בעבודה | ארבע תמונות של המְתָּנה

"היום, בפעם הראשונה, הילדים לא מסיימים כרגיל ב־13:30, אלא ב־16:00. שעתיים וחצי חדשות, נקיות, בכל יום, לעצמה. היא התכוננה." מתוך ספר בכתובים מאת נעמה צאל

אנה לוקשבסקי, לולה, שמן על בד, 90X70 ס"מ, 2014

.

ארבע תמונות (נשים מחכות)

נעמה צאל

 

מקום בויצ"ו

לדפוק על קירות – שולחנות – או דלתות? – לרקוע ברגליים: תינוק בכל יד, שני בתי שחי אחוזים, הידיים חסונות, תפוסות, הרגליים רוקעות, והפה: בבת אחת התינוקות יבכו, ממש יצרחו, והיא, יחד איתם: כבר שנה ועשרה חודשים! מה, מה רוצים? זה תאומים! 7,000 שקלים? מה הם רוצים? מי אם לא הם, מה זה אין מקום?? מי אם לא הם? לא היא לא יכולה לחכות. לא היא לא יכולה לחכות עוד חודש.

ככה, בדרך, כמו דורבן, או מתאגרף, עם עגלת שני הראשים, של המפלצת התלת־ראשית, תחזיק את שניהם בידיים, ראש מציץ מתוך כל בית שחי – ביחד, מפלצת תלת־ראשית, הם יצעקו, שלושתם: הם יכניעו את המנהלת הקרירה, הדקיקה, עם הלק הוורדרד – יש לה זמן לעשות לק! היא כבר שבועיים לא התקלחה! (תגזים קצת) היא כבר חודשים לא צבעה! שתראה אותה! שתגיד! אם זה נראה לה הגיוני! היא חייבת לחזור לעבוד! לא היא לא יכולה לחכות עוד חודש – לא! שיגידו – שיגידו לה – כאן ועכשיו! לא זה לא מעניין אותה בכלל! שני בתי שחי, שנה ועשרה חודשים, תפוסים בראשים של תינוקות!

כמו דורבן, או מתאגרף, נכנסו, גוף תלת־ראשי, חדור מטרה, בוכה בלי הפסקה. זה לא מעניין! שימצאו פתרון! היא רוצה לראות? הוצאות־הכנסות? איומי עיקולים? מה, מה הם רוצים?? לא, שיגידו לה כאן ועכשיו, מה היא אמורה לעשות??

אבל לא היה צריך כלום; בדיוק התפנו מקומות. צריך לקרוא לה מזל. טוב שהגיעה. כאן ועכשיו, אפשר להכניס אל הגדולים.

עכשיו היא יושבת על ספסל. עגלה דו־ראשית לידה, פעורה, פונה יחד איתה אל גדר גבוהה ואדומה.

מעבר לה – חצר, צעצועים של ילדים.

אף ילד לא נמצא בחוץ, רק הצעצועים.

בובות מדובללות בערימה גדולה, דחוקות זו על גבי זו בתוך קופסה. בקצה הערימה דובי שכוב על בטנו, צמר גפן יוצא החוצה מגבו.

שׂערהּ נדבק לרקותיה. כמה זמן לא חפפה?

היא מביטה חלולות אל הגדר שמולה.

אוויר קר נע קלות, מתיישב בין שני בתי השחי, הופך לשני עיגולים קרירים, נח לו שם.

תאומים! היא המשיכה את הצעקה בתוכה.

שני ראשי אוויר נעדרים בין שני בתי שחייהּ.

יכלה לנער ידיים. להרים ידיים. לצייר שמש גדולה.

אבל הידיים עופרת. היא מביטה אל הגדר הגבוהה.

זרם דק של חלב – (נתנה בקבוק? – נתנה. שני תיקים? – ) כן. אצלה נשארה רק העגלה.

כמו מטרונום, בדיוק מושלם, שני זרמים דקים של חלב נשלחים מפנים בתי השחי אל השדיים. הם מתמלאים.

היא לא זזה. לא מנגבת בבד.

על החולצה נוצרים שני כתמים קטנים. היא מרגישה. הם גדלים והולכים. אבל היא לא מביטה לשם, מבטה תקוע על הגדר שמולה.

השדיים נגדשים והופכים קשים. שתי עופרות של בטון.

ואז, לאט־לאט – היא מרגישה – מהשדיים, הצידה, ולמעלה, איבר אחרי איבר, קרום דק שהופך לברזל, איבר אחרי איבר, הגוף כולו הופך לבטון. היא ישובה.

הידיים כבר עופרת. הרגליים כבר ברזל. השיער המדובלל – דבוק לרקותיה – ככה תיזכר.

הבטן, משתפלת, מתמצקת בצורתה. בטן שמנמנה מברזל, קשיחה. הצוואר מקשיח. עוד מעט הגוף כולו.

רק העיניים עוד זזות, ממצמצות, נפערות, מסתובבות בעיגולים לראות את האיבר אחרי איבר, את גוף הברונזה הדומם המתמצק סביבן – הקרום הדק והקישח מתחיל להגיח גם אליהן, מן העפעפיים, פנימה – הן עוד זזות, לפני שיתקבעו סופית, קהות כבר, הן מפסיקות את תזוזתן, שלוחות קדימה, רגע לפני ההתמצקות הגמורה, אל עבר הגדר האדומה.

 

***

 

13:31

סיר ריק, חבילת פתיתים, בצל קלוף, וקערה, בתוכה סלט קצוץ דק. נייר שקוף מתוח על פי הקערה.

ליד הקערה צלחת רחבה, עליה פרוסות חזה עוף עטופות בפירורי לחם, ביניהן נייר סופג.

מחבת גדולה, חבילת חמאה, סכין נח לצידה.

מחוץ לשם, על ספה גדולה, רכה ורחבה, יושבת אישה.

ראשה רכון, כל גופה מכונס: האצבע המורה מחליקה על מסך קטן, טופחת, כמו ניקורים של ציפור. עוצרת; הראש נרכן עוד, נצמד כמעט, הכתפיים מתכנסות, כל הגוף (היא לבושה בשמלה ירוקה) – כל הגוף על הספה הגדולה מצטמצם כמו לכדור, מתכנס אל עצמו, כמו עובר (רגליה משוכלות, צמוד־צמוד) הראש קדימה, ספון, כמעט נצמד, ואז, באחת, מרפה, זורקת את הטלפון לצידה על הספה.

מביטה קדימה, אל עבר איזו נקודה על הקיר. מחליפה את שיכול הרגליים.

כמה שמלות מפוזרות על כורסה בפינה, מראה ארוכה ניצבת על כיסא מטבח, שעונה עקום על הקיר, צעיף וסוודר זרוקים למרגלות הראי.

האישה מחככת את אגודל רגלה בעקב של הרגל השנייה. מגרדת בבוהן את העקב.

היום, בפעם הראשונה, הילדים לא מסיימים כרגיל ב־13:30, אלא ב־16:00.

שעתיים וחצי חדשות, נקיות, בכל יום, לעצמה.

היא התכוננה.

בצד השולחן הרחב – שולחן נמוך, כבד, רחב – הניחה כבר אתמול בערב, אחרי ההשכבה, ערימה של ספרים.

היא מביטה אל השעון שמציץ מהמטבח. 13:31. עכשיו הסתיים הצלצול. לא צלצול של סיום אלא צלצול של הפסקה. (זה צלצול אחר?) עכשיו הם יֵצאו, יאכלו סנדוויץ' עם חביתה, בפנים גם מלפפון ועגבנייה – אם לא יזרקו – ואחר כך לא הביתה, אלא חזרה אל הכיתה.

היא מביטה אל ערימת הספרים המונחים בצד השולחן הנמוך. באמצע הערימה מציץ ספרון דק, ורוד דהוי, קווים שחורים, היא מכווצת גבות – הוא מזכיר עמומות משהו, מעבר לו עצמו – היא שולפת אותו מן הערימה, מביטה בכריכה. היא פותחת אותו בעמוד הראשון.

עיניה משוטטות על המילים.

זה מחזה: שמות של דמויות – ואמירות, מצד שמאל.

פונה שוב אל הכריכה; הכריכה מהוהה, מוכרת באיזה אופן קדום, מעומעם; פותחת שוב את הספרון.

אחרי כמה עמודים שעל פניהם היא מרפרפת באצבעות דקות, בלק ורוד בהיר מאוד, בשוליים, היא פוגשת הערות. בעיפרון כהה, חרוט־כמעט על הדפים. כתב לא ברור לגמרי, מרוח בצדדים, חזק, קו תחתון עבה מתחת למילה. חרוט, כמו חריטה בדפים, כתיבה מהירה, תנועות עזות של קווים.

היא פוגשת בכתב ידה.

היא מרפה לרגע את אחיזתה בזה; נוגעת שוב קלות בשולי הכריכה; מתבוננת עוד רגע.

סוגרת מהר את הספרון.

מחזירה, רחוק, אל הערימה שעל השולחן.

היא מביטה אל עבר הווילונות המרפרפים על תריסים סגורים למחצה, שדרכם מגיח אור עדין, מאיר את החדר הרחב באור צהבהב.

אצבעות כף רגלה מלחכות את אניצי השטיח העבה, האפרפר, הרך.

האישה נעמדת, מסתובבת באמצע החדר, שמלתה הירוקה נפרשת לצדדים, כמו טווס, או מניפה, רחבה, ירקרקה, כמו קרוסלה יפה, כמו אווירון, או פרפר – היא נעצרת באמצע החדר הריק, השמלה יורדת לאיטה.

פניה אל הדלת הפתוחה של המטבח.

היא מביטה בשעון המטבח: שתיים ושבע דקות.

היא נכנסת לשם: מתקרבת אל הצלחת הרחבה עם פרוסות חזה העוף, מקלפת את קצה הנייר השקוף, מרכינה ראש – מרחרחת בקצה האף את חזה העוף. עוצרת רגע, מרחרחת שוב, מרימה את הצלחת ומכניסה אל תוך המקרר.

היא ניגשת אל קערת הסלט, מסירה ממנה את קצה הנייר השקוף. מסתכלת פנימה.

היא מקלפת את הנייר השקוף – החתיכות הקטנות עייפות – היא לוקחת את הקערה וזורקת את תכולתה אל הפח.

היא פותחת שוב את דלת המקרר; היא מוציאה מן המקרר שתי עגבניות, שלושה מלפפונים, שני פלפלים ובצל, סכין חד מהמגירה. היא מסדרת את העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והבצל בשורה, מניחה לצידם את הסכין. לצד הסכין – קרש חיתוך.

היא מסתכלת מחוץ לחלון. אור שמש מסמא מוצא את דרכו, מבעד לשולי הווילונות, מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בקווים דקיקים לאורך קיר המטבח, ועל הירקות.

היא מביטה בשעון שמעל הכיור. עוד שתי דקות השעה תהיה שתיים ועשרה.

 

***

 

התנדבוּת

לג'ף וול

מה דמיינה: מילים, אנשים, חיכוכים, ימי חול.

הגיעה – ב־7:00, בדיוק, כמו שנקבע – לשממה.

רצפה אפורה, מסדרונות, הד גדול.

עכשיו עמדה בפתח חדר זר. הדלת נסגרה מאחוריה. בחוץ, במסדרון, לא נשמע כלום. רק מדי פעם טפיפות עקבים, רק מדי פעם מישהו (מישהי? זו שהובילה אותה לכאן) שהפר את הדממה.

היא עמדה בפתח והביטה על רצפת מעוינים אפורה.

היא הייתה לבושה בנעלי ספורט לבנות, מכנסיים בהירים וסודר בהיר וקל, מונח על הכתפיים. שעון יד דק מזהב נח על מפרק כף ידה, שרשרת מפנינים לבנות עיטרה את צווארה. על כתפה היה תלוי תיק עור לבן, גדול, עם אבזמים בצבע זהב. על העיניים משקפי שמש גדולים. שׂערהּ היה אפרפר, גזור קצר.

היא הביטה סביבה. החדר מסודר יחסית. החלון מעט דהוי, רק קצת כתמים עליו. כיסא אפור, עם רגליים נוצצות. שולחן פורמייקה. שלט, אסור לעשן. כמה צעצועים.

שעון גדול שהורה על 8:05. זמן של אנשים בעבודה.

היא פתחה את אבזמי התיק הזהובים. היא הוציאה מתיק העור הגדול שקית סגורה. פתחה את השקית, עטתה שתי כפפות גומי.

עומדת בפתח החדר, במשקפי שמש, בכפפות גומי, היא הביטה סביבה.

דלי, על גלגלים, ובתוכו מים עכורים. מגב. כיור עמוק, ובו צלחת אחת מלוכלכת מאוד, וכוס עם משקע של קפה. כמה צעצועי ילדים תלויים על מוט אפור. רצפת לינוליאום לבנה־אפרפרה, מיחם גדול, כסוף, עכור; מגבת תחובה לידו.

חמישה כיסאות אפורים, מרופדים עור מדומה, מסודרים זה לצד זה לאורך הקיר שעליו מצויר ציור גדול בצבעים אפורים.

היא התקרבה לאט אל הכיור. בכפפות הגומי, בקצות האצבעות, אספה מטלית שהייתה מונחת שם. היא פתחה קצת את ברז המים והרטיבה את שולי המטלית. היא עמדה שם, עם המטלית, רגע; אחרי כמה רגעים, שלתה בזהירות מתוך הכיור את הצלחת המלוכלכת. המים זרמו מהברז. עם מטלית ביד אחת, עם צלחת ביד השנייה, בכפפות הגומי, היא ניגבה את הצלחת עם המטלית. אחר כך הסתובבה לאחוריה, עם הצלחת ביד, הביטה שוב סביבה; מאחוריה המים זרמו מהברז. הביטה: על עמוד כסוף היו תלויות בובות בד. ארנב לבן, קואלה, קוף חוּם. גרפילד בכתום־עמום. חוט דק שעליו תלויות מגבות עם כתמים, פרושות לייבוש. עיתונים היו פרושים על השיש, ועל החימום שבצד הכיור.

ליד הכיור – פח.

היא הסתכלה בזה רגע; ואז – אז ניגשה אל הפח;

היא זרקה את הצלחת המלוכלכת פנימה, אל תוך הפח.

עמדה שם, באמצע החדר, ליד הפח, עוד רגע.

חזרה אל הכיור; לקחה את הכוס עם משקע הקפה; חזרה אל הפח: זרקה גם את הכוס עם משקע הקפה, פנימה, אל תוך הפח.

היא הסתכלה בזה, בפח. הסתכלה פנימה.

בתוך הפח, לצד הכוס והצלחת, ראתה פתאום בד. תחתונים: תחתוני אישה גדולים, רפויים. מלוכלכים, קרועים, מלאי דם.

במשקפי שמש שחורים, בכפפות גומי צהובות, האישה הביטה בזה. בתחתונים הנשיים, מלאי הדם.

מהמסדרון לא נשמעו שום נקישות, כבר כמה דקות ארוכות.

היא עמדה באמצע החדר, הביטה פנימה, אל הצלחת, הכוס, התחתונים.

אחרי כמה רגעים הרימה עיניים. על הקיר שמולה היו מצוירים פרפרים. ומפת העולם, מפת העולם כולו: ציפורים עם כנפיים רחבות, לבנות, עפות אל־על, אל עבר שמיים רחבים, רחבים, אפורים. ציפורים מעופפות, ברושים גבוהים. הרים מושלגים.

פתאום התיישבה. על הכיסא שלידה. וחלצה לפתע נעל: זרקה אותה, אל קצה החדר. מתחת לשמיים האפורים, מתחת ליונים המעופפות. הביטה אל כף רגלה: אל הגרב הלבן, המעוטר בשולי תחרה דקה. קילפה את הגרב וזרקה גם אותו.

ישובה על הכיסא, באמצע החדר, הביטה למטה, אל כף רגלה החשופה: פרשה את אצבעות כף הרגל, עוד ועוד, אל הצדדים.

הן לא נפתחו.

ניסתה שוב: עוד, בריכוז, הביטה בכף הרגל, באצבעות המכווצות, פרשה, פתחה, את אצבעות כף הרגל, לצדדים.

הן לא נפתחו.

ניסתה. שוב. הביטה: עוד. ניסתה עוד, שוב, חזק, למעלה, לפרוש, לכל הצדדים;

האצבעות לא נפתחו.

מתאמצת, האצבעות מנסות חזק להיפתח, קדימה, למעלה, מנסות (מכווצות), עוד, למעלה, נפתחות קצת־קצת־קצת, בשבריר מילימטר, אולי אפשר אפילו לראות, עוד, לפתוח, לפרוש הצידה, למעלה, קרניים, ארוכות, עוד, לכל הכיוונים – קצת־קצת־קצת, האצבעות נפתחות – כן – עוד, חזק, מתאמצת, מאוד, לאט, בריכוז, האישה פרשה כף רגל, ובפעם הראשונה בחייה, האישה קירבה כף רגל חשופה, חשופה לגמרי (לא נעל, לא נעל בית, אפילו לא גרב דק – שום חציצה), בפעם הראשונה בחייה, האישה קירבה כף רגל חשופה, חשופה לגמרי, והניחה אותה, ככה, ישר, על הרצפה.

 

***

 

יום שני, 10:00–14:00

היא לוחצת על כפתור במתקן מים קטן, מסתכלת מחוץ לחלון. המים ממשיכים – היא עוצרת, מוציאה מהר את הספל, המים קצת נשפכים לצדדים.

שׂערהּ קצר, בצבע אדום, עם קוצים קטנים שמזדקרים קצת למעלה. היא נועלת כפכפים חומים מהוהים. משקפיים דקים עם חוט מאחורי הצוואר. היא לובשת חולצת טריקו רחבה, שחורה (יש שם כתם מאחור שהיא לא רואה), ומכנסיים רחבים וקצת מהוהים. הבגדים של המשחקים.

10:20; בשעה הזו, עד השבוע שעבר, כמו בכל יום שני, הנכד אצלה. בתה מביאה, רצה, תיק גדול – ואז, שקט, ורק הוא והיא, עם כל המשחקים המתחבאים במחילות. (מתחת לספה, בשני ארונות מאחורי הספרים, בארון גבוה שצריך לטפס על כמה כריות – לא אמרה לבתה.)

אבל אתמול התחיל גן. ימים ארוכים. סוף־סוף בתה תוכל לחזור לעבוד במשרה מלאה. החיים ישובו למסלול.

בכפית קטנה היא מעבירה עכשיו קבוצת גרגירי קפה אל הספל.

מניחה במתקן המים, לוחצת שוב על הכפתור, מוציאה חלב מהמקרר ומוזגת פנימה.

קרן שמש חולפת לרגע, מאירה את שערה – הוא אדום מדי, בוהק מדי, קצת כמו ליצן. כי טעתה בצבע. (בתה תנזוף בה שתלך לסַפָּר.)

אבל היא השאירה את הצבע הזה, כי היא חשבה שהנכד יצחק.

עוד מעט ריח של עוגיות ימלא את המטבח.

(בשעה הזו, במשך שנתיים, בכל יום שני, היו יושבים ומכרסמים, יושבים על הרצפה, בוהים בצעצועים שמפוזרים סביבם, ומכרסמים. עכשיו היא עושה לו שיהיה לו לגן, שייתן לכל הילדים.)

היא קמה, מתיישבת על כיסא ליד שולחן המטבח הישן.

פורשת מולה עיתונים, מניחה את כוס הקפה לצידם.

מעלעלת בעיתונים הגדולים.

לוגמת לגימה.

קמה, עם העיתון הגדול, קצת נגרר אחריה, וניגשת אל פינת הדירה, אל המחשב הכבד, מדליקה בכפתור.

ריצודים.

קצת צבעים, וריצודים.

היא מקלידה במחשב: גן ציפי.

פרסומות.

מקלידה: גן ציפי ראשון לציון.

גלריית תמונות.

ילדים בחוֹל.

צעצועים מושלכים. קצה משאית שבור. עוגה.

מעגל, ילדים בוהים, שרשרות קרטון.

סוכה.

נרות חנוכה.

גננת מחייכת.

האישה מגרדת באף, מביטה אל לב הדירה.

מתחת לספה, בקופסה הפוכה, מציץ סליל קטן עם ליצן בקצהו, החוט קצת בחוץ, במיוחד כדי שהנכד ימצא. כי הוא תמיד שוכח לחפש שם.

בספה מימין, גבוה קצת, שני כדורים קופצים עם נצנצים בתוכם.

הריח של העוגיות שוקולד־צ'יפס מתחיל לעלות.

היא בוהה אל חלל הדירה, מגרדת באף.

היא מתחילה קצת לחטט: באצבע אחת, מחטטת ומחטטת (הנכד היה עכשיו צוחק מאוד, ליצן עם צבע אדום מחטט ככה באף – ) קצת עמוק יותר, מחטטת –

איכסה. יצאה לה גולה גדולה.

היא מביטה קדימה אל חלל הדירה. הליצן הקטן אדום השיער שבקצה הסליל מציץ אליה מתוך המגירה, גם האף שלו בחוץ, הוא מציץ אליה משם, ומביט בה במעוקם.

שני ליצנים עם שיער אדום מביטים זה בזה, בשני קצוות הדירה. היא מעקמת אליו פרצוף חזרה, וחוזרת, בוהה לעברו, אל נקודה עמומה, דרכו, כאילו תקועה לרגע בתוך איזו מחשבה;

איכסה! היא אומרת פתאום בקול רם. (כי מרחה את גוש הנזלת על העיתון שלצידה.)

 

נעמה צאל, כותבת פרוזה ומסה, מייסדת ועורכת סדרת "מעבדה" לספרות ניסיונית בהוצאת רסלינג ומרצה בכירה במכללת ספיר. כתבה דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ספרה, "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז", ראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2016. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים, בהם גרנטה, עיתון 77 ואורות. ארבעת הקטעים הם חלק מספר בכתובים, "שימי ראש" (סיפורים קצרים ונובלה), שיראה אור בשנה הקרובה.

 

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: פרק מספר בכתובים מאת פאולינה טוכשניידר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | יהלומים במקפיא

"מאחורי הברק הסגנוני יש לידעיה אג׳נדה ברורה. הנשים שלה לעולם אינן נחמדות ולעולם לא מוותרות על המילה האחרונה." דפנה לוי על "מינימי", ספרה החדש של רונית ידעיה

חוה ראוכר, זינה עם סופרמן, הדפס דיגיטלי 62x90 ס"מ, 2009

.

מאת דפנה לוי

.

לוסיאנה היא אישה שאינה מתבלטת. ״אין לי סגנון אישי שמצריך איזשהם משאבים או אישיות,״ היא מעידה על עצמה. ״אני לא הרבה דברים. לא טווסית, לא יומרנית, לא יפה, לא מושכת במיוחד, לא צעירה, לא אינדיבידואלית במיוחד. מה כן? כל השאר.״ אלא שלוסיאנה, כדרכן של גיבורות המספרות את סיפוריהן בגוף ראשון, נוטה פה ושם להגזים, ופה ושם גם לעטוף את המציאות בפנטזיות, הזיות והצטנעויות שלא לצורך.

הפער הזה בין העדות ממקור ראשון שמוסרת לנו לוסיאנה – גיבורת מינימי, ספרה החדש של רונית ידעיה – לבין שבבים של מציאות שהסופרת מוסרת לנו, כשלוסיאנה מסגירה כביכול פרטים מזיכרונותיה בשפה פחות מלוטשת או בהיסח הדעת, מייצר את הרגעים הנוגעים ללב בסיפור, אלה שבהם העלילה, הנעה בפראות בין דמויות והתרחשויות ומייצרת ללא הרף רגעים מדהימים או מביכים או סקסיים או מצחיקים, נסדקת לרגע – ומבין הסדקים מציץ העולם הרגשי העמוק והמורכב שידעיה מתארת, עולמה של אישה המחפשת לעצמה מקום והגדרה, אישה שאינה יודעת כיצד להחלים מפצעיה ומנסה נואשות להיגאל מאותו ״כל השאר״ שהיא מתארת את עצמה באמצעותו.

לוסיאנה מוצאת את הגאולה באמנות, אבל לזה נגיע מיד. קודם יש להציג את הסביבה שבתוכה מתרחשת עלילת מינימי: הבורסה ליהלומים ברמת גן. לוסיאנה עבדה בבורסה כממיינת יהלומים. היא לא הייתה חברה בבורסה, ולכן חלו עליה מגבלות תנועה במקום, אבל המגבלות האלה לא חלו על עיניה ואוזניה והיא למדה להכיר את האנשים, את חולשותיהם, את התככים והמזימות שלהם. היא אפילו למדה מספיק כדי לגנוב כמה יהלומים, שתחובים אצלה בתוך עוף קפוא במקפיא. מבעד לעיניה של לוסיאנה הבורסה מצטיירת כמעין משפחה מורחבת, וזו כידוע יכולה להיות מקור לחום ונחמה, ולא פחות מזה לתסכול וכאב.

עשר שנים לאחר פיטוריה, אחרי שבעלה מעל בכספים ונמלט מהארץ ואחרי מות בתה התינוקת, לוסיאנה חוזרת אל חברי הבורסה. היא גובה מהם עדויות, מאפשרת להם לספר את סיפוריהם האישיים מן הימים שלפני קריסת הענף, כשהמקום היה עדיין יוקרתי, כשכולם גלגלו סכומי עתק ונסעו נסיעות עסקים לחו״ל. הבורסה של היום מצטיירת כמקום רעוע, מייאש ואפילו עלוב. האוּמנות נדדה לארצות העולם השלישי, והעסקאות הגדולות נעשות במקומות נוצצים יותר. חיה של לוסיאנה דומים. היא חיה בבית מוזנח, בבדידות מייאשת, מטפלת באופן פולחני כמעט בשורה של עציצים שהיא מעניקה להם את שמות האנשים שהיו קרובים לה ונעלמו מחייה, ומעלה רעיונות למיזמים מיניים שאין להם סיכוי להצליח כלכלית. הישועה, לזו וגם לזו, תבוא באמצעות האמנות.

זו ההתגלות הגדולה שחווה לוסיאנה בביקור ב״טייט מודרן״ בלונדון, כשהיא עומדת מול היצירה של האמנית הקולומביאנית דוריס סלסדו: סדק באורך של 167 מטר ברצפת הבטון של הגלריה, ובקצהו חדר חשוך ובו ערימה של נעלי נשים שנמצאו בקברים משותפים בקולומביה. סלסדו הופכת לחברה הדמיונית של לוסיאנה, מודל החיקוי והפנטזיה. האחת יושבת מול בריכה בביתה, בכיסא נוח יוקרתי והשנייה יושבת על דלי הפוך במרפסת, אבל שתיהן מנסות להפוך את הטראומות שלהן למיצג, את הכאב ליופי, כי הן יודעות שהסדק הזה, אם יניחו לו להתרחב, יבלע אותן לתוכו.

העיסוק הזה באמנות ככוח מניע אינו חדש אצל ידעיה. גיבורת הרומן הראשון שלה, ואקום (זמורה ביתן, 1995), היא אמנית הנאלצת לשלם בשעות עבודה במפעל של הקיבוץ על כל שעה שבה מותר לה לצייר; שרון במלכת הממולאים (אפיק, 2016) היא בתה של מרצה לאמנות, שואפת להיות תסריטאית, ולבסוף מתעדת בסרט את מפגשיה המיניים עם גברים נשואים; ולוסיאנה מחליטה להציג תערוכה של דמויות זעירות, ״מינימי״, של חברי הבורסה ליהלומים, שהיא מייצרת במדפסת תלת־ממד. האמנות, בכל המקרים, היא היעד שאליו מתכוונים החיים – לעיתים מתוך מגלומניה, לעיתים מתוך מצוקה ותמיד מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לגעת באמת בעצמך ובאחרים.

משום שהכתיבה של ידעיה פרועה, נועזת ומלאת הומור, קל לטעות ולחשוב שהיא מין ילדה רעה שמושכת את המפה בסעודת החג כדי שכולם יצקצקו, אבל לא; מאחורי הברק הסגנוני יש לידעיה אג׳נדה ברורה. הנשים שלה לעולם אינן נחמדות ולעולם לא מוותרות על המילה האחרונה. כשהן נפגעות, ידעיה רוקמת עבורן נקמות מנקמות שונות – החל בתאונת דרכים יזומה וכלה בהרעלת ויאגרה. הן גם לא עומדות בתקן התובע מהן להיות רזות, עדינות, שותקות, מכילות או מטפלות, והן עושות המון סקס, ואי אפשר לא להתפעל מכך שידעיה היא אחת היחידות המצליחות לכתוב מין בצורה שאינה מביכה. המין שהיא כותבת הוא לא תמיד תשוקתי (במינימי היהלומן מוטי ״נותן״ ללוסיאנה לא אחת ״משהו קטן על השולחן״) אבל הגיבורות שלה יודעות מה הן רוצות (לוסיאנה, למשל, לא אוהבת שנושכים לה את הפטמות כי זה מפריע לה להתרגש למטה) ולעיתים קרובות מתייחסות למין בצורה עניינית, כחלק מן הכישורים שמאפשרים להן להתנהל בעולם.

העולם של מינימי הוא גברי במיוחד (הבורסה ליהלומים אישרה קבלת נשים כחברות רק ב־1987, וגם אז היו אלה נשים אחדות בלבד). ידעיה כבר ביקרה בעולם הזה ברומן עור (כתר, 2001), שהגיבורה שלו, אנה, ממש כמו לוסיאנה, מפוטרת מבורסת היהלומים ומתפרנסת מעבודה כחשפנית. אלא שהגברים הפעם הזדקנו, צימחו כרסים, איבדו בלוריות, שכחו מזמן איך נראה יהלום ראוי לשמו ועסוקים, כבעבר, בחיפוש הזדמנויות למין.

ולצד המין, האמנות היא כאמור הדחף והיצר והדרך היחידה להיחלץ מתוך הזהות הקטנה הנכפית על מרביתנו מבחוץ. בובות ה״מינימי״ של חברי הבורסה נראות אמנם כקריקטורה גרוטקסטית, כמזעור לעגני, אבל זה משום שידעיה מתעקשת להציג את בני אדם במלוא פגמיהם, הנפשיים והגופניים. וכשהן מתורגמות ליצירת אמנות – גם מבעד למשקפי ההומור הנוקב של ידעיה שהופכת את הבובות לבסוף למין בובות וודו מצמררות ונכנסת בעצמה למיצג – אי אפשר שלא לראות בהן את הסבל והיופי ולחוש אמפתיה גדולה.

 

רונית ידעיה, "מינימי", אפיק, 2019.

.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: רינה ז'אן ברוך על "אהבתי לאהוב" מאת שמעון אדף

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | נכלולי נדל"ן

"הג'ונסונים הם הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בדירתם המתפוררת בלי לדעת שחייהם שם אינם אלא המתנה ארוכה לתקופה שבה האיזור יתחיל לחזור לאופנה." פרק מתוך "ג'ונסון 38", נובלה מאת אביבית משמרי

משה שיקו כץ, עניינים בתל אביב, טכניקה מעורבת על דיקט, 80X60 ס"מ, 2017 (צילום: אברהם חי)

.

פרק ב מתוך הספר "ג'ונסון 38" / אביבית משמרי

.

ג'ונסון ואשתו גרים בקומה העליונה בבניין שלנו, ודירתם צמודה לדירתו הריקה של שמאי בן אדריכל. כבר שנים שאני מתעוררת כל שבת כמה דקות אחרי שמונה בבוקר, בדיוק כשג'ונסון חוזר מבית הכנסת ומדבר עם עצמו בקול רם כדי שאשתו תשמע והוא לא יצטרך לצלצל בפעמון בשבת. יצחייק מהקומה השנייה פותח תמיד את הדלת קצת אחרי שג'ונסון מתחיל לטפס במדרגות, לבדוק שלא באו שודדים לשדוד אותו דווקא בשבת בבוקר, רואה שזה בסך הכול ג'ונסון וטורק מיד. ובעוד אצל יצחייק הדלת נסגרת, הידרה פותחת לג'ונסון, מזדעקת "שבת שלום!" מחכה שייכנס וסוגרת. כך שבכל שבת אני סופרת שתי טריקות דלת רצופות, אחת מתחתי ואחת מעלי, לפני שאני מתהפכת ומנסה להירדם שוב.

הג'ונסונים הם הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בדירתם המתפוררת בלי לדעת שחייהם שם אינם אלא המתנה ארוכה לתקופה שבה האיזור יתחיל לחזור לאופנה. "אנחנו עברנו הנה עוד כשלא היו פנסי רחוב בשדרות רוטשילד," סיפרה לי פעם הידרה. "הכל היה שם חול, עוד לא עשו שם אפילו דשא. בחושך הייתי חוזרת עם הילדה בעגלה, שתהיה בריאה, מעלה אותה ארבע וחצי קומות, עם החול והכל. אבל היה שקט."

כן, הרהרתי, זהו אחד מסימניה של התקופה שקדמה לתקופתנו: לא היה אז נשגב מכוחה של אם צעירה לסחוב עגלות עם פעוטות במעלה ארבע קומות – ובימים ההם היו העגלות כבדות הרבה יותר מן הסתם, תריסר קילו של מתכת וקפיצים פלוס עשרה קילו של הילדה בצירוף מינימום מאתיים גרם חול בנעליים. אבל כל זה היה שווה לה, להידרה ג'ונסון, כי זה מה שהיה חשוב באותו עידן: שקט בין שתיים לארבע, ולא גודל המטראז' או השיש בלובי. כמובן שאז, לפני שלושים שנה ויותר, עדיין לא היה לה מושג שהמשכן החביב שהיא ובעלה קנו ברחוב קטן ליד שדירה מוזנחת ינסוק לשווי שכזה, שהאזור כולו יתלטש ויתמרק, ושרעידות אדמה יעלו על סדר היום ויגרמו ליזמי תמ"א 38 להשתגע. מי חשב בשנות השישים והשבעים על רעידות אדמה? הלא תריסול ומרפסת שירות נחשבו אז לשיא הקדמה, ועל כן גם את זעמה החבוי של האדמה הדחיקו, ובלבד שיהיה גג מעל הראש.

ועכשיו – מספר לי ג'ונסון כאילו־בסוד, אבל בעצם מסגיר את העובדה שסוף־סוף גם הוא גילה איפה הוא גר – עכשיו הוא רוצה לבנות יחידת דיור מעל לראשו, כדי שיתגוררו בה, אפשר להניח, בת הזקונים שלו עם חתנו החדש. ברור שזה מה שהוא רוצה, שה תמים ובר לבב שכמותו. בפני אומנם הוא העלה הצגה שלמה, כאילו הוא רוצה לשפץ את הבניין בתמורה ללא כלום כמעט: לרכישת שטח קטן, קטנטן – בערך – נניח – "פחות מחצי גג".

ומה תעשה בחצי הגג המשופץ? שאלתי.

"מה נעשה? נשתזף," צחק ג'ונסון בקול צרוד. "לא נעשה כלום, אנחנו קומה אחרונה, זה מספיק לנו. רוצים שקט בחיים! אבל תקשיבי, זהב שלי, אני מדבר אתך קודם, כי את יש לך שכל ישר. קודם תסכימי את, ואז נלך ונדבר עם השאר. הרי – בטח יסכימו, בטח! אני מחדש להם את כל הבניין!" החווה בידיו אל פינות התקרה כאילו הוא מנסה ללכוד שממית, "אני – מביא להם קבלן שיפוצים מכובד – לא איזה דגנרט. יעשה משהו איכותי!"

זה מה שהוא חושב עלי? שכל ישר הוא רואה אצלי? מתברר שהוא כלל לא מכיר אותי – אבל אני לא נעלבתי. הסברתי לו שגם אם אסכים – ולמה שלא אסכים? הרי יש לי "שכל ישר"! – ממילא השאר לא יסכימו. הם יתקשו למצוא דיור חלופי לזמן השיפוץ, הסברתי לג'ונסון הנלהב. הם יחששו להישאר בלי ערובות וביטחונות, הטעמתי בפניו. אין סיכוי שישקלו אפילו את הצעתו, שכן הם כולם מבוגרים ולא אוהבים שינויים.

"אבל איזה שינויים?" קפץ ג'ונסון, "שיפוצים אני אומר לך! שיפוצים, לא שינויים! לתקן את התקרה!" – אבל מרגע זה כבר לא ממש הקשבתי, והתרכזתי בהתרשמות מתכסיסיו התחביריים המקוריים. ממילא לא בטחתי בו שידאג לא רק לעצמו אלא גם לרווחת הבניין ודייריו – לרווחתי שלי, למשל. לא היתה לי שום סיבה לשתף פעולה עם תוכניותיו, ולכן גם לא נותרה לי סיבה להקשיב. ג'ונסון אולי הבין את זה, כי הוא קם פתאום ממושבו על הספה ויצא, שפוף קצת אם כי רוח המאבק עדיין ניכרה בעיניו. תיארתי לעצמי שבכל מקרה ימשיך לנסות לעשות נפשות לתוכניתו – אך גם אני לא הייתי מהמוותרות בקלות.

בלילה פקחתי עיניים והבטתי בתקרה ומבעד לפתח שנפתח שם ראיתי את ג'ונסון פותח פתח בתקרת דירתו שלו – פתח המוביל, כמובן, אל הגג. הוא עמד על סולם, מכוש קטן בידו, ונקש נקישות עדינות סביב חור דמיוני. החור נפתח, ועיגול מושלם של תקרה נותר בידיו של ג'ונסון, דומה בצבעו ובצורתו לכיכר גבינה. ג'ונסון הניח את חריץ התקרה במקומו – תלוי באוויר, קל ומרחף – ואז המשיך וטיפס בסולם, צנום וזריז, והשתחל דרך הפתח העגול כמו מי שיוצא מרשת הביוב אל העולם החיצון, ומשהגיע אל הגג כבר ניצב עליו במלוא הדרו, בעניבת פפיון ועם כוס שמפניה ביד, והביט בדובה הגדולה.

הבטתי בה גם אני.

בשמיים אכן ריחפה דובת קוטב ענקית, מוחה מפרוותה נטפי זיעה עצומים שנשרו על שפלת החוף. כל הזמן בונים פה לגובה ואין בריזה, התלוננה הדובה. ג'ונסון הטיח את כוס השמפניה שלו בשמיים, ויצר קשת יפהפייה שכולה צבע אחד – ספק צהבהב ספק ורוד. או־אז פרש את ידיו והודה לבורא עולם על מתנותיו הרבות – נשמה שנתן בו ולחם שנתן לו לאכול ובגד ללבוש וסוכת שלום לשבת בה.

וכל זה היה כה מטופש בעיני. זה בסך הכול המזל שלך, התרגזתי מתוך שינה. היה לך מזל שקנית דירה ברחוב זנוח, דירה עם חול ובלי פנסי רחוב, והערך שלה עלה ועלה כל הזמן ולא מפסיק לעלות! באותה מידה יכול היה הערך שלה לרדת. והרי גם אני, אם הייתי קונה באיזה חור כמו לוד או כפר שמריהו והייתי מחכה חמישים שנה, יש סיכוי שהערך היה עולה! בחלום עוד בכיתי וכעסתי: אתה לא יכול לשפוך ככה את כל השמפניה של כולם! אבל ג'ונסון הביט בי מחייך, פניו פני דוב גדול, ואמר "אנחנו בעסק הזה ביחד, זהב שלי."

בבוקר לא ידעתי אם החלום היה קולה של האינטואיציה העקומה שלי, המזהירה אותי כרגיל מפני אסון קרב שאולי לא יבוא מעולם, או סיוט שנגרם מחמת מזג האוויר, כי שכחתי להפעיל את מאוורר התקרה בחדר השינה הקטן שלי. קמתי לעבודה ושכחתי מכל זה, אבל רק לכמה ימים.

.

אביבית משמרי, "ג'ונסון 38: נובלת נכלולי נדל"ן", הוצאת פטל, 2020

 

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: "שובו של הילד", סיפור מתוך "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו" מאת עמנואל בּוֹב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אלבום עצורי ההגנה של הבריטים נחשף

היה זה בבוקר החמישי באוקטובר 1939, ש-43 משתתפי קורס מפקדי מחלקות בהגנה מצאו את עצמם עצורים בידי הצבא הבריטי ומובלים אזוקים לכלא עכו. חזרנו לאלבום המספר את סיפורם

אם יצא ודילג על ההקדמה ועל גזרי העיתונות שצורפו בעמוד העוקב, יכול המעיין באלבום מ"ג עצורי ההגנה לחשוב שמדובר בספר מחזור סטנדרטי של לוחמים שחזרו לדבר על גבורתם כמה עשורים אחרי אותה גבורה – כל אחד מ"החבר'ה" זכה לקריקטורה משעשעת, ובין כל כמה עמודים תמונה של צעירים מצולמים בחיוך – מי לא היה שמח לשירות צבאי כזה? ואם ייקרא המעיין את ההקדמה – מה יגלה?

"בדמדומי-בוקר של 5 לאוקטובר 1939, בעת מסע צבאי מובטח בין הרי הגליל התחתון, ירדה עלינו המהלומה: הוקפנו במפתיע, נשקנו שודד והובלנו לכלא עכו, אשר שעריו נסגרו מאחורינו בחבטה עם החלטיות גדולה, היה זה סיום ארוך, יגע ומענה של קורס קצינים-מ"מ ב' שביבניאל, בתכנית שונה מאד מן המתוכנן, אך מאלפת למדי…"

הקדמת האלבום, שחוברה ככל הנראה בידי מפקד הקורס משה כרמלי

המעצר הגיע עם סיום שיתוף הפעולה בין כוחות הצבא הבריטי לבין ההגנה בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט – שלאחריהם חזר השלטון הבריטי לראות ב"הגנה" מחתרת ככל יתר המחתרות בארץ, כזאת שיש לדכאה. 43 העצורים היו חברי קורס מפקדי מחלקות ביבניאל שהוסווה תחת שלט גדול המכריז על קורס לאימון גופני של "הפועל". גזר הדין שקיבלו היה כה חמור, עד שביטא בעבור רבים את ההפכפכות של השלטון המנדטורי בארץ ישראל – ל-42 מהעצורים 10 שנות מאסר, ומאסר עולם לאבשלום טאו שכיוון נשק אל הבריטים. תחילה הובלו לכלא עכו, ולאחר-מכן נלקחו למחנה המעצר מזרעה. העצורים, שלא פעם התייחסו אל עצמם כאל שבויים, העידו כי גזר הדין ניתן "בישיבה חטופה של בית-דין צבאי ובפרוצדורה של יציאה-לידי-חובה". מה שהיה אף גרוע מתנאי הכליאה הייתה השעה שבה בחר השלטון המנדטורי לכלוא "לשנות כלא רבות מ"ג קצינים צעירים מן ההגנה העברית" – שעת דוחק ומצור, חודש לתוך מלחמת העולם השנייה "עת נזעק היישוב העברי לגייס כל כחותיו למלחמה נגד הנאציזם העולה לשעבד את העולם ולהשמיד את עמנו".

הכול נכון, הכל רציני ודוחק. ועדיין, קשה שלא להתרשם מאווירת האחווה, ואפילו, נעז לומר, רוח השטות שאפיינה את האלבום עצמו – ברגע שצולחים את ההקדמה כבדת הראש. אז בואו ניבחן אותה.

אלבום ההגנה שברשות הספרייה נשלח כמזכרת לאלוף יוחנן רטנר – מראש ה"הגנה", איש צבא ואדריכל בחייו האזרחיים – והוא נפתח במעין עמוד "יזכור" המציג את שלושת העצורים שנפלו במילוי תפקידם בשירות ההגנה לאחר שחרורם מהכלא: גורדון יעקב, פלוצ'ניק מרדכי, ובן-יהודה שלמה.

יזכור לחברים שנפלו במלוי תפקידם לאחר השחרור

בעמוד הבא אנו כבר מוצאים את מפקדי הקורס (שנשבו עם חניכיהם) – שמותיהם לא נזכרים בעמוד. בעזרתו של עמרי שבתאי זיהינו את הסופרוויזר בתמונה, הוא תפקיד המפקח בבתי הסוהר ומחנות המעצר הבריטים. הוא ייצג את האסירים מול ההנהלה. בקריקטורה מופיע משה דיין.

ובנוסף, מעל דיין בצד שמאל עם הכדורגל – זהו משה זליצקי (כרמל) – שבמלחמת העצמאות היה מפקד חטיבת כרמלי שכבשה בין השאר את עכו ואת הכלא שבו הוא היה אסיר יחד עם המ"ג. משמאל למשה כרמל – נמצא רפאל לב – הוא היה מפקד קורס המ"מים של ההגנה שבמסגרתו נעצרו המ"ג. רפאל לב היה מג"ד בצבא האוסטרי ופעיל בשוצבונד האוסטרי.

המוכתר הוא יעקב סלומון. הוא ייצג את האסירים מול האסירים הערבים.

המפקדים

בעמוד הבא? העצורים בני-ירושלים. האם הכוונה לירושלמים מבין העצורים? זו ההשערה שלנו. כאן אנו פוגשים את ה"קוזק" השרירי – מחזיק עיפרון; את הילד הטוב המכונה "חבילות מאמאל'ה"; את "עבדאללה"; "יה-עיני"; ואת "טוישען" – חלפן ביידיש – כשכיסו וידיו מלאות בדולרים. אנחנו יודעים שצדקנו בזיהוי בני ירושלים כי עמוד לאחר-מכן מגיעים "התל-אביביים".

עמוד לאחר מכן החיפאים. ולאחר מכן הקיבוצניקים – בהם "אוקלוס"; "הבלרינה והחומוס"; "ארנבת"; וה"פריצ'ר" – המטיף של החבורה.

הקיבוצניקים

כיוון שקראנו קצת על מ"ג העצורים ברשת, ידענו שנפגוש דמות מוכרת ביותר ביניהם, ובכל זאת הייתה זו הפתעה משמחת להבחין בפניו המחייכים של מי שישרת לימים בתפקיד הרמטכ"ל הרביעי, שר החקלאות ושר הביטחון של מדינת ישראל – רב-אלוף משה דיין, אז צעיר חייכן בן 24.

משה דיין

ללא מדריך שילווה אותנו אל תוך האלבום, נשארים רבים מהציטוטים והאזכורים שבו בגדר חידות שלא פוענחו: למשל, בעמוד הלפני אחרון, מהי משמעות הכיתוב: "אינשאללה – פרג'י!!!", ומיהם "הקפטן והנחשים"?

[הערה: פרג'י – מוסר לנו עמרי שבתאי שכותב תזה על מחנה מעצר מזרעה – הוא שחרור בשפת האסירים בתקופת המנדט]

הקפטן והנחשים

לסוף האלבום צורפה הידיעה המשמחת שהגיעה בתום כשנה וחצי של לחץ מקברניטי היישוב: "ה-43 משתחררים היום".

היה זה ב-17 בפברואר 1941 שיצאו המ"ג לחופשי. וכך נכתב שם: "משעות הבוקר אתמול זרמו לעין המפרץ, בקרבת עכו, במכוניות קטנות ובאוטובוסים בני משפחות האסירים ששוחררו מכלא, חבריהם וידידים. הקבוץ נועד כמקום לקבלת פניהם. שם סעדו בצהרים".

ה-43 משתחררים היום

 

ארבעה חודשים משחרור העצורים מוצא עצמו משה דיין בפעולה במסגרת הפלמ"ח בסוריה לצד הכוחות הבריטים, פעולה שבה איבד את עינו השמאלית.

 

מכירים או מכירות את ההקשר של הקריקטורות? יכולים לספר לנו עוד מידע? נשמח לשמוע בתגובות, או במייל: [email protected]

 

 

כתבות נוספות

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

הסיפור המדהים של החייל שתיעד את עצמו מחלץ גופות בסיוע חיילי אויב