"אחרי אינשטיין"

ביום שני, ה-18 באפריל 1955, נפטר אלברט איינשטיין בפרינסטון והוא בן 76. למחרת היום נפתחו כל עמודי העיתונים בארץ בבשורת מותו. לצד הספדי בזק של בן גוריון, משה שרת ואבא אבן, שיבצו את עמודי העיתונים מודעות אבל ענקיות, ממוסגרות בִּשחורים, מטעם מיטב מוסדות המדינה. במשך כל אותו השבוע עסקו כותרות העיתונים בדיווחים שוטפים על תרומת איבריו למדע, על שריפת גופו ופיזור אפרו, והועלו סיכומים והערכות של תרומתו לעולם המדע ולעם היהודי היושב בציון.

 

 

ביום שישי באותו השבוע הוקדש טורו השבועי של נתן אלתרמן בעמוד הפותח של 'דבר' למותו של איינשטיין. לאורך 12 בתי שיר מרובעי שורות ספד אלתרמן הספד מלא הוד לגדול מדעני המאה העשרים . תוך שהוא עוסק בקולוסאלי ובפרסונלי, שרטט אלתרמן את דיוקנו של "הָאִישׁ שֶׁחָשַׁב מַחְשָׁבָה רִאשׁוֹנָה מוּל רָקִיעַ פָּקוּחַ, הָאִישׁ שֶׁהוֹצִיא אֶל דַּרְכֵי לֹא אֱנוֹשׁ אֶת בִּינַת הָאָדָם"; "אַינְשְׁטֵין מֵת", פסק אלתרמן, "וּדְמוּתוֹ שֶׁל הַיְּקוּם הִיא שׁוֹנָה מִנִּי זוֹ שֶׁלְּפָנָיו".

יש להניח כי כמו רבים מטוריו של אלתרמן, גם טור מרומם זה, שמושאו זכה לקונצנזוס כללי, התקבל בהתרגשות רבה על ידי קוראי העיתון. אך היה גם מי שביקש להשיג על עניין פעוט מתוך הטור: דב סדן – ידידו של אלתרמן, במכתב ששלח למשורר, הציע תיקון קטנטן בטור השבועי.

אולי יצר העריכה שגבר עליו, לאחר שעברו יותר משש שנים מאז שכיהן כעורך הספרותי של מערכת 'דבר', ואולי יצר הסופר שבו, הוא שגרם לו לשגר את השגתו ולהציע תיקון בשורותיו של אלתרמן, אך ספק אם העלה בדעתו כי יזכה לתגובה כה נרחבת ומעמיקה על הצעתו הפעוטה – תגובה שתפתח עבור סדן צוהר נדיר למערכת שיקוליו של המשורר, ותלמד את קוראה פרק קצר במלאכת השיר האלתרמנית.

 

"נהיר ונאור"

את שורות הפתיחה של טורו השביעי, פתח אלתרמן במילים הבאות:

"אַינְשְׁטֵין מֵת. כְּלִי נוֹרָא וְנָהִיר מִן הַמֹּחַ הַזֶּה לֹא בָּרְאָה
יַד הַטֶּבַע, מִיּוֹם בּוֹ יָצְאוּ אִישׁ וִיקוּם לְמִלְחֶמֶת הַשְּׁנַיִם".

 

 

 

הצעתו הזהירה של סדן ביחס לטור זה הייתה בסך הכול זאת: שמא יחליף המשורר את המילה 'נהיר' שבראש טורו, במילה 'נאור'. לאוזניו של סדן היה הצירוף "נורא ונאור" הולם יותר.

 

 

כאן יש להעיר:

הצעת ה"תיקון" של סדן לשירו של אלתרמן, היא עניין אופייני למדי. במהלך כל שנותיו של סדן כעורך, הוא נהג לעצמו היתר בכל מה שקשור בשינויים פואטיים של היוצרים שהתפרסמו על ידו. למן עבודת העריכה הראשונה שלו בשנת 1924 בעיתון "החלוץ" בלבוב, ועד לפרישתו ממערכת 'דבר' בשנות הארבעים (לטובת הוראה באוניברסיטה העברית), עשה סדן בכתבים שערך כבתוך שלו. גנזי ארכיון רבים, ובהם מכתבים של יוצרים שעמדו עימו בקשרי פרסום, מעידים כי מדיניות העריכה האגרסיבית של סדן עוררה לא פעם את זעמם של הכותבים. דוגמה מיוחדת במינה להפגנת "זעם" כלפי סדן מצויה במכתבה של מרים ילן-שטקליס משנת 1938:

 

 

לדוב שטוק שלום וברכה!

כתבתי אליך מכתב לא מכתב: אש וגפרית! על ששִנִיתָ כמה שורות בשירי. כתבתי את המכתב כרבע שעה אחרי שפתחתי את העתון… ומובן שלא שלחתי!

הלא מבינה אני שלטובתי התכוונת. אך יודע אתה איזו בריה משונה ומטורפת היא נפש משורר? הרי עצם כתיבת שירים מעידה על כך! ובכן אבקש ממך לעשות חסד רב עמדי, ובפעם הבאה אם יזדמן לך שירי ותרצה לשנות בו – הודיע לי על כך למפרע, והנני מוכנה ומזומנה, לשמוע תורה מפיך. אך למען השם ולמען כל המוזות אל תשנה דבר ללא ידיעתי […]

בברכה והערצה מרים שטקליס.

 

בתגובה למכתבהּ המתוסכל של שטקליס עונה סדן בפסקנות של בעל סמכות:

 

"[…] ככל שהמשורר שומע יותר את הד שירו ברבים, הוא רגיש יותר וסופו שאין שיריו צריכים שינוי. איני צריך לומר לך, כי אין ההתערבות שלי בשירי אחרים אהובה עלי. איני מטריח קולמוסי אלא לצורך גדול. לא תמיד יש בידי להודיע תחילה על השינויים – שעתי בלועה ומאות מכתבים מתגבהים לפני […] כמובן, אם אני מודיע תחילה, באה הסכמה בתשעים ותשעה למאה מקרים. לאמור: לא השינוי העיקר, אלא הסוברניות המדומה".

 

 

מחאתה של שטקליס כנגד העורך הדעתן גוועה בקול ענות חלושה. אולי היה זה בשל העובדה כי חשה התבטלות בפני האינטלקטואל רב ההשפעה, ואפשר שפשוט השתכנעה מטיעוניו של סדן ביחס לסוברניות המדומה, והאמינה בסתר ליבה כי השינויים שהכניס סדן בשיריה מוסיפים ולא גורעים מהם.

אך בניגוד לניסיונה הכושל של שטקליס להתקומם כנגד מנהגו של סדן "לשפץ" את השירים, מעידה תגובתו של אלתרמן, שתובא להלן, על הצעתו של סדן להחליף את המילה "נהיר" במילה "נאור", על אפשרות אחרת. כאן מפגין אלתרמן הכרה בערך עצמו, ודאות גמורה באשר לבחירותיו הפואטיות, ואף יתרה מזו: הוא נוהג בסדן כמורה בתלמידו, ומסביר לו, כבעל סמכות, אמיתות שיריות בסיסיות שנעלמו מנגד עיניו כחוקר וכעורך:

 

 

לדב סדן שלום רב,

על רוב טובה שאני מקבל ממך, יחד עם הרבים, לא כתבתי לך עד כה שום שטר קבלה, ואולי שמץ של כפיות טובה יש בכך שאני מתעורר להשיבך בכתב דווקא בענין הערה שאיני מקבלה, אבל הצעתך זו לכתוב "נָאור" תחת "נהיר", מֵאַחַר שאינני סובֵר אותה, מחייבת אותי להסביר לך יחסי אליה, הן בקשר עם שורת השיר והן לִפִנְים מִשורת השיר, מצדה הכללי יותר.

לענין שורת השיר עצמה: איני סבור שאשנה כהצעתך, מאחר שתואר "נָאור", בתוך שורה שנושאה איינשטין, יש בו יותר מדי משום מִין בְמִינו, ומשמעותו היומיומית – נאור = משכיל – יש בה מיעוט הדמות לגבי הנושא שעליו היא סובבת. הרי זה כאילו כתבנו על שמשון הגבור ואמרנו שהוא יהודי לא חלוּש. תיבת "נאור" בקונטכסט זה נימת הוּמוֹר מִתְּלַוֵיית לה – וזו סִבָה אחת שֶמְנַעַתני מלכתוב תיבה זו.

וסבה שניה היא לפנים (או מחוץ) לשורת השיר וענינה כללי יותר:

וַדַאי הֶמְיָתָה הפנימית (חַיֶיה הפנימיים) של הלשון נמצאת מתפרעת ומדולדלת כשאנו מסיחים דעתנו מיחסי חברות שבין שמות או תארים או פעלים שבה, וכשאנו מתעלמים, בבלי דעת, מִקִשְרֵי הֵד וקשרי עָבר ומסורת שביניהם, או מקשרֵי צליל – שבהם הברה גוררת הברה. אכן, שעה שאין אנו מוצאים לפנינו אות המתבקש כמאליו אנו חשים כמין צרימה ואי ספוק. ואף על פי כן, מן הראוי לפעמים לקשור שֵם או תואר בתיבה שאינה מסביבתם, שכן הרגילוּת פעָמִים מחלישה ומטשטשת את האמירה ואת תָכנה.

יודע אני שאינני מחדש לך בכך ולא כלום, ולא נתכוונתי אלא לומר כי אותו צירוף של "נורא" ו"נאור" הוא במקרה זה דוגמא לכך. מי שנתכוֵן לומר "כלי נורא" אינו יכול ואינו צריך לכתוב "נורא ונאור" שכן תֵיבַת "נורא" יוצאת מתוך צירוף זה מטושטשת, מובלעת, לא מובדלת, נטולת כח וְהֶבְלֵט, מחמת שדמיון צלילן ותמונתן של שתי תיבות אלו כמו מְמַזג אותן זו בזו, והאמירה, אף שהיא מקבלת מטען של עברית טובה ויפה, נעשית כאן חלקה מדי, ניגונית מדי, והיסודות שמהם היא מורכבת – "נורא" ו"נאור" – שהם עיקר, ואשר כל אחד מהם צריך לומר את שֶלוֹ, מתלכדים ליסוד חדש שאינו עיקר.

נדמה לי כי מִשֶכתבתי "נהיר" ולא "נאור" נמצאה תיבת "נורא" עומדת ברשות עצמה ואומרת את שלה ללא התערבות. ואף תיבת "נהיר" (הן מטעם ראשון שהבאתי והן מטעם שני שכאן) אומרת יותר מִשֶיָכְלָה לומר בתוך שורה זו תיבת "נאור".

אשְמַח לשמוע, בהזדמנות, מה דעתך על כך כמובן לא לענינה של שורה זו, שאינה שוה מכתבים ושיחות הרבה, כי אם "בכלל".

בתודה ובברכה מקרב לב

נתן אלתרמן

תשובתו הארכנית של אלתרמן להצעתו של סדן מכילה רכיבים מתוך ה"אני מאמין" השירי של המשורר. באמצעות הדיון המעמיק בבחירה שירית נקודתית משקף אלתרמן בקליפת אגוז את כל תורת 'ההזרה' וה'מצלול' שביסוד שיריו – בחינת "כֹּבֶד הָעוֹלָם בְּאֵגֶל טַל".

מדובר במקרה נדיר מאוד. אלתרמן לא הרבה לתת הצדקות פואטיות ליצירתו. עם זאת, הוא נהג מעת לעת להגן על בחירותיו הפואטיות, זאת, במקרים הבודדים שבהם "זכה" לפקפוק או ערעור מצד מבקריו. מקרה כזה היא תגובתו הדקדקנית של אלתרמן "על כמה ערעורים של ב. קורצווייל", שהתפרסמה ב"הארץ" באותה שנה (1955). בעקבות מאמר של ברוך קורצווייל שבו הטיל דופי בכמה מבחירותיו התרגומיות של אלתרמן למחזה 'אותלו' שפורסם באותה השנה, הגיב אלתרמן תגובה שהדפה אחת לאחת, את כל טענותיו של קורצוויל על חולשת התרגום.

במקרה אחר היה זה המבקר שלמה צמח, שביקר בפומבי בשנת 1951 את תרגומו של אלתרמן לשירו של רוברט ברנס, ובפרט את מילות הפתיחה :" John Anderson my jo, John" אותן תרגם אלתרמן  במילים: "ג'ון אנדרסון, ג'ון, ג'ו שלי". צמח הסיק כי אלתרמן ראה תיבה Jo כקיצורו של John ופספס את משמעותה באנגלית כ'חביב'. על כך התגייס אלתרמן להגיב ב'הארץ'. במאמר מה-2.2 נחלץ להסביר, לא בלי סרקזם, שהוא כמובן יודע שלתיבת 'ג'ו' יש מובן משלה שאינו תלוי בשם ג'ון, כמעט כמו ש"אין להעלות על הדעת בנקל כי איש העוסק עיסוק כלשהו בתרגומים מעברית יחשוב כי התיבה העברית, רבי, למשל, נגזרה מקולורבי".

 

סופר שמלאכתו לפעמים ספרות היא

יחסיהם של סדן, העורך הספרותי המיתולוגי של 'מוסף דבר', ואלתרמן – מי שהיה "הרכש" הספרותי המבטיח של העיתון, ידעו עליות ומורדות, וראשיתם דווקא בריב מתוקשר:

בשנת 1934 עזב אלתרמן במפתיע את עיתון 'דבר', שהיה עבורו אכסניה לטוריו, תכף עם עלייתו ארצה, ופנה לכתיבת טור קבוע בעיתון 'הארץ'. פרשת עריקתו של אלתרמן נדונה רבות בין כותבי הרשומות (במיוחד אצל מרדכי נאור ונורית גוברין), והיא כוללת בתמצית רבה שני עניינים טעונים למדי:

התסכול הרב שנוצר בקרב עורכי 'דבר', עם דְבר עזיבתו של אלתרמן, שנתפסה כ"בגידה" בעיתון ובעורכים, הביא לפרסום טור סאטירי מחורז תחת הפסבדונים 'אתב"ש' ובו ביקורת מובלעת על עזיבתו של אלתרמן.

בתגובה לטור אנונימי זה פרסם אלתרמן ב-22.11.1934 טור פובליציסטי ובו יצא בשצף קצף כנגד הכותב:

"אינני יודע אם אתב"ש זה, שחתם על אותו מזמור, הוא חרזן מקצועי, או רק מתחיל בענף זה. על כל פנים, במקרה שלפנינו, היה על המערכת לחקור ולבדוק היטב, כי אם גם אלה העושים את הספרות קרדום לחפור בו מחוייבים להשתדל שיהא קרדומם חד ומלוטש תמיד הרי על אחת כמה וכמה חלה חובה זו על אלה העושים את הספרות קרדום לפצוע בו […] אין אני בא גם לתבוע את עלבונם של הקוראים. בעלי הטעם שבהם מתבקשים בזה לדון בעצמם את הנזיד המוגש להם כראוי לו.

 

 

כעבור ארבעה ימים הגיב "אתב"ש" על פסילתו המחודדת של אלתרמן את הטור הסאטירי הגרוע, הפעם בפרודיה חיוורת על חרוזיו של אלתרמן:

"כִּי אֵבֶל וּמַכְאוֹב/בָאוּנִי וְלִבִּי דַוָי: נ. אַלְתֶּרְמַן פָסַל אֶת חֲרוּזָי".

 

 

 

 ג' קרסל הוא שעמד לראושנה על העובדה המשעשעת כי סדן – הוא העומד מאחורי טורי שיריו הקנטרנים של אתב"ש, אלא שאנקדוטה צורמת זו, לא הוסיפה להכתיב את המשכה של מערכת היחסים בין סדן לאלתרמן, מערכת יחסים שעלתה עד מהרה על פסים חיוביים בהרבה, וכללה אף כמה רגעי שיא מרגשים במיוחד:

האחד, כאשר מוּנה סדן לשופט בפרס ביאליק לשנת תשי"ח, וקידם את בחירתו של אלתרמן לחתן הפרס בעבור ספרו 'עיר היונה'. הספר זכה להערכתו הרבה של סדן שאף הקדיש לו מאמר גדול – "במבואי עיר היונה", שעה שרבים מן המבקרים שפטו אותו דווקא לחומרה.

רגע השיא השני היה כאשר עמדו אלתרמן וסדן על במה אחת בעת קבלתם את פרס ישראל ביום העצמאות העשרים של מדינת ישראל, סדן בתחום מדעי היהדות ואלתרמן בתחום הספרות.

אך קודם לכן, בשנת 1962, עם חגיגות השישים לדב סדן, הקדיש לו אלתרמן את טורו השבועי, תחת הכותרת "עם דב סדן".

בדומה לטורו על איינשטין, העמיד אלתרמן באמצעות חרוזיו על סדן דיוקן-חיים שלם ומלא, נרגש ורב הערכה. מתוך קרבת לב גדולה סיכם את פועלו רב האנפין של סדן שגילם בחייו את דמות המבקר, העורך, חוקר הספרות, ההיסטוריון, הבלשן, הפובליציסט, המביא לדפוס, המתקין, כותב ההקדמות והמרצה. אך מעבר לרשימת קורות החיים הפנומנלית של סדן, שאותה סגנן אלתרמן לכדי טורי שיר מחורזים, ניכר כי עיקר עניינו של אלתרמן היה בהדגשת העובדה שסדן אחז בעט הסופרים, והיה שייך, חרף כל עיסוקיו תומכי היצירה, גם לקוטב היוצר עצמו:

"לֹא לַשָּׁוְא מְדַבְּרִים בּוֹ שֶׁהוּא פֶנוֹמֶן
וְשֶׁיֵּשׁ לוֹ מַמָּשׁ זִכְרוֹן אַבְּסוֹלוּטִי
וּמְעִירִים שֶׁנּוֹסָף עַל כָּךְ הוּא כִּמְדֻמֶּה
גַּם סוֹפֵר שֶׁמְּלָאכְתּוֹ לִפְעָמִים סִפְרוּת הִיא.

כִּי אָמְנָם הַסִּפְרוּת (כָּךְ הֻכְרַז וְהֻסְכַּם)
קַנָּאִית הִיא. אֶת כָּל הָאָדָם הִיא דּוֹרֶשֶׁת,
אַךְ אִם בָּא אֵיזֶה אִישׁ וּמֵבִיא לָהּ גַּם
קְצָת תּוֹרָה וְחָכְמָה וּקְצָת גֹּדֶשׁ-מוֹרֶשֶׁת
וִידִיעָה וּבְקִיאוּת שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם,
אֵין זֶה חֵטְא, בְּעַד זֶה הִיא אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת"…

 

 

הנה כי כן, במשך שנות דור היו יחסי אלתרמן וסדן מרובדים, מעמיקים, ומלאי הערכה הדדית. כאן לא ביקשנו אלא להאיר שלוש אנקדוטות העוסקות בזיקות שבין היצירה לביקורת: בראשית, כאשר המשורר והמבקר קיימו ביניהם עימות טעון. אז ביטל המשורר את ערך כתיבתו השירית של מבקרו. לאחר כעשור, בשנת 1955 כאשר "זיכה" המשורר את מבקרו בשיעור בהלכות פואטיקה, מלווה בנימוס מופלג, ולבסוף, בשנת 1962, כשהעניק המשורר למבקר "הסכמה" על שהוא "גם סופר שמלאכתו לפעמים ספרות היא".

 

כתבות נוספות

מחברות הילדות של נתן אלתרמן

"דצמבר" – מה עושה הגשם לנתן אלתרמן?

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

 

אתה לא נולד משורר, אתה נעשה כזה. ולנתן אלתרמן היו בהחלט כל התנאים להפוך לאחד. אחרי הכול, הוא גדל בביתו של יצחק אלתרמן, מחנך עברי ומשורר בפני עצמו, שמוכר לרוב דוברי העברית היום בעיקר בזכות יצירתו "יש לנו תיש". נתן הקטן, נונקה בפי בני משפחתו, גדל בבית שקידש את הספרות, וחגג את התרבות העברית והיהודית ב"סלון הספרותי" של בית משפחת אלתרמן, ושם אירחו את כל הסופרים העבריים־הידיים הגדולים של התקופה.

אם כך לא פלא שנתן אלתרמן הצעיר רצה לנסות את כוחו בכתיבה עברית. בארכיון אלתרמן השמור במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית שבאוניברסיטת תל אביב יכולים חובבי המשורר וחוקרי יצירתו להתרשם משלוש מחברות: מחברות שירי הילדות של מי שנחשב אחד ממשורריה הגדולים של השפה העברית.

"מה זה שמה? כמה עם!

עומדים לפני כותל רם.

שופכים דמעות הם כמים,

בוכים, כורעים על ברכיים".

מתוך "הכותל המערבי", שכתב אלתרמן בקייב, ככל הנראה בגיל 10

אומנם בדרך כלל נהוג שלא להיתלות ברקע ביוגרפי כשעוסקים בניתוח שירה, אך התקופה שבה החל נתן הצעיר להעלות על הכתב את שיריו הייתה סוערת גם באופן אישי וגם באופן נרחב יותר. השירים הראשונים שמופיעים במחברותיו של אלתרמן הילד מתוארכים ל-1918 – והוא בן שמונה. ארבע שנים קודם לכן החליט האב יצחק להימלט מוורשה נוכח פריצתה של מלחמת העולם. המשפחה עברה למוסקבה למשך רוב שנות המלחמה, ובשנים שלאחר מכן נעה ונדה משם לקייב (ושם עברו על המשפחה ימים קשים נוכח מלחמת האזרחים של רוסיה) ולקישינב, לפני שהתיישבו באמצע שנות ה-20 בתל אביב.

אפשר לבחון שיר אחד למשל מתוך המחברת, שעוסק באחד מאותם רגעים הרי גורל שעברו על המשפחה באותן שנים. כמשפחה ציונית בעלת תרבות עברית, נאלצה משפחת אלתרמן להימלט מברית המועצות, שהכריזה מלחמה על האידיאולוגיה הציונית. נתן אלתרמן הילד מתאר בו את הימים המתוחים שבהם המתינה המשפחה סמוך לגדת נהר הדנייסטר, לשעת כושר מתאימה לחצותו אל רומניה שמעבר לנהר, שם חיכה החופש (היחסי) המיוחל.

שיר אחר מדבר על ידיד קרוב אחר של אב המשפחה, יצחק, אחד שההערצה אליו שטפה את בית משפחת אלתרמן גם בוורשה וגם בשנות השקט בקישינב. אלתרמן הילד כותב בו על חיים נחמן ביאליק, שהיה גם הוא אחד מהאורחים התכופים בסלונו של יצחק אלתרמן. דן מירון, שחקר את שירתו של אלתרמן, קבע כי שיריו הילדיים של אלתרמן טבועים בתבניות שאולות משירתו של ביאליק. ההערצה לביאליק בולטת, ואלתרמן מכנה אותו "משורר יהודה".

באותן שנים הרבה אלתרמן לכתוב על הים, שסימל – אולי קל מדי לומר – את סערותיו הפנימיות. הוא המשיך לכתוב גם בעיר הנמל קונסטנצה שממנה יצאה המשפחה במסע לארץ ישראל; והוא המשיך לכתוב גם בתל אביב, על מחברת שבראשה נכתב "נ. אלטמן", ונוספה לה הקדשה מחבריו שהשאיר ברומניה מאחור.

המעבר לתל אביב שינה את מעמדה של משפחת אלתרמן. בתל אביב ביתו של יצחק אלתרמן היה אחד מיני רבים שעסקו בחינוך ובתרבות. הוא כבר לא נהנה ממעמד מרכזי ובלתי מעורער בחוגים הספרותיים של העיר, כפי שהיה בוורשה, במוסקבה או בקישינב. אולם ייתכן שדווקא מתוך מעמד זה, אחרי שהסתגל להברה ה"ספרדית" המדוברת בארץ, ואחרי שנחשף גם לשירתם של שלונסקי ואורי צבי גרינברג – ייתכן שדווקא מתוך כך הצליח אלתרמן "לגדל כנפיים" כמשורר משל עצמו.

בשנות לימודיו האחרונות בגימנסיה הרצליה מיעט אלתרמן לכתוב – ואולי אף לא כתב כלל. על כל פנים, מחברת שיריו מתל אביב מסתיימת בשנת 1928, ובעזבונו לא נמצאו שירים חדשים עד למחברת השלישית הפותחת בשנת 1930 כשכבר היה בן 20 ולמד בפריז. על השירים שכתב בתקופת לימודיו בצרפת (בפריז ובננסי, שם למד אגרונומיה) ראוי אולי לכתוב פרק נפרד: משם שלח את שירו הראשון שהתפרסם ברבים, ושם – על פי דן מירון – נראה שהחל לגבש את זהותו כאמן יוצר.

בשובו מצרפת ניסה עדיין אלתרמן לעמוד בציפיותיו של אביו הדומיננטי ולעבוד בחקלאות. הוא נטש מהר מאוד את התחום והתמקד בקריירה המתפתחת שלו כעיתונאי, פזמונאי ומשורר. בשנים הבאות, בתחילת ובאמצע שנות השלושים של המאה העשרים, צמחה דמותו של נתן אלתרמן כאיש תרבות עולה בתל אביב הקטנה – עד שב-1938 יצא ספר שיריו הראשון, "כוכבים בחוץ" – והותיר רושם עז על קוראיו, עד היום.

 

לקריאה נוספת

דן מירון, פרפר מן התולעת – נתן אלתרמן הצעיר – אישיותו ויצירתו – מחזורי שיחות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשס"א 2001.