שירה | חזר פתאום החשק לעשן

.

דבורה שטיינהרט

*

הִיא נָחֲתָה שָׁפוּף
הִיא אֲפוּפָה כָּפוּף
כְּאִלּוּ רֶגַע שָׁכְחָה
לָעוּף.
צִפּוֹר יָפָה
רַק רֶגַע עֲיֵפָה.

קָשֶׁה כָּנָף חוֹבֵט
יוֹתֵר מַכּוֹת לָשֵׂאת
הִיא מַקּוֹרָהּ מְלֵא עָפָר
מַכָּה עַל חֵטְא
צִפּוֹר יָפָה
נָפַל נוֹפָהּ

נוֹצָה חוֹלָה
בֵּיצָה כָּל הָעוֹלָם
הִיא לְחַמֵּם אֶת הָעוֹלָם לֹא
יְכוֹלָה.
צִפּוֹר יָפָה
אֲוִיר גּוּפָהּ.

נוֹשֶׁמֶת אֲשֵׁמָה
אָסוּר לוֹמַר אֶת שְׁמָהּ
הִיא מְסָרֶבֶת לְקַבֵּל מִנֹּעַם
מָה.
צִפּוֹר שְׁמוּטָה
מֵתָה מֵתָה.

*

חָזַר פִּתְאוֹם
הַחֵשֶׁק לְעַשֵּׁן
הַלֵּב הַחֲמַקְמַק מוֹשֵׁךְ
לִמְקוֹמוֹת שְׁפָלִים
חָצֵר אֲחוֹרִית שֶׁל בִּנְיַן דִּירוֹת
מִתַּחַת לְחַלּוֹן שָׁם
תִּינֹקֶת בּוֹכָה.
אוּלַי מַחְלִיפִים לָהּ חִתּוּל
מְחַמְּמִים בַּקְבּוּק
חִבּוּק, נִשּׁוּק
מְצ־מְצ…
פְּף־פְּף…
עוֹד מְצִיצָה מָרָה
רָעָה רָעָה.

*

לֹא כְּמוֹ תּוֹלַעַת
לֹא כְּמוֹ חֵץ
לֹא כְּמוֹ מַכָּה
כְּאֵד קֹר אָפֹר עוֹלֶה
כָּבֵד לֹא אוֹהֵד
אֵד בְּלִי הֵד

לֹא בַּלֵּב לֹא בַּגָּרוֹן לֹא בֶּחָזֶה
נִכְרָךְ עַל שִׁפּוּלֵי הַבֶּטֶן
לֹא מְכַרְסֵם לֹא נִנְעָץ לֹא מַפִּיל
מְכֻוָּץ, מַקְפִּיא.

לֹא כְּמוֹ תּוֹלַעַת הַסָּפֵק
לֹא כְּמוֹ חֵץ מֻרְעָל
לֹא כְּמוֹ מַכַּת אֶגְרוֹף
אֵד קֹר אָפֹר עוֹלֶה

*

הַהֲנָאָה שֶׁלִּי צִפּוֹר
רֹאשׁ־סַבָּא
נָשַׁפְתְּ עָלֶיהָ, הִיא נֶעֱלֶמֶת
תָּפַשְׂתְּ אוֹתָהּ – הִיא מִתְעַלֶּפֶת.
תָּמִיד אֲנִי צְרִיכָה לֶאֱרֹב לָהּ
לִלְכֹּד בְּהַפְתָּעָה
כְּמוֹ כֶּלֶב – זְבוּב.

*

כְּשֶׁהוּא יָמוּת אַפְלִיג
בִּסְפִינַת שַׁעֲשׁוּעִים לָאִיִּים הַקָּרִיבִּיִּים.
הַקָּרִיבִּיִּים הַלָּלוּ יְקָרְבוּנִי!
אֲבַקֵּשׁ שֶׁיִּתְּנוּ לִי קֶפְּטֶן מְבֻגָּר
מֻמְחֶה לִזְקֵנוֹת
עִם חָזֶה שָׁזוּף וּבֶגֶד־יָם סְטְרֵצִ'י
מְמֻלָּא יָפֶה.
הַמִּצְרִים הַקַּדְמוֹנִים נָהֲגוּ לְמַלֵּא אֶת מְתֵיהֶם
בְּקַשׁ וּלְבוֹנָה
שֶׁלֹּא יֵצְאוּ שְׁטוּחִים וּמַסְרִיחִים
לְהַפְלָגָתָם הָאַחֲרוֹנָה.
הַקֶּפְּטֶן שֶׁלִּי יַחְבֹּשׁ קַסְקֵט לָבָן
כְּתַכְרִיכִים
עִם עֹגֶן רָקוּם בְּצֶבַע דָּם.

דבורה שטיינהרט מתגוררת בלוס אנג'לס ומלמדת שם ספרות ולשון. תרגמה לעברית רומנים מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 57 ו־66.

.

.

אפרת בלום

חוט

אֲנִי מַתְחִילָה לִכְתֹּב מִן הַפִּנָּה הַיְּמָנִית הָעֶלְיוֹנָה
כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּכָל בֹּקֶר אֶל אוֹתוֹ חֲלוֹם.

חוֹתְלוֹת עֲנָנִים נָחוֹת לְרַגְלֵי הַמִּטָּה
וְעוֹרְקֵי תְּכֵלֶת נִמְשָׁכִים מִשִּׁדְרַת הַמַּחְבֶּרֶת.

אֲנִי מְחַכָּה לַיָּד שֶׁתַּעֲבֹר וְתִזְרַע, לָעַיִן
שֶׁתִּקְצֹר אֶת הַפְּרִי

וְעוֹקֶבֶת אַחַר צִפּוֹרֵי הַנְּיָר הַמְּבַשְּׂרוֹת
אֶת חִלּוּף הָעוֹנוֹת.

צִפּוֹר לְבָנָה נוֹחֶתֶת עַל שֻׁלְחָנִי
וְנוֹטֶלֶת חוּט תָּכֹל
אֶל קִנָּהּ.

התגלות

וְאִם הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לְךָ
שֶׁסִּפּוּר הוּא אָמַּן וִידֵאוֹ כּוֹשֵׁל שֶׁמְּחַכֶּה לָאוֹטוֹבּוּס בְּתֵל אָבִיב
אוֹ צִיּוּר בְּגִיר עַל לוּחַ זְכוּכִית
אוֹ כּוֹבַע רַחֲצָה צָהֹב,
לְרַגְלָיו נַעֲלֵי עָקֵב אֲדֻמּוֹת
וְהוּא מְחַלֵּק אֶת כָּל הַכְּפָפוֹת בָּעוֹלָם
לַזּוּגוֹת.

הָיִיתָ אוֹמֵר לִי
שֶׁהַשִּׁיר הוּא נַרְתִּיק מִשְׁקָפַיִם רָקוּם
בַּכִּיס שֶׁל אָמַּן וִידֵאוֹ בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
וְהַנָּחָשׁ הָאָדֹם שֶׁל קְלִפַּת הַתַּפּוּחַ
הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל מִתַּחַת לְסַכִּין בַּסְּתָו.
שֶׁהוּא צְרוֹר סַכִּינִים בִּמְגֵרַת הַגַּרְבַּיִם,
רֶגַע הִתְגַּלּוּת
פְּנֵי הַכַּלָּה מִתַּחַת לַהִינוּמָה
וְזוּג הָעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת מֵאַחֲרֶיהָ.

שוקו־וניל

מָה צָעַק לִי מוֹכֵר הַגְּלִידָה
בִּשְׂפַת הַמִּדְרָכוֹת שֶׁלּוֹ הַצִּבְעוֹנִית, הַמִּתְגָּרָה
כְּשֶׁחָלַפְתִּי עַל פָּנָיו בַּסִּירָה
חוֹתֶרֶת בִּרְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב
הוֹדֶפֶת בִּנְיָנִים
עֲצֵי פִיקוּס
כִּכָּרוֹת
אוֹטוֹבּוּס מָלֵא בִּנְעָרוֹת יָפוֹת
בְּתִלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה.
אוּלַי

שֶׁגּוּף אֲהוּבָתוֹ יָפֶה מִכָּל מַהֲדוּרָה דּוּ־לְשׁוֹנִית
שֶׁגַּם לוֹ הָיוּ פַּעַם אֶצְבָּעוֹת שֶׁל פְּסַנְתְּרָן
שֶׁאֱלֹהִים בָּרָא אֶת הָאָדָם בִּשְׁנֵי נִסְיוֹנוֹת
שֶׁצָּרִיךְ לְהַחְלִיט: הַיָּד
אוֹ הַפֶּרַח.

הַיּוֹם הִסְתַּדְּרוּת הַמִּלִּים בִּשְׁבִיתָה,
הָיִיתִי עוֹנָה לוֹ, אֵין עִם מִי לְדַבֵּר. אֲבָל מָחָר
אֶהְיֶה סִפְרָה בִּשְׁעוֹן הַקִּיר, מָחָר
אֶקְלַע לַלַּיְלָה אֶת צַמּוֹתָיו הַשְּׁחֹרוֹת, מָחָר
אֶרְאֶה .א..וֹ..תָ..הּ. חוֹרֶצֶת לָשׁוֹן אוֹרוֹת עַד שַׁעַר יָפוֹ – – –

אַתְּ שָׁם, הַיְּרוּשַׁלְמִית, הוּא צוֹעֵק לִי, אַתְּ שֶׁבְּלִי הַפֶּה
שֶׁטּוֹעֵם אֶת הַבְּרִיזָה וְיוֹדֵעַ שֶׁמָּחָר יִהְיֶה חַמְסִין, מָה בִּשְׁבִילֵךְ?

אפרת בלום, בעלת דוקטורט בספרות השוואתית, עוסקת בכתיבה ובתרגום, מתמקדת בשירה בשירה מודרנית, פסיכואנליזה וספרויות מהגרים. מתגוררת בניו יורק. שיריה התפרסמו בגיליונות המוסך 35 ו־55.

.

.

אורי פרסטר

מילים לניחום אהובה נוטשת

תְּנַסִּי לַעֲצֹר אֶת הַיָּד הַחוֹתֶכֶת.
תְּנַסִּי לַעֲצֹר אֶת הַיָּד בְּלִי מַגָּע.
הִיא עַל סַף הִתְפָּרְקוּת, אֲבָל רַק מִזְדַּכֶּכֶת.
הַלִּכְלוּךְ מִסָּבִיב נַעֲשָׂה בִּשְׁגָגָה.

תְּנַסִּי לְכַסּוֹת אֶת הַגּוּף הָעֵירֹם.
תְּנַסִּי לְכַסּוֹת, לַעֲטֹף בְּלִי מַגָּע.
הִיא אֵינָהּ מְעֻלֶּפֶת. זֶה רַק חִוָּרוֹן.
הִיא נָפְלָה לָרִצְפָּה, בְּקָרוֹב תֵּרָגַע.

תְּנַסִּי לְאַחוֹת חֲתָכִים בַּיָּדַיִם,
תְּנַסִּי לְאַחוֹת בְּלִי לִקְרֹא לָרוֹפֵא.
זֶה כְּלָל לֹא דִּמּוּם. זֶה לֹא דָּם, זֶה רַק מַיִם.
הַנּוֹזְלִים מַקִּיפִים אֶת גּוּפָהּ הַקּוֹפֵא.

תְּנַסִּי לַעֲזֹב בְּלִי מִלִּים שֶׁל פְּרִידָה.
תְּנַסִּי לַעֲזֹב בְּלִי לוֹמַר נְטִישָׁה.
זֶהוּ קֹר הָרִצְפָּה, זוֹ לֹא אַתְּ, הִיא תֵּדַע.
זֶה אֵינֶנּוּ חִבּוּק. זוֹ נַפְשָׁהּ הַתְּלוּשָׁה.

אורי פרסטר, ילידת 1994, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. ספרה "תני לשירה בכורה" ראה אור ב־2018 בהוצאת "הוצאה עצמית". שיריה פורסמו במוסך, בהו!, בגרנטה, בהליקון, בעיתון 77 ובבמות נוספות. ספר שיריה השני עתיד לראות אור השנה.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, מיכל מוגרבי וטלי עוקבי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן