ביקורת | יהלומים במקפיא

"מאחורי הברק הסגנוני יש לידעיה אג׳נדה ברורה. הנשים שלה לעולם אינן נחמדות ולעולם לא מוותרות על המילה האחרונה." דפנה לוי על "מינימי", ספרה החדש של רונית ידעיה

חוה ראוכר, זינה עם סופרמן, הדפס דיגיטלי 62x90 ס"מ, 2009

.

מאת דפנה לוי

.

לוסיאנה היא אישה שאינה מתבלטת. ״אין לי סגנון אישי שמצריך איזשהם משאבים או אישיות,״ היא מעידה על עצמה. ״אני לא הרבה דברים. לא טווסית, לא יומרנית, לא יפה, לא מושכת במיוחד, לא צעירה, לא אינדיבידואלית במיוחד. מה כן? כל השאר.״ אלא שלוסיאנה, כדרכן של גיבורות המספרות את סיפוריהן בגוף ראשון, נוטה פה ושם להגזים, ופה ושם גם לעטוף את המציאות בפנטזיות, הזיות והצטנעויות שלא לצורך.

הפער הזה בין העדות ממקור ראשון שמוסרת לנו לוסיאנה – גיבורת מינימי, ספרה החדש של רונית ידעיה – לבין שבבים של מציאות שהסופרת מוסרת לנו, כשלוסיאנה מסגירה כביכול פרטים מזיכרונותיה בשפה פחות מלוטשת או בהיסח הדעת, מייצר את הרגעים הנוגעים ללב בסיפור, אלה שבהם העלילה, הנעה בפראות בין דמויות והתרחשויות ומייצרת ללא הרף רגעים מדהימים או מביכים או סקסיים או מצחיקים, נסדקת לרגע – ומבין הסדקים מציץ העולם הרגשי העמוק והמורכב שידעיה מתארת, עולמה של אישה המחפשת לעצמה מקום והגדרה, אישה שאינה יודעת כיצד להחלים מפצעיה ומנסה נואשות להיגאל מאותו ״כל השאר״ שהיא מתארת את עצמה באמצעותו.

לוסיאנה מוצאת את הגאולה באמנות, אבל לזה נגיע מיד. קודם יש להציג את הסביבה שבתוכה מתרחשת עלילת מינימי: הבורסה ליהלומים ברמת גן. לוסיאנה עבדה בבורסה כממיינת יהלומים. היא לא הייתה חברה בבורסה, ולכן חלו עליה מגבלות תנועה במקום, אבל המגבלות האלה לא חלו על עיניה ואוזניה והיא למדה להכיר את האנשים, את חולשותיהם, את התככים והמזימות שלהם. היא אפילו למדה מספיק כדי לגנוב כמה יהלומים, שתחובים אצלה בתוך עוף קפוא במקפיא. מבעד לעיניה של לוסיאנה הבורסה מצטיירת כמעין משפחה מורחבת, וזו כידוע יכולה להיות מקור לחום ונחמה, ולא פחות מזה לתסכול וכאב.

עשר שנים לאחר פיטוריה, אחרי שבעלה מעל בכספים ונמלט מהארץ ואחרי מות בתה התינוקת, לוסיאנה חוזרת אל חברי הבורסה. היא גובה מהם עדויות, מאפשרת להם לספר את סיפוריהם האישיים מן הימים שלפני קריסת הענף, כשהמקום היה עדיין יוקרתי, כשכולם גלגלו סכומי עתק ונסעו נסיעות עסקים לחו״ל. הבורסה של היום מצטיירת כמקום רעוע, מייאש ואפילו עלוב. האוּמנות נדדה לארצות העולם השלישי, והעסקאות הגדולות נעשות במקומות נוצצים יותר. חיה של לוסיאנה דומים. היא חיה בבית מוזנח, בבדידות מייאשת, מטפלת באופן פולחני כמעט בשורה של עציצים שהיא מעניקה להם את שמות האנשים שהיו קרובים לה ונעלמו מחייה, ומעלה רעיונות למיזמים מיניים שאין להם סיכוי להצליח כלכלית. הישועה, לזו וגם לזו, תבוא באמצעות האמנות.

זו ההתגלות הגדולה שחווה לוסיאנה בביקור ב״טייט מודרן״ בלונדון, כשהיא עומדת מול היצירה של האמנית הקולומביאנית דוריס סלסדו: סדק באורך של 167 מטר ברצפת הבטון של הגלריה, ובקצהו חדר חשוך ובו ערימה של נעלי נשים שנמצאו בקברים משותפים בקולומביה. סלסדו הופכת לחברה הדמיונית של לוסיאנה, מודל החיקוי והפנטזיה. האחת יושבת מול בריכה בביתה, בכיסא נוח יוקרתי והשנייה יושבת על דלי הפוך במרפסת, אבל שתיהן מנסות להפוך את הטראומות שלהן למיצג, את הכאב ליופי, כי הן יודעות שהסדק הזה, אם יניחו לו להתרחב, יבלע אותן לתוכו.

העיסוק הזה באמנות ככוח מניע אינו חדש אצל ידעיה. גיבורת הרומן הראשון שלה, ואקום (זמורה ביתן, 1995), היא אמנית הנאלצת לשלם בשעות עבודה במפעל של הקיבוץ על כל שעה שבה מותר לה לצייר; שרון במלכת הממולאים (אפיק, 2016) היא בתה של מרצה לאמנות, שואפת להיות תסריטאית, ולבסוף מתעדת בסרט את מפגשיה המיניים עם גברים נשואים; ולוסיאנה מחליטה להציג תערוכה של דמויות זעירות, ״מינימי״, של חברי הבורסה ליהלומים, שהיא מייצרת במדפסת תלת־ממד. האמנות, בכל המקרים, היא היעד שאליו מתכוונים החיים – לעיתים מתוך מגלומניה, לעיתים מתוך מצוקה ותמיד מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לגעת באמת בעצמך ובאחרים.

משום שהכתיבה של ידעיה פרועה, נועזת ומלאת הומור, קל לטעות ולחשוב שהיא מין ילדה רעה שמושכת את המפה בסעודת החג כדי שכולם יצקצקו, אבל לא; מאחורי הברק הסגנוני יש לידעיה אג׳נדה ברורה. הנשים שלה לעולם אינן נחמדות ולעולם לא מוותרות על המילה האחרונה. כשהן נפגעות, ידעיה רוקמת עבורן נקמות מנקמות שונות – החל בתאונת דרכים יזומה וכלה בהרעלת ויאגרה. הן גם לא עומדות בתקן התובע מהן להיות רזות, עדינות, שותקות, מכילות או מטפלות, והן עושות המון סקס, ואי אפשר לא להתפעל מכך שידעיה היא אחת היחידות המצליחות לכתוב מין בצורה שאינה מביכה. המין שהיא כותבת הוא לא תמיד תשוקתי (במינימי היהלומן מוטי ״נותן״ ללוסיאנה לא אחת ״משהו קטן על השולחן״) אבל הגיבורות שלה יודעות מה הן רוצות (לוסיאנה, למשל, לא אוהבת שנושכים לה את הפטמות כי זה מפריע לה להתרגש למטה) ולעיתים קרובות מתייחסות למין בצורה עניינית, כחלק מן הכישורים שמאפשרים להן להתנהל בעולם.

העולם של מינימי הוא גברי במיוחד (הבורסה ליהלומים אישרה קבלת נשים כחברות רק ב־1987, וגם אז היו אלה נשים אחדות בלבד). ידעיה כבר ביקרה בעולם הזה ברומן עור (כתר, 2001), שהגיבורה שלו, אנה, ממש כמו לוסיאנה, מפוטרת מבורסת היהלומים ומתפרנסת מעבודה כחשפנית. אלא שהגברים הפעם הזדקנו, צימחו כרסים, איבדו בלוריות, שכחו מזמן איך נראה יהלום ראוי לשמו ועסוקים, כבעבר, בחיפוש הזדמנויות למין.

ולצד המין, האמנות היא כאמור הדחף והיצר והדרך היחידה להיחלץ מתוך הזהות הקטנה הנכפית על מרביתנו מבחוץ. בובות ה״מינימי״ של חברי הבורסה נראות אמנם כקריקטורה גרוטקסטית, כמזעור לעגני, אבל זה משום שידעיה מתעקשת להציג את בני אדם במלוא פגמיהם, הנפשיים והגופניים. וכשהן מתורגמות ליצירת אמנות – גם מבעד למשקפי ההומור הנוקב של ידעיה שהופכת את הבובות לבסוף למין בובות וודו מצמררות ונכנסת בעצמה למיצג – אי אפשר שלא לראות בהן את הסבל והיופי ולחוש אמפתיה גדולה.

 

רונית ידעיה, "מינימי", אפיק, 2019.

.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: רינה ז'אן ברוך על "אהבתי לאהוב" מאת שמעון אדף

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו