ביקורת | יהלומים במקפיא

"מאחורי הברק הסגנוני יש לידעיה אג׳נדה ברורה. הנשים שלה לעולם אינן נחמדות ולעולם לא מוותרות על המילה האחרונה." דפנה לוי על "מינימי", ספרה החדש של רונית ידעיה

חוה ראוכר, זינה עם סופרמן, הדפס דיגיטלי 62x90 ס"מ, 2009

.

מאת דפנה לוי

.

לוסיאנה היא אישה שאינה מתבלטת. ״אין לי סגנון אישי שמצריך איזשהם משאבים או אישיות,״ היא מעידה על עצמה. ״אני לא הרבה דברים. לא טווסית, לא יומרנית, לא יפה, לא מושכת במיוחד, לא צעירה, לא אינדיבידואלית במיוחד. מה כן? כל השאר.״ אלא שלוסיאנה, כדרכן של גיבורות המספרות את סיפוריהן בגוף ראשון, נוטה פה ושם להגזים, ופה ושם גם לעטוף את המציאות בפנטזיות, הזיות והצטנעויות שלא לצורך.

הפער הזה בין העדות ממקור ראשון שמוסרת לנו לוסיאנה – גיבורת מינימי, ספרה החדש של רונית ידעיה – לבין שבבים של מציאות שהסופרת מוסרת לנו, כשלוסיאנה מסגירה כביכול פרטים מזיכרונותיה בשפה פחות מלוטשת או בהיסח הדעת, מייצר את הרגעים הנוגעים ללב בסיפור, אלה שבהם העלילה, הנעה בפראות בין דמויות והתרחשויות ומייצרת ללא הרף רגעים מדהימים או מביכים או סקסיים או מצחיקים, נסדקת לרגע – ומבין הסדקים מציץ העולם הרגשי העמוק והמורכב שידעיה מתארת, עולמה של אישה המחפשת לעצמה מקום והגדרה, אישה שאינה יודעת כיצד להחלים מפצעיה ומנסה נואשות להיגאל מאותו ״כל השאר״ שהיא מתארת את עצמה באמצעותו.

לוסיאנה מוצאת את הגאולה באמנות, אבל לזה נגיע מיד. קודם יש להציג את הסביבה שבתוכה מתרחשת עלילת מינימי: הבורסה ליהלומים ברמת גן. לוסיאנה עבדה בבורסה כממיינת יהלומים. היא לא הייתה חברה בבורסה, ולכן חלו עליה מגבלות תנועה במקום, אבל המגבלות האלה לא חלו על עיניה ואוזניה והיא למדה להכיר את האנשים, את חולשותיהם, את התככים והמזימות שלהם. היא אפילו למדה מספיק כדי לגנוב כמה יהלומים, שתחובים אצלה בתוך עוף קפוא במקפיא. מבעד לעיניה של לוסיאנה הבורסה מצטיירת כמעין משפחה מורחבת, וזו כידוע יכולה להיות מקור לחום ונחמה, ולא פחות מזה לתסכול וכאב.

עשר שנים לאחר פיטוריה, אחרי שבעלה מעל בכספים ונמלט מהארץ ואחרי מות בתה התינוקת, לוסיאנה חוזרת אל חברי הבורסה. היא גובה מהם עדויות, מאפשרת להם לספר את סיפוריהם האישיים מן הימים שלפני קריסת הענף, כשהמקום היה עדיין יוקרתי, כשכולם גלגלו סכומי עתק ונסעו נסיעות עסקים לחו״ל. הבורסה של היום מצטיירת כמקום רעוע, מייאש ואפילו עלוב. האוּמנות נדדה לארצות העולם השלישי, והעסקאות הגדולות נעשות במקומות נוצצים יותר. חיה של לוסיאנה דומים. היא חיה בבית מוזנח, בבדידות מייאשת, מטפלת באופן פולחני כמעט בשורה של עציצים שהיא מעניקה להם את שמות האנשים שהיו קרובים לה ונעלמו מחייה, ומעלה רעיונות למיזמים מיניים שאין להם סיכוי להצליח כלכלית. הישועה, לזו וגם לזו, תבוא באמצעות האמנות.

זו ההתגלות הגדולה שחווה לוסיאנה בביקור ב״טייט מודרן״ בלונדון, כשהיא עומדת מול היצירה של האמנית הקולומביאנית דוריס סלסדו: סדק באורך של 167 מטר ברצפת הבטון של הגלריה, ובקצהו חדר חשוך ובו ערימה של נעלי נשים שנמצאו בקברים משותפים בקולומביה. סלסדו הופכת לחברה הדמיונית של לוסיאנה, מודל החיקוי והפנטזיה. האחת יושבת מול בריכה בביתה, בכיסא נוח יוקרתי והשנייה יושבת על דלי הפוך במרפסת, אבל שתיהן מנסות להפוך את הטראומות שלהן למיצג, את הכאב ליופי, כי הן יודעות שהסדק הזה, אם יניחו לו להתרחב, יבלע אותן לתוכו.

העיסוק הזה באמנות ככוח מניע אינו חדש אצל ידעיה. גיבורת הרומן הראשון שלה, ואקום (זמורה ביתן, 1995), היא אמנית הנאלצת לשלם בשעות עבודה במפעל של הקיבוץ על כל שעה שבה מותר לה לצייר; שרון במלכת הממולאים (אפיק, 2016) היא בתה של מרצה לאמנות, שואפת להיות תסריטאית, ולבסוף מתעדת בסרט את מפגשיה המיניים עם גברים נשואים; ולוסיאנה מחליטה להציג תערוכה של דמויות זעירות, ״מינימי״, של חברי הבורסה ליהלומים, שהיא מייצרת במדפסת תלת־ממד. האמנות, בכל המקרים, היא היעד שאליו מתכוונים החיים – לעיתים מתוך מגלומניה, לעיתים מתוך מצוקה ותמיד מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לגעת באמת בעצמך ובאחרים.

משום שהכתיבה של ידעיה פרועה, נועזת ומלאת הומור, קל לטעות ולחשוב שהיא מין ילדה רעה שמושכת את המפה בסעודת החג כדי שכולם יצקצקו, אבל לא; מאחורי הברק הסגנוני יש לידעיה אג׳נדה ברורה. הנשים שלה לעולם אינן נחמדות ולעולם לא מוותרות על המילה האחרונה. כשהן נפגעות, ידעיה רוקמת עבורן נקמות מנקמות שונות – החל בתאונת דרכים יזומה וכלה בהרעלת ויאגרה. הן גם לא עומדות בתקן התובע מהן להיות רזות, עדינות, שותקות, מכילות או מטפלות, והן עושות המון סקס, ואי אפשר לא להתפעל מכך שידעיה היא אחת היחידות המצליחות לכתוב מין בצורה שאינה מביכה. המין שהיא כותבת הוא לא תמיד תשוקתי (במינימי היהלומן מוטי ״נותן״ ללוסיאנה לא אחת ״משהו קטן על השולחן״) אבל הגיבורות שלה יודעות מה הן רוצות (לוסיאנה, למשל, לא אוהבת שנושכים לה את הפטמות כי זה מפריע לה להתרגש למטה) ולעיתים קרובות מתייחסות למין בצורה עניינית, כחלק מן הכישורים שמאפשרים להן להתנהל בעולם.

העולם של מינימי הוא גברי במיוחד (הבורסה ליהלומים אישרה קבלת נשים כחברות רק ב־1987, וגם אז היו אלה נשים אחדות בלבד). ידעיה כבר ביקרה בעולם הזה ברומן עור (כתר, 2001), שהגיבורה שלו, אנה, ממש כמו לוסיאנה, מפוטרת מבורסת היהלומים ומתפרנסת מעבודה כחשפנית. אלא שהגברים הפעם הזדקנו, צימחו כרסים, איבדו בלוריות, שכחו מזמן איך נראה יהלום ראוי לשמו ועסוקים, כבעבר, בחיפוש הזדמנויות למין.

ולצד המין, האמנות היא כאמור הדחף והיצר והדרך היחידה להיחלץ מתוך הזהות הקטנה הנכפית על מרביתנו מבחוץ. בובות ה״מינימי״ של חברי הבורסה נראות אמנם כקריקטורה גרוטקסטית, כמזעור לעגני, אבל זה משום שידעיה מתעקשת להציג את בני אדם במלוא פגמיהם, הנפשיים והגופניים. וכשהן מתורגמות ליצירת אמנות – גם מבעד למשקפי ההומור הנוקב של ידעיה שהופכת את הבובות לבסוף למין בובות וודו מצמררות ונכנסת בעצמה למיצג – אי אפשר שלא לראות בהן את הסבל והיופי ולחוש אמפתיה גדולה.

 

רונית ידעיה, "מינימי", אפיק, 2019.

.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: רינה ז'אן ברוך על "אהבתי לאהוב" מאת שמעון אדף

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אלבום עצורי ההגנה של הבריטים נחשף

היה זה בבוקר החמישי באוקטובר 1939, ש-43 משתתפי קורס מפקדי מחלקות בהגנה מצאו את עצמם עצורים בידי הצבא הבריטי ומובלים אזוקים לכלא עכו. חזרנו לאלבום המספר את סיפורם

אם יצא ודילג על ההקדמה ועל גזרי העיתונות שצורפו בעמוד העוקב, יכול המעיין באלבום מ"ג עצורי ההגנה לחשוב שמדובר בספר מחזור סטנדרטי של לוחמים שחזרו לדבר על גבורתם כמה עשורים אחרי אותה גבורה – כל אחד מ"החבר'ה" זכה לקריקטורה משעשעת, ובין כל כמה עמודים תמונה של צעירים מצולמים בחיוך – מי לא היה שמח לשירות צבאי כזה? ואם ייקרא המעיין את ההקדמה – מה יגלה?

"בדמדומי-בוקר של 5 לאוקטובר 1939, בעת מסע צבאי מובטח בין הרי הגליל התחתון, ירדה עלינו המהלומה: הוקפנו במפתיע, נשקנו שודד והובלנו לכלא עכו, אשר שעריו נסגרו מאחורינו בחבטה עם החלטיות גדולה, היה זה סיום ארוך, יגע ומענה של קורס קצינים-מ"מ ב' שביבניאל, בתכנית שונה מאד מן המתוכנן, אך מאלפת למדי…"

הקדמת האלבום, שחוברה ככל הנראה בידי מפקד הקורס משה כרמלי

המעצר הגיע עם סיום שיתוף הפעולה בין כוחות הצבא הבריטי לבין ההגנה בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט – שלאחריהם חזר השלטון הבריטי לראות ב"הגנה" מחתרת ככל יתר המחתרות בארץ, כזאת שיש לדכאה. 43 העצורים היו חברי קורס מפקדי מחלקות ביבניאל שהוסווה תחת שלט גדול המכריז על קורס לאימון גופני של "הפועל". גזר הדין שקיבלו היה כה חמור, עד שביטא בעבור רבים את ההפכפכות של השלטון המנדטורי בארץ ישראל – ל-42 מהעצורים 10 שנות מאסר, ומאסר עולם לאבשלום טאו שכיוון נשק אל הבריטים. תחילה הובלו לכלא עכו, ולאחר-מכן נלקחו למחנה המעצר מזרעה. העצורים, שלא פעם התייחסו אל עצמם כאל שבויים, העידו כי גזר הדין ניתן "בישיבה חטופה של בית-דין צבאי ובפרוצדורה של יציאה-לידי-חובה". מה שהיה אף גרוע מתנאי הכליאה הייתה השעה שבה בחר השלטון המנדטורי לכלוא "לשנות כלא רבות מ"ג קצינים צעירים מן ההגנה העברית" – שעת דוחק ומצור, חודש לתוך מלחמת העולם השנייה "עת נזעק היישוב העברי לגייס כל כחותיו למלחמה נגד הנאציזם העולה לשעבד את העולם ולהשמיד את עמנו".

הכול נכון, הכל רציני ודוחק. ועדיין, קשה שלא להתרשם מאווירת האחווה, ואפילו, נעז לומר, רוח השטות שאפיינה את האלבום עצמו – ברגע שצולחים את ההקדמה כבדת הראש. אז בואו ניבחן אותה.

אלבום ההגנה שברשות הספרייה נשלח כמזכרת לאלוף יוחנן רטנר – מראש ה"הגנה", איש צבא ואדריכל בחייו האזרחיים – והוא נפתח במעין עמוד "יזכור" המציג את שלושת העצורים שנפלו במילוי תפקידם בשירות ההגנה לאחר שחרורם מהכלא: גורדון יעקב, פלוצ'ניק מרדכי, ובן-יהודה שלמה.

יזכור לחברים שנפלו במלוי תפקידם לאחר השחרור

בעמוד הבא אנו כבר מוצאים את מפקדי הקורס (שנשבו עם חניכיהם) – שמותיהם לא נזכרים בעמוד. בעזרתו של עמרי שבתאי זיהינו את הסופרוויזר בתמונה, הוא תפקיד המפקח בבתי הסוהר ומחנות המעצר הבריטים. הוא ייצג את האסירים מול ההנהלה. בקריקטורה מופיע משה דיין.

ובנוסף, מעל דיין בצד שמאל עם הכדורגל – זהו משה זליצקי (כרמל) – שבמלחמת העצמאות היה מפקד חטיבת כרמלי שכבשה בין השאר את עכו ואת הכלא שבו הוא היה אסיר יחד עם המ"ג. משמאל למשה כרמל – נמצא רפאל לב – הוא היה מפקד קורס המ"מים של ההגנה שבמסגרתו נעצרו המ"ג. רפאל לב היה מג"ד בצבא האוסטרי ופעיל בשוצבונד האוסטרי.

המוכתר הוא יעקב סלומון. הוא ייצג את האסירים מול האסירים הערבים.

המפקדים

בעמוד הבא? העצורים בני-ירושלים. האם הכוונה לירושלמים מבין העצורים? זו ההשערה שלנו. כאן אנו פוגשים את ה"קוזק" השרירי – מחזיק עיפרון; את הילד הטוב המכונה "חבילות מאמאל'ה"; את "עבדאללה"; "יה-עיני"; ואת "טוישען" – חלפן ביידיש – כשכיסו וידיו מלאות בדולרים. אנחנו יודעים שצדקנו בזיהוי בני ירושלים כי עמוד לאחר-מכן מגיעים "התל-אביביים".

עמוד לאחר מכן החיפאים. ולאחר מכן הקיבוצניקים – בהם "אוקלוס"; "הבלרינה והחומוס"; "ארנבת"; וה"פריצ'ר" – המטיף של החבורה.

הקיבוצניקים

כיוון שקראנו קצת על מ"ג העצורים ברשת, ידענו שנפגוש דמות מוכרת ביותר ביניהם, ובכל זאת הייתה זו הפתעה משמחת להבחין בפניו המחייכים של מי שישרת לימים בתפקיד הרמטכ"ל הרביעי, שר החקלאות ושר הביטחון של מדינת ישראל – רב-אלוף משה דיין, אז צעיר חייכן בן 24.

משה דיין

ללא מדריך שילווה אותנו אל תוך האלבום, נשארים רבים מהציטוטים והאזכורים שבו בגדר חידות שלא פוענחו: למשל, בעמוד הלפני אחרון, מהי משמעות הכיתוב: "אינשאללה – פרג'י!!!", ומיהם "הקפטן והנחשים"?

[הערה: פרג'י – מוסר לנו עמרי שבתאי שכותב תזה על מחנה מעצר מזרעה – הוא שחרור בשפת האסירים בתקופת המנדט]

הקפטן והנחשים

לסוף האלבום צורפה הידיעה המשמחת שהגיעה בתום כשנה וחצי של לחץ מקברניטי היישוב: "ה-43 משתחררים היום".

היה זה ב-17 בפברואר 1941 שיצאו המ"ג לחופשי. וכך נכתב שם: "משעות הבוקר אתמול זרמו לעין המפרץ, בקרבת עכו, במכוניות קטנות ובאוטובוסים בני משפחות האסירים ששוחררו מכלא, חבריהם וידידים. הקבוץ נועד כמקום לקבלת פניהם. שם סעדו בצהרים".

ה-43 משתחררים היום

 

ארבעה חודשים משחרור העצורים מוצא עצמו משה דיין בפעולה במסגרת הפלמ"ח בסוריה לצד הכוחות הבריטים, פעולה שבה איבד את עינו השמאלית.

 

מכירים או מכירות את ההקשר של הקריקטורות? יכולים לספר לנו עוד מידע? נשמח לשמוע בתגובות, או במייל: [email protected]

 

 

כתבות נוספות

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

הסיפור המדהים של החייל שתיעד את עצמו מחלץ גופות בסיוע חיילי אויב

המורדת האמיצה שנפלה בקרב על תל־חי

כשביקשו מדבורה דרכלר לסייע לתושבי כפר גלעדי, היא לא היססה. כשהורו לה לעבור לחצר תל־חי היא הלכה בשמחה – ושם גם מצאה את מותה.

1

דיוקנה של דבורה דרכלר, מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

איך זה נגמר, כולם יודעים. את הסיפור של הקרב המיתולוגי בי"א באדר תר"פ שומעים כבר בבית הספר היסודי. איך נאחזו המתיישבים בחצר תל־חי בקרקע, למרות כל הקשיים. איך המחלוקת על קו הגבול בין שטח המנדט הבריטי לשטח המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון הפכה את אצבע הגליל לשטח הפקר, "הצפון הפרוע". איך הסכסוך בין הצרפתים לבין כוחות נאמנים למלך סוריה המודח יצר באזור מצב מתוח במיוחד. כיצד הקיפו את החצר המרובעת בדואים חמושים ודרשו לחפש חיילים צרפתים. אלו שהקשיבו במיוחד לפרטים אולי גם זוכרים שתחילה הכול התנהל במין שקט מתוח; אך כשאיתרו החמושים אישה אחת אוחזת אקדח וניסו לקחתו ממנה, היא סירבה ופרצה מהומה – וכך ניתן האות לפתיחת הקרב הגדול.

האישה הזו הייתה דבורה דרכלר.

דרכלר נולדה באוקראינה בשנת 1896. משפחתה הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפרה, אך למרות זאת שמרה על המסורת היהודית והביעה אהדה כלפי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה של אותה עת. בשנת 1913 הגיעה דבורה לארץ ישראל והצטרפה אל אחותה, חיה, שעלתה כמה שנים קודם לכן. חיה נישאה בארץ ישראל לאליעזר קרול, איש ארגון "השומר", ובעקבותיהם הגיעה גם דבורה אל קבוצת "השומר" שהתיישבה באותה שנה ביישוב תל־עדש, המוכר לנו היום כתל־עדשים.

דרכלר השתלבה מהר בקבוצת אנשי "השומר". היא מצאה שם ייעוד וסיפוק הולם לחלומותיה ולרעיונותיה. כמרבית הנשים בקבוצה (שלא היו רבות מלכתחילה), עסקה בעיקר בעבודות שנחשבו "נשיות" וראויות לחברות הקבוצה. החברות "הוסללו" לרוב לעבודות הבישול, הניקיון והכביסה של הקבוצה, ואילו הגברים נטלו על עצמם את העבודות החקלאיות, ובמקרה של "השומר" – את עבודות השמירה והביטחון. במקרה האחרון, היו לכך סיבות נוספות מעבר לשמרנות המגדרית של חלוצי העלייה השנייה עצמם – איכרי המושבות גם הם לא ששו לשכור נשים לתפקידים אלו. אף על פי כן, ידעו רוב נשות "השומר" גם לרכוב על סוסים ולהשתמש בנשק. היה זה ידע חשוב עבור נשים שנשארו לבד בביתן בזמן שבעליהן או חברי הקבוצה הגברים נסעו ליישובים אחרים לטובת עבודת השמירה.

1
קבוצת שומרים במסחה (כפר־תבור). במרכז עומד מנהיג "השומר", ישראל שוחט. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית.

לדרכלר וחברותיה הצעירות, המצב הזה לא התאים. הדרתן של הנשים מענייני הביטחון, ובתוך כך מחברות מלאה בארגון "השומר", וכן מאסיפות הוועד על חלקיהן החסויים, יצרה מורת רוח בקרב הנשים. המחאה גררה את ההחלטה לחלק את נשות הארגון לשניים: חברות אקטיביות, שלהן שוויון זכויות מלא וזכות הצבעה באסיפות הארגון, וחברות פסיביות, שאומנם היו חברות הארגון, אך לא יכולות היו להצביע באסיפות או לבחירת הוועד. בקבוצה הראשונה נמנו נשות מייסדי הארגון והוותיקות מתוך הנשים, דוגמת מניה שוחט ורחל ינאית, שתיים שמעמדן בקבוצה היה גבוה מראש. בקבוצה השנייה היו נשים הנשואות לשומרים והרווקות – דוגמת דבורה דרכלר.

1
ציפורה זייד, מבכירות השומר, מפגינה את כישוריה ברכיבה על סוס

גם המצב הזה לא היה מספיק טוב. דרכלר הייתה אחת מהנשים שהנהיגו לאחר מכן את "מרד הנשים" בארגון "השומר". לקראת האסיפה השנתית של "השומר" שעמדה להתכנס בסוף שנת 1918, פרסמו דבורה ושתי חברות נוספות מכתב לחברי השומר. הן הודיעו כי לא יוכלו להמשיך לעבוד במשק אילולא יקוימו דרישותיהן – קבלת זכויות שוות ומלאות. "ואם חברות אנו בעבודה היום יומית כבר שנים, נהיה חברות בכל. שום אסיפה לא יכולה להיות בלעדינו, אין סודות כמוסים מפנינו, ואם אין לחברים די אמון בנו בשביל זה, עליכם להביע בגלוי, אז נדע את המצב כמו שהוא ונחפש לנו דרכים אחרות בשביל למלא את העבודה המקרבת אותנו למטרתנו שהיא גם מטרתכם". באסיפת "השומר" שאכן התקיימה לאחר מכן הוחלט לבסוף לקבל את כל הנשים כחברות שוות בארגון, וכך היה עד לפירוקו הסופי של "השומר" כשנה וחצי לאחר מכן. אומנם מאז ועד אותו פירוק התכנסו רק שתי אסיפות, מספרת החוקרת ד"ר סמדר סיני, אך בכל זאת מדובר בהישג לא מבוטל של החברות הצעירות, בהן דבורה דרכלר.

1
דבורה דרכלר, מתוך "קובץ השומר", הוצאת ארכיון העבודה, תרצ"ח

המאבק הזה באותן השנים לא היה נחלתן של נשות "השומר" ותל־עדש בלבד. גם בקבוצות ובקיבוצים שהוקמו באותה תקופה ידעו הנשים להיאבק על מקומן בעבודות החקלאות "הנחשבות", ויוזכר מאבקה של מרים ברץ, "האם הראשונה" של דגניה, שעוד נספר גם עליו בבוא הזמן.

כפי שהמאבק לשוויון בארגון מעיד, דבורה לא נרתעה ממשימות קשות. בזמן מלחמת העולם הראשונה, ולמרות הפחד שהטיל השלטון הטורקי, היא הקפידה לבקר יום יום את אסירי "השומר" בכלא בנצרת, הביאה להם אוכל ומסרה ידיעות. כך גם לא היססה כשנשלחה על ידי ארגונה לתגבר את הכוחות בכפר־גלעדי, או כשנתבקשה לעבור משם אל קבוצת תל־חי ולסייע בהגנתה: "בחזית הולכים בלי טענות למקום ששולחים", צוטטה על ידי חברה לארגון, ומי שפיקד על תל־חי לאחר פציעתו של טרומפלדור, פנחס שניאורסון.

1
דיוקנה של שרה צ'יזיק, ההרוגה השנייה בקרב תל־חי, מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כך הגיעה דרכלר אל תל־חי, וכך מצאה עצמה בקו ההגנה שבחדר העליון. העובדה שהחזיקה באקדח בשעת מתיחות גבוהה כל כך מעידה שידעה להשתמש בו בשעת הצורך, ועל רמת הביטחון שנתנו בה חבריה. עם דרכלר באותו חדר עלייה שהתה אישה נוספת – שרה צ'יזיק. על פי הסיפור, גופותיהן נמצאו חבוקות, לצד שלושת חברי הקבוצה הנוספים שנהרגו שם בחדר. שתיהן היו מופת לנשים שנטלו חלק בקרבות ונאבקו למען שיוויון זכויות – גם במסגרת העבודה החקלאית וגם במסגרת הפעילות הביטחונית.

 

תודה לד"ר סמדר סיני על הסיוע לכתיבת כתבה זו.

 

לקריאה נוספת:

סמדר סיני, "השומרות שלא שמרו", הוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד, תשע"ג 2013

"ספר השומר: דברי חברים", הוצאת דביר, תשי"ז 1957

 

כתבות נוספות

"טוב למות בעד ארצנו": מילותיו האחרונות של טרומפלדור או מיתוס ציוני?

הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה

יוסף טרומפלדור – מנהיג "שבויי ציון ביפן"

כיצד נראה אריה גיבור?

שירה | עיוורון אמיתי או סירוב משוגע

שירים מאת נדיה עדינה רוז, נדב ליניאל ועופרה עופר אורן

אלה אמיתי סדובסקי, שושבינות, שמן ואקריליק על בד, 215X175 ס"מ, 2009

.

נדיה עדינה רוז

הדברים

הַתְּחוּבִים בִּנְדַן הַמַּדָּפִים
הַנִּשְׁלָפִים עַל קִדּוּשׁ הַהֶרְגֵּלִים
הַחוֹלְפִים כְּנוֹף בְּרַכֶּבֶת הַפְּרוֹזְדּוֹר
הָעוֹצְרִים בְּאוֹר צָהֹב שֶׁל מְנוֹרוֹת
הַזְּקוּפִים מִתַּחַת לִנְטִיף הַמַּבָּטִים
הַמְּהַסְּסִים עִם גִּמְגּוּם יָדַיִם
הָעוֹנְדִים כֶּתֶר אַטְבֵי כְּבִיסָה
הַמְּרַשְׁרְשִׁים בְּאָזְנֵי שַׂקִּיּוֹת הָאַשְׁפָּה
הַנִטְחָנִים בֵּין גַּלְגַלֵּי הַמַּעֲשִׂים
הַנּוֹשְׁרִים מֵאֲחוֹרֵי מִטָּה, לֶקֶט לַעֲנִיִּים
הַפִּנָּתִיִּים, קָרְבָּנוֹת שֶׁל הִתְנַגְּשׁוּת הַקִּירוֹת
הַמְּשֻׁחְרָרִים עַל הָרִצְפָּה, מַסִּיחִים דְּלָתוֹת מִן הַטְּרִיקָה

.

אזכרה

*
אֲנִי פּוֹנָה לְרוּחֵךְ וּמִסְתּוֹבֶבֶת
כְּתַרְנְגוֹל שַׁבְשֶׁבֶת,
מָה כִּוּוּנֵךְ?

*
כְּמוֹ דְּלִי מַיִם הַלּוֹכֵד אֶת הַיָּרֵחַ,
הַתַּאֲרִיךְ הַלּוֹעֲזִי
זָז יָמִינָה, זָז שְׂמֹאלָה
עוֹמֵד תַּחְתַּיִךְ,
חוֹפֵר בְּאֵר

*
בְּמִשְׂחַק הַזִּכָּרוֹן
יֵשׁ לָנוּ אוֹתָן תְּמוּנוֹת יַלְדוּת
זוּגוֹת קְלָפִים זֵהִים
תּוֹרֵךְ תּוֹרִי תּוֹרֵךְ תּוֹרִי

*
הָיִינוּ בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הַגֹּבַהּ:
מֶטֶר שִׁשִּׁים.
אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלַיִךְ מִלְּמָטָה לְמַעֲלָה?

*
בֵּין שְׁתֵּינוּ אֲנִי אַמַּת הַמִּדָּה
לְאָרְכּוֹ שֶׁל הֶעָבָר

*
עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת שֶׁל הַזְּמַן
אֲנִי עוֹמֶדֶת וּמִתְרַחֶקֶת,
עוֹמֶדֶת וּקְרֵבָה לְשָׁם,
הֵן נַעֲשׂוֹת שְׁטוּחוֹת, נִבְלָעוֹת,
נֶעֱלָמוֹת.

 

נדיה עדינה רוז, אמנית, משוררת, מאיירת ומרצה לאמנות, נולדה במוסקבה ועלתה ארצה בגיל 22. בוגרת המכללה לאמנות במוסקבה והאקדמיה לאמנות בצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות. ספר שיריה הראשון, "דיו של שלג" (הוצאת הליקון־אפיק), זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת 2016. שיריה התפרסמו בגיליון 6 של המוסך.

.

.

נדב ליניאל

נוצה (אלגיה)

דָּבָר אֶחָד הוּא, כְּצִפּוֹר, לַחְבֹּט כְּנָפַיִם בַּחֹשֶׁךְ
וְאַחֵר לַעֲמֹד, יְחִידִי, בָּאוֹר.
דָּבָר אֶחָד הוּא לְמַלְמֵל,
בִּשְׂפָתַיִם אִלְּמוֹת, תְּפִלָּה בָּאֲפֵלָה
וְאַחֵר, לְגַשֵּׁשׁ, כְּעִוֵּר, בָּאוֹר הָרַךְ, הַמְּסַמֵּא.
שְׂפָתֶיךָ, מְשֻׁסָּפוֹת,
מַסְתִּירוֹת אֶת הַדִּבּוּר וְהַפֶּה, פֶּצַע פָּתוּחַ,
מְגַמְגֵּם בָּאֲפֵלָה, וְאֵין אֹזֶן כְּרוּיָה לוֹ.
אַךְ לוּ, בֵּין קוֹלוֹת מַלְאָכִים, יִהְיֶה הָאֶחָד
שֶׁיַּגִּישׁ לְךָ, כְּשַׁי, אֶת לִבּוֹ
כְּשׁוֹשַׁנָּה, זוֹ שֶׁתַּחַת רִבּוֹא עַפְעַפֶּיהָ
מַבִּיטָה בָּנוּ בְּאִישׁוֹנָהּ הַפָּקוּחַ, הַשָּׁחֹר
שֶׁמּוּל חִנָּהּ אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים, שְׁפוּפִים
כְּלִפְנֵי אֵל,
אַמְּצֵהוּ קָרוֹב אֶל לִבְּךָ.
כִּי הַמַּגָּע, אֲרָעִי, הוּא הַמְּעַט
שֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ לָתֵת.
הַבֵּט, דֶּרֶךְ עֵינָיו, בִּתְנוּעַת הַצִּפּוֹרִים
רְאֵה אֶת תְּבוּסַת הַגּוֹזָל, שֶׁרֶגַע אֶחָד נוֹפֵל
מִן הַקֵּן, בֵּין עֲנָפִים, וְאַחֵר, נוֹסֵק.
הַבֵּט, דֶּרֶךְ עֵינָיו, בַּשָּׁמַיִם הַפְּקוּחִים –
בֵּין קִרְעֵי עֲנָנִים, הָאוֹר
בְּעַד הַקֶּרַע בַּבֶּגֶד, בִּטְנַת הַמְּעִיל
בְּקֶרַע הָעוֹר, הַדָּם הַגּוֹעֵשׁ.
גּוּפוֹ, שַׂגִּיא, יָפֶה, נוֹרָא,
פּוֹעֵר בָּנוּ פֶּתַח
דַּרְכּוֹ נוֹבֵעַ מַעְיָן עִקֵּשׁ
הַמַּזְכִּיר לָנוּ – אֵיךְ נִשְׁכַּח –
שֶׁתַּחַת תַּחֲרַת עוֹרֵנוּ זוֹרֵם הַדָּם
נוֹשֵׂא בְּזִרְמוֹ אֶת מִפְרָשִׂיּוֹת אַהֲבָתֵנוּ
הַשָּׁטוֹת לְאַט אֶל עֵבֶר מֵזַח לִבֵּנוּ
שָׁם אֲנַחְנוּ מְטִילִים עֹגֶן שָׁחֹר, כָּבֵד כְּשִׁכְחָה.
הוֹשֵׁט לוֹ יָד, גַּם אִם אֵינְךָ רוֹאֶה אֶת פָּנָיו
גַּם אִם גּוּפוֹ הַתָּמִיר אָפוּף הִלָּה לְבָנָה
אֲטוּמָה, בִּלְתִּי חֲדִירָה כִּמְעַט,
הוֹשֵׁט לוֹ יָד וְגַע, וְלוּ לְרֶגַע אֶחָד, טָהוֹר,
בְּנוֹצוֹת כְּנָפָיו, חוּשׁ, הֲתוּכַל,
בְּכוֹחַ תְּנוּפָתוֹ, בָּרוּחַ הַמְּנִיעָה אוֹתוֹ מַעְלָה
אֶל עֵבֶר הַשֶּׁמֶשׁ, שָׁם, בָּאוֹר הַזָּהֹב
הַחֹם נוֹשֵׁק לִכְנָפָיו כִּנְשִׁיקַת אָהוּב,
כֵּן, דָּבָר אֶחָד הוּא לַחְבֹּט, כְּצִפּוֹר,
כְּנָפַיִם בַּחֹשֶׁךְ, וְאַחֵר הוּא לִדְאוֹת
כְּמַלְאָךְ, לְמַטָּה, אֶל עֵבֶר הָאֱנוֹשִׁי,
גַּע, גַּע בּוֹ, בְּפָנָיו הַחִוְּרוֹת, הַיָּפוֹת,
כִּי מָה הוּא הַיָּפֶה, אִם לֹא רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל הַנּוֹרָא,
שָׁם מַבִּיטָה בָּנוּ הַשּׁוֹשַׁנָּה,
בְּעֵינָהּ הָאַחַת, הַשְּׁחֹרָה, הַפְּקוּחָה
רוֹאֶה אוֹתָנוּ, כָּךְ, בְּגוּפֵנוּ הַמָּךְ, הָרָפֶה.

 

נדב ליניאל הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח הקרוב והמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן. ספר שיריו הראשון, "תקרת האדמה" (קשב, 2010) זכה בפרס טבע לשירה ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספרו השני עתיד לראות אור בשנה הקרובה.

.

.

עופרה עופר אורן

שני תצלומים משפחתיים

הכמוסה השקופה

מֵאוֹתָהּ יְשִׁיבָה בַּמִּרְפֶּסֶת נִשְׁאַר
שְׁבִיב שֶׁל רֶגַע קָפוּא, כְּמוֹ כְּמוּסָה שֶׁל הַזְּמַן,
זֶהוּ חֶרֶק לָכוּד בְּתוֹךְ שְׂרַף הָעִנְבָּר
אוֹ פְרַקְטָל בְּצוּרַת הֶעָתִיד הַמֻּקְטָן:

הַגִּחוּךְ הַכָּרוּךְ־בְּתוּגָה שֶׁל אָחִי
שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ עֲוִית, כְּמוֹ אִסּוּר שֶׁנִּבְלַע;
מַבָּטוֹ הַסָּגוּר, לֹא רוֹאֶה וּמֵכִין
עִוָּרוֹן אֲמִתִּי אוֹ סֵרוּב מְשֻׁגָּע.

הוּא יוֹשֵׁב בְּחֵיקָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה שֶׁלֹּא
מַבִּיטָה בִּבְנוֹתֶיהָ שֶׁגַּם שִׁנֵּיהֶן
חֲשׂוּפוֹת בִּתְמִימוּת כְּמוֹ הָאוֹר שֶׁכֻּלּוֹ
מְפַכֶּה מִתּוֹכָהּ וּמַמְתִּיק לָךְ כִּי אֵין

בָּעוֹלָם שׁוּם עִלָּה לְפֵרוּד בֵּינֵיכֶן.
אֲבָל אַתְּ מְכֻנֶּסֶת בַּצַּד, אַתְּ כְּמוֹ מִי
שֶׁחִיּוּךְ מְלֻכְסָן לֹא יוּכַל לְנַחֵם,
כִּי מוּלֵנוּ נִצָּב הַצַּלָּם הַמֵּמִיט

אֶת קְלוֹנֵךְ הַבָּזוּי לְעֵינֵי אֲחוֹתֵךְ
שֶׁגַּם בָּהּ לֹא הִסֵּס לְהַחְדִּיר חֲלָקִים
מִגּוּפוֹ הַמַּסִּיג, הָאַרְסִי, הַחוֹתֵךְ,
שֶׁגַּם בָּהּ הִשְׁתַּלְשֵׁל וְהִתִּיז וְהֵקִיא.

עַל בִּרְכַּיִךְ תִּינֹקֶת לוֹטֶשֶׁת מַבָּט
בִּזְרוֹעוֹת שֶׁפְּרוּשׂוֹת לַצְּדָדִים בְּחִבּוּק
הָאוֹסֵף לְתוֹכוֹ רַק אֲוִיר וּמְעַט
מֵהָרֹעַ הַקַּר שֶׁהֵזַנְתְּ מִבַּקְבּוּק.

גַּם אֲנִי לְצִדֵּךְ, לְכוּדָה לִצְמִיתוּת,
מְשֻׁתֶּקֶת מִפַּחַד, אִלֶּמֶת, זְקוּפָה,
וְעֵינַי כְּמוֹ פְרַקְטָל אוֹ כְּמוֹ חֶרֶק אָבוּד,
כְּמוֹ עֵדוּת שֶׁמִּתּוֹךְ הַכְּמוּסָה הַשְׁקוּפָה.

 

הפלה

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה רַק תָּא,
רַק תָּא שֶׁמִּתְחַלֵּק בְּלִי שְׁלִיטָתָהּ,
מִין גּוּשׁ גָּדֵל שֶׁרַק נוֹצַר וּכְבָר
מֵצִיף אוֹתָהּ בְּגַל בְּחִילָה מוּזָר.

בִּתָּהּ עוֹד לֹא הָיְתָה, הָיְתָה עֻבָּר,
אֲשֶׁר נוֹצַר, אַךְ לֹא בְּתוֹךְ לִבָּהּ,
וּכְבָר צָמַח וְאֶת דָּמָהּ שָׁאַב,
וְהִיא עוֹד לֹא יָדְעָה עַל הָרָעָב
שֶׁעוֹד יִכְסֹס וִיכַרְסֵם, שֶׁכֵּן
אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא כְּבָר הִשְׁתַּכֵּן
בְּתוֹך גּוּפָהּ הָרַךְ, עֵת הִיא עַצְמָהּ,
שִׁוְּעָה בְּלִי קוֹל בַּלַּיְלָה לְאִמָּהּ.
בִּתָּהּ – כְּמוֹ אֳנִיָּה בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק,
בִּתָּהּ – עֻבָּר אִלֵּם, עֻבָּר נִתּוּק.
אֵיךְ נִקְלְעָה אֶל גוּף שֶׁלֹא רוֹצֶה?
אֵיךְ תְּפַלֵּס דַּרְכָּהּ וְאֵיךְ תֵּצֵא?

בִּתָּהּ הָיְתָה עֻבָּר שֶׁטֶּרֶם נָע,
בַּיוֹם שֶׁקִּיּוּמָהּ סוֹף־סוֹף נוֹדַע:
בְּדִיקַת צְפַרְדֵּעַ, אוֹר גָּנוּז, אֵימָה,
עַתָּה הַסּוֹד נִגְלָה, עַתָּה כְּלִמָּה.
בִּתָּהּ אֵינָהּ בִּתָּהּ, הִיא רַק עֻבָּר,
מִנַּיִן בָּא וּמֵהֵיכָן נוֹצָר,
הוּא לֹא הֵצִית בָּהּ שׁוּם נִיצוֹץ שֶׁל אוֹר,
הִיא רַק רָצְתָה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְטֹר
אוֹתָהּ מֵהַגִּדּוּל שֶׁבְּתוֹכָהּ,
מִמָּה שֶׁמִּסְתַּבֵּר – אֵינוֹ מוּכָן
לְהֵעָלֵם, לְהִשָּׁכַח, וְלֹא
לִתְפֹּחַ לוֹ סָמוּי עַד שֶׁכֻּלּוֹ
יִפְקַע אוֹתָהּ, תּוֹבֵעַ וְאַכְזָר
יִקְרַע אוֹתָהּ – לֹא רַק אֶת הַבָּשָׂר,
פּוֹלֵשׁ פְּנִימִי מָאוּס וּמְסֻכָּן,
שֶׁלֹא הִצְלִיחָה לְסַלֵּק בַּזְּמַן.

מִקֵּץ שָׁנִים הֶחְלַטְתְּ לְהָפִּיל
יַלְדָּה בַּת חֲמִשִּׁים בְּהֶבֶל פִּיךְ.

 

עופרה עופר אורן, סופרת, משוררת וכותבת הבלוג "סופרת ספרים". ספרה הראשון, "הפרדת צבעים", ראה אור ב־1989 (עם עובד). מאז פרסמה עוד שמונה ספרי פרוזה. ב־1994 קיבלה את פרס ראש הממשלה מידיו של יצחק רבין. קובץ שירים פרי עטה, "מה המים יודעים על צמא", ובו שירי מקור ותרגומי קלאסיקות מאנגלית, ראה אור ב־2018 (עיתון 77). זכתה לאחרונה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. בקרוב יראה אור ספר שירים של כריסטינה רוזטי בתרגומה (עיתון 77).

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מורן בנית, נעמה יונג ויוני יחיאלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן