.
מאת סיון בסקין
.
הספר החשוב ביותר של ילדותי לא היה קלאסיקה רוסית או קלאסיקה קאנונית אחרת מספרות העולם. לא נתקלתי בו בשום מקום מלבד הבית שלי והבית של דודתי: לא באף אחת מהספריות שהלכתי אליהן, לא בביתה של אף חברה. הדבר היה מוזר כפליים, מפני שעלילת הספר התרחשה לא באיזו מוסקבה, פטרבורג או אחוזה חצי־פאודלית, כמו כל הקלאסיקה הרוסית, אלא בעירנו שלנו – וממה שהכרתי אז, הוא היה כמעט הספר היחיד ברוסית שעלילתו התרחשה בה. רוב הספרים שהביאו לה תהילה נכתבו בשפות אחרות – פולנית, יידיש ואפילו צרפתית – אבל גם את זה לא ידעתי אז. העיר לא הוזכרה בספר בשמה, אבל מי שהכיר אותה אפילו היכרות שטחית – כמו זו שהייתה לי, ילדה משכונה שנבנתה בסביבות 1970 – ידע לזהות אותה. הזיהוי היה מיידי, אף על פי שהעלילה התרחשה בעשור האחרון של המאה התשע־עשרה, העיר השתנתה מאז ללא היכר, עברה שתי מלחמות עולם והמון ידיים, ושינתה את ההרכב האתני שלה – בעיקר באמצעות ירי המוני על שפת בורות גדולים, שבימי עלילת הספר איש עדיין לא חשב לחפור.
כל הנסיבות הללו הפכו את הקריאה בספר לסוג של שותפות לסוד. הייתי בטוחה שאמי, דודתי ואני היינו היחידות שגילו את הפנינה הספרותית הזאת. רק כעבור שנים רבות, בישראל, גיליתי שהיה זה ספר פולחן של כל הילדות היהודיות שקראו רוסית, גם אלה שמעולם לא ביקרו בווילנה. גם הן היו בטוחות שזה ספרן הפרטי והסודי. אם כמה מהן קוראות את הרשימה הזאת, הן בוודאי כבר זיהו גם את הספר: הדרך יוצאת למרחקים, הטרילוגיה הסוחפת, הפוליטית, המצחיקה, היהודית להפליא ומלאת החמלה של אלכסנדרה ברושטיין (1884–1968). ארשה לעצמי להוסיף לשלל שמות התואר: הפמיניסטית, אף על פי שאז זה לא נקרא ככה, בשני המובנים של המילה "נקרא".
הטרילוגיה היא למעשה פרוזה אוטוביוגרפית, המספרת על ילדותה ונעוריה של המחברת בווילנה, בערך בין השנים 1893 ו־1901. המספרת היא הילדה והנערה סשה ינובסקיה, בתו של רופא יהודי אקטיביסט. למעשה, ד"ר יעקב ויגודסקי, אביה של המחברת, המתואר בספר באהבה ובהערצה אינסופית, היה עוד יותר יהודי ועוד יותר אקטיביסט – סופר יידי ואחד ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר – מכפי שאפשר היה לתאר בספר שיצא לאור בשנות החמישים והשישים בברית המועצות. עד היום לא ממש ברור לנו איך ברושטיין בכלל הצליחה לפרסם אותו.
הדרך יוצאת למרחקים היה עבורנו מקור בריא לזהות היהודית המשכילה והקוסמופוליטית, אך גם המקומית. רובנו שמענו ממנו לראשונה על המאבק להשכלה, על מפלגת הבונד, על משפט דרייפוס, על הגיבור המקומי הירש לקרט, ועל מרכיבים רבים אחרים של היהדות הווילנאית השונה כל כך מהעיסה הלאומנית הדביקה שבה מרוחה לא פעם היהדות בישראל של ימינו. אבל סיבה נוספת לאהבה שרחשו לו הנערות היהודיות הייתה שלל המודלים הנשיים המעולים שבו.
הספרות הסובייטית הדוגמטית אמנם הציעה מדי פעם מודלים של נשים גיבורות – פרטיזניות מהמלחמה, נשות קולחוז ופועלות מסורות, או אמהות שהקריבו את ילדיהן למולדת, אבל מחוץ לגדריה הכרנו רק מעט מאוד מודלים נשיים, ומחלקן כלל לא יכולנו ללמוד. בספרות הקאנונית של המאה התשע־עשרה, שאת רובה כתבו גברים (האמת היא שבמאה התשע־עשרה פעלו ופרסמו ספרים ברוסית לא מעט סופרות, אבל הן נשכחו איכשהו בעת קביעת הקאנון; אנא היראו מופתעות), נשים ממעמד גבוה לא התעניינו בדבר מלבד חתונה, אהבה רומנטית ונשפים, לאו דווקא בסדר הזה, ואילו נשים ממעמד נמוך עבדו בלי הכרה, ולא נשאר להן כוח להתעניין בדבר מלבד הישרדות. דמויות כמו סוניצ'קה מרמלאדובה מהחטא ועונשו (אֵם הטייפקאסט המוכר בתודעה העממית כ"זונה עם לב זהב") או מרגריטה של בולגקוב נראו לי תמיד כמו מטאפורות ולא כמו נשים אמיתיות. את הדמויות הנשיות הנהדרות של פסטרנק עדיין לא הכרנו אז. שתי המשוררות הענקיות של תור הכסף, אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה, היו בבירור גאונות חד־פעמיות. ואילו הנשים האמיתיות סביבנו קרסו תחת נטל "המשמרת השנייה" – ההמצאה הסובייטית המושלמת, תוצאה של משטר שהוציא את הנשים לעבודה, אבל שכח להכניס את הגברים הביתה וללמד אותם לחתל תינוקות או להכין חביתה. האמת על מצב הנשים הסובייטיות עדיין לא נכתבה מספיק בשפות המערב. הנשים הקרובות אליי, אלה שבאמת רציתי להידמות להן – אמי, דודתי, שתי הסבתות שלי – גם הן עבדו בשתי משמרות, אבל היה להן שאר רוח. לא היו נשים דומות להן בספרות הקאנונית.
בעולמה של סשה ינובסקיה גם המאה תשע־עשרה הציעה אלטרנטיבה. סשה וחברותיה הצעירות כמעט אינן מתעסקות ברומנטיקה או בשאלות של נישואין הצפויים להן (או לא). הן רוצות לרכוש השכלה ולהרוויח את לחמן, להיות רופאות, מורות, עורכות דין, סופרות, מוזיקאיות, חוקרות, מהפכניות. הן מתעניינות בפוליטיקה ובאירועים בארצן ובשאר העולם; חלקן אף נהיות פעילות פוליטיות או חברתיות, כפי שהיינו מכנות זאת היום. כשקראתי את הספר בילדותי, בשנות השמונים של המאה העשרים, כל זה היה מובן מאליו בשבילי, הרי כל הנשים סביבי רכשו השכלה ועבדו. לקח לי זמן להבין עד כמה אורח המחשבה של הנערות המתוארות בספר היה מהפכני בימי ילדותה של סשה ינובסקיה/ויגודסקיה/ברושטיין, בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. ועכשיו אני חייבת לשאול: האם סשה וחברותיה באמת היו כל כך יוצאות דופן בקרב ילדות ונערות בנות המעמד הבינוני של התקופה (ונניח למעמדות האחרים, מסיבות מובנות), או שמא נערות רבות ברחבי העולם המפותח דאז (ונניח לעולם המפותח פחות, מסיבות מובנות גם כן) חיו את החלומות הללו – חלקן הגשימו אותם וחלקן חוו מפח נפש אכזרי בבגרותן – אבל איש לא טרח לתאר כך את חיי הרוח, את חיי הלב, את ההתפתחות האינטלקטואלית ואת השאיפות שהיו להן?
יותר מכך, סשה וחברותיה מוקפות בנשים ובגברים שמעניקים להן השראה. אביה של סשה בוחר עבורה את בית הספר היחיד לבנות בעיר שבו תוכנית הלימודים במתמטיקה מגיעה עד טריגונומטריה, ומביע צער על שאינו יכול לשלוח אותה לגימנסיה לבנים, שבה לימודי המתמטיקה מתקדמים אף יותר. כשאמה של סשה מביעה ספק בנחיצות הטריגונומטריה לבת, ד"ר ינובסקי/ויגודסקי משכנע אותה באומרו: "מפני שללא מתמטיקה אין חשיבה, וללא חשיבה אין אדם!" לאור סיפורו של האב עצמו, שהצליח לחמוק בדרך לא דרך, בנעליים קרועות ובטן ריקה, מגורל הלימודים בישיבה ומהמסלול הרבני שיועד לו (אנחנו זוכרות שמדובר בירושלים דליטא, בירת הישיבות של היקום!), לעבר ההשכלה החילונית ולימודי הרפואה, מובן לחלוטין שהוא אינו מתכוון לעצור בשבירת תקרת הזכוכית היהודית שלו, ומציע לבתו לשבור את התקרה הבאה והעבה לא פחות: זו הממתינה לנערות, יהודיות ולא יהודיות, נמוך מאוד מעל ראשן.
השכלת הנשים וגישה לעיסוק במקצועות של משכילים היו בין הנושאים הכאובים של התקופה, בוודאי ברוסיה השמרנית. מ־1869 כבר התקיימו קורסים גבוהים לנשים, והן יכלו לרכוש בהם השכלה גבוהה, אבל בכל הנוגע לאוניברסיטאות הרגילות ולמשרות טובות הדברים היו מורכבים יותר. השער נפתח ונסגר על פי גחמות הממשל, וצעירות רוסיות שחפצו בהשכלה גבוהה – אם הצליחו לקבל ממשפחותיהן תמיכה כספית לשם כך – נסעו ללמוד באירופה, בעיקר בשווייץ. הנציגה הבולטת ביותר של התנועה הזאת היא המתמטיקאית והסופרת סופיה קובלבסקיה, האישה הראשונה שעשתה דוקטורט (באוניברסיטה גרמנית!), האישה הראשונה שהתמנתה למשרת פרופסור (באוניברסיטה שוודית!) והאישה הראשונה שהייתה עורכת בכתב עת מדעי (גם כן בשוודיה, אלא מה). בספרה של ברושטיין לא פגשנו את קובלבסקיה, שנפטרה בשנת 1891, בגיל צעיר מדי, אבל פגשנו רופאה שהצליחה ללמוד רפואה באותן שנים קצרות שבהן הותר הדבר, ידידה ותיקה של ד"ר ינובסקי מתקופת לימודיהם. אישה זו, אם לא די בכך שהיא עוסקת ברפואה, מגיעה לבית ינובסקי כדי להביא אליו את החדשות הטריות ביותר ממשפט דרייפוס; היא ובתה תומכות באשתו של דרייפוס, הנרדפת בידי כל סביבתה העוינת. בתה של הרופאה מספרת לסשה שלפנים היא רצתה להיות ארכאולוגית, אבל אחרי מה שראתה בצרפת, החליטה להיות עורכת דין כדי להגן על אנשים חפים מפשע. עשור שלם יחלוף מאותה העת, 1899, ועד שעורכת הדין הראשונה באימפריה הרוסית, גיטל (יקתרינה) פליישיץ, תתחיל לעסוק במקצוע. פליישיץ הייתה יהודיה מתחום המושב, כמו סשה, וצעירה ממנה בארבע שנים.
נדמה שכל מפגש בחייה של סשה תורם דבר־מה לחניכה שלה, והמבוגרים הקרובים אליה מתייחסים לחלומותיה וגם לטעויותיה ברצינות הראויה. אחרי שסשה בת התשע רואה מופע של מאלפת אריות שמכניסה את ראשה ללוע האריה, היא מתחילה לחלום על אומץ וגבורה – חלומות שבדרך כלל שמורים בספרות לבנים. בני משפחתה אינם אומרים לה שאלה שטויות או שאין זה עניין לבנות. תחת זאת הם מסבירים לה את ההבדל בין אומץ לשם בידור, כמו במקרה המאלפת, לבין אומץ אמיתי – זה של רופא המציל חיים תחת אש, או זה הנדרש לפעילות פוליטית למען חברה צודקת יותר (על הדרך, מורתה הנערצת לצרפתית מעירה לה בפיכחון: "בדרך אל המוקד הסתכלי סביבך: אל תדחפי קשישה, אל תפילי תינוק, אל תדרכי על רגלו של כלב"). מכיוון ששאיפות המהפכנים הרוסים לצדק נגמרו במהפכה עקובה מדם ובמדינה טוטאליטרית רצחנית, קל לשכוח כמה רעה הייתה לעיתים האימפריה הרוסית, וכמה מאבקים מוצדקים ומלאי תקווה לעתיד טוב יותר, שדוכאו וחוסלו באכזריות תחילה בידי המשטר הצארי ולבסוף בידי הבולשביקים, התנהלו בה. הספר של ברושטיין מספר על קשת רחבה של מאבקים כאלה, השזורים זה בזה, שמעורבים בהם גברים ונשים, נערים ונערות, ובווילנה הרב־תרבותית – יהודים, פולנים, ליטאים, ביילרוסים ורוסים. סשה עצמה הופכת כבר בגיל אחת־עשרה (בסוף הספר השני) לפעילה חברתית בזעיר אנפין: כשהיא וחברותיה שומעות מידיד – אחד מאותם נערים יהודים שנוהרים לווילנה לשם השכלה חילונית, כמו אביה בדור הקודם – שהוא ועשרות חבריו נדרשו ברגע האחרון להיבחן בצרפתית, וברור שזהו תרגיל שנועד להכשילם, הן מארגנות מערך של ילדות־מתנדבות כדי להכין את כל הקבוצה לבחינה בצרפתית במהירות הבזק. בגיל ארבע־עשרה (בתחילת הספר השלישי) סשה מלמדת בהתנדבות שני פועלי דפוס שהם גם פעילים פוליטיים – יהודי מבוגר ורוסי צעיר – גרמנית וצרפתית. הוראת השפות הזאת היא חלק מפעילות רחבה יותר. גם לנו וגם לסשה הצעירה ברור שגישה להשכלה, שנשים, יהודים ועניים צריכים להילחם עליה, היא עניין פוליטי לחלוטין. בצעירותה, הסופרת לעתיד ברושטיין תתנדב בהוראת קריאה וכתיבה לנשים אנאלפביתיות, שהיו כה רבות.
ככלל, מה שאנחנו מכנות היום "סיסטרהוד" הוא מוטיב מרכזי מאוד בספר. הבנות מבינות במהרה שהן חייבות לתמוך זו בזו, לפעמים בצאתן נגד המוסד הדכאני למדי שהוא בית ספרן (למרות הבטחות הטריגונומטריה), ולפעמים בצאתן נגד מוסדות דכאניים גדולים יותר: המדינה, הכנסייה, החברה השמרנית וההיררכית. הן מחלצות זו את זו ממגוון צרות – מסיוע בלימודים לחברותיהן המתקשות, ועד אימוץ ילדה שהתייתמה במשפחתה של אחת מחברותיה – וחולקות זו עם זו ידע יקר ערך. באחת הסצנות סשה מנחמת נערה שלא מפסיקה לספוג השפלות כי היא ענייה וכי אמא שלה עובדת למחייתה, וסובלת בשקט כי היא ואמה מתות מפחד שיתגלה סודן הגדול: הילדה היא "ילדה לא חוקית", ואמה מסתירה זאת בעזרת מסמכים מזויפים על קיומו של בעל פיקטיבי מת. בתוך כך סשה פונה לאביה בשאלה מה זה "ילדה לא חוקית". ד"ר ינובסקי מתפוצץ מזעם על החברה שהופכת את אותם ילדים ואת האמהות שלהם לאזרחים סוג ב:
אני שונא את זה! … תביני, הרי אני מקדיש לזה בדיוק את חיי: אני, הרופא, הראשון שמקבל אל ידיי את התינוק שנולד. אני נותן לו טפיחה כדי שהוא יצעק, הטיפש. וכשאני שומע את הצעקה הזאת של אדם חדש, בחיי שאני מאושר, אני מקנא בעצמי! השד יודע – אולי נולד אדם גדול… ואפילו אם נולד סתם אדם טוב וישר – מה, זה לא מספיק לכם? והם – האדונימנכבדים הללו! – כותבים לו בתעודת הלידה "לא חוקי" וחוסמים לו את החיים ואת האושר. ארורים הנבלים האלה!
כל הריקבון שביחס החברה לנשים ולחופש שלהן עולה בשיחתם זו, ואם איננו נחשפות לזוועות גדולות יותר, הרי זה רק מפני שסשה היא ילדה עירונית ואינה רואה לעת עתה את מצבן של הנשים בכפרים, שהוא קשה בהרבה, ושם אין להן כוח אפילו להציל זו את זו. אבל היא לומדת לאורך הספר את השיעור החשוב ביותר: לא להשלים עם שום עוול, יהא זה עוול על בסיס פוליטי, לאומי, כלכלי או מגדרי.
הן מבחינת האיכות הספרותית והן מבחינת ההומניזם הבלתי מתפשר, הטרילוגיה של ברושטיין היא יהלום נדיר, יחידה במינה בספרות הנוער שראתה אור בתקופה הסובייטית. אני חוזרת אליה וקוראת אותה מחדש מדי כמה שנים, מפני שבה טמונים כל שורשי הזהות שלי – היהודית, הווילנאית, הבונדיסטית, הספרותית, ומתברר שגם הפמיניסטית.
חלקה הראשון של הטרילוגיה, "הדרך יוצאת למרחקים", ראה אור בעברית בתרגומה של דוידה קרול, ספריית פועלים, 1987.
סיון בסקין היא משוררת ומתרגמת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית, 2006), "מסעו של יונה" (אחוזת בית, 2011) ו"אחותי יהונתן" (הקיבוץ המאוחד, 2017). מפרסמת מאז 2005 תרגומי שירה ופרוזה, בעיקר מרוסית, ליטאית ואנגלית. חברת מערכת בכתב העת "הו!". קריאה שלה בשיר של לאה גולדברג התפרסמה בגיליון 68 של המוסך.
.
» במדור "מיוחד" בגיליון קודם של המוסך: יובל פז ברשימה ושירים לרגל יום המורים העולמי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
