבוקר" מאת חיה משב, מתוך ספרה "כל קיר היה דלת"

מאת גיא פרל

.

בבוקר

לֹא בַּבֹּקֶר,
בְּשָׁעָה שֶׁנִּקְרַעַת שִׁלְיַת הָאוֹר מִבֶּטֶן הַחֹשֶׁךְ,
עוֹמֶדֶת רַכָּה, זְקוּפָה, מוּכָנָה כְּמוֹ כֹּפֶר
צִפּוֹר שִׁיר אַחַת

לֹא צִפּוֹר שִׁיר,
יוֹנֶקֶת
דְּבַשׁ, מַכָּה בִּכְנָפֶיהָ, וּמִתְחַנֶּנֶת:
בַּת אָדָם,
יוֹשֶׁבֶת חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,
עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת הִגַּעְתְּ.

וּמָה אֲנִי בַּשָּׁעָה הַזּוֹ,
אוּלַי מִתְהַפֶּכֶת
מִצַּד לְצַד אוּלַי מוֹשֶׁכֶת שׁוּלֵי שְׂמִיכָה,
וְלֹא יוֹדַעַת
שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁעוֹמֵד בִּמְלוֹא גְּרוֹנוֹ וְצוֹוֵחַ עַל חַיַּי.

כותרתו הפשוטה של השיר – "בבוקר" – מכינה את הקוראת לתיאור התרחשות בשעת בוקר, אולם כבר בצמד המילים הראשונות של השיר עצמו שוללת המשוררת את כותרת השיר: "לֹא בַּבֹּקֶר". לכאורה, משב מקדימה את שעת ההתרחשות אל לפנות בוקר ומתארת ציפור המכינה עצמה לשיר עם אור ראשון, אך מדובר כאן, לתפיסתי, במהלך מורכב בהרבה. שלילת כותרת השיר בשתי מילותיו הראשונות יוצרת קרע בין הכותרת, המשמשת כשער הכניסה אל הטקסט, לבין גוף הטקסט, ובעיניי הדבר מייצג תחושת קרע בין המציאות לבין העולם הפנימי. הכותרת המתווכת ניצבת על סיפה של מציאות שמייצגים האור, הערוּת ועצם קיומה של כרונולוגיה – ושלילתה המהירה מטילה אותנו אל הקרע המוצג במפורש מיד לאחריה: "בְּשָׁעָה שֶׁנִּקְרַעַת שִׁלְיַת הָאוֹר מִבֶּטֶן הַחֹשֶׁךְ". מכאן ואילך הקרע הולך ומעמיק: תיאורה של הציפור ככופר מחריף את התחושה שהמעבר בין ממלכת הפנים־לילה לממלכת החוץ־בוקר הוא כפוי ובלתי רצוי, ובמעבר בין הבית הראשון לשני בשיר משב יוצרת שלילה מהירה נוספת, המביאה את תחושת הקרע לשיאה: "צִפּוֹר שִׁיר אַחַת // לֹא צִפּוֹר שִׁיר". שוב פורעת משב את הסדר – זה לא בבוקר ולא ציפור שיר כפי שהצהירה כרגע – זו יונקת דבש, המתחננת על חייה הנפשיים של "בת אדם" שנפרדה מן העולם המואר והגיעה "עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת".

בבית השלישי בשיר חוזרת בהדרגה מציאת העולם – הכרונולוגיה שוב נוכחת, יש שמיכה ממשית ומיטה ממשית שהדוברת מתהפכת בה מצד לצד כמי שנעה ללא הכרעה בין הפנים לבין החוץ. ואילו בשתי השורות האחרונות של השיר, "וְלֹא יוֹדַעַת / שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁעוֹמֵד בִּמְלוֹא גְּרוֹנוֹ וְצוֹוֵחַ עַל חַיַּי", הקרע עמוק, אך איננו מוחלט. אין זהות מלאה בין האישה השוכבת במיטתה לבין הדוברת; הדוברת מצויה במרחב שאיננו פנימי או חיצוני בלבד, ולפיכך השיר מאחה את הקרע. מחד גיסא, הדוברת אינה בטוחה כי היא אכן האישה הממשית – "וּמָה אֲנִי בַּשָּׁעָה הַזּוֹ, / אוּלַי מִתְהַפֶּכֶת" – ומאידך גיסא, היא יודעת את מה שהאישה הממשית איננה יודעת – שגם באפלת העולם הפנימי פועל כוח הנלחם על חייה.

חיה משב, "כל קיר היה דלת", הקיבוץ המאוחד, 2019.

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: סיון בסקין קוראת בשיר "תל אביב 1935", במלאת חמישים שנה למותה של לאה גולדברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן