מודל 2020 | פרק מחייה של עמליה כהנא־כרמון

"מתחנת הרכבת לקחה טרמפ אל העיר בחברת זוג צעיר. 'פעם ראשונה בבאר־שבע?' שאלו אותה. 'השתתפתי בכיבוש', ענתה באדיבות." קטע מתוך "הקומה השנייה", ביוגרפיה של כהנא־כרמון, מאת נגה רוזנפרב

נועה הגלעדי, ללא כותרת, יציקת זכוכית, 4X7X4 ס"מ, 2005 (צילום: איליה מלניקוב)

.

קטע מן הספר "הקומה השנייה: חייה ויצירתה של עמליה כהנא־כרמון" / נגה רוזנפרב

 

 

פרק ו
השיבה הביתה
1958–1962

א

לאחר כשבע שנים בנכר שבה משפחת כרמון לישראל והשתקעה בתל־אביב. אמנם בתחילה, הייתה דירתם תפוסה על ידי דייר שסירב לפנותה, אולם חיים כהנא פנה לעורך דין והתייעץ עמו לגבי הדייר. באישורו נפרצה הדירה, שנמצאה ריקה מחפצים, המנעול הוחלף ועמליה והילדים עברו להתגורר בה. את חופשת סוכות בילו רעיה ועדו עם סבא חיים וסבתא שרה, אריק שהה בחו"ל ועמליה, כרסה בין שיניה, נסעה ברכבת לבאר־שבע. עשר שנים חלפו מאז השתתפה במבצע משה לכיבוש העיר. עשר שנים מאז הגיעה לשם סטודנטית־חיילת והיום היא אישה נשואה ואם.

מתחנת הרכבת לקחה טרמפ אל העיר בחברת זוג צעיר. "פעם ראשונה בבאר־שבע?" שאלו אותה. "השתתפתי בכיבוש", ענתה באדיבות. עד שהגיעה למרכז העיר, לא יכולה הייתה לנחש שהיא בבאר־שבע. לנגד עיניה ראתה שיכונים, בניינים, נטיעות. היא שוטטה ברחוב הראשי ונזכרה איך אמרה לדוד, שהיה שכנהּ לחדר במבצר המשטרה: "פעם נגיע הנה שוב, תראה. זו תהיה עיר עם עולים חדשים. יהיו להם שיני זהב בפיהם, גברת עם כלבלב וכובע תעבור על פניך, בת בית במקום ואתה תהייה תייר".* ראתה שנטעו אשלים, אקליפטוסים וקזוארינות. זיכרונות עלו וצפו בראשה. בית הקברות הבריטי, הנה המסגד המוסלמי שהפך למוזאון הנגב. כאשר חזרה למלון בערב, כתבה את הרהוריה במחברת שנשאה עמה:

 

גברת לא צעירה, בת למעלה משלושים, טיילה לרוח הערב ברחובות באר שבע. הגיעה עד לבית הקברות הבריטי, קראה כמה משמות החללים והתרגשה בלבה. חזרה לבית מלונה תוך סיור סביב מבצר המשטרה, סעדה במסעדה ברחוב הראשי ועתה היא פורשת לישון. גברת זו – אני היא. אוקטובר 1958. הגעתי ברכבת, נוסעת לבדי. הנסיעה הייתה נעימה, האנשים שנתקלתי בהם מרגע שאני לבדי נעימים ומתייחסים אלי בכבוד, ואני מקווה שהטיול הקטן שלי יצליח. אוקטובר 1958. עשר שנים. באוקטובר 1948 הייתי כאן.*

 

למחרת בבוקר, בדרכה לבקר במוזאון הנגב, נזכרה כי בית המלון שלנה בו היה לפנים בניין שהתאכסנה בו אחת הפלוגות של גדוד 9. המוזאון הוקם במסגד המוסלמי של באר־שבע: "האולם הגדול והקריר על האשנבים והצוהרים המקומרים, הכיפה בעלת החלונות במרכז התקרה והעמודים עליה היא נשענת – מזכירים את ארץ ישראל של אותם הימים".* כששבה למלון, לפני חזרתה הביתה לתל־אביב, כתבה במחברתה את השיר 'מסגד הפך מוזיאון':

 

מסגד הפך מוזיאון

אבק צהוב. דרכי עפר. ענן מטיל צל.
על עיר שטוחה, זרה. על מסגד אבל.
חצר מעבר לחומה. סורג. עץ פלפל.
ברחוב מיתמר עמוד חול, נישא ומתגלגל.
כנפות הרעלה בשיניים, בדוית על עיניה תהל:
גמל יחיד דוהר באופק ואיננו חדל.

ורוד דק. שקיעה בגבעות. בטרם הליל,
שקוף ודביק, ליל מדבר, אור נקרש יהל,
החזיריני הרכבת שוב לישראל
אשכח מסגד הפך מוזיאון, קורות נצחוני יגולל.
אשכח לקח בית עלמין נוכרי ממול: סוף כל כובש בטל.

(1958 באר שבע)

 

חודשיים וחצי אחר כך שב אריק מגרמניה והמשפחה המאושרת התאחדה. עם שובו של אריק תכננה עמליה לחזור לאוניברסיטה ולסיים את התואר, אך נאלצה לדחות את תוכניותיה.* אריק עבד שעות רבות בחברת תהל (תכנון המים לישראל בע"מ) כמהנדס חשמל של תחנות שאיבה של המוביל הארצי, והטיפול בילדים ובבית לא הותיר לה זמן. אילו יכלה הייתה מרבה יותר לעסוק בכתיבה, אבל נכפו עליה חובות הבית והמשפחה שתבעו ממנה את רוב זמנה. היא החלה לתת שיעורים פרטיים באנגלית לנכים, ואת התשלום קיבלה ממשרד הביטחון. המפגש המחודש בארץ עם חבריה וידידיה היה לנקודת אור בחייה והסב לה הנאה מרובה. את יעקב אשמן פגשה בביתם של חברים משותפים וגם באקראי ברחוב בתל־אביב. על יסוד הסיפור 'התצלום' שכתבה בהפוגות במלחמת העצמאות, בהשראת המפגש החטוף עם יעקב אשמן, חברהּ לספסל הלימודים, כתבה כעת את הסיפור 'הוא ישב אחריה בכתה'.* הסיפור מתאר מפגש בין שני חברים ותיקים – יהושע וחוה. הם נפגשים ברחוב, נכנסים לבית קפה ומעלים זיכרונות מהעבר המשותף – הלימודים והטיולים המשותפים בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

משפחת כהנא התגוררה בדירה של שלושה חדרים בשיכון העממי מול מלון רמת־אביב – רחוב גרונימן 15, קומה ב'. המפגש עם הדיירים השכנים היה מרענן בעבורה. לראשונה בחייה כבעלת משפחה התגוררה בשכונה ישראלית ובה מאות משפחות חדשות ובהן דמויות צבעוניות ומגוונות. ברובם המכריע היו הדיירים בשיכון יוצאי פולין ורומניה, אך היו גם אחרים. היה שילוב של ותיקים וזוגות צעירים. העולם האירופי המאופק, בעל העבר המפואר והתרבות העשירה שבאה ממנו זה עתה היה שונה בתכלית השינוי מהעולם הישראלי הצבעוני, התוסס המתגבש. בין השכנות בשיכון הייתה גם הדי אליאסברג. הדי הייתה עקרת בית אבל הרגישה צורך לעשות שינוי בחייה. עמליה הרגישה שבינה ובין הדי יש דמיון רב: במעורבות בחיים, בניסיון ללמוד וללמד ובהתרפקות על חלום ישן. הדי הייתה ההשראה לכתיבת הסיפור 'אצל שולחן המטבח',* המתאר את דמותה של מומחית לתזונה ולבישול שמגיעה לעיירת עולים כדי להדריך את תושביה. היא מתארחת בביתה של "בעלת הבית". העלילה עוקבת אחרי ההתרחשות כאשר אל תוך ביתם של בני הזוג החיים בניכור נכנסת אישה יפה, עצמאית וגאה, תשקיף של בעלת הבית, מעין מראה ההופכת את כל החסרונות למעלות.

בחודש מאי חגגה מדינת ישראל עשר שנים להקמתה במפגנים צבאיים, בתערוכת העשור ולראשונה גם בחידון התנ"ך. חגיגות העצמאות היו גדולות במיוחד והאווירה ברחובות תל־אביב הייתה חגיגית. עמליה ואריק יצאו עם הילדים לצפות במצעד הצבאי. רעיה נופפה בדגל בחדווה ובהתרגשות וצפתה באנשים הרבים שרקדו הורה במעגלים. יום העצמאות העשירי למדינת ישראל היה אירוע מרגש מאוד ולכבודו כתבה נעמי שמר את 'שיר לחג עשור'.

ב־1 ביולי פרש חיים לגמלאות מחברת יכין־חק"ל. שרה הכינה לכבודו ארוחת ערב מיוחדת וכל המשפחה התכנסה להרמת כוסית יין. רגשותיו של חיים היו מעורבים. מצד אחד שמח לצאת לגמלאות ולעסוק בזמנו הפנוי במימוש רעיונותיו וחלומותיו. מצד אחר, התחושה של עזיבת מקום העבודה שהיה בעבורו בית ומשפחה לא הייתה קלה. הערב עבר בנעימים ועמליה סיפרה לבני משפחתה על תוכניותיה לנצל את הקיץ לכתיבת סיפורים. כך נכתב הסיפור 'קוי אור במים, זהרורים אחרונים', שמתאר יום בחייה של אריקה, אם לשני ילדים המתגוררת בעיר אירופית, שפוגשת ידיד ושמו ברונו ומעלה זיכרונות מן העבר. למחרת היום החליטה לשנות את שמו של הסיפור ל'בעגה נרקיסית'.* ברונו ואריקה היו גם לגיבורי הסיפור 'בכפיפה אחת', וכהנא־כרמון ציינה ברשימותיה כי דמותו של ברונו נכתבה בהשראת איסר נתנזון, ודמותה של אריקה בהשראתה שלה.* שלושה ימים אחר כך, ב־4 ביולי, התפרסם במוסף "משא" הסיפור 'בכפיפה אחת'. זה היה הסיפור החמישי של עמליה כהנא־כרמון שהתפרסם.

 

'בכפיפה אחת'

זהו סיפורו של ילד שמתגורר עם אמו ואחיו הקטן בחדר שכור בבית מלון: "בית המלון הקטן נסגר וחדריו הושכרו, חדרים מרוהטים ללא שרות".* הילד המספר מצוי כל העת במצב של התבוננות בדמויות שגרות עמו בשכנות: תיאו וברונו, אלמנה וכלתה אריקה ודודה ושמה בלזם.* ההתקבצות של הדמויות תחת קורת גג אחת מספקת את ההסבר לשמו של הסיפור. ברונו ותיאו מכירים מילדות וחולקים חדר משותף. ברונו התייתם מאביו בגיל צעיר ונהג להסתובב עם ילדי הרחוב בזמן שאמו עבדה קשה כדי לפרנסם. תיאו נהג לעזור לו בהכנת שיעורי הבית בצרפתית ואחר כך שירתו יחד בצבא.

הילד המספר מעריץ את ברונו וכל העת נמצא במצב של התבוננות במעשיו והתכנסות בתוך עצמו. עמליה כהנא־כרמון שילבה גם בסיפור הזה יסודות ביוגרפיים כמו חוויותיה מתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים בעת שהתגוררה במשותף עם איסר נתנזון. כך נלקח תיאור המפגש בין הילד וברונו בחשמלית מהשיר הגנוז 'על לנסוע עם נתנזון* הביתה באוטובוס מספר 7' ומהשיר הגנוז 'טוראית', שנכתב על פיו:

 

בפנים, כבחדר סגור ומוסק, אנשים תאומים, מוכפלים פי מאה, יושבים רציניים בשורות, ידיהם על הברכיים, בפנים בתוך האוטובוס. נהג צעצוע במעיל עור חדש מישר מצחיית כובע השרד, מדליק המכונה ואוחז בהגה. אני עוצמת את עיני ופוקחתן. האוטובוס החי זז ונוסע. נסע מהר־מהר. נסע הרחק־הרחק ולא נספר לאף אחד. טוב? זה יהיה הסוד שלנו. האוטובוס החי נוסע. חולף על פני פנס. עוקף את הפינה, מזדקף על גלגליו האחוריים (אני נצמדת אליך) האוטובוס מרחף ועולה בקו ישר השמימה.*

האוטובוס החי זז ונוסע. נסע מהר־מהר. נסע הרחק־הרחק ולא נספר לאף אחד. טוב? זה יהיה הסוד שלנו. האוטובוס החי נוסע. חולף על פני פנס. עוקף את הפינה, מזדקף על גלגליו האחוריים (אני נצמדת אליך) האוטובוס מרחף ועולה בקו ישר השמימה.*

בתוך החשמלית, כבחדר סגור ומוסק, אנשים תאומים מוכפלים פי מאה יושבים רציניים בשורות, ידיהם על הברכיים. נהג צעצוע במעיל עור חדש מיישר את כובעו ואוחז בידית המנוע. ניסע, ניסע מהר, הסתכלתי בגבו של ברונו וחשבתי, ניסע הרחק מכאן ולא נספר לאיש. הנה נוסעת החשמלית החיה. חולפת על פנס. עוקפת את הפינה. מזדקפת ועולה בקו ישר מעל לשיפועי הגגות, אל בין העננים הגבוהים והרוח.*

 

את השיר 'טוראית' כתבה כהנא־כרמון בעקבות נסיעה באוטובוס עם נתנזון בדצמבר 1947. בסיפור 'בכפיפה אחת' מתרחשת הפגישה בין הילד וברונו בחשמלית שמואנשת והופכת ליצור חי. הילד חולם לברוח באמצעותה הרחק הרחק מחייו הנוכחיים. ברונו אינו מגיב ליחס ההיקסמות של הילד, הוא סטטי ומסתגר ו"אינו צריך לאיש". דווקא הסתגרותו ואי תלותו יוצרים סביבו הילה שמושכת את הילד ואת אריקה. עוד רמזים ביוגרפיים המשוקעים בסיפור מתארים את מערכת היחסים בין האלמנה לאריקה ומתבססים על מערכת היחסים בין עמליה לחמותה קטה כרמון. תלונותיה של קטה כי עמליה אינה מתעוררת להכין ארוחת בוקר לאריק טרם צאתו לעבודה מובעות בסיפור מפי האלמנה: "בבוקר היא ממשיכה לישון ואני היא הקמה בטרם אור להכין את ארוחת הבוקר".* דמותו של ברונו, המסוגל ליצור קשר רק עם מכשירים כמו מקלט רדיו והוא אינו מורה טוב לאהבה, לקשר וליחסים, מבוססת על דמותו של אריק כרמון, שבנה מקלטי רדיו כדי ליצור קשר עם העולם בזמן מגוריהם באנגליה ובשווייץ. דמות הגבר היוצר קשר עם מקלט הרדיו תחזור ותופיע גם בסיפורים נוספים של כהנא־כרמון.*

 


* עמליה כהנא־כרמון, 'הרהורים בבאר שבע. חול המועד סוכות', 3 באוקטובר 1958.
* שם.
* שם.
* הלימודים היו לתואר M.A. תואר B.A לא ניתן באוניברסיטה באותם ימים. לעמליה הייתה חסרה עבודה אקדמית אחת כדי לסיים ולקבל את תעודת המוסמך.
* ברשימותיה של עמליה הנמצאות בארכיון הספרייה הלאומית כתבה כי יעקב אשמן היה ההשראה לדמותו של יהושע, והיא עצמה מגלמת בסיפור את דמותה של חוה. שמו של הסיפור היה 'הוא ישב אחריה בכיתה'. הוא הוחלף עם פרסומו ל'ברחוב'.
* שמו של הסיפור 'אצל שולחן המטבח' הוחלף בכתב־היד לפני שנשלח לפרסום ל'לבנות לה בית בארץ שנער', ארכיון עמליה כהנא־כרמון בספרייה הלאומית בירושלים.
* יולי 1958, ארכיון עמליה כהנא־כרמון בספריה הלאומית בירושלים.
* ברשימותיה של עמליה כהנא־כרמון הנמצאות בארכיונה בספרייה הלאומית כתבה כי איז'ו נתנזון היה ההשראה לדמותו של ברונו, והיא עצמה מגלמת בסיפור את דמותה של אריקה.
* עמליה כהנא־כרמון, 'בכפיפה אחת', למרחב, "משא" (4 ביולי 1958).
* ברונו ואריקה הם גם מגיבורי הסיפור 'בעגה נרקיסית', יוכני (יוני 1963).
* מכתבה של עמליה כהנא־כרמון לאיסר נתנזון, 25 בדצמבר 1959.
* עמליה כהנא־כרמון, 'על לנסוע עם נתנזון הביתה באוטובוס מספר 7', 22 בדצמבר 1947, ראו פרק ג.
* עמליה כהנא־כרמון, 'טוראית' (שיר גנוז), 2 בינואר 1948, ראו פרק ג.
* כהנא־כרמון, 'בכפיפה אחת'.
* שם.
* עמליה כהנא־כרמון, 'לבנות לה בית בארץ שנער', יוכני, ב (אוגוסט 1961), עמ' 6.

.

ד"ר נגה רוזנפרב היא מרצה, מחנכת וחוקרת ספרות עברית. עוסקת בהוראה ובפיתוח תוכניות לימוד למחוננים, מוליכה מיזם חינוכי לכתיבה יוצרת. עורכת ראשית של כתבי עת בקבוצת "פלוס תקשורת" וחברה בפורום חוקרים של אוניברסיטת תל אביב ומוסד הרצל לחקר ההיסטוריה והציונות. הקטע המפורסם כאן – באדיבות אוניברסיטת בר־אילן.

.

נגה רוזנפרב, "הקומה השנייה: חייה ויצירתה של עמליה כהנא־כרמון", הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 2019.

 

 

» נאומה של עמליה כהנא־כרמון בטקס הענקת פרס ברנר תשמ"ה

 

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "ג'ונסון 38", מאת אביבית משמרי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו