.
חולצה ורודה
תמר וייס־גבאי
.
כשהרמתי את מבטי מכוס הפלסטיק הנוטפת קצף בירה, לרגע לא ראיתי את עידו, וליבי רחב, ממש כמו בביטוי, רחב: הנה הוא עצמאי! ומיד התכווץ – אולי רץ לחניה שליד החורשה ונדרס? אבל מבט נוסף גילה לי אותו, רק קצת שמאלה מהנקודה שבה היה קודם, ועדיין הולך אחרי גדי.
נזכרתי למלמל תודה לאבא של יעלה, אבל הוא כבר פנה עם בקבוק הבירה למזוג בחיוך חנפני לסייעת עינת. לגמתי משהו מהקצף והבנתי שאני עדיין עומד דרוך עם תיק־הדינוזאור על הגב. חיפשתי זווית ישיבה סבירה על הסלע העקמומי שלידי, והנחתי את התיק של עידו על האדמה המכוסה מחטי אורן. האימהות של עופרי וטליה, שישבו על הסלע משמאל, הפסיקו לרגע לדבר, וחייכו אליי, ואז המשיכו בקולות נמוכים. חזרתי לתצפת.
האוויר החם מעל למדורה טשטש את פניו הרחבים של עידו כשפסע אחרי גדי הלוך ושוב מעברה השני. גדי זרק מקלות אל האש, חיפש ענפים קטנים מתחת לעצים, התקרב למדורה כדי להשליך לתוכה והתרחק כדי להביא עוד, ועידו עקב אחריו. עידו לא הרים מקלות ולא זרק אותם אל האש, רק הלך מוכנית באשר הלך גדי. אבל האור הכתמתם נתן לפניו את החיוניות שלא הייתה בתנועותיו. הוא לא מכוער, הילד שלי, חשבתי, אם יסתכלו עליו עכשיו, לא ממש עכשיו, אחר כך, כשיפסיק סתם ללכת אחרי גדי. אף אחד לא הסתכל, וכאילו הוא מתוכנת רק לכך, המשיך להזדנב אחרי גדי, הילד היחיד שהוא כבר מכיר בגן כי סידרנו שייפגשו בחופשת הקיץ, ושבינתיים רק פעם אחת באותו ערב אמר לו תפסיק ללכת אחריי. תבורך גדי, חשבתי, אבל אל תרוץ קרוב מדי לאש, אמא שלך תעצור אותך ולא תרשה יותר בכלל, וזהו, הנה היא לוקחת אותך לרחוץ ידיים מהמקלות, ועכשיו הילד שלי שוב אבוד, שתול שם מעבר למדורה, עידו אני כאן, כאן, אלוהים אדירים למה שום דבר לא יכול להסתדר, הזדמנות קטנה למשהו טוב. עידו בא אליי שמוט ואטום ובפעם העשירית מאז שהגענו ביקש שנלך הביתה. השעה הייתה חמש וחצי. אנחנו פה רק שלושת רבעי שעה. מעט מדי.
חשבתי מהר. "אבל עוד מעט יהיה מרשמלו, חמוד."
"טוב, אז עכשיו מרשמיוֹ. וניקח אותו הביתה." אמר בפה סגור היטב, שפתיים משוכות בקשת מטה, אימוג'י של ילד עצוב.
"עוד מעט, תכף הגננת סילביה תחלק."
"תגיד יָה עכשיו," הוא נשען עליי, "וניקח הביתה. תגיד יָה."
"נראה, נראה, נראה, מי יושב יפה?" עינת היא שהתחילה לפזם בקול מתיילד, עליז ובוטח, וכמה הורים הצטרפו, משועשעים ושבעי רצון: "נראה, נראה, נראה, מי יושב יפה?"
"הביתה." עידו היה על סף דמעות.
"עוד מעט. בוא, ישירו שירים," הבטחתי, והתיישבתי, אבא יחיד בין עשרים וחמישה ילדים, כמו כל בוקר בגן, במעגל, מושיב עליי את עידו.
"אז אֶת רוֹדִי," הוא ביקש, וקיבל מתיק הדינוזאור את רוֹדִי שלו, חולצה ורודה ישנה של שרית, והצמיד אותה ללחי העגולה שלו.
"הוא מאוד עייף," התנצלתי בפני אף אחד.
לא שרו שירים אלא חילקו חצי פיתה עם חומוס ומלפפון. עידו חיכה במתח לתורו. "ו…לעידו המתוק שלנו!" הגיעה אליו סילביה והושיטה לו חצי פיתה, והוא הסמיק ולקח. דרך גבו הרגשתי את התקווה מפרפרת, וידעתי שאני שותף לתרמית הזאת ("ועכשיו לטליה המתוקה שלנו!…"). אבל הרעב עשה את שלו והוא שקע בפיתה.
"אבא זה חג?" הוא שאל פתאום, רגוע, פנוי לחשוב.
"לא, חמוד, זה רק פיקניק עם מדורה. עם כל החברים מהגן. סתם להתחבר ולשחק יחד, ולהכיר את הילדים שעוד לא הכרת," הסברתי מדי. "וגם לכבוד הסתיו," הנמכתי. שנת הלימודים אמנם התחילה רק לפני חודש אבל מאז כבר הספיקו ללמוד על הסתיו, אספו והדביקו עלים. לפחות כל הילדים שכבר שיתפו פעולה, כל הילדים שהתרגלו כבר לגן, כל הילדים חוץ מעידו. עכשיו כל הילדים דקלמו כשהושיטו יד לקבל מרשמלו ורוד או צהוב או לבן "מה שיוצא אני מרוצה". אבל עידו לחש שהוא רוצה ורוד.
הורים אחדים חגו סביב המעגל, אולי משחרים כמוני לטרף שאריות הפיתות של הילדים. סילביה התחילה לספר על תוכנית הלימוד של הגן לחורף. הם ילמדו על מים וחשיבותם בארצנו. וכמובן יחוו מים במגוון דרכים.
"אבא, הביתה," אמר עידו, שגמר את הפיתה והמרשמלו.
אבל כולם יראו אותנו, אנחנו באמצע המעגל, וזה לא לטובתנו עידו. סילביה לא צריכה לראות אותי לוקח אותך הביתה ("לפעמים אני לא יודעת למי יותר קשה, לך או לו"), הם צריכים לראות אותך נשאר לשבת במעגל, בלעדיי. איך, איך כל הילדים האלה יושבים בשלווה לבדם, מחטטים במקלות באדמה, עושים פרצופים אחד לשני? איך מגיעים לזה?
"רוצה עוד חצי פיתה?"
"יש?"
"אני אבדוק אם יש, שב רגע כאן."
"יוֹ, אבא! ביחד!"
"לא, שב, אני כבר בא."
"אבא!"
"כבר בא."
השקית הלבנה הגדולה של הפיתות הייתה אצל עינת, שבישלה על גזייה תה צמחים לַמבוגרים. אבל היא קודם כול חיטטה לאיטה בשקיות האחרות, חיפשה בשבילי חומוס: "איך הוא השתחרר, אה? ראיתי אותו מתרוצץ ליד המדורה, חמוד כזה!" טלטלה את הצמה שלה מעל לכתפיות הסרבל, מגניבה כל כך.
"כן, קצת השתחרר…"
היא המשיכה לחפש בנחת. "ילדים, רק תן להם טבע."
"את יודעת מה, שיהיה בלי חומוס. רק פיתה, אם אפשר – –"
אבל זעקות איומות כבר קרעו את הערב. חטפתי את הפיתה והחשתי צעדים: כל הילדים צוידו בבקבוקים והשפריצו על המדורה וזה על זה בצהלות.
"אבא…" אספתי אליי את עידו רטוב ומבועת, בקבוק פלסטיק חדש וסגור ביד שלו.
סילביה באה לקראתנו בחיוך: "או, עידו, לא פתחו לך את הבקבוק? הנה סילביה תפתח."
"יוֹ! יוֹ רוצה," הוא טמן ראש בתוכי.
היא רכנה אליו, לתוך כתפי, "רק משפריצים, חמודי… לכבוד הסתיו, שיבוא גשם… רק בצחוק…"
"כן, הוא כנראה פשוט קצת נרטב… רק רגע," חייכתי בשפתיים סגורות ("כשאתה לחוץ אתה משדר את זה לילד, ילדים קולטים הכול") והתרחקתי עם עידו על הידיים אל בין צללי האורנים, כמעט מועד על אבן, עיניי מסומאות. ואז הוא פרץ בבת אחת בבכי הגדול שלו.
העגלה היטלטלה בשביל העפר היוצא מן החורשה ועידו הגביר את הבכי עם כל טלטול. אידיוטים אידיוטים אידיוטים אידיוטים. בכה רטיבות, בכה רעש, בכה עולם דפוק.
בתיק הדינוזאור יש לפחות מכנסיים להחלפה. עצרתי את העגלה ביציאה מהחורשה, על המדרכה, ומחיתי עיניים באגרוף לפני שהקפתי אותה ורכנתי אליו. "בוא נחליף למשהו יבש." בכי ונפנופי מחאה.
שחררתי את מעצור העגלה והמשכתי ללכת, מזכיר לעצמי שלוש וחצי שנות ניסיון: בכי כזה אין טעם לנסות להרגיע לפני שיזרום קצת. אבל אחר כך כן לנסות הסחות דעת. לשים לב, לא לעבור את הנקודה, כי אם מפספסים את השלב המתאים להסחה, הבכי רק גובר ונעשה היסטרי ומשם קשה לחזור. פעם אחת ניסינו לעבור את הסף הזה באופן יזום, אנשים שבטעות שיתפנו אותם אמרו שזה חשוב, ונתַנּו לו לבכות ולבכות והוא צרח שלוש שעות. אבל הוא היה בן שנה ושמונה ולעולם לא יזכור. רק בי זה נשאר כמו סימן צריבת סיגריה על אסלת פלסטיק לבנה. יצאנו מהחורשה מול בית המצורעים הישן, המוקף חומה, ופנינו אל הרחובות היורדים אל השכונה. ברחוב הצר והישר ליוו אותנו הבכי המר ומודעות האבל הישנות, מרוטות כבר, על אביו של ראש הממשלה, שהיה גר כאן, קצת הלאה. שם, בבית ההוא, מבקר עדיין מדי פעם היתום, ראש הממשלה. אבל הוא כבר גדל והיה לאיש חזק, כמו אביו. בקיץ, כשהספידו, סיפרו בהתפעלות בכלי התקשורת איך הגיב האב באיפוק למות בנו השני בקרב.
עידו בכה בלי הרף. לרגע חשבתי לרדת אל פינת החי שבשביל הצדדי ולהציע לו לעצור להתבונן בגדיים, אבל התאפקתי, יודע שסירוב רק יצית שוב את ההתפרצות שבינתיים הפכה ליפחות קבועות. בסוף הרחוב, קרוב לבית ההוא, שאיש לא הוריד ממנו עדיין את מודעת האבל הגדולה, מאבטחים שרבבו מבט נוקב ממכוניות שרד אל בכיו הבלתי פוסק של עידו ודיווחו עלינו במכשירי קשר חבויים בצווארון חולצתם.
בלית ברירה ניסיתי:
"די עידו. הכול בסדר. רוצה עכשיו את הפיתה?"
"יוֹ."
"רוצה לשתות?"
"יוֹ. רוצה רוֹדִי."
עצרתי באחת, הוא גלש קדימה בגלל הבלימה והשמיע יבבה נוספת, שונה.
רוֹדִי.
אוף.
רגע, אולי בכל זאת בתיק הדינוזאור.
לא.
לא בתיק.
ליד המעגל. בעפר. ברטיבות.
"אבאאא, רוֹדִי!"
"עידו, כנראה השארנו אותה. נצטרך לחזור."
"יוֹ!! יוֹ!! יוֹ יָחזור. אתה תֶיֶך."
"אני מצטער מאוד, חמוד."
אלוהים כמה שאני מצטער.
סיבוב פרסה והתחלתי לרוץ, לעיני המאבטחים החשדניים, דוחף את העגלה בעלייה, ורץ, ורץ, ורץ. רוֹדִי בבקשה חכי לנו! כבר מתחיל להחשיך, נצטרך למצוא את החולצה בלי הרבה אור. אם הם בכלל עדיין שם. בעצם מה צריך אותם שם, עדיף שלא יהיו. רץ רץ רץ. אבל אם הלכו אולי הזיזו אותה או זרקו או. רצתי בכל הכוח, בכיו של עידו כמו מטחים מעל ראשי, "יורים עליך יורים עליך" היה המ"מ צועק וזורק עליי אבנים קטנות ואני זחלתי מהר יותר משחשבתי שאני מסוגל. לרוץ לרוץ, בכל הכוח, ולקלוט שגם אם לא ארכון קדימה בשרירים מאומצים, וגם אם אנשום מדי פעם, אהיה מהיר באותה מידה, ובכל זאת. רוֹדִי שלו, איזו שטות איומה, כבר שנתיים אנחנו פוחדים־חצי־בצחוק מהרגע הזה, היה ברור שפעם אחת זה יקרה. אבל למה דווקא עכשיו, למה עם הגן, למה הכול מסתבך. שטויות, הנה היא תכף כאן, ונחזור הביתה ולישון. ומחר גן. ובסוף הוא יתרגל.
"תכף נגיע, חמוד," התנשפתי. החורשה התגלתה לעינינו מאחורי העיקול, יפה פחות משהייתה בשעת השקיעה, כשהתגלתה לעינינו כשבאנו נרגשים ומצפים למדורה, מקווים. עכשיו אפורה ומאובקת. דהרתי פנימה, מטלטל את עידו בעגלה על האבנים. לרגע לא בכיוון המדורה שהייתה, אלא לעבר חבורה אחרת שעמדה במפלס גבוה יותר. צלליות של דמויות נעות, מתכנסות יחד. אבל מיד הבנתי וסטיתי בבהלה. בילדותי היו מספרים שהמצורעים יוצאים בשעות הערב מבית המצורעים הסמוך, לחגוג בחסות החשכה סביב מדורות בחורשה. אבל בית המצורעים לא פעיל כבר שנים, עכשיו זו סתם מרפאה ואלה סתם אנשים. התקרבנו אל מקום מדורת הגן שכובתה. שם נראתה רק דמות אחת, ובשעה הדהויה הזאת לא היה אפשר לזהות מי היא. אולי סילביה.
הבכי נחלש, עידו נעשה דרוך, גופו נמתח מעט קדימה, עיניו תרות אחרי רוֹדִי, נחמתו, שלו, שלו, תמיד, יותר מאביו ואמו.
אבנים מפוחמות, מלפפון חמוץ דרוס אחד. אחרון הילדים, עופרי, השתין על רמץ המדורה בהכוונתה של אמא שלו. דעתו של עידו הוסחה והוא רק הביט ומשך באפו.
סימנתי בתנועות שפתיים וזרוע: מצאתם כאן משהו? פה, על האדמה?
אמא של עופרי החזירה מבט שואל.
אותתי 'לא חשוב' והקפתי את המדורה סביב־סביב, מוביל את עידו בעגלה. כלום.
אבל זה דווקא אומר שמישהו לקח אותה בכוונה. אולי שמר עליה בשבילנו, סילביה מכירה את רוֹדִי, גם עינת. או שזרקו בטעות, אבל יגידו לי איפה שקית הזבל ומיד אוציא אותה. אבל ודאי לא זרקו. אני אתקשר לסילביה.
"אתה מחפש משהו?"
"סילביה הלכה מזמן?"
"לא, היא עוד כאן, רק הלכה לשירותים, בבית המצורעים."
"היא אמרה שתחזור לכאן?"
"מממ, לא יודעת. עופריקי, סיימת? בוא, הולכים."
"אבא, איפה רוֹדִי?"
"בטח סילביה לקחה אותה, הנה, נלך להביא."
"יוֹ, יוֹ סיביה יָקחה!"
"לא, רק בטעות. הנה, נלך להביא."
עידו היה נפוח ומותש מבכי, ואולי אפילו היה נרדם בעגלה – דבר נדיר – אילו יכול היה למשש את רוֹדִי הרכה בלחיו.
דהרתי לעבר בית המצורעים. בילדותי לא העזתי אפילו ללכת על המדרכה הזו, וגם כמבוגר נהגתי לעבור למדרכה ממול, מין הרגל. ועכשיו ניגשתי אל השער הראשי הרחב, שדרכו היו נכנסות הכרכרות. הוא היה נעול. בעצם הוא תמיד נעול. איך נכנסים? נזכרתי בעוד כניסה, מסביב. דלת ברזל קטנה, ירוקה. הנה: מרפאות חוץ, משרד הבריאות, שעות הפתיחה. נגמרו לפני חמש דקות. אבל הדלת נפתחה בקלות בדחיפת כתף, ואפילו לא חרקה. נורא פשוט להיכנס.
חצר פרא עצומה, לא רואים את סופה. פעם הייתה בוסתן לחולים שגרו פה, שחיו פה יומם וליל, ולא הורשו לראות פני איש. רק זה עם זה, מצורעים עם מצורעים. רימונים כבדים ומפוצחים כופפו את הענפים מעלינו, הנעליים שלי מעכו חרובים בשלים מדי ואת העשבים הגבוהים שעלו בין מרצפות האבן הישנות. והיה שקט גדול. וחושך. לא יכולתי לראות אם מישהו נמצא מאחורי צללי העצים. השביל המרוצף הוביל אל הבניין הנטוש למחצה שיש בו פאר ופשטות. השארתי לרגע את העגלה בתחתית גרם מדרגות כפול, מקושת, ועליתי בו אל דלת נעולה, על אף המחאות של עידו. הרמתי מבט אל גמלון העץ המעוטר שמעל. jesus hilfe, אמרה כתובת תחתיו. מאין יבוא עזרי. אין אור בחלונות. ננסה מסביב.
"אבא, יוֹ פֹה, יוֹ פֹה," הצליח עידו לומר, קולו נקטע בשאריות התייפחות.
"כן, אבל סילביה פה, בשירותים. רגע."
רוח סתיו קרירה צמררה אותי וענפים שלא ראיתי חבטו במצחי. אבל הנה, מעבר לעיקול השביל, שלט, חדש, בפונט חסר חן, לא שייך: שירותים. חץ לשמאל. להקיף את הבניין. אבל אין כאן אף אחד. והנה הדלת. ופס אור מתחת. ושקט. דפקתי עליה וקול הדפיקה הדהד מקצה החצר העצומה ועד סופה. ואז נזכרתי בשמועות על כך שכמה מן המצורעים נקברו בחצר הזאת.
"סליחה?" קראתי.
אין תשובה.
"סילביה?"
פתחתי את הדלת. אסלה וריח חיטוי חריף. לרגע עוד הספקתי לחשוב על ידו של המצורע שנגעה לפניי בידית הדלת, ואם מתים מצרעת, כמה נורא זה יהיה לעידו, כאילו זה מה שחסר לו; ילד אחר, שנקשר פחות, היה מתגבר, אבל עידו לא יתאושש לעולם – ואז – בעצם אז, מותי יהיה הישועה שלו, ההצלה שלו, היחידה, כי סוף־סוף תמיד יבינו אותו, לעולם לא ישפטו עוד את הרגישות היתרה שלו, הוא איבד אבא, כמה נורא, והוא גדל בלי מודל גברי, הכול ירגישו צורך לאהוב אותו במיוחד ויתנו לו את תשומת הלב האישית שחסרה לו, והוא יפרח, ממש יפרח, זה כל מה שהוא צריך, אז למה הם לא מוכנים לעשות את זה בלי שאמות, אבל כעבור עוד שנייה עידו הבין את משמעות האסלה הריקה, שאולי לרגע חשב (כמוני) למצוא את סילביה יושבת עליה, ופרץ בזעקת ייאוש איומה של מי שאיבד יותר מאבא, איבד את רוֹדִי, היחידה שהייתה שלו תמיד תמיד וללא תנאי.
חייגתי.
"סילביה? היי. כן, לא, הוא בסדר, היה נורא נחמד. אה… את עוד באזור חורשת הירח אולי? לא, פשוט… אולי ראית את הסמרטוט הזה שעידו מסתובב איתו? לא, ורוד. כן, השמיכה! כן, חולצה – לא משנה, זה בסדר. את חושבת שיש סיכוי שהיא לקחה? יופי, מה הטלפון שלה?" עידו ששש, זה כדי למצוא את רוֹדִי, "תודה, סילביה, ממש תודה."
"עידו, רוֹדִי אצל הגננת עינת. תכף נתקשר אליה."
לחצתי. המספר לא זמין. מה עושים מה עושים מה עושים מה עושים. מה. שוב. לא זמין.
"סילביה, סליחה, עינת לא עונה. את יודעת לאן היא הלכה? לא, לא, סליחה, ברור. רק חשבתי. כן, אני אגיד לו. תודה." החולצה כנראה אצל עינת והוא יקבל אותה מחר מיד בבוקר. בטח.
"איפה… עינת?" הוא פלט בין היפחות.
"בבית שלה. או בגן. אני אלך לשם להביא לך."
"עכשיו."
"כן. אבל בדרך נעצור בבית ואם אמא כבר שם היא תשמור עליך עד שאני אבוא."
חשבתי שהוא יהיה מטושטש ועייף מהבכי, אבל הוא בכה שוב, כמעט בלי אוויר.
איפה דלת הברזל הירוקה? הנה. לחצתי על הידית ודחפתי.
ודחפתי.
והיא לא נפתחה.
שעות הפתיחה כבר עברו. אנחנו נישאר פה הלילה. עידו ואני בבית המצורעים. אנחנו נישאר פה תמיד. ולא נלך לגן. אף פעם. ולא נלך לשום מקום ודי. ניערתי את הדלת, עוד פעם אחת. אה, פשוט צריך למשוך.
התחלתי לרוץ בקור, רצתי לקול הבכי, אל רוֹדִי, כאילו יש עוד תקווה. טסתי במורד אותם רחובות, בחושך. הגדיים בפינת החי התכרבלו לצד אמותיהם לשנת לילה, ולראש הממשלה כבר לא היו אמא או אבא להתכרבל לצידם, רק מאבטחים. בכיתי ורצתי.
רק בתחילת הרחוב שלנו הסדרתי נשימה והתקשרתי. "שריתי, חזרת? תרדי רגע למטה, אני תכף מביא את עידו וקופץ להביא את רוֹדִי, שכחנו אותה. אני חושב שאני יודע איפה. כן, הרוב היה נחמד," הגברתי קול, "נספר לך אחר כך."
נזכרתי שעידו עדיין רטוב. אבל אולי התייבש, לא העזתי לבדוק. כמעט מגיעים.
שרית כבר חיכתה למטה. היא הכתיפה את תיק הדינוזאור ועידו הניח לה להרים אותו כמו בובת סמרטוט. נשקה לי חטופות, מוטרדת, יופייה כמעט לא מורגש כשהיא במשקפים ושיער אסוף. אבל זו שרית שמבינה ויודעת.
"בוא חמודי, נאכל ואבא יחזור."
"כבר אכַיְתי חצי פיתה," הוא אמר בקול רועד.
"וואו! נתנו לכם פיתה!! איזה כיף… חצי שלם? בוא ניתן לך חצי נשיקה, והנה עוד חצי," העיפה אליי חיוך.
הם עלו במדרגות המוארות ואני נשמתי עמוקות ועמדתי לרגע.
ואז הכנסתי את העגלה למחסן.
מה עכשיו. לא היה לי מושג איפה עינת גרה. אבל בראשי היא עמדה עכשיו בחדר סטודנטיאלי ומדדה בפני מישהו, חצי בצחוק, את החולצה המהוהה שהייתה של שרית, מניחה אותה מעל לסרבל שהיא לובשת ומסתובבת אנה ואנה בתנועות דוגמנית לועגות, והמחשבה עוררה בי גועל ומבוכה, גועל ומבוכה בחולצה שלנו, של שרית, של עידו, שלי. יצאתי לחצר החשוכה והמוזנחת של הבניין. התרחקתי קצת מחלונות השכנים בקומה הראשונה והתקשרתי לעינת. ופתאום היא ענתה. והבנתי שהכול יסתדר ודי. פשוט.
חולצה ישנה? אה, זאת… (זאת שכבר הייתם צריכים לגמול ממנה את הילד מזמן כי היא מונעת ממנו להשתחרר, להשתתף.) היא לא יודעת, היא תבדוק, רגע, יש לה שם בשקית כמה דברים שמצאה. דקה (אני אבדוק לאט־לאט ואתה תפנים שאין לחץ). נראה לה שיש שם שני סוודרים, ו… אולי זה זה? ורוד בהיר? כן. יופי. אין לה בעיה. היא תביא את זה מחר לגן. בכיף. מה שלום עידו המתוק, הוא נהנה מהקומזיץ?
לקבל את זה הלילה? היא לא יודעת… (מה נפלת עליי עכשיו, אבא היסטרי. אבל אנסה להמתיק קול.) בעצם היא יכולה לשים את זה בדרך הביתה על השער של הגן, כדי שאני אוכל לקחת.
אני יכול לקפוץ לאן שאת נמצאת ולקחת את זה, שלא תטרחי, ניסיתי.
לא, זה בסדר, הגן ממש בדרך שלה, היא פה ברחוב הראשי, בבית קפה, ומשם תלך הביתה. היא שומעת שזה דחוף לי (ואתה משדר את זה לילד), אז היא תנסה כמה שיותר מהר.
תודה עינת, ממש תודה! פשוט זה – –
בכיף, ניתקה.
גן סילביה היה מול הבית. ממש כך. שנים גרתי מולו, עוד לפני ששרית עברה לגור איתי, עוד לפני שנולד עידו, עוד לפני שנתתי את דעתי על קיומו מול ביתנו ועל היתרונות שאולי טמונים בכך.
כנראה תמיד בשעות הבוקר עלו שוועות הילדים הנקרעים מעל הוריהם והגיעו אל הדירה, אבל אני לא שמעתי, אולי מיהרתי לעבודה, ובשישי ישנתי בלי הפרעה. מה ידעתי אז.
חציתי את הכביש ועמדתי ליד השער. הגן עכשיו היה אפל, אבל בכי פנטום של עידו היה מונח בחצר, בין המתקנים, כתמיד.
ועכשיו היה נדמה לי שהוא אמיתי, עולה מן הבית שלנו, ממול, עידו מעולם לא נרדם בלי למשש את רוֹדִי, וגם אם יצנח מעייפות, כשיתעורר בלילה כהרגלו ויגשש אחריה ולא ימצא אותה הוא יצווח. ואם עינת תתעכב. ומה אם תשכח, תלך ישר הביתה… חסר אונים הלכתי כה וכה על המדרכה, לא רציתי שתבוא כשאני עומד ומחכה ליד השער. נכנסתי לחצר שלנו וחיכיתי בין הצללים, קופא. בדקתי כמה דקות עברו מאז השיחה. חמש־עשרה דקות.
יצאתי ושוטטתי. בשיטוטי התקדמתי כמו גל, הולך ושב אל חוף הרחוב הראשי, הרחוב שאהבנו מאוד בראשית ימינו כזוג כי היה שכונתי ואינטימי, שלושה בתי קפה, חנות ספרים, חנות שוקולד, אבל עכשיו הפך למזללת סטייקים, מסעדות מעוצבות באדום שחור לבן לכל אורכו. שם עינת יושבת עכשיו. עדיין. חצי שעה מאז שאמרה שתמהר. ואולי בכל זאת שכחה, והלכה הביתה בדרך קיצור אחרת? שוב ושוב התחלתי לפסוע אל השדרה בנחישות, מחליט לעשות סיבוב ולהציץ, אבל החשש שבינתיים היא תניח את החולצה על השער ומישהו יחמוד אותה החזיר אותי בכל פעם על עקבותיי. השיטוטים קדימה־אחורה הלכו ונעשו עייפים ונואשים, ולכן גם נועזים יותר ויותר, עד שפרצתי נחוש לשדרה, והתחלתי לסרוק אותה לאורכה, פרוע, דרוך. יום חמישי בערב, והמון אדם גדש את המסעדות ואת בתי הקפה, מבוגרים, אוכלים, צוחקים, מתווכחים בחשיבות, אוכלים. ועלתה בדעתי כמות הטליים והעגלים המוצעים למכירה ברחוב הזה, אחרי שנשחטו הרחק מאמם, וראיתי אותם גודשים את הכביש מקצה לקצה, לכל רוחבו ואורכו, ואז נטבחים בזה אחר זה, וריח דם עמד באוויר, ובושם אנשים יוצאים בליל חמישי, ופעיות.
ופתאום ראיתי אותה. מבעד לזגוגית. יושבת ומפטפטת עם שתי חברות. צוחקת. וראיתי את השׂקית על כיסא לידה. ואת רוֹדִי מציצה ממנה בוורוד־בייבי מוכתם. ומהר הלכתי הלאה, שלא תרגיש.
ארבתי כמה דקות, עומד ליד בית קפה אחר, מקיש על לחצנים בטלפון, כאילו עסוק. חלפתי שוב על פני הזגוגית, לכיוון השני. עינת צחקה. ורוֹדִי הייתה שם. זה מטופש, מטופש כל כך. רק איכנס ואקח. אה, איזה קטע, את כאן, בדיוק נכנסתי לשתות משהו… ואם לא תאמין? שתחשוב מה שתחשוב. אבל אתה חשוד, אתה על הכוונת. יורים עליך, יורים עליך. והנתזים יעופו על עידו.
ופתאום עינינו נפגשו. החיוך קפא על פניה, והיא אותתה לחברה שלה. ומיד התעשתה ונופפה לי בחביבות מעושה, ויצאה אליי עם החולצה ותקעה אותה בידי.
"היי, הנה זה. היה לו קשה, אה? אבל הקושי מצמיח… תמסור לו שעינת אוהבת אותו!"
"ממש." סיננתי.
"מה?" היא החווירה.
"ממש!" אמרתי ולחיי ואוזניי בוערות.
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון." אמרה בשקט.
"שום דבר, סליחה. סתם אני…" בור התפשט בבטן שלי והתחיל לשרטט את ממדי הנזק הבלתי הפיך שגרמתי.
"לילה טוב," היא נכנסה. התיישבה מול החברה ודיברה מהר מהר ולא העיפה בי עוד מבט. אבל אני עמדתי שם עוד זמן רב, לחכות לה, לתקן, וידעתי שהיא רואה אותי ושאני מקלקל יותר ויותר, ושעידו בוכה ונרדם ובוכה וידו מגששת אחרי החמימות של רוֹדִי, אבל רוֹדִי בידי, קרה ולחה ומסריחה מבשר ומפחד.
תמר וייס־גבאי היא סופרת למבוגרים ולילדים ועורכת. ספרה האחרון לילדים, "טלי מתחת לשולחן", ראה אור ב־2019 בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. חברת מערכת המוסך.
» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "משפחה", סיפור קצר מאת יעל דין בן־עברי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
