ביקורת שירה | ואני יושב בגולה תל אביב

"תל אביב של ישורון היא מרחב ממשי מיוזע של עור ועצמות, בשר ודם שבו הגבר רב האון המשובר לרסיסים פועל לכאורה את פעולתו בעולם, אבל בפועל הוא נותר 'משמים בתוכו'". עידן צבעוני על "הגולה תל אביב" מאת מרחב ישורון

מתן אורן, MOMLOVE#4, שמן על בד, 39X27 ס"מ, 2017

.

עבודת השם: על ספרו של מרחב ישורון, "הגולה תל אביב"

מאת עידן צבעוני

.

בזמן שחבורת ערס־פואטיקה תפקדה כאנסמבל רב־קולי אשר השמיע ביחיד את קינת הרבים, ולכן זכתה להתקבלות סכיזופרנית במרחב הציבורי, מרחב ישורון השמיע ברבים קינת יחיד, א־קפלת קולות סהרורית בפואטיקה סכיזופרנית של איש אחד. במעין הומאז' נונשלנטי לרוח מאיאקובסקית זכרית חסרת רסן (כמו מאיאקובסקי, ישורון הוא הרבה גברים, הוא הרבה משוררים מגלומניים: "השליח ה־13", כך ביקש מאיאקובסקי לקרוא לפואמה שלו "ענן במכנסיים", אבל נרמז לו שאם יתמיד בכך ישלח לגולאג), עשויה טלאים לא סדורים של שפה הומה המוטחת שוב ושוב בפני הקורא המופתע, הגולה תל אביב של מרחב ישורון הוא ספר שירים נושא בשורה אשר מתרגל בווירטואוזיות לשונית מעוררת התפעלות מעין נוסח עכשווי למהדרין של יודו־דאדא ישראלי אנרכי, ארוטי, מתפקע, מתפרע, מתפרץ למרחב ישראלי שעל סף סחף: "צונמי של מדוזות יטביע את כולנו / נשקע עם שְפרוֹטִים בים השחור". וגם: "לפני שהיה משקל למלל / איש לא שם על חוק וסדר / בטרם חוצבו פני שקל / איש לא ספר איש / לא ראו ממטר / יצר שט מחור לחור / דם נטף לכל עבר / אז אב חם חש / כי צץ שד של בת […]".

זהו ספר מרחבי, מעשה שעטנז שׂפה לאורכו ולרוחבו, גברי מאוד, לפרקים בוטה במכוון, אשר בזכות הצירוף הלשוני הקדום המתפקע בפה – "הגולה תל אביב" – מצליח לעדן את עצמו, לשחרר את עצמו באופן תרפויטי מהשפה "החולה", "החלולה", להעניק לשפה הישראלית המיליטנטית (אשר ישורון הוא חלק מהנוף הגלוי שלה) מרחב של גלות וירטואלית מחודשת, כדי שתוכל להמשיך לפעול את פעולתה בעולם כשפת סתרים הומה: "אין מה לדבר! / אצבע קוף / פטמה קמוטה / חומד, זה סגור / אנחנו מדברים בשפה מתה / להפיק צלילים אפשר / צלילים? כמו כלום, זאת בעיה?".

במובן מסוים הפרקטיקה הלשונית של ישורון מהדהדת את הווידוי המרגש שבו פותח חוקר הספרות האמריקאי ג'פרי הרטמן את מאמרו "המדרש כהלכה וכספרות": "המניעים שמוליכים אותי ללמוד מדרש אינם טהורים. אני שודד את התיבה האבודה ומחפש אוצר. לא לשם שמיים אני לומד, אלא כדי להחזיר קולות וסוגי פרשנות שהתיבה הזאת מלאה בהם כפי שתיבת נח מלאה בחיות". כמו הרטמן, גם ישורון "מתגנב אל בין החומות בחסות החשיכה על מנת לדלות לכל היותר רסיסים שנתלשו שלא כדין מתוך סביבה חיה". ובכן, הא לנו רסיסים תלושים שלא כדין, מעשה ישורון בשפה אשר באופן דיאלקטי הוא יורש אותה על מנת לפרוע אותה, אבל באותה מידה פורע אותה, משבש אותה ואת תחבירה על מנת לרשת אותה בצורה אבסורדית למחצה, עקומה, שכן זו עבודת השם האובססיבית שלו שייעד לעצמו, כמו נביא אחרית הולל בגולה תל אביב הנהפכת על ראשה על מנת לחורר את התאולוגיה הפוליטית של הריבונות הישראלית: "שקל תחת שקל תחת עין תחת עין תחת שן תחת שן תחת רגל תחת רגל תחת שמש תחת שמש אין חדש שמע ישמעאל אדני אלוהינו אדני אחד".

הספר פותח במוטו הלקוח מיחזקאל ג 15: "וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר ואשר (קרי: וָאֵשֵׁב) הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם". הגולה על שלל נגזרותיה היא למעשה עבודת השם של הספר הזה, אשר נצמד למילים והברות צורמות, ולכן כבר בפתיחת הספר ישורון מטה מילים משורש גל"י ושורשים דומים בצורה גרפית המזכירה את זו של תורת הספירות בקבלה: "גל, גלה, גלם / מוגלה, גלגל, לגלגל / מגילה, גלל, גולגלת / גאולה".

תל אביב של ישורון היא מרחב ממשי מיוזע של עור ועצמות, בשר ודם שבו הגבר רב האון המשובר לרסיסים פועל לכאורה את פעולתו בעולם, אבל בפועל הוא נותר "משמים בתוכו", משתומם על סביבתו הנאזלת כמו נביא האחרית שלו המשתומם, השותק, מחכה לדעת מה יהיה עליו לומר לבני עמו הגולים. יחזקאל יושב עם עמו על גדות הנהר כְּבָר, וישורון יושב משמים, בדד, מול מסך הטלוויזיה: "אני כבר בכורסא שלי / באמצע הנהר שלי / יושב בוהה בדמות / המשתקפת על מסך של טלוויזיה מקולקלת". לצד היותה עיר ממשית־ספרותית, העיר עוברת טרנספורמציית דאדא אלכימית בשפת קודש עתיקה, כך שהיא הופכת להיות מרחב־מילה ("טבול את העצם בְשֵם / עד שהשם יהלום / כשהשם יהלום בעצם / הלשון תהיה לטיפה"), מרחב שפה קדומה המתקיימת בעבר הארכאי של היודו־ישראלי בן הזמן והמקום, הישראלי המספיק לעצמו, הישראלי המספיק לא־מודע לעצמו כדי שיוכל לחיות במדרון החלקלק שעל סף חורבן במרחב השמי הישן־חדש.

תל אביב של ישורון היא גם זו של החזון ההרצליאני האלטנוילנדי, ארץ ישנה־חדשה־שטוחה, חילונית להחריד, חשופה וליברלית ומחניקה, חלום בלהות יודו־פרוטסטנטי שהתממש בלבנט: "אוגוסט אלטנולינד בבוילר / בית בושת בוער בראש / עטלף מזגזג מפיקוס לפיקוס / על אי־תנועה / בין גן מאיר למצודת זאב / אוגוסט אלטנולינד בבוילר / מחור הלוע של הפוסט קפה / מגיח איש הטוסטים / לא הולך, זורק רגליים / לא נושם, גונב אויר / אין על מה להישען / אלא על תחביר". אבל תל אביב של ישורון היא גם זו של החזון היחזקאלי, הנביא בן המאה השישית לפנה"ס, נביא הפורענות שלפני חורבן בית המקדש ונביא הנחמה שלאחר החורבן, אשר מקום מגוריו בבבל היה תל אביב, מעין עיר אשר בה ישבו חלק גדול מגולי יהודה.

ההברקה של הספר היא הפיכת "הבועה תל אביב" – אותה טריטוריה חילונית, ליברלית־ליברטרית פגיעה, המנותקת בגאווה משאר המדינה ומתחפרת בתוך המבנים הנרקיסיסטיים של עצמה – ל"גולה תל אביב". קסמו של הספר טמון ביכולתו של ישורון להנדיד את "הגולה" כמסמן־על של קיום יהודי היברידי לתל אביב, תחת זאת שהקוסמופוליטן התל אביבי המצוי ייצא את עצמו כפליט אקסלוסיבי לגולה מזרח־ברלין, לגולה ורשה וכו'. אצל ישורון הבועה תל אביב מתברלנת, כלומר הופכת להיות הגולה תל אביב, שכן דווקא מכיוון שהיא בועה היא יכולה להכיל בתוכה גלות; הריק הבועתי שלה נכון להרות בקרבה את הגלות, שכן ירושלים מלאה עד לזרא בסינדרומים בועתיים משלה – ירושלים של מעלה ומטה – ומלכתחילה רוויה בשפה אפוקליפטית קדושה.

בפעולת השפה שלו ישורון משית את הגולה על המרחב הישראלי, אשר הופך להיות מרחב הגלות בתוך מרחב ריבוני לא־גלותי. בעודו מעניק לתל אביב מעמד של גלות וגולה כתנועה בשפה, כלומר כשפה הגולה מעצמה, ישורון מצעיד את המסמן תל אביב צעד רדיקלי קדימה: הוא גם מחורר את הביקורת על תל אביב כבירת הליברל־קפיטליזם ("הבועה תל אביב") וגם מרוקן את הריבונות היהודית מתוכנה הלאומי, בעודו מעמיד את "הגולה תל אביב" כמקום של ערגה טקסטואלית יהודית א־ריבונית, אבל גם כמקום ממשי במרחב השמי החדש־ישן. באופן פרדוקסלי הגלות הווירטואלית הופכת להיות משכן: "ואני יושב בגולה תל אביב / תל אביב המתוקה שלי שתמיד זורמת…".

 

עידן צבעוני (1964) הוא סופר, מבקר ספרות ועורך הוצאת רסלינג. פרסם את המסה "שדות תעופה או נוסטלגיה לעתיד", בתוך הספר "חללים, שדות תעופה, קניון" (רסלינג, 2004). ערך, בשיתוף עם יצחק בנימיני, את אסופת המאמרים "עבד, התענגות אדון: על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" (רסלינג, 2003). ספרו "רפאים בכל מקום" ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות (2017); "הרשתית" ראה אור לאחרונה בהוצאת אפיק (2019).

 

 

מרחב ישורון, "הגולה תל אביב", הוצאה עצמית, 2018

 

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאיר־פוטשניק על "מחצית חביוני" מאת שני פוקר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו