מאבקן של הסופרג'יסטיות עבור זכות בחירה לנשים הגיע לשיאו בראשית המאה ה-20. במקביל, התרחשו אירועים הקשורים במאבקן של נשים על זכויותיהן החברתיות. המאבקים הללו לזכויות הנשים פרצו דווקא בארצות הגירה, אולי מתוך מצוקתם של המיעוטים וההרגל להילחם לשוויון; כך קרה בארה"ב, ניו-זילנד, אוסטרליה וגם, לאחר מכן, בארצנו הקטנטונת.
אך כיצד הובילו המאבקים הללו לציון 'יום אישה' אחת לשנה?
האגדה מספרת שב-8 במרץ 1857, פועלות טקסטיל בניו יורק יצאו להפגנת מחאה נגד הניצול שחוו במסגרת עבודתן, אך המשטרה דיכאה את הפגנתן בכוח. שנים לאחר-מכן, בחודש מרץ 1911, בית חרושת לטקסטיל בניו-יורק עלה באש; 146 עובדים נשרפו בחיים – כמעט כולם ילדות ונשים. ההלם והאבל שהביא איתו האסון הנורא, האיץ את המאבק על הגנת זכויותיהן של הנשים העובדות וה-8 במרץ נעשה ליום הזדהות עם הקורבנות.
ב-8 במרץ 1917 הפגינו המוני נשים בסנט פטרבורג לסיום מלחמת העולם הראשונה תוך שהן זועקות את הסיסמה: "לחם ושלום". שמונה חודשים לאחר מכן פרצה המהפכה הבולשביקית – מהפכת הפועלים הקומוניסטים. אלכסנדרה קולונטאי – מהפכנית פמיניסטית, אף שכנעה את לנין להכריז על 8 במרץ יום חג רשמי בברית המועצות.
עד סוף שנות העשרה של המאה ה-20, השמונה במרץ כבר נודע כ'יום הפועלות' ברחבי העולם המערבי.
במחוזותינו קמה 'תנועת הפועלות'. היה זה ארגון נשים פמיניסטי-ציוני שהוקם בשנת 1921 ופעל כחלק מהתארגנות העובדים בהסתדרות הכללית. במסגרת הארגונית של התנועה, החלה לפעול גם "מועצת הפועלות" שטיפלה בענייני האשה העובדת, בהקמת מסגרות עבודה ולימוד לנשים, בקליטתן של עולות ועוד.
בהשפעת האירועים הבינלאומיים הללו, בשנת 1935 צוין לראשונה בארץ "יום הפועלת הבינלאומי" – כנראה מתוך צורך בסולידריות בינלאומית וכן בלגיטימציה לפעילות הארגונים למען הנשים.
בעיתון דבר, עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, סיקרו כיצד חגגו את יום הפועלת בכל מקום בארץ; בעין חרוד, לדוגמה, דקלמו את שירי רחל והקריאו קטעים מ-"אל תתנו להם רובים", "אלמנות" של ביאליק ו-"רחל עומדת במשפט עם האל והים" של סטפן צווייג. מספרים שהייתה נגינה על פסנתר, שירה והתעמלות של קבוצות חברות. כמו-כן, דיווחו ש-"מעל שתי התמונות הגדולות של רחל המשוררת ורוזה לוכסמבורג התנופפו דגלים וסיסמאות".
"דבר הפועלת", הירחון של מועצת הפועלות שהחל להופיע בשנת 1936, נהג להקדיש בכל שנה גיליון בחודש מרץ ל"יום הפועלת הבינלאומי". שער חגיגי של העיתון יצא ב-8 במרץ וכלל את הצגת דרישות מממשלת המנדט ומהמעסיקים למימוש זכותן של הנשים העובדות לשכר שווה בעד עבודה שווה.
כבר עם פתיחת שער הירחון, ניתן לראות את האג'נדה הברורה:
"רק החברה הסוציאליסטית תבטיח את שחרור האישה המלא
יחד עם כל תנועת הפועלים בעולם, תילחם הפועלת נגד הפאשיזם
המשעבד את האדם.
נצטרף אל הלוחמים בעד שלום העמים
תנאים הוגנים לפועלת ושכר שווה בעד עבודה שווה.
נתקומם נגד ניצול הילדים
נדרוש חוקת הגנה על הפועלת
הכשרה וכיבוש עבודות חדשות יסללו דרך לקליטת העולה החדשה
נתבע את חלקנו המגיע לנו בעלייה העובדת
תובטח זכות האישה בבחירות
יחי יום הפועלת הבין לאומי!"
עם קום המדינה, הוקם בישראל, כמו במקומות אחרים, "ארגון נשים דמוקרטיות בישראל". הארגון ערך אירועים חגיגיים לרגל יום האישה מידי שנה במקומות שונים בארץ. מועצת הפועלות המשיכה לציין את ה-8 במרץ כיום הפועלת הבינלאומי עד שנת 1953, אך בשל הרצון להבדיל את עצמה מהמחנה הפרו-סובייטי, החליטה לציין את יום הפועלת בי"ז באדר – היום שבו נבחרה מועצת הפועלות הראשונה בוועידה הכללית של פועלות ארץ–ישראל ב-1921.
בהקשר דומה, היסטוריוניות/ים טוענות/ים שאף אחד מאירועי השמונה במרץ 1857 בארצות הברית, לא התרחש כלל ושהסיבה לאגדות אורבניות מסוג זה טמונה בניסיון לנתק את יום האישה הבינלאומי מן הבסיס שלו בהיסטוריה הסובייטית.
ב-1984 יזמה פרופ' אליס שלוי את הקמת "שדולת הנשים בישראל" ועד מהרה נעשתה השדולה לגורם רב השפעה בזירה הציבורית. הופעתה ופעילותה השפיעה גם על אופי פעילותם של ארגוני הנשים הוותיקים, כנעמ"ת ו-ויצ"ו. ארגונים אלה נטלו חלק גם הם באירועים שציינו את יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ, כשאר העולם המערבי.
אך אל לנו להתעלם מהביקורת כלפי ימי האישה למיניהם; זו שגורסת כי בהינתן שיוויון אין צורך ביום שכזה, או זו שאומרת ובצדק מסוים, כי יותר מידי טקסים וימים מיוחדים יחליפו שינוי אמיתי בסוגיית אפליית הנשים וישנה עוד עבודה לעשות.
לוחמת זכויות האדם, הפמיניסטית האמריקנית-יהודייה בלה אבצוג, אמרה את זה בצורה הטובה ביותר:
"הם העניקו לנו יום – הוא נקרא 'יום האישה הבינלאומי'. ב-1975 הם העניקו לנו שנה – את 'שנת האישה'. ואחר כך, בין 1975 ל-1985, הם העניקו לנו עשור – את 'העשור של האישה'. אמרתי, פעם, מי יודע, אם נתנהג יפה ירשו לנו להיות ממש בעניינים. ובכן, לא התנהגנו יפה, ואנחנו איפה שאנחנו".
לקריאה נוספת
יאיר צבן, "יום האישה הבינלאומי – שמונה במארס"
