יום האישה | בדרך אל המוקד הסתכלי סביבך

"הנשים הקרובות אליי, אלה שבאמת רציתי להידמות להן – אמי, דודתי, שתי הסבתות שלי – גם הן עבדו בשתי משמרות, אבל היה להן שאר רוח. לא היו נשים דומות להן בספרות הקאנונית." סיון בסקין על פמיניזם בספרות הנוער הסובייטית, לכבוד יום האישה הבינלאומי

רותי בן יעקב, עיגולים, שמן על בד, 65x80 ס"מ, 2017

.

מאת סיון בסקין

.

הספר החשוב ביותר של ילדותי לא היה קלאסיקה רוסית או קלאסיקה קאנונית אחרת מספרות העולם. לא נתקלתי בו בשום מקום מלבד הבית שלי והבית של דודתי: לא באף אחת מהספריות שהלכתי אליהן, לא בביתה של אף חברה. הדבר היה מוזר כפליים, מפני שעלילת הספר התרחשה לא באיזו מוסקבה, פטרבורג או אחוזה חצי־פאודלית, כמו כל הקלאסיקה הרוסית, אלא בעירנו שלנו – וממה שהכרתי אז, הוא היה כמעט הספר היחיד ברוסית שעלילתו התרחשה בה. רוב הספרים שהביאו לה תהילה נכתבו בשפות אחרות – פולנית, יידיש ואפילו צרפתית – אבל גם את זה לא ידעתי אז. העיר לא הוזכרה בספר בשמה, אבל מי שהכיר אותה אפילו היכרות שטחית – כמו זו שהייתה לי, ילדה משכונה שנבנתה בסביבות 1970 – ידע לזהות אותה. הזיהוי היה מיידי, אף על פי שהעלילה התרחשה בעשור האחרון של המאה התשע־עשרה, העיר השתנתה מאז ללא היכר, עברה שתי מלחמות עולם והמון ידיים, ושינתה את ההרכב האתני שלה – בעיקר באמצעות ירי המוני על שפת בורות גדולים, שבימי עלילת הספר איש עדיין לא חשב לחפור.

כל הנסיבות הללו הפכו את הקריאה בספר לסוג של שותפות לסוד. הייתי בטוחה שאמי, דודתי ואני היינו היחידות שגילו את הפנינה הספרותית הזאת. רק כעבור שנים רבות, בישראל, גיליתי שהיה זה ספר פולחן של כל הילדות היהודיות שקראו רוסית, גם אלה שמעולם לא ביקרו בווילנה. גם הן היו בטוחות שזה ספרן הפרטי והסודי. אם כמה מהן קוראות את הרשימה הזאת, הן בוודאי כבר זיהו גם את הספר: הדרך יוצאת למרחקים, הטרילוגיה הסוחפת, הפוליטית, המצחיקה, היהודית להפליא ומלאת החמלה של אלכסנדרה ברושטיין (1884–1968). ארשה לעצמי להוסיף לשלל שמות התואר: הפמיניסטית, אף על פי שאז זה לא נקרא ככה, בשני המובנים של המילה "נקרא".

הטרילוגיה היא למעשה פרוזה אוטוביוגרפית, המספרת על ילדותה ונעוריה של המחברת בווילנה, בערך בין השנים 1893 ו־1901. המספרת היא הילדה והנערה סשה ינובסקיה, בתו של רופא יהודי אקטיביסט. למעשה, ד"ר יעקב ויגודסקי, אביה של המחברת, המתואר בספר באהבה ובהערצה אינסופית, היה עוד יותר יהודי ועוד יותר אקטיביסט – סופר יידי ואחד ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר – מכפי שאפשר היה לתאר בספר שיצא לאור בשנות החמישים והשישים בברית המועצות. עד היום לא ממש ברור לנו איך ברושטיין בכלל הצליחה לפרסם אותו.

הדרך יוצאת למרחקים היה עבורנו מקור בריא לזהות היהודית המשכילה והקוסמופוליטית, אך גם המקומית. רובנו שמענו ממנו לראשונה על המאבק להשכלה, על מפלגת הבונד, על משפט דרייפוס, על הגיבור המקומי הירש לקרט, ועל מרכיבים רבים אחרים של היהדות הווילנאית השונה כל כך מהעיסה הלאומנית הדביקה שבה מרוחה לא פעם היהדות בישראל של ימינו. אבל סיבה נוספת לאהבה שרחשו לו הנערות היהודיות הייתה שלל המודלים הנשיים המעולים שבו.

הספרות הסובייטית הדוגמטית אמנם הציעה מדי פעם מודלים של נשים גיבורות – פרטיזניות מהמלחמה, נשות קולחוז ופועלות מסורות, או אמהות שהקריבו את ילדיהן למולדת, אבל מחוץ לגדריה הכרנו רק מעט מאוד מודלים נשיים, ומחלקן כלל לא יכולנו ללמוד. בספרות הקאנונית של המאה התשע־עשרה, שאת רובה כתבו גברים (האמת היא שבמאה התשע־עשרה פעלו ופרסמו ספרים ברוסית לא מעט סופרות, אבל הן נשכחו איכשהו בעת קביעת הקאנון; אנא היראו מופתעות), נשים ממעמד גבוה לא התעניינו בדבר מלבד חתונה, אהבה רומנטית ונשפים, לאו דווקא בסדר הזה, ואילו נשים ממעמד נמוך עבדו בלי הכרה, ולא נשאר להן כוח להתעניין בדבר מלבד הישרדות. דמויות כמו סוניצ'קה מרמלאדובה מהחטא ועונשו (אֵם הטייפקאסט המוכר בתודעה העממית כ"זונה עם לב זהב") או מרגריטה של בולגקוב נראו לי תמיד כמו מטאפורות ולא כמו נשים אמיתיות. את הדמויות הנשיות הנהדרות של פסטרנק עדיין לא הכרנו אז. שתי המשוררות הענקיות של תור הכסף, אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה, היו בבירור גאונות חד־פעמיות. ואילו הנשים האמיתיות סביבנו קרסו תחת נטל "המשמרת השנייה" – ההמצאה הסובייטית המושלמת, תוצאה של משטר שהוציא את הנשים לעבודה, אבל שכח להכניס את הגברים הביתה וללמד אותם לחתל תינוקות או להכין חביתה. האמת על מצב הנשים הסובייטיות עדיין לא נכתבה מספיק בשפות המערב. הנשים הקרובות אליי, אלה שבאמת רציתי להידמות להן – אמי, דודתי, שתי הסבתות שלי – גם הן עבדו בשתי משמרות, אבל היה להן שאר רוח. לא היו נשים דומות להן בספרות הקאנונית.

בעולמה של סשה ינובסקיה גם המאה תשע־עשרה הציעה אלטרנטיבה. סשה וחברותיה הצעירות כמעט אינן מתעסקות ברומנטיקה או בשאלות של נישואין הצפויים להן (או לא). הן רוצות לרכוש השכלה ולהרוויח את לחמן, להיות רופאות, מורות, עורכות דין, סופרות, מוזיקאיות, חוקרות, מהפכניות. הן מתעניינות בפוליטיקה ובאירועים בארצן ובשאר העולם; חלקן אף נהיות פעילות פוליטיות או חברתיות, כפי שהיינו מכנות זאת היום. כשקראתי את הספר בילדותי, בשנות השמונים של המאה העשרים, כל זה היה מובן מאליו בשבילי, הרי כל הנשים סביבי רכשו השכלה ועבדו. לקח לי זמן להבין עד כמה אורח המחשבה של הנערות המתוארות בספר היה מהפכני בימי ילדותה של סשה ינובסקיה/ויגודסקיה/ברושטיין, בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. ועכשיו אני חייבת לשאול: האם סשה וחברותיה באמת היו כל כך יוצאות דופן בקרב ילדות ונערות בנות המעמד הבינוני של התקופה (ונניח למעמדות האחרים, מסיבות מובנות), או שמא נערות רבות ברחבי העולם המפותח דאז (ונניח לעולם המפותח פחות, מסיבות מובנות גם כן) חיו את החלומות הללו – חלקן הגשימו אותם וחלקן חוו מפח נפש אכזרי בבגרותן – אבל איש לא טרח לתאר כך את חיי הרוח, את חיי הלב, את ההתפתחות האינטלקטואלית ואת השאיפות שהיו להן?

יותר מכך, סשה וחברותיה מוקפות בנשים ובגברים שמעניקים להן השראה. אביה של סשה בוחר עבורה את בית הספר היחיד לבנות בעיר שבו תוכנית הלימודים במתמטיקה מגיעה עד טריגונומטריה, ומביע צער על שאינו יכול לשלוח אותה לגימנסיה לבנים, שבה לימודי המתמטיקה מתקדמים אף יותר. כשאמה של סשה מביעה ספק בנחיצות הטריגונומטריה לבת, ד"ר ינובסקי/ויגודסקי משכנע אותה באומרו: "מפני שללא מתמטיקה אין חשיבה, וללא חשיבה אין אדם!" לאור סיפורו של האב עצמו, שהצליח לחמוק בדרך לא דרך, בנעליים קרועות ובטן ריקה, מגורל הלימודים בישיבה ומהמסלול הרבני שיועד לו (אנחנו זוכרות שמדובר בירושלים דליטא, בירת הישיבות של היקום!), לעבר ההשכלה החילונית ולימודי הרפואה, מובן לחלוטין שהוא אינו מתכוון לעצור בשבירת תקרת הזכוכית היהודית שלו, ומציע לבתו לשבור את התקרה הבאה והעבה לא פחות: זו הממתינה לנערות, יהודיות ולא יהודיות, נמוך מאוד מעל ראשן.

השכלת הנשים וגישה לעיסוק במקצועות של משכילים היו בין הנושאים הכאובים של התקופה, בוודאי ברוסיה השמרנית. מ־1869 כבר התקיימו קורסים גבוהים לנשים, והן יכלו לרכוש בהם השכלה גבוהה, אבל בכל הנוגע לאוניברסיטאות הרגילות ולמשרות טובות הדברים היו מורכבים יותר. השער נפתח ונסגר על פי גחמות הממשל, וצעירות רוסיות שחפצו בהשכלה גבוהה – אם הצליחו לקבל ממשפחותיהן תמיכה כספית לשם כך – נסעו ללמוד באירופה, בעיקר בשווייץ. הנציגה הבולטת ביותר של התנועה הזאת היא המתמטיקאית והסופרת סופיה קובלבסקיה, האישה הראשונה שעשתה דוקטורט (באוניברסיטה גרמנית!), האישה הראשונה שהתמנתה למשרת פרופסור (באוניברסיטה שוודית!) והאישה הראשונה שהייתה עורכת בכתב עת מדעי (גם כן בשוודיה, אלא מה). בספרה של ברושטיין לא פגשנו את קובלבסקיה, שנפטרה בשנת 1891, בגיל צעיר מדי, אבל פגשנו רופאה שהצליחה ללמוד רפואה באותן שנים קצרות שבהן הותר הדבר, ידידה ותיקה של ד"ר ינובסקי מתקופת לימודיהם. אישה זו, אם לא די בכך שהיא עוסקת ברפואה, מגיעה לבית ינובסקי כדי להביא אליו את החדשות הטריות ביותר ממשפט דרייפוס; היא ובתה תומכות באשתו של דרייפוס, הנרדפת בידי כל סביבתה העוינת. בתה של הרופאה מספרת לסשה שלפנים היא רצתה להיות ארכאולוגית, אבל אחרי מה שראתה בצרפת, החליטה להיות עורכת דין כדי להגן על אנשים חפים מפשע. עשור שלם יחלוף מאותה העת, 1899, ועד שעורכת הדין הראשונה באימפריה הרוסית, גיטל (יקתרינה) פליישיץ, תתחיל לעסוק במקצוע. פליישיץ הייתה יהודיה מתחום המושב, כמו סשה, וצעירה ממנה בארבע שנים.

נדמה שכל מפגש בחייה של סשה תורם דבר־מה לחניכה שלה, והמבוגרים הקרובים אליה מתייחסים לחלומותיה וגם לטעויותיה ברצינות הראויה. אחרי שסשה בת התשע רואה מופע של מאלפת אריות שמכניסה את ראשה ללוע האריה, היא מתחילה לחלום על אומץ וגבורה – חלומות שבדרך כלל שמורים בספרות לבנים. בני משפחתה אינם אומרים לה שאלה שטויות או שאין זה עניין לבנות. תחת זאת הם מסבירים לה את ההבדל בין אומץ לשם בידור, כמו במקרה המאלפת, לבין אומץ אמיתי – זה של רופא המציל חיים תחת אש, או זה הנדרש לפעילות פוליטית למען חברה צודקת יותר (על הדרך, מורתה הנערצת לצרפתית מעירה לה בפיכחון: "בדרך אל המוקד הסתכלי סביבך: אל תדחפי קשישה, אל תפילי תינוק, אל תדרכי על רגלו של כלב"). מכיוון ששאיפות המהפכנים הרוסים לצדק נגמרו במהפכה עקובה מדם ובמדינה טוטאליטרית רצחנית, קל לשכוח כמה רעה הייתה לעיתים האימפריה הרוסית, וכמה מאבקים מוצדקים ומלאי תקווה לעתיד טוב יותר, שדוכאו וחוסלו באכזריות תחילה בידי המשטר הצארי ולבסוף בידי הבולשביקים, התנהלו בה. הספר של ברושטיין מספר על קשת רחבה של מאבקים כאלה, השזורים זה בזה, שמעורבים בהם גברים ונשים, נערים ונערות, ובווילנה הרב־תרבותית – יהודים, פולנים, ליטאים, ביילרוסים ורוסים. סשה עצמה הופכת כבר בגיל אחת־עשרה (בסוף הספר השני) לפעילה חברתית בזעיר אנפין: כשהיא וחברותיה שומעות מידיד – אחד מאותם נערים יהודים שנוהרים לווילנה לשם השכלה חילונית, כמו אביה בדור הקודם – שהוא ועשרות חבריו נדרשו ברגע האחרון להיבחן בצרפתית, וברור שזהו תרגיל שנועד להכשילם, הן מארגנות מערך של ילדות־מתנדבות כדי להכין את כל הקבוצה לבחינה בצרפתית במהירות הבזק. בגיל ארבע־עשרה (בתחילת הספר השלישי) סשה מלמדת בהתנדבות שני פועלי דפוס שהם גם פעילים פוליטיים – יהודי מבוגר ורוסי צעיר – גרמנית וצרפתית. הוראת השפות הזאת היא חלק מפעילות רחבה יותר. גם לנו וגם לסשה הצעירה ברור שגישה להשכלה, שנשים, יהודים ועניים צריכים להילחם עליה, היא עניין פוליטי לחלוטין. בצעירותה, הסופרת לעתיד ברושטיין תתנדב בהוראת קריאה וכתיבה לנשים אנאלפביתיות, שהיו כה רבות.

ככלל, מה שאנחנו מכנות היום "סיסטרהוד" הוא מוטיב מרכזי מאוד בספר. הבנות מבינות במהרה שהן חייבות לתמוך זו בזו, לפעמים בצאתן נגד המוסד הדכאני למדי שהוא בית ספרן (למרות הבטחות הטריגונומטריה), ולפעמים בצאתן נגד מוסדות דכאניים גדולים יותר: המדינה, הכנסייה, החברה השמרנית וההיררכית. הן מחלצות זו את זו ממגוון צרות – מסיוע בלימודים לחברותיהן המתקשות, ועד אימוץ ילדה שהתייתמה במשפחתה של אחת מחברותיה – וחולקות זו עם זו ידע יקר ערך. באחת הסצנות סשה מנחמת נערה שלא מפסיקה לספוג השפלות כי היא ענייה וכי אמא שלה עובדת למחייתה, וסובלת בשקט כי היא ואמה מתות מפחד שיתגלה סודן הגדול: הילדה היא "ילדה לא חוקית", ואמה מסתירה זאת בעזרת מסמכים מזויפים על קיומו של בעל פיקטיבי מת. בתוך כך סשה פונה לאביה בשאלה מה זה "ילדה לא חוקית". ד"ר ינובסקי מתפוצץ מזעם על החברה שהופכת את אותם ילדים ואת האמהות שלהם לאזרחים סוג ב:

אני שונא את זה! … תביני, הרי אני מקדיש לזה בדיוק את חיי: אני, הרופא, הראשון שמקבל אל ידיי את התינוק שנולד. אני נותן לו טפיחה כדי שהוא יצעק, הטיפש. וכשאני שומע את הצעקה הזאת של אדם חדש, בחיי שאני מאושר, אני מקנא בעצמי! השד יודע – אולי נולד אדם גדול… ואפילו אם נולד סתם אדם טוב וישר – מה, זה לא מספיק לכם? והם – האדונימנכבדים הללו! – כותבים לו בתעודת הלידה "לא חוקי" וחוסמים לו את החיים ואת האושר. ארורים הנבלים האלה!

כל הריקבון שביחס החברה לנשים ולחופש שלהן עולה בשיחתם זו, ואם איננו נחשפות לזוועות גדולות יותר, הרי זה רק מפני שסשה היא ילדה עירונית ואינה רואה לעת עתה את מצבן של הנשים בכפרים, שהוא קשה בהרבה, ושם אין להן כוח אפילו להציל זו את זו. אבל היא לומדת לאורך הספר את השיעור החשוב ביותר: לא להשלים עם שום עוול, יהא זה עוול על בסיס פוליטי, לאומי, כלכלי או מגדרי.

הן מבחינת האיכות הספרותית והן מבחינת ההומניזם הבלתי מתפשר, הטרילוגיה של ברושטיין היא יהלום נדיר, יחידה במינה בספרות הנוער שראתה אור בתקופה הסובייטית. אני חוזרת אליה וקוראת אותה מחדש מדי כמה שנים, מפני שבה טמונים כל שורשי הזהות שלי – היהודית, הווילנאית, הבונדיסטית, הספרותית, ומתברר שגם הפמיניסטית.

 

חלקה הראשון של הטרילוגיה, "הדרך יוצאת למרחקים", ראה אור בעברית בתרגומה של דוידה קרול, ספריית פועלים, 1987.

 

סיון בסקין היא משוררת ומתרגמת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית, 2006), "מסעו של יונה" (אחוזת בית, 2011) ו"אחותי יהונתן" (הקיבוץ המאוחד, 2017). מפרסמת מאז 2005 תרגומי שירה ופרוזה, בעיקר מרוסית, ליטאית ואנגלית. חברת מערכת בכתב העת "הו!". קריאה שלה בשיר של לאה גולדברג התפרסמה בגיליון 68 של המוסך.

 

.

» במדור "מיוחד" בגיליון קודם של המוסך: יובל פז ברשימה ושירים לרגל יום המורים העולמי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | הנופים המתחמקים של לאה גולדברג

"גולדברג לא הכפיפה את יצירתה לזמן ולמקום פוליטיים היסטוריים. אף שמאורעות ההיסטוריה ניכרים בשירתה, היא ביקשה לקיים את השיר כיחידה אוטונומית בעולם". מי־טל נדלר קוראת ביצירותיה המוקדמות של גולדברג

רינה שפירא, Anybody Home, צילום בחשיפה ארוכה, 47X32 ס"מ, 2013

.

מרחבים, זמנים ורכבות ביצירות המוקדמות של לאה גולדברג

מאת מי־טל נדלר

.

בריאיון עם א"ב יפֶה אמרה פעם לאה גולדברג: "אצלי אין הדברים מחולקים כל־כך, הדברים מצטברים ומבקשים ביטוי כלשהו." גולדברג תיארה תהליך כתיבה פרטי שאינו מאפשר חילוק של היצירה הספרותית לאידאולוגיות נוקשות ומגויסות. ומנגד, הדברים מצטברים, ונטמעים בתוך היסטוריות שמחלחלות גם ליצירה הספרותית – בין שזו אהבה והתשוקה־לאהבה, ובין שזו חוויה של גלות וגעגוע לתרבות אחרת, לנופים ולמורשת הגותית ואמנותית. בכתיבה המוקדמת של גולדברג הערבוב הזה בין נופים ציבוריים, מרחבים פרטיים, זיכרונות ממשיים וזיכרונות בדויים בולט במיוחד. זו כתיבה על היעדר וכתיבה מתוך אימוץ של סף, כתיבה על מרחבים וכתיבה שהתרבות והספרות הישראלית עשו מאמץ אדיר להדחיק. אבל ביצירה של גולדברג זהו היעדר מוזר. מוזר משום עושרו: מעין אינסוף היעדר, תמיד בתנועה, מוקף התרחשויות, שכבות וממדים. ובכל זאת – רִיק נוכח, עמדה של בין לבין והעדפת ריבוא האפשרויות שהמקומות הללו מאפשרים. ביצירות המוקדמות הדבר ניכר בתנועתם המוזרה של הגיבורים בתוך מרחבים וזמנים נזילים, מקומות של סף: רכבות, חשמליות, סיפורים שמתרחשים בין תחנה לתחנה, נופים מדומיינים שמבצבצים מתחת לנופים הממשיים, זמן הווה שנמסך אל עָבר אינסופי, או זיכרון שאינו קוטע את עצמו אלא ממשיך להתקיים כאפשרות בעולם.

בסיפור קצר בשם "האדם וחדרו" (בתוך כל הסיפורים, ספריית פועלים, 2009), שגולדברג כתבה בגיל עשרים ושלוש, שנה לפני עלייתה לישראל, היא משרטטת מרחב פשוט של חדר – יש שם חלון, ומראה ושעון ואדם בתוך החלל הזה. אבל משהו לא מסתדר שם, כי האדם אמנם נמצא פיזית בחדר, אבל נפשית הוא נעדר. בצורה קאנטיאנית משהו, אפשר לומר שהחפצים באותו חדר נשארים "כממשות סגורה בפני עצמם". החלון אמנם מואנש ומביט באדם, והמראה משקפת בנאמנות אכזרית פנים של אישה לא יפה שהייתה שם שעה לפני כן, אבל כאשר "החדר עומד על תילו" האדם מתנועע, מביט בתכולת החדר ולא נמצא שם. בִּמקום זה הוא ממשיך בחיים מקבילים, במרחב מדומיין: "העיניים ראו במשך היום את השולחנות, את הכיסאות את כוננית הספרים, את הווילון. אבל העיניים חשבו באותה שעה על מראות אחרים ולא ידעו מה הן רואות."

המתח בין המרחב הממשי למרחב המדומיין ובין זמן מדיד לזמן נפשי הוא נושא מרכזי אצל גולדברג. כך למשל, בסיפור "אורח" (כל הסיפורים) יש אדם זקן שנמצא בין מסע למסע, והוא "תלוי על בלימה" כיוון שהוא נקלע אל עיר שפעם האדם הצעיר שבו השתייך אליה. ב"יריד המודעות המנומר" הוא מוצא את החדר שהתגורר בו והולך לחפש את העבר שלו, אבל בתוך החפצים הישנים נמצאים –

רגעים שקפאו. ימים שנתאבנו. היה להם הווה. הווה שנמשך חודשים ושנים, אולי תמיד. כבניינים איתנים עמדו החפצים על חוף נהר זורם. ובתוך הנהר שט הוא – האדם שט, לא כספינה קלת מפרש היודעת את מטרתה, כי אם כסירת נייר קטנה שילד שוכב עשאה מגיליון נייר קרוע מתוך הדקדוק הצרפתי, שנמחקו בו כל המילים ולא נשארה אלא כתובת לגלגנית וקצרה – Passé indefinit – עבר בלתי קבוע, שלא נגמר, עבר שוטף לתוך עבר שני, עבר אינסופי. האדם התקנא בחפצים. הם לא היו אורחים. הם היו בבית.

העבר ששוטף לתוך העבר השני, האינסופי, וממשיך להתקיים כרגעים של הווה שנמשכים "אולי תמיד", הוא גם אפשרות אחרת של חיים, חלוּמים אולי, אבל אפשריים לגמרי. בין שני סיפורי החיים הללו האדם שט, או נכון יותר נסחף ממרחב וזמן אחד למשנהו, וממילא כל הסיפור הזה בנוי במתכונת של זמנים ומרחבים שמכפילים עצמם כמו אינספור בבואות, "בין מסע למסע": הסיפור מתחיל באדם שנמצא בין תחנה אחת לתחנה אחרת, ממשיך בתיאור אדם שנמצא בין זמן עבר לזמן הווה, עובר דרך תיאור מרחב שהמשיך להתקיים "אולי תמיד" במקביל לחייו של האדם הזקן, ונגמר בתחושת ביתיות של חפצים, לא של האדם. גולדברג יוצרת אפוא שכבות של מרחבים וזמנים שמתקיימים כביכול בד בבד, והאדם זרוק ביניהם.

נקודת המבט הכפולה והמפוצלת הזאת אופיינית לרוב למהגרים שעזבו חיים במקום אחד והתחילו אחרים. רונית מטלון תיארה את העמדה הנפשית הזאת בצורה מעניינת. כשכתבה על משפחתה היא אפיינה את זהות המהגר כמצב תודעתי קבוע של תזוזה ממקום למקום, מנקודה אחת לאחרת, במקום שהוא לא מקום ממש, אלא אמצעי תעבורה של זהות, שהמרכיב הכמעט יחיד הקבוע בה הוא התזוזה. את התזוזה התודעתית הזו היא מדמה לאווירון: "המהגר הטוטאלי, זה שלא רק טס באווירון אלא הוא עצמו כמין אווירון, נושא אתו ממקום למקום רשמים, שפות־אם ושפות־אב, רעיונות, צבעים ופרצופים, ומצליב אותם בלי הרף אלו באלו" (קרוא וכתוב, הקיבוץ המאוחד, 2001). אצל גולדברג אלו רכבות וקרונות בלי סוף.

 

בשדות המנומרים האלה, הרוצים לשוב אל העבר

"אורח" נכתב ב־1935, כשגולדברג הייתה בת עשרים וארבע, סמוך לעלייתה לישראל. את מחזור השירים "טבעות עשן" כתבה עד גיל עשרים ושלוש, וכבר שם נוכח אותו עולם דימויים. כך למשל, בשיר "שדות מנומרים" מופיעה תנועה בתוך קרון, לא כמרחב נסיעה בלבדי המאפשר להגיע מנקודה אחת לאחרת, אלא כמצב תודעתי של זהות תהליכית: "בַּקָרוֹן. שָׂדוֹת מְנֻמָּרִים,/ וְלִבְנִים הַמְרַקְּדִים בַּיַּעַר./ לְבָבִי רוֹצֶה לִכְתֹּב שִׁירִים/ עַל הַעִיר, שֶׁבָּהּ נִשְׁאַר הַנַּעַר". ואילו בשיר [ב], האחרון במחזור, היא כותבת: "הַשָׁדוֹת הַמְנֻמָּרִים הָאֵלֶּה/ יְלַווּ אוֹתִי עַד סוֹף דַּרְכִּי,/ שִׁיר פַּסִים כְּלַחַשׁ הַמְּטֻטֶּלֶת –/ דֹּפֶק הַיָּמִים הַמִּתְחַמְּקִים.// זֶה אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּעִיר אַחֶרֶת/ יְנַשֶׁק מִלִּים בְּזִכְרוֹנוֹ./ בַּמַּסָּע אֲנִי – הַמְשׁוֹרֶרֶת – / אֶת שִׁירִי אַרְעִיל בִּיגוֹנוֹ.// אֵיךְ אֵדַע אִם כְּבָר הֵבִין הַנַּעַר,/ שֶׁאֲנִי הָלַכְתִּי לִבְלִי שׁוּב?/ לְבָבִי נִתַּק, כִּבְחֹד הַתַּעַר,/ אֶת הַפְּתִיל הָרַך וְהָאָהוּב.// בַּשָׁדוֹת הַמְנֻמָּרִים הָאֵלֶּה,/ הָרוֹצִים לָשׁוּב אֶל הֶעָבָר,/ יַעֲלֶה יְבוּל שִׁירָה מֻרְעֶלֶת/ מִמַּלְקוֹשׁ מִלּוֹת־הָאַהֲבָה". השירה, אם כן, אינה הגעה, אלא "שיר פסים כלחש המטוטלת" בתוך קרון שבו נוף של נסיעה הוא הנוף שילווה אותה תמיד בתשוקה לחזור אל העבר, אל העיר ואל הנער. אבל מתוך מרחב הביניים הזה עולה גם יבול השירה שניזונה מן המקום הסיפי, הארעי, והבחירה של גולדברג לאמץ את הסף כעמדה נפשית מאפשרת למזג מרחבים ותרבויות ולטשטש ביניהם.

.

כאן החלה הנקודה "שלי", היהודית

בניגוד למשוררים וסופרים רבים באותם ימים, שניתקו עצמם מהעבר, גולדברג מעולם לא ניתקה עצמה מנופי הילדות. היא נולדה בקניגסברג, גדלה בקובנא שבליטא, למדה בברלין ובבּוֹן, והנופים האלו נחרטו בה. בחליפת מכתבים בין גולדברג לחברתה מינה לנדוי, כותבת גולדברג ב־1932: "מה שאת כותבת על ארץ ישראל קרוב לי עכשיו מאוד. אני בכלל באתי לידי החלטה, שאין בעולם הזה חתיכת־אדמה מלבד הארץ, שאהיה שם בביתי. במוקדם או במאוחר אני אראה את גבי הקפוץ לאירופה החביבה". ואחרי שבועיים היא כותבת: "בשבילי יש אחיזה רבה בספרות העברית. בזמן האחרון הדבר נעשה לי מדי יום חשוב יותר ויותר" (בתוך נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה [1923–1937], ספרית פועלים, 2009). גולדברג הצעירה החליטה מפורשות לכתוב בעברית, וחליפת המכתבים עם לנדוי היא תרגילים ברכישת שפה. בליטא היא לא ראתה מקום אידיאלי, היא אפילו בָּזה למקום הזה, וב־1933, כשכבר לא יכלה עוד להמשיך לשהות בגרמניה, היא חוזרת לליטא וכותבת ללנדוי: "בפרובינציה הליטאית האדם הולך ומתנוון. אין כאן מזון לרוח האדם."

אבל גולדברג חוזרת שוב ושוב לנוף הילדות הליטאי לאורך כתיבתה. היא מביטה בנוף ממשי ורואה נוף אחר, מדומיין, וכך בסיפור "נכר" (כל הסיפורים) היא אוהבת את פריחת הערמון בימות האביב בארץ הזרה, "משום שהזכרתני עץ ערמון אחר ופריחה אחרת. אותו אילן שבע הימים ורחב הפארות, אשר ניצב איתן ומלכותי בשער החצר של בית ילדותי הירוק." ובהמשך היא כותבת: "חשבתי שבתיאור פריחה כזאת אפשר יהיה פעם, מקץ שנים רבות, כשיהיה כל זה זיכרון רחוק, לפתוח סיפור, אולי את סיפור חיי שלי," וכתיבת הסיפור לאחר שנים היא אכן כתיבה של סיפור חייה, אך זוהי כבר כתיבה מתוך הכרה שהנוף שנחקק בזיכרון ממוסגר ולא ניתן לגעת בו: "'אסע הביתה', אמרתי וחשתי את השקר שבמילה 'הביתה'. אני היחידה בחדר זה הייתי בת בלי־בית […] כאן החלה הנקודה 'שלי', היהודית, ואין זה לפי הבנתם של אלה." אבל המחשבה על כתיבת הגן עם עץ המגנוליה המלבלב שמזכיר נוף אחר מתחילה להשתקף בתוך עצמה "פעמים אין מספר ולא היה לה סוף," והתנועה בין נוף הילדות הנעדר להיעדר הבית, היא שמקדמת בסופו של דבר את הסיפור הזה.

 

מתוך הנוף הרגעי האחד

הבחירה הפואטית של גולדברג שלא ליצור חיץ בין העולם האירופי לעולם העברי הארצישראלי "החדש", בין שהייתה מכוונת ובין שהייתה טבעית, יצרה דמות "אני" שאינה ממוסמרת לאידאולוגיה אחת או נלחמת באידאולוגיה אחרת. גולדברג לא הכפיפה את יצירתה לזמן ולמקום פוליטיים היסטוריים. אף שמאורעות ההיסטוריה ניכרים בשירתה, היא ביקשה לקיים את השיר כיחידה אוטונומית בעולם, בעודה נמנעת מדרכי ההסמלה ומתפיסת השירה כפלטפורמה לבחינת גורל היהדות, הציונות ותפיסת ההיסטוריה שאפיינו את שירתם של שלונסקי ואלתרמן, למשל. אבל דווקא כתיבה זו, המאפשרת לעולמות השונים להתקיים בנקודות המתח, בסתירות ובהיעדר, היא שהופכת את גולדברג ליוצרת אהובה כל כך, ששירתה נעה בתזמור מהפנט דרך אותם חיבורים ופירוקים של נופים וזמנים, ממשיים ומדומיינים, שמגיחים מתוך הנוף הרגעי האחד.

 

מי־טל נדלר היא משוררת וחוקרת ספרות ותרבות ישראלית. ספרה "ניסויים בחשמל" ראה אור ב־2014 בהוצאת ידיעות ספרים.

 

"בבית הקפה הגדול שמעבר לנהר ממולנו הוצתו שתי שורות של עששיות: אדומות וירוקות. מקרוב היה בהן, ודאי, משום חוסר טעם, אך מכאן הבהב בהן קסם של צבעים מסתוריים, יפה היתה בייחוד בבואתן הרוטטת בזרמו המהיר והאיתן של הנהר השחור."
עדן ספיבק, רישום עיפרון בתגובה ל״נכר״ מאת לאה גולדברג, במסגרת פרויקט גמר בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, 2015

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אורן פרי־הר חוזר אל "בית מטבחיים 5" מאת קורט וונגוט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | יהלומים במקפיא

"מאחורי הברק הסגנוני יש לידעיה אג׳נדה ברורה. הנשים שלה לעולם אינן נחמדות ולעולם לא מוותרות על המילה האחרונה." דפנה לוי על "מינימי", ספרה החדש של רונית ידעיה

חוה ראוכר, זינה עם סופרמן, הדפס דיגיטלי 62x90 ס"מ, 2009

.

מאת דפנה לוי

.

לוסיאנה היא אישה שאינה מתבלטת. ״אין לי סגנון אישי שמצריך איזשהם משאבים או אישיות,״ היא מעידה על עצמה. ״אני לא הרבה דברים. לא טווסית, לא יומרנית, לא יפה, לא מושכת במיוחד, לא צעירה, לא אינדיבידואלית במיוחד. מה כן? כל השאר.״ אלא שלוסיאנה, כדרכן של גיבורות המספרות את סיפוריהן בגוף ראשון, נוטה פה ושם להגזים, ופה ושם גם לעטוף את המציאות בפנטזיות, הזיות והצטנעויות שלא לצורך.

הפער הזה בין העדות ממקור ראשון שמוסרת לנו לוסיאנה – גיבורת מינימי, ספרה החדש של רונית ידעיה – לבין שבבים של מציאות שהסופרת מוסרת לנו, כשלוסיאנה מסגירה כביכול פרטים מזיכרונותיה בשפה פחות מלוטשת או בהיסח הדעת, מייצר את הרגעים הנוגעים ללב בסיפור, אלה שבהם העלילה, הנעה בפראות בין דמויות והתרחשויות ומייצרת ללא הרף רגעים מדהימים או מביכים או סקסיים או מצחיקים, נסדקת לרגע – ומבין הסדקים מציץ העולם הרגשי העמוק והמורכב שידעיה מתארת, עולמה של אישה המחפשת לעצמה מקום והגדרה, אישה שאינה יודעת כיצד להחלים מפצעיה ומנסה נואשות להיגאל מאותו ״כל השאר״ שהיא מתארת את עצמה באמצעותו.

לוסיאנה מוצאת את הגאולה באמנות, אבל לזה נגיע מיד. קודם יש להציג את הסביבה שבתוכה מתרחשת עלילת מינימי: הבורסה ליהלומים ברמת גן. לוסיאנה עבדה בבורסה כממיינת יהלומים. היא לא הייתה חברה בבורסה, ולכן חלו עליה מגבלות תנועה במקום, אבל המגבלות האלה לא חלו על עיניה ואוזניה והיא למדה להכיר את האנשים, את חולשותיהם, את התככים והמזימות שלהם. היא אפילו למדה מספיק כדי לגנוב כמה יהלומים, שתחובים אצלה בתוך עוף קפוא במקפיא. מבעד לעיניה של לוסיאנה הבורסה מצטיירת כמעין משפחה מורחבת, וזו כידוע יכולה להיות מקור לחום ונחמה, ולא פחות מזה לתסכול וכאב.

עשר שנים לאחר פיטוריה, אחרי שבעלה מעל בכספים ונמלט מהארץ ואחרי מות בתה התינוקת, לוסיאנה חוזרת אל חברי הבורסה. היא גובה מהם עדויות, מאפשרת להם לספר את סיפוריהם האישיים מן הימים שלפני קריסת הענף, כשהמקום היה עדיין יוקרתי, כשכולם גלגלו סכומי עתק ונסעו נסיעות עסקים לחו״ל. הבורסה של היום מצטיירת כמקום רעוע, מייאש ואפילו עלוב. האוּמנות נדדה לארצות העולם השלישי, והעסקאות הגדולות נעשות במקומות נוצצים יותר. חיה של לוסיאנה דומים. היא חיה בבית מוזנח, בבדידות מייאשת, מטפלת באופן פולחני כמעט בשורה של עציצים שהיא מעניקה להם את שמות האנשים שהיו קרובים לה ונעלמו מחייה, ומעלה רעיונות למיזמים מיניים שאין להם סיכוי להצליח כלכלית. הישועה, לזו וגם לזו, תבוא באמצעות האמנות.

זו ההתגלות הגדולה שחווה לוסיאנה בביקור ב״טייט מודרן״ בלונדון, כשהיא עומדת מול היצירה של האמנית הקולומביאנית דוריס סלסדו: סדק באורך של 167 מטר ברצפת הבטון של הגלריה, ובקצהו חדר חשוך ובו ערימה של נעלי נשים שנמצאו בקברים משותפים בקולומביה. סלסדו הופכת לחברה הדמיונית של לוסיאנה, מודל החיקוי והפנטזיה. האחת יושבת מול בריכה בביתה, בכיסא נוח יוקרתי והשנייה יושבת על דלי הפוך במרפסת, אבל שתיהן מנסות להפוך את הטראומות שלהן למיצג, את הכאב ליופי, כי הן יודעות שהסדק הזה, אם יניחו לו להתרחב, יבלע אותן לתוכו.

העיסוק הזה באמנות ככוח מניע אינו חדש אצל ידעיה. גיבורת הרומן הראשון שלה, ואקום (זמורה ביתן, 1995), היא אמנית הנאלצת לשלם בשעות עבודה במפעל של הקיבוץ על כל שעה שבה מותר לה לצייר; שרון במלכת הממולאים (אפיק, 2016) היא בתה של מרצה לאמנות, שואפת להיות תסריטאית, ולבסוף מתעדת בסרט את מפגשיה המיניים עם גברים נשואים; ולוסיאנה מחליטה להציג תערוכה של דמויות זעירות, ״מינימי״, של חברי הבורסה ליהלומים, שהיא מייצרת במדפסת תלת־ממד. האמנות, בכל המקרים, היא היעד שאליו מתכוונים החיים – לעיתים מתוך מגלומניה, לעיתים מתוך מצוקה ותמיד מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לגעת באמת בעצמך ובאחרים.

משום שהכתיבה של ידעיה פרועה, נועזת ומלאת הומור, קל לטעות ולחשוב שהיא מין ילדה רעה שמושכת את המפה בסעודת החג כדי שכולם יצקצקו, אבל לא; מאחורי הברק הסגנוני יש לידעיה אג׳נדה ברורה. הנשים שלה לעולם אינן נחמדות ולעולם לא מוותרות על המילה האחרונה. כשהן נפגעות, ידעיה רוקמת עבורן נקמות מנקמות שונות – החל בתאונת דרכים יזומה וכלה בהרעלת ויאגרה. הן גם לא עומדות בתקן התובע מהן להיות רזות, עדינות, שותקות, מכילות או מטפלות, והן עושות המון סקס, ואי אפשר לא להתפעל מכך שידעיה היא אחת היחידות המצליחות לכתוב מין בצורה שאינה מביכה. המין שהיא כותבת הוא לא תמיד תשוקתי (במינימי היהלומן מוטי ״נותן״ ללוסיאנה לא אחת ״משהו קטן על השולחן״) אבל הגיבורות שלה יודעות מה הן רוצות (לוסיאנה, למשל, לא אוהבת שנושכים לה את הפטמות כי זה מפריע לה להתרגש למטה) ולעיתים קרובות מתייחסות למין בצורה עניינית, כחלק מן הכישורים שמאפשרים להן להתנהל בעולם.

העולם של מינימי הוא גברי במיוחד (הבורסה ליהלומים אישרה קבלת נשים כחברות רק ב־1987, וגם אז היו אלה נשים אחדות בלבד). ידעיה כבר ביקרה בעולם הזה ברומן עור (כתר, 2001), שהגיבורה שלו, אנה, ממש כמו לוסיאנה, מפוטרת מבורסת היהלומים ומתפרנסת מעבודה כחשפנית. אלא שהגברים הפעם הזדקנו, צימחו כרסים, איבדו בלוריות, שכחו מזמן איך נראה יהלום ראוי לשמו ועסוקים, כבעבר, בחיפוש הזדמנויות למין.

ולצד המין, האמנות היא כאמור הדחף והיצר והדרך היחידה להיחלץ מתוך הזהות הקטנה הנכפית על מרביתנו מבחוץ. בובות ה״מינימי״ של חברי הבורסה נראות אמנם כקריקטורה גרוטקסטית, כמזעור לעגני, אבל זה משום שידעיה מתעקשת להציג את בני אדם במלוא פגמיהם, הנפשיים והגופניים. וכשהן מתורגמות ליצירת אמנות – גם מבעד למשקפי ההומור הנוקב של ידעיה שהופכת את הבובות לבסוף למין בובות וודו מצמררות ונכנסת בעצמה למיצג – אי אפשר שלא לראות בהן את הסבל והיופי ולחוש אמפתיה גדולה.

 

רונית ידעיה, "מינימי", אפיק, 2019.

.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: רינה ז'אן ברוך על "אהבתי לאהוב" מאת שמעון אדף

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | נכלולי נדל"ן

"הג'ונסונים הם הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בדירתם המתפוררת בלי לדעת שחייהם שם אינם אלא המתנה ארוכה לתקופה שבה האיזור יתחיל לחזור לאופנה." פרק מתוך "ג'ונסון 38", נובלה מאת אביבית משמרי

משה שיקו כץ, עניינים בתל אביב, טכניקה מעורבת על דיקט, 80X60 ס"מ, 2017 (צילום: אברהם חי)

.

פרק ב מתוך הספר "ג'ונסון 38" / אביבית משמרי

.

ג'ונסון ואשתו גרים בקומה העליונה בבניין שלנו, ודירתם צמודה לדירתו הריקה של שמאי בן אדריכל. כבר שנים שאני מתעוררת כל שבת כמה דקות אחרי שמונה בבוקר, בדיוק כשג'ונסון חוזר מבית הכנסת ומדבר עם עצמו בקול רם כדי שאשתו תשמע והוא לא יצטרך לצלצל בפעמון בשבת. יצחייק מהקומה השנייה פותח תמיד את הדלת קצת אחרי שג'ונסון מתחיל לטפס במדרגות, לבדוק שלא באו שודדים לשדוד אותו דווקא בשבת בבוקר, רואה שזה בסך הכול ג'ונסון וטורק מיד. ובעוד אצל יצחייק הדלת נסגרת, הידרה פותחת לג'ונסון, מזדעקת "שבת שלום!" מחכה שייכנס וסוגרת. כך שבכל שבת אני סופרת שתי טריקות דלת רצופות, אחת מתחתי ואחת מעלי, לפני שאני מתהפכת ומנסה להירדם שוב.

הג'ונסונים הם הוותיקים שבדיירי הבניין. עשרות שנים העבירו בדירתם המתפוררת בלי לדעת שחייהם שם אינם אלא המתנה ארוכה לתקופה שבה האיזור יתחיל לחזור לאופנה. "אנחנו עברנו הנה עוד כשלא היו פנסי רחוב בשדרות רוטשילד," סיפרה לי פעם הידרה. "הכל היה שם חול, עוד לא עשו שם אפילו דשא. בחושך הייתי חוזרת עם הילדה בעגלה, שתהיה בריאה, מעלה אותה ארבע וחצי קומות, עם החול והכל. אבל היה שקט."

כן, הרהרתי, זהו אחד מסימניה של התקופה שקדמה לתקופתנו: לא היה אז נשגב מכוחה של אם צעירה לסחוב עגלות עם פעוטות במעלה ארבע קומות – ובימים ההם היו העגלות כבדות הרבה יותר מן הסתם, תריסר קילו של מתכת וקפיצים פלוס עשרה קילו של הילדה בצירוף מינימום מאתיים גרם חול בנעליים. אבל כל זה היה שווה לה, להידרה ג'ונסון, כי זה מה שהיה חשוב באותו עידן: שקט בין שתיים לארבע, ולא גודל המטראז' או השיש בלובי. כמובן שאז, לפני שלושים שנה ויותר, עדיין לא היה לה מושג שהמשכן החביב שהיא ובעלה קנו ברחוב קטן ליד שדירה מוזנחת ינסוק לשווי שכזה, שהאזור כולו יתלטש ויתמרק, ושרעידות אדמה יעלו על סדר היום ויגרמו ליזמי תמ"א 38 להשתגע. מי חשב בשנות השישים והשבעים על רעידות אדמה? הלא תריסול ומרפסת שירות נחשבו אז לשיא הקדמה, ועל כן גם את זעמה החבוי של האדמה הדחיקו, ובלבד שיהיה גג מעל הראש.

ועכשיו – מספר לי ג'ונסון כאילו־בסוד, אבל בעצם מסגיר את העובדה שסוף־סוף גם הוא גילה איפה הוא גר – עכשיו הוא רוצה לבנות יחידת דיור מעל לראשו, כדי שיתגוררו בה, אפשר להניח, בת הזקונים שלו עם חתנו החדש. ברור שזה מה שהוא רוצה, שה תמים ובר לבב שכמותו. בפני אומנם הוא העלה הצגה שלמה, כאילו הוא רוצה לשפץ את הבניין בתמורה ללא כלום כמעט: לרכישת שטח קטן, קטנטן – בערך – נניח – "פחות מחצי גג".

ומה תעשה בחצי הגג המשופץ? שאלתי.

"מה נעשה? נשתזף," צחק ג'ונסון בקול צרוד. "לא נעשה כלום, אנחנו קומה אחרונה, זה מספיק לנו. רוצים שקט בחיים! אבל תקשיבי, זהב שלי, אני מדבר אתך קודם, כי את יש לך שכל ישר. קודם תסכימי את, ואז נלך ונדבר עם השאר. הרי – בטח יסכימו, בטח! אני מחדש להם את כל הבניין!" החווה בידיו אל פינות התקרה כאילו הוא מנסה ללכוד שממית, "אני – מביא להם קבלן שיפוצים מכובד – לא איזה דגנרט. יעשה משהו איכותי!"

זה מה שהוא חושב עלי? שכל ישר הוא רואה אצלי? מתברר שהוא כלל לא מכיר אותי – אבל אני לא נעלבתי. הסברתי לו שגם אם אסכים – ולמה שלא אסכים? הרי יש לי "שכל ישר"! – ממילא השאר לא יסכימו. הם יתקשו למצוא דיור חלופי לזמן השיפוץ, הסברתי לג'ונסון הנלהב. הם יחששו להישאר בלי ערובות וביטחונות, הטעמתי בפניו. אין סיכוי שישקלו אפילו את הצעתו, שכן הם כולם מבוגרים ולא אוהבים שינויים.

"אבל איזה שינויים?" קפץ ג'ונסון, "שיפוצים אני אומר לך! שיפוצים, לא שינויים! לתקן את התקרה!" – אבל מרגע זה כבר לא ממש הקשבתי, והתרכזתי בהתרשמות מתכסיסיו התחביריים המקוריים. ממילא לא בטחתי בו שידאג לא רק לעצמו אלא גם לרווחת הבניין ודייריו – לרווחתי שלי, למשל. לא היתה לי שום סיבה לשתף פעולה עם תוכניותיו, ולכן גם לא נותרה לי סיבה להקשיב. ג'ונסון אולי הבין את זה, כי הוא קם פתאום ממושבו על הספה ויצא, שפוף קצת אם כי רוח המאבק עדיין ניכרה בעיניו. תיארתי לעצמי שבכל מקרה ימשיך לנסות לעשות נפשות לתוכניתו – אך גם אני לא הייתי מהמוותרות בקלות.

בלילה פקחתי עיניים והבטתי בתקרה ומבעד לפתח שנפתח שם ראיתי את ג'ונסון פותח פתח בתקרת דירתו שלו – פתח המוביל, כמובן, אל הגג. הוא עמד על סולם, מכוש קטן בידו, ונקש נקישות עדינות סביב חור דמיוני. החור נפתח, ועיגול מושלם של תקרה נותר בידיו של ג'ונסון, דומה בצבעו ובצורתו לכיכר גבינה. ג'ונסון הניח את חריץ התקרה במקומו – תלוי באוויר, קל ומרחף – ואז המשיך וטיפס בסולם, צנום וזריז, והשתחל דרך הפתח העגול כמו מי שיוצא מרשת הביוב אל העולם החיצון, ומשהגיע אל הגג כבר ניצב עליו במלוא הדרו, בעניבת פפיון ועם כוס שמפניה ביד, והביט בדובה הגדולה.

הבטתי בה גם אני.

בשמיים אכן ריחפה דובת קוטב ענקית, מוחה מפרוותה נטפי זיעה עצומים שנשרו על שפלת החוף. כל הזמן בונים פה לגובה ואין בריזה, התלוננה הדובה. ג'ונסון הטיח את כוס השמפניה שלו בשמיים, ויצר קשת יפהפייה שכולה צבע אחד – ספק צהבהב ספק ורוד. או־אז פרש את ידיו והודה לבורא עולם על מתנותיו הרבות – נשמה שנתן בו ולחם שנתן לו לאכול ובגד ללבוש וסוכת שלום לשבת בה.

וכל זה היה כה מטופש בעיני. זה בסך הכול המזל שלך, התרגזתי מתוך שינה. היה לך מזל שקנית דירה ברחוב זנוח, דירה עם חול ובלי פנסי רחוב, והערך שלה עלה ועלה כל הזמן ולא מפסיק לעלות! באותה מידה יכול היה הערך שלה לרדת. והרי גם אני, אם הייתי קונה באיזה חור כמו לוד או כפר שמריהו והייתי מחכה חמישים שנה, יש סיכוי שהערך היה עולה! בחלום עוד בכיתי וכעסתי: אתה לא יכול לשפוך ככה את כל השמפניה של כולם! אבל ג'ונסון הביט בי מחייך, פניו פני דוב גדול, ואמר "אנחנו בעסק הזה ביחד, זהב שלי."

בבוקר לא ידעתי אם החלום היה קולה של האינטואיציה העקומה שלי, המזהירה אותי כרגיל מפני אסון קרב שאולי לא יבוא מעולם, או סיוט שנגרם מחמת מזג האוויר, כי שכחתי להפעיל את מאוורר התקרה בחדר השינה הקטן שלי. קמתי לעבודה ושכחתי מכל זה, אבל רק לכמה ימים.

.

אביבית משמרי, "ג'ונסון 38: נובלת נכלולי נדל"ן", הוצאת פטל, 2020

 

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: "שובו של הילד", סיפור מתוך "אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו" מאת עמנואל בּוֹב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן