.

יותר טוב ככה

לאה שדה

 

לא כל יום אני קמה בבוקר ויודעת בכזה ביטחון מה הכי טוב לעשות. המחשבות שלי צלולות וחדות כמו סכין. אז עכשיו אני יושבת ליד שולחן האוכל הקטן במטבח, שותה לאט מהנס קפה וכותבת הכול במחברת. היד שלי רועדת. אולי מההתרגשות. אני רוצה לכתוב את הצד שלי, את הצד שלא מעניין אותה לשמוע, ומי שיקרא יקרא. בקושי אני מדברת איתה. הרי אם אני מתחילה לדבר על עצמי, היא קמה מהכורסה ומכריזה שהגיע הזמן לחזור לאיציק ולילדים.

אתמול היא באה לבקר. פעם בשבוע, ביום רביעי בחמש, היא באה לצאת ידי חובה. בעצם רק הגוף שלה מגיע. הוא יושב על הכורסה, הפה שלה שואל אותי מה שלומי והפרצוף שלה כבר שולח מבטים אל שעון הקיר, לראות מתי יעברו עשרים הדקות שהוקצבו לי. הן עוברות לה כל כך לאט.

לא בכל ביקור אני פותחת לה את הדלת. לפעמים אני מחליטה לשתוק, לתת לה לדפוק מבחוץ ולצעוק, "אמא תפתחי לי." המילה 'אמא' שיוצאת מהפה שלה עושה לי צמרמורת נעימה. "אמא תפתחי לי," היא צועקת. אם הייתי פותחת לה, הייתי מחמיצה אותה.

אתמול קרה משהו אחר. אתמול לא ישבנו ושתקנו כרגיל. היא לא שאלה בלי שום עניין "מה שלומך?" ואני לא עניתי "מה כבר יכול להיות?". אני לא שאלתי "ואיך אצלך?" והיא לא ענתה "בסדר". לא שאלתי "ומה שלום איציק והבנים?" – "כולם בסדר," היא לא אמרה. כל זה לא קרה, לא זה ולא השתיקה שנמשכת עד שהיא קמה ואומרת "טוב אני הולכת." אתמול היא נכנסה וישר התחילה לרחרח את האוויר, הסתובבה בין החדרים ורחרחה לכל הכיוונים, כמו כלבה. "מסריח," אמרה, "יש פה ריח של פגר!" – "פגר?" שאלתי, "מה את מדברת שטויות." – "פגר. משהו פה מת." אמרה. "אולי אני הפגר?" ניסיתי להצחיק אותה, אבל היא אף פעם לא צוחקת איתי. כבד לה בלב. אני מרגישה את זה. אין לה כבר כוח לנהל את הבית חרושת הגדול הזה שקוראים לו משפחה. או אמא. כאילו מישהו ביקש את זה ממנה. ברוך השם, אני עוד הולכת על הרגליים והשכל שלי עוד עובד. היא פתחה את כל החלונות לרווחה, כאילו זה אמצע הקיץ, ונתנה לרוח מבחוץ להיכנס. נהיה לי קר. היא פתחה את הארונות בסלון, במטבח, ורחרחה, "משהו פה מת," והמשיכה כמעט בצעקה, "את לא מריחה? זה לא מפריע לך? איך את יכולה לשבת ככה?" – "לא. זה לא מפריע לי. אני לא מריחה כלום," אמרתי לה, "אבל אם זה מפריע לך את יכולה ללכת."

רציתי שהיא תסגור את החלונות ותלך, אבל היא המשיכה לחפש. "אולי יש פה עכבר שמת?" שאלה. "ואולי כדאי שתחזרי לאיציק?" עניתי לה. אחר כך היא התיישבה על הכורסה של אבא שלה ואמרה, "אני לא יכולה להשאיר אותך ככה, עם הריח הזה." – "אין פה שום ריח," אמרתי וכבר התחלתי להתעצבן עליה. אחר כך היא שתקה וכיווצה את המצח והסתכלה עליי במבט מוזר, כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה, ואמרה, "אולי הגיע הזמן לעבור לבית אבות? ישגיחו שם עלייך." – "בית אבות? בחיים לא! תלכי את לבית אבות!" אמרתי לה בחזרה. היא משכה את האצבעות שלה, אצבע־אצבע, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא חושבת מחשבות, "תראי, יעזרו לך שם, לא תהיי לבד." ואז שוב באה עלינו הזרות שיש בינינו ונהייתה כמו קיר בטון והיא כבר לא הייתה הבת שלי ולא היה 'אמא תפתחי לי'. "אני לא צריכה שאף אחד ישגיח עליי," אמרתי, "ברוך השם אני עושה הכול לבד. אירנה כבר עושה את מה שצריך. את יכולה עכשיו ללכת, עשית את שלך." שוב עלו בי הכעסים מפעם. אי אפשר לסלוח בקלות על מה שהיה. אבא שלה כן היה מוכן לסלוח. כשכבר ידע שזה הסוף, שהוא חולה מאוד, הוא אמר לי, "בואי נוותר על הכבוד שלנו ונתקשר אליה? נשכח את מה שהיה." אבא שלה היה איש קשה. עקשן. ודווקא הוא – המחלה עשתה אותו כזה צמר גפן רך. כאן אני הייתי צריכה להזכיר לו, "אפילו לחתונה שלה היא לא הזמינה אותנו. כבר שכחת?" פה הוא השתתק. הוא נזכר שעל זה באמת אי אפשר לסלוח. אולי רק למעלה בשמיים יסלחו לה. לאף אחד לא סיפרתי איך אבא שלה ואני נסענו לאולם שם, באמצע השדות, הקוצים, על יד הקיבוץ הזה שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לו, איך הצצנו דרך השיחים, כמו גנבים הצצנו. איזה חום היה באותו ערב. כמה הזענו. רק רצינו לראות עם מי התחתנה, מי החתן ומי המשפחה שהסכימו לקחת אותה. אבא שלה בשום אופן לא רצה לבוא. הוא לא רצה לראות אותה. מבחינתו היא כבר לא הייתה הבת שלו. אני זאת שמשכתי אותו כמעט בכוח לבוא, "פעם אחרונה שנראה אותה וזהו. רק נראה עם מי התחתנה ונלך." גם אני לא רציתי לבוא, פחדתי שמישהו שאנחנו מכירים יראה אותנו שם, מציצים. הסתתרנו במגרש החנייה, במקום שאפשר היה לראות את החופה, והצצנו עליה. אבא שלה מסכן, התבייש. אני לא. שהיא תתבייש. כשהסתכלנו ככה עליה, דמיינתי את עצמי מתפרצת אל החופה ואומרת עליה משהו שישב לי בבטן, שככה לא מתנהגים, ואחר כך היינו הולכים משם בלי להסתכל אחורה. לא עשינו לה את זה. לא אמרנו כלום. אנחנו פחדנים. אבא שלה אמר לי, "שלא תעזי. תעזבי אותה." היא חייכה כל החופה, ונישקה את האורחים שאת אף אחד מהם לא הכרנו. גם את ההורים שלו היא נישקה כאילו הם הבטיחו להחליף אותנו ולהיות ההורים החדשים שלה. איציק עמד לידה וחייך. הוא נראה לנו דווקא בחור טוב. גם המשפחה שלו. הם עוד לא יודעים כלום על מה שייפול עליהם, על ההתפרצויות שלה, על ההיעלמויות, על השנאה הגדולה שיש בתוכה.

בדרך חזרה הביתה הרגשתי הקלה. לא דיברנו אף מילה אבל שנינו חשבנו את אותו הדבר: סוף־סוף מישהו לקח אותה, מישהו אחר יסבול אותה, המלאכה שלנו נגמרה. אחר כך המשכנו לשתוק גם בבית. על מה כבר נשאר לדבר? עד שדיברנו זה לקח שבועות. אצלנו במשפחה דיבור זה מצרך נדיר. לא כל כך יודעים איך להשתמש בו. ואז אבא שלה חלה. מחלה קשה. אצלו כל דבר זה קשה. יסודי. גם המחלה שלו.

אירנה הודיעה לה על אבא שלה. כבר במשפט הראשון שאמרה לי בטלפון הייתה כועסת. כמו תמיד. "למה לא סיפרת לי על אבא?" היא שאלה. "מה יש לספר על אבא? נפטר! מת! ינוח על משכבו בשלום." – "כן אבל למה לא סיפרת לי?" התעקשה. לא רציתי להגיד לה שהיא כבר לא הייתה בת שלו, שהיא הביאה עליו את המחלה. פחדתי שהיא תוציא עליי מילים לא יפות מהפה שלה.

כשהייתה נערה, או מתבגרת, או איך שקוראים לזה היום, הייתה צועקת עליי "פסיכית, טיפשה". בשנאה. ומה כבר עשיתי לה? ומה, אני חברה שלה? ככה מדברים לאמא? הפה שלה והעיניים שלה שרפו אותי בשנאה שלהן. פחדתי שהשכנים ישמעו אותה ואמרתי לה בחזרה, "תשתקי משוגעת". אמרתי את זה עוד פעם ועוד פעם, "משוגעת אחת, משוגעת", עד שהשתתקה. אחר כך הייתה מפנה לי את הגב, יוצאת למרפסת ומסתכלת החוצה. לפעמים הייתה עומדת ככה שעות ומסתכלת, אני לא יודעת לאן, עד שריחמתי עליה ואמרתי, "בואי תיכנסי, כבר חושך, בואי תיכנסי, שהשכנים לא יחשבו שאת משונה, עומדת בחוץ בשעות כאלה." אבל היא לא ענתה. ואני כבר התחרטתי על המילים שיצאו לי קודם מהפה ודיברתי איתה כאילו כלום לא קרה, "בואי תאכלי משהו, יש לחם עם זיתים עם חמאה. את אוהבת." והיא לא הייתה עונה לי, ואז פעם אחת הסתובבה אליי ואמרה, "יום אחד את תראי, אני אחזיר לך," והפנים שלה היו כל כך רציניות כשאמרה את זה, והמבט שלה כזה מפחיד, כאילו היא רוצה לקרוע אותי לגזרים. פתאום היה נדמה לי שאני בתוך סדרה של "היפים והאמיצים" ואני סטפני והיא ברוק והיא זוממת עליי משהו, אולי לקחת לי את אריק, חחח, כל כך צחקתי מזה עד שירדו לי דמעות כל הלילה.

לפעמים אני מנסה להתלוצץ איתה. להראות לה שלא הכול כזה כבד בחיים האלה. פעם שאלתי אותה, "תגידי, למה בכלל את באה לכאן? את חושבת שתמצאי פה נפט?" רק צחקתי איתה. אבל היא ענתה לי ברצינות, "לא. אני לא חושבת שאני אמצא פה נפט," שתקה רגע, ואז אמרה, "חושבת שאולי אני אמצא פה איזו אמא." הפנים שלה היו כבדות וכועסות ורציניות. אף פעם אי אפשר לצחוק איתה.

כשהייתה עוד קטנה, אולי בת שמונה, אני לא הייתי כל כך בריאה. הייתי חלשה. עצובה. כמה היא רצתה לעזור לי. הייתה אז בן אדם אחר לגמרי. לא כמו עכשיו. הייתה מסתובבת כל היום מסביב למיטה שלי ואומרת, "אמא קומי. קומי מהמיטה. למה את ישנה כל היום?" פעם היה אכפת לה ממני. עשתה הרבה רעש. נתנה לי לשתות, הביאה לי אוכל שהשכנה בישלה, "תאכלי, שלא תמותי!" צעקה עליי. רציתי לקום אבל לא יכולתי. לא היה לי כוח. רק לישון רציתי, התפללתי שיגיע כבר הלילה וגם היא תלך לישון. שתעזוב אותי במנוחה. היא הייתה מורידה מעליי את השמיכה ושוב צועקת, "קומי, קומי!" ואני הייתי מסתובבת עם הפנים אל הקיר, דוחפת אותם בין המזרן והקיר וסותמת את האוזניים כדי לא לשמוע אותה. "תלכי מפה," לחשתי בחזרה, "תעזבי אותי." אבל היא, עם היד הקטנה שלה, הרביצה לי בראש, "קומי," אמרה, "קומי כבר." אני ממש התרגזתי ולחשתי בחזרה, "לכי מפה. ילדה רעה." החזרתי את השמיכה והעליתי אותה מעל הראש ונרדמתי. היא התרחקה וסוף־סוף היה לי שקט.

אחר כך חזר אליי הכוח, הכול בגלל הכדורים שרשם לי הדוקטור הזה, ארנשטיין אני חושבת, או ברנשטיין, הדוקטור הקוסם, בקיצור. ככה קראנו לו אבא שלה ואני. הוא אמר לי, "גברת יקרה, את צריכה לחיות בשביל הילדה הזאת. את רוצה שהיא תגדל כמוך בלי אמא? כמו שאת גדלת? בגיל שלה את היית כשזה קרה, לא? זה לא את אשמה. גם לא היא. למה שהילדה המסכנה הזאת תסבול? מה היא עשתה?"

אבל היא כבר הייתה שותקת. כאילו שכחה לדבר. ימים שלמים הייתה שותקת. כמו צל הלכה בבית, כמו חושך, כמו עכבר. ברוגז עם כל העולם. בינתיים חזר אליי ההומור שלי והייתי מנסה לעשות איתה צחוק, מספרת לה את הבדיחה ההיא, עם הבחור הרווק שרצה להכיר כלה אבל ידע להוציא מהפה רק את המילה תפוח… לא צחקה ממנה. הייתי שואלת "איך היה בבית ספר? איך עם החברים?" אבל היא רק ענתה "סתם",  או "הכול בסדר". כלום לא סיפרה לי. אני חשבתי בלב בלי טובות, גם אני אעשה איתה ברוגז, שתרגיש מה זה. הסתכלתי עליה וראיתי שבינתיים גבהה וכבר עברה אותי בגובה, שהשיער שלה התארך, שגומת החן שלה בצד ימין העמיקה, שגדלו לה הציצים. מתי הם הספיקו לגדול? עם מי הלכה לקנות חזייה? כל זה היה בזמן שישנתי?

איזו טעות עשיתי באותו יום כשחזרה מהתיכון, עשתה אז בגרויות, בקושי ראינו אותה. "קפה? תשתי קפה?" שאלתי אותה באותו יום. לקפה היא אף פעם לא סירבה. גם אני שתיתי. ככה הייתי יכולה לשבת איתה כמה דקות עד שהמשיכה הלאה לעיסוקים שלה. חזרתי עם שתי כוסות קפה. נס קפה עם חלב ושתיים סוכר בשבילי, נס קפה בלי סוכר בשבילה. "זה מקולקל!" היא צעקה פתאום וירקה את הקפה בחזרה אל הכוס, "החלב מקולקל! אל תשתי." – "מה פתאום מקולקל?" אמרתי. "תראי, אני שותה." היא רצה למטבח ופתחה את המקרר, "צריך לשפוך אותו!" צעקה משם וחזרה עם שתי שקיות החלב. שקית בכל יד. צעקה, "את נתת לי לשתות מהחלב המקולקל." – "מה פתאום?" הכחשתי מיד. "כן. תסתכלי על התאריך. זה מלפני חודש. השקית השנייה טרייה." – "לא שמתי לב," אמרתי. היא התקרבה אליי, לקחה את הקפה מהיד שלי ורחרחה. "לקפה שלך מזגת את החלב הטרי," אמרה והפרצוף שלה נהיה אדום. "מה פתאום?" – "כן. את עוד פעם משקרת לי. נתת לי חלב חמוץ." – "טוב, היה צריך לגמור את השקית," אמרתי. "אבל לך לא מזגת מהשקית שצריך לגמור." הטון שלה נהיה שקט. "שטויות. זה חלב וזה חלב. הקיבה שלך חזקה. את צעירה. לא כמוני." אחר כך היא לקחה נשימה עמוקה, לקחה את התיק שלה והלכה. חודשים לא הגיעה. שנים. לא ראינו אותה. לא התקשרה. אפשר לחשוב מה כבר עשיתי.

ובסוף התחתנה עם איציק. ואנחנו הצצנו לחתונה שלה. כמו גנבים הצצנו. ואחר כך אבא שלה מת, ואחר כך אני נפלתי, ואחר כך אירנה הגיעה ואחר כך היא התחילה לבוא אליי פעם בשבוע. ואתמול היה הריח של הפגר. ובית האבות. ואתמול היא דרשה לקבל מפתח של הדירה. ונתתי לה.

את המחברת מצאתי במגרה שלה. מחברת ישנה, ריקה, והתחלתי לכתוב בה. כל יום כתבתי משהו. אולי יום אחד היא תרצה לדעת מה כתוב. החבאתי אותה בארון מאחורי הפיג'מות כדי שאירנה לא תראה. על הכול אני כותבת. על כל מה שאני זוכרת. על כל הדברים שקרו בחיים שלי ושהיא אף פעם לא שאלה. איך זה שילדה לא שואלת את אמא שלה כלום? איך זה שהיא לא שואלת איפה הסבא והסבתא? מה קרה להם? איך גדלתי? רק מעצמה אכפת לה.

כשהיא תבוא אליי ביום רביעי הבא בחמש, היא כבר תוכל להשתמש במפתח שנתתי לה. כשהיא תיכנס, היא ישר תראה את המחברת על השולחן. הלוואי שתקרא את הכול. דף אחרי דף. כשרק התחלתי לכתוב, חלמתי שהיא גומרת לקרוא, מחבקת אותי ושואלת, "אמא, למה לא ידעתי? למה לא סיפרת לי כלום?" אבל הבוקר ידעתי שיותר טוב ככה.

.

 לאה שדה, פסיכותרפיסטית, גמלאית האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות ובעלת קליניקה פרטית.  כותבת פרוזה זה כעשור. סיפור קצר פרי עטה זכה במקום השני בתחרות פרס אלמוג 2018. הסיפור "יותר טוב ככה" – מתוך קובץ סיפורים בכתובים בשם "קפה שחור", שעתיד לראות אור בהוצאת מטר.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ילדה שאולה", סיפור מאת מוריה רוזנבלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יומן אשפוז עם תמונות (וקצת חום)

חוה ראוכר

.

6 ביוני 2020

שלוש לפנות בוקר, אני יוצאת מהסינוס אל פרפור פרוזדורים. הפרעות קצב, דופק מהיר, הפסקות בקצב הלב, חושך בעיניים, קצת חום. במיון דנים אותי למחלקת חשודים בקורונה. אני נכנסת לבד, עם בקבוק מים קטן, לאולם ענק מחולק בווילונות לחללים של ארבעה מ"ר. כל חשוד מוחזק בבידוד. אני מקבלת מיטה צרה. ליד המיטה פח אשפה לבן גדול. אפשר להניח עליו את בקבוק המים. אני מנסה להתרגל לאור הנאון החזק, לטפטוף האינפוזיה ביד שמאל, לצפצופים החזקים של המוניטור בצד ימין. המוניטור העתיק מקרטע, משמיע מדי פעם אזעקות, מהבהב באורות אדומים. האחות בשולחן הפיקוח שואלת בתדירות מונוטונית, "חוה מה כתוב שם?". בתא ממול אישה מבוגרת מחרחרת מתחת למסכת חמצן. שתי אחיות ניגשות אליה, הופכות אותה מצד אל צד. אחת מהן, צעירה מאוד, אומרת לשנייה בקול ילדותי, "תראי איזה חמודה היא."

אני שלווה, לא פוחדת, כבר למדתי להתיידד עם המוות. באשפוז הראשון, לפני שנה, הייתי קרובה אליו מאוד, אפילו עצמתי עיניים ומצמצתי חזק כדי לראות מסדרון ארוך עם אור לבן ובני משפחה הבאים ללוות אותי לעולם הבא. במקום זה קיבלתי חסימה, מסך אור מגורען מהבהב כמו טלוויזיה מקולקלת. צללתי לתוך שלווה נפלאה, דממת אלחוט מלטפת ואוהבת. לא נורא, אמרתי לעצמי, זה לא סוף העולם, אפשר לחיות עם זה. ומאז אנחנו ידידים, הוא ואני. כבר שנה שהוא מלווה אותי; לא מציץ מעבר לכתף וגם לא נושף בעורפי, אלא נמצא שם בתוך השקט שאני כל כך אוהבת. ״מי שמפחד מהמוות, לא למד מעולם את תפקיד האדם. אך מי שאומר לעצמו, למן הרגע הראשון שבא לעולם, שגורלו כבר נקבע, ינהל את חייו ביתר שלווה." כך אמר סנקה, הפילוסוף הרומי.

בין העבודות שהשארתי בסטודיו מחכה לי "מותו של סנקה", על גרסאותיו הרבות, ואיתו ההתלבטויות הנצחיות – מתי העבודה גמורה ומהי הגרסה הסופית.

.

בציור שתי דמויות: דיוקן של אפרים, בן זוגי, מעל דמותו של סנקה, המצוּטטת מציור של רובנס. זה משעשע, כי הם קצת דומים. אפרים הסכים לשמש לי מודל בתקופת הסגר הראשון. את דמותו המוקטנת של סנקה הוספתי אחר כך. בגרסה הראשונה ציירתי את אפרים ברגליים מפושקות. אפרים הטיל עליה וטו. "זה נראה כאילו אני מזיין את סנקה." ואני, האישה שתמיד הולכת עד הסוף, כי באמנות מותר הכול ולאמנות אין גבולות, מחקתי את הרגליים. בחמש לפנות בוקר, במחלקת חשודים בקורונה, אני מקבלת החלטה נועזת: הרגליים המפושקות יישארו. אבל ככה ברמז.

.

.

אור הנאון בוהק, מטריד, קשה לעיניים כמו בחדר חקירות חשודים. יש לי תחושה עמומה שהוא יתעכב, המוות. לא יגיע הנה. יותר מדי רעש ואור מסנוור.

.

*

.

עשר בבוקר. תוצאות הבדיקה מגיעות: "חוה, אין לך קורונה!"

.

*

.

בשתיים בצהריים אני עוברת לבית החולים וולפסון. בתי אלונה, קרדיולוגית ילדים, מנהלת שם את יחידת לב ילדים. אלונה קיבלה על עצמה להשאיר אותי בחיים ובעיקר להציל אותי מעצמי. "למה הלכת למיון של קפלן אתמול? למה את עושה בלגנים?" כן, היא המבוגר האחראי. אני יושבת על הספסל בכניסה, מרגישה רע מאוד, שמה לב שאין לי מסכה, מרכינה את הראש. אלונה מגיעה. "בטח שאת לא מרגישה טוב, את על דופק שלושים." במחלקת טיפול נמרץ לב כבר מכירים אותי מהשנה שעברה, באים לומר שלום. אני עולה למיטה ומתחברת למכשירים. "אסור לרדת בלי רשות!" אלונה מזכירה לי. "את צריכה משהו? – יש פעמון. לא הולכים לשירותים לבד, רק עם ליווי ובכיסא גלגלים." אני נרדמת מיד, שפוכה לגמרי.

.

*

.

8 ביוני

תשע בבוקר, ביקור רופאים. "הצלחנו לייצב אותך, תוכלי להשתחרר, ורק ליתר בטחון נשאיר אותך להשגחה עוד לילה." אני מתיישבת בכורסה בפינת החדר, מחפשת שקט כדי להתבונן בפלאפון בעשרות הגרסאות של הציור "האמבטיה", ומנסה להחליט.

.

זהו ציור מתוך סדרת פראפרזות על יצירות מופת. רק בשנים האחרונות העזתי להתמודד עם יצירות המופת בצורה כל כך בוטה. יש כאן אתגר אדיר ורף מאוד גבוה. אני מרשה לעצמי לנסח אותן מחדש ולהרחיב בצורה הומוריסטית. ההומור משחרר ומקל. הציור "האמבטיה" מפרש את הציור הידוע של ז׳אק־לואי דוד, ״מותו של מארָה״. הצייר מספר את סיפור רציחתו של חברו, ז׳אן־פול מארה, ממנהיגי המהפכה הצרפתית. הציור מלא חמלה לאדם גוסס, ומציג אותו כמעין קדוש מעונה. מדובר באחד המייסדים של שלטון הטרור המהפכני, בהנהגתו של רובספייר הרצחני, שלטון ששם קץ לחלומות על רפובליקה של חופש ואחווה בצרפת. התרשמתי מהחמלה הרבה שיש בציור כלפי הדמות ברגע של מוות. בגרסה שלי דמותו המתה של מארה הופכת למלאך המוביל את אפרים באמבטיה אל עבר מחוזות נעלמים. אפרים עשה מעשה נדיב כשהסכים להכניס את כל 190 הסנטימטרים שלו לפיילה, גיגית הפח הישנה שאימו נהגה לכבס בה. נכנס, נתקע בה ובקושי יצא, וכל זאת כדי לשמש לי מודל.

אני נוהגת לתעד תהליכים של הציור בגלל הקושי הזה שלי להחליט מה תהיה הגרסה הסופית. תמיד מוחקת, מגרדת, מציירת, בוהה, עוצמת עין, מנסה דימוי חדש, ממצמצת, בוהה שוב, מחליטה סופית, מרוצה מאוד, מצלמת – ומוחקת. העינוי הזה יכול להימשך שנה. אני מחליטה עכשיו להשאיר רק שלוש מתוך עשרות הגרסאות. אני מביטה בתצלומים, מזיזה את המבט מאחד לשני אין־סוף פעמים וכמעט נכנסת למצב של מדיטציה, מתנתקת מכל מה שקורה סביב.

"הייתה לך יציאה היום?" קולה של האחות מחזיר אותי למציאות.

– "לא."

– "מתי הייתה בפעם האחרונה?"

– "לפני שלושה ימים."

– "טוב, ניתן לך משהו."

היא מביאה נוזל בתוך כוס פלסטיק שקופה. אני שותה וחוזרת למיטה. נרדמת לשעתיים, מתעוררת עם בלגן במעיים. השירותים רחוקים, בקצה המסדרון. אני מנתקת את המוניטור, מתחברת למוניטור הנייד, מכניסה אותו לכיס החולצה, יוצאת החוצה והולכת מהר. טניה רצה אחריי עם כיסא הגלגלים.

אלונה מגיעה לביקור. "אמא, את לא יכולה לצאת בלי לבקש רשות מהאחיות, הן צריכות לדעת איפה את, יש לך שוב פאוזות." אני מתנצלת בפני טניה. אני מאוד מאוד עייפה, מחליטה להתעלם מהפאוזות, מהבלק אאוט, מהחושך בעיניים. אם הוא החליט לבוא – שיבוא, הרי אנחנו כבר ידידים. אני הולכת לישון.

.

*

.

9 ביוני

שתיים לפנות בוקר, אנשי הצוות הרפואי נכנסים בבהילות לחדר, דוחפים מכשיר. הם מחברים אותי אליו מיד, באלקטרודות גדולות מאוד, תוספת לאין־ספור האלקטרודות הקטנות שכבר יש עליי. אני מרגישה חנוטה בשריון קשקשים, מגרד מאוד. "חיברנו אותך לקוצב לב חיצוני, חוה, כי עשית פאוזה של ארבע וחצי שניות."

.

*

.

שמונה בבוקר. "החלטנו להשאיר אותך פה בהשגחה, עד שנחליט מה עושים איתך." אני לא יכולה לזוז מהמיטה.

בציור "הברכה" מלאך משתין על דמות מפוחדת שמתכנסת לתוך עצמה. המלאך המשתין הוא ציטטה מתוך ציור של לורנצו לוֹטוֹ, ״ונוס וקופידון״.

.

.

בגרסה השנייה של הציור הדמות המבוהלת עוטה מסכה, להגן על עצמה מהמגפה שמכה בנו בימים אלו. המלאך המשתין יכול להתפרש כמלגלג, כי דינו של האיש כבר נחרץ, אך גם כמברך ומפרה, כמו בציור של לוטו.

.

.

את המסכה הוספתי בגרסה הדיגיטלית. האם לצייר אותה גם על הציור עצמו? הרי לציור יהיו חיים גם אחרי הקורונה. הוא מרובד, על־זמני, נצחי! – נצחי? נו באמת, חוה. אחרי שתלכי לעולמך, מה יעלה בגורלו? הציור הוא חומר, וחומר מתפורר עם הזמן.

.

*

.

תשע בבוקר, ביקור רופאים. חמישה רופאים בכירים עומדים במעגל סביב המיטה. קונסיליום. "אנחנו שוקלים לעשות לך אַבְּלָציה, נצרוב בצנתור אזורים בעלייה השמאלית של הלב." ד"ר ש', חרדי, כיפה שחורה, עיניים חייכניות, דיבור רהוט, אומר: "אני ממליץ על אבלציה, אני יודע לעשות את זה, יש סיכוי גבוה מאוד להצליח." ד"ר ג', איש גדול עם נוכחות פיזית וקול חזק, מרעים: "מה, השתגעתם, אתם רוצים להרוג אותה?" הרופאים מתלבטים. ד"ר ק', מנהל המחלקה, שואל אותי מה דעתי. "נמאס לי," אני עונה. "אני מוכנה לקחת סיכון, לא יכולה יותר ככה."

.

*

.

10 ביוני

שעות הצהריים המוקדמות. עושים לי אבְּלָציה. חדר צנתורים, אורות עמומים, קר מאוד, ד"ר ש' מחייך, הצוות מכין אותי בזריזות, אני מורדמת.

כשאני מתעוררת אני עדיין בחדר צנתורים. ד"ר ש' רוכן מעליי: "חוה, הצלחנו!" אני מרימה שני אגודלים בתנועת ניצחון. מאוחר יותר אלונה מגלה לי, "ש' היה כל כך מבסוט, לא הפסיק לעוף על עצמו."

.

*

.

11 ביוני

אני מתאוששת במחלקה, מרגישה הרבה יותר טוב. אני חוזרת עכשיו אל "בונקר". גם "בונקר" היה עינוי שנמשך שנה. היו לו בזמנו שתי גרסאות. היום, בדיעבד, אני רואה שהראשונה הייתה טובה מאוד. כיסיתי אותה אז בגרסה שנייה, ולא כל כך אהבתי אותה. הנחתי בצד לשלושים שנה. לאחרונה חזרתי אליו וניסיתי לעשות לו עוד גרסאות, בתקווה להגיע לגרסה הסופית, "האולטמיטיבית". עשרות גרסאות, זו על גבי זו. "בונקר" הופך למרתף עינויים אפל. כבר שלושה עשורים אני שם, מרתף התמודדות עם הספק וחוסר הוודאות, עם שאלות כמו מי צריך אמנות, שהיא כמו פצע פתוח שמגרדים ומגרדים בו והוא לעולם לא מגליד. תמיד בסביבה עוינת, תמיד במקום ובזמן הלא נכון.

.

 

 

 

מסך הפלאפון מסנוור, העיניים צורבות, עייפות. אני נותנת לעצמי לנוח. פתאום – הארה! לעזאזל עם הגרסה הסופית, כל מה שצריך זה לשחרר את הדימוי מהחומר! כמו נשמה שמשתחררת ומתחילה במסע הארוך של גלגול מגוף לגוף. הציור חשוב כדי לייצר דימוי אותנטי. מתחת לציור קבורים עשרות דימויים, דימויים שנמחקו. את הדימויים המחולצים אפשר לשחרר אל החלל הווירטואלי, לתת להם לרחף בענן כמו להקת ציפורי דרור. החומר הוא שברירי, הזמן מכרסם בו, עושה בו שמות. זו אולי ההזדמנות להעניק לדימויים חיי נצח.

.

*

.

14 ביוני

אני חוזרת הביתה. אני עדיין חלשה, לא יכולה לעמוד מול כן ציור. הולכת למחשב ומתחילה לחלץ עשרות דימויים כדי לשלח אותם אל החלל הווירטואלי. אל חיי הנצח? האם הם יתקיימו לעד, יעמדו בכל תהפוכות העולם? ולמה זה כל כך חשוב לך, מה אכפת לך כל כך, אלה בסך הכול דימויים שציירה בת אנוש שהלכה לעולמה. אז תחזרי בבקשה לעולם הפיזי שלך, לשיח האמנות של בני מינך, שיכול אמנם להיות מייגע ומעצבן, תציגי מדי פעם בתערוכה, אולי איזה שומר סף מהמוזיאון יבוא לבקר ואת תרגישי חשובה. די חוה, רדי מהבולשיט. תתחילי לחיות.

.

 

חוה ראוכר היא אמנית רב־תחומית העוסקת בציור, פיסול, מיצב, וידאו ועבודות במרחב הציבורי. בעבודותיה מרבה להתמקד בגוף. הציגה בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם – במוזיאון ישראל, במוזיאון מאנה כץ בחיפה, במוזיאון ההיברו יוניון קולג' בניו יורק, במוזיאון אוונסוויל באילינוי, ועוד.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

.

פרק מתוך "הלילה בגרדנה" / ברוך דרור

.

10

שופטת צעירה וחייכנית יושבת על במה מוגבהת מאחורי שולחן עץ מוארך. מצדדיה יושבים שני אנשים מבוגרים שנראים משועממים ופניהם חיוורות וחתומות כפסלי שעווה. כנראה פסיכיאטרים מטעם ההגנה. דניאל וסרמן, עורך הדין שמייצג את משרד הביטחון, מתפתל כמו תולעת על קרס בקצה חכה סביב הדוכן שמאחוריו אני עומד. שוב ושוב הוא מטיח בי בקול מזלזל עובדות ושאלות שמטרתן לבלבל אותי ולגרום לי מבוכה. חקירתו הלעגנית תסתיים כאשר הוא יישיר מבט אל השופטת ויכריז בקול מתקתק: "כבודה, אין לי יותר שאלות." על סף דמעות אני נועץ מבט מכווץ בפניו זרועות הפצעים הארגמניים, בגבו המכופף, בגופו הארוך והשדוף הנע אחורה וקדימה, בגלימה השחורה המתנופפת עם כל תנועה ומשווה לו מראה של קוסם גיבן, ואני תוהה אם הוא מקבל בונוס ממשרד הביטחון על כל חייל שאת עדותו הוא מצליח לקעקע במשפטיו הארסיים, הנאמרים בטון צורמני עולה ויורד כמו יללה של מקדחה הנדחפת לתוך לוח אלומיניום.

חדר 221 בבית משפט השלום אינו נראה כלל כמו האולמות שהתרגלתי לראות בסרטים. הוא בעצם ממ"ד קטן של קירות בטון מחוספסים, צבועים בלבן. שני ספסלי עץ חורקים צמודים אל קירו האחורי וללי יושבת שם ומנסה בכל כוחה להקל את הסיטואציה הקשה בחיוך. לפני הספסלים ניצבים שני שולחנות פורמייקה שמאחוריהם יושבים עורכי הדין ובקצהו השני של החדר ניצבת עמדת השופטת, עם שני הטיפוסים החנוטים הכפופים לימינה ולשמאלה. למרגלות העמדה יושבת בחורה צעירה, עדינת מראה וממושקפת, המקלידה במהירות את הנאמר בחדר. מדי פעם מזדקפת בכיסאה ורד, עורכת הדין שלי, ופונה אל השופטת, מביעה את התנגדותה לדברים שעו"ד וסרמן אומר, מנסה לסתור את הטענות והשאלות שהוא שולף במין צהלה לא מוסברת, כאילו יש לו סוד מצחיק שרק הוא יודע. ורד מייצגת אותי במשפט שנמשך יותר משנה. כבר באחת הפגישות הראשונות היא אמרה לי שמשרד הביטחון הוא כמו ביטוח לאומי ‑ שונא לתת כסף ומוציא לחייליו את הנשמה עד שמסכים לתת, אבל הוסיפה שזה תיק די פשוט ורוב הסיכויים שבית המשפט יפסוק לזכותי ואהיה זכאי לקצבה חודשית. היא דיברה בקול נמוך ורגוע ואמרה שהיא בטוחה שעדותו של ד"ר פרנק תספיק כדי לשכנע את השופטת לטובתנו, מכיוון שהוא מתמחה במקרים כמו שלי, ואילו כל העדויות שתמציא ההגנה, בעיקר של אנשים ששירתו איתי במחלקה ואינם מוסמכים לקבוע שום דעה שיש לה תוקף רפואי, לא יוכלו לשנות את החלטתה. האדם היחיד שמסוגל לסתור את עדותו של ד"ר פרנק הוא הפסיכיאטר מטעם ההגנה ולו יש עשרות תיקים הנידונים במקביל והשליטה שלו בחומר היא תמיד חלקית.

עתה עובר עו"ד וסרמן אל עדויותיהם של האנשים שלמדתי איתם בתיכון. הוא שואל אותי אם אני זוכר שעישנתי לא פעם מריחואנה בחורשה שליד בית הספר. אני אומר לו שאיני זוכר. הוא מציין לפני שלפחות חמישה תלמידים העידו בפניו שעישנו יחד איתי יותר מפעם אחת. מכאן הוא ממשיך תוך המהום להביט בדפים שלפניו ושואל במבט מתנשא אם הייתי אומר שהייתי תלמיד שמח וחברותי ואני שוב עונה לו שאיני זוכר את ימי התיכון. הוא סונט בי איך ייתכן שאיני זוכר ואני מזכיר לו בפעם העשירית במהלך המשפט שהטיפולים שאני עובר פוגעים בזיכרון והוא מהנהן בשמחה ומפליט: "כמה נוח." הוא מדפדף בניירות ומציין לפני שעל פי עדויות של מורים ותלמידים בבית הספר הייתי תלמיד מופנם ושתקן שכמעט לא התרועע עם תלמידים אחרים ונחשב לעוף מוזר ואני שוב אומר לו שאיני זוכר את ימי התיכון. הוא מציץ שוב בדפים שלפניו ואז אומר שלפי עדויות של מפקד המחלקה מצוין שביקשתי לא פעם לעבור יחידה ולא לשרת בקרבי ואני משיב שסבלתי מהתעללויות של חיילים במחלקה עד שלא יכולתי לשאת את ההשפלה ולכן פניתי למפקד שיעזור לי. הוא שואל מה ענה המפקד ואני משיב בשיניים קפוצות שהוא אמר שאני כבר לא בבית של אמא ואבא ושאני צריך להתגבר. עו"ד וסרמן מחייך לעצמו כמי שעומד לשלוף את השפן העיקרי מהכובע ואז שואל אותי בקול מתגרה אם אני מכיר את אמא שלי או שגם אותה שכחתי. אני מחייך חיוך מאולץ ועונה שאני מכיר אותה, בערך. לפתע הוא קורא בקול מוטעם ויבשושי: "האם היית אומר שאמך סובלת גם היא מדיכאון?" בכעס אני אומר שאמי אינה סובלת מדיכאון יותר מאשר אנשים אחרים ששרדו את אושוויץ ומציין שאילו הוא היה שם יש סבירות גבוהה שגם הוא היה דיכאוני. הוא מחייך ואומר: "טוב… לא הייתי שם, כך שאף פעם לא נדע…" הוא נועץ בי את עיניו התכולות המימיות ושואל אם ייתכן שבשל משכורתי הנמוכה בחנות הספרים אני פשוט מנסה לסחוט את משרד הביטחון לממן אותי בלי שאצטרך להתאמץ ולהרוויח עוד כסף. ורד קמה ומוחה על ההשערה המחוצפת ואני עונה לו בגרון חנוק שבחיים לא הייתי מעז לעשות דבר כזה ושאשתי מרוויחה מספיק כסף כדי לכלכל את הבית. הוא מציין שאני יכול לרדת מהדוכן, פונה מיד אל השופטת ומבקש להכניס פנימה את הפסיכיאטר מטעם ההגנה כדי שייתן את חוות דעתו על המקרה שלפנינו. הוא פותח את הדלת, מציץ החוצה ומכריז בעליצות: "ד"ר שכטר… בבקשה." אל החדר נכנס איש מבוגר וצנום, על אפו משקפיים עגולים בעלי עדשות עבות וכהות, שערו הדליל דבוק בשכבה של בריליינטין לפדחתו המנומשת ושפם קטנטן מעטר את שפתו העליונה. ברגליים רועדות הוא משרך את דרכו אל הדוכן, אוחז בידו קלסר עבה ומתייצב תוך כדי נשימה עמוקה מול וסרמן הצוהל. וסרמן שואל אותו מה הן מסקנותיו בנוגע למקרה שלי ממה שקרא בתיק והדוקטור פוצח בנאום בקול צרוד וגבוה, מדבר באטיות ובהטעמת מילים כשפניו מביטות מטה אל הדפים ואינו מרים לרגע את ראשו. הוא אומר שיש בעברי סיטואציות שבהן השתמשתי בסם מסוג מריחואנה שאת מספרן המדויק אינו יודע אך סביר להניח שהן היו רבות ולאורך זמן. ורד קמה מהכיסא ואומרת שהוא אינו יכול לקבוע את מספר הפעמים ואת אורך התקופה לפי התיק שמונח לפניו. ד"ר שכטר מוציא מכיסו מטפחת בצבע תכלת ומוחה את מצחו בעצבנות. הוא מציין שלאורך כל תקופת השירות לפני האשפוז ניכר בעליל שהתנהגתי בצורה דיכאונית ושהמחלה התפרצה לדעתו עוד בתיכון רק שלא הייתי מודע לה באותו זמן. הוא מוסיף ואומר שהשימוש במריחואנה וכנראה גם בקוקאין ובאקסטזי האיץ את התפרצות המחלה. ללי ואני מיד מזדקפים וצועקים פה אחד שהוא לא יכול לקבוע דברים כאלה והשופטת מתרה בנו בקול שעוד תגובה אחת כזאת והיא תוציא אותנו מהחדר. ורד מרגיעה אותנו בעדינות ואומרת לשופטת שהדוקטור לא יכול לקבוע עובדות כאלה על סמך התיק שלפניו. ד"ר שכטר מוסיף ואומר שכפי הנראה הגעתי מבית עם רקע דיכאוני וסביר להניח שתמיד נשאתי את המחלה משום שרוב המחקרים מצביעים על כך שהמחלה מועברת בעיקרה באופן גנטי כך שהיא קיננה בי זמן רב לפני שהתפרצה. עו"ד וסרמן שואל אותו אם הוא מכיר הרבה מקרים שבהם עישון מריחואנה הוביל לדיכאון והדוקטור המיוזע משיב שהוא טיפל בעשרות, אם לא במאות מקרים כאלה, והוא יודע בוודאות שכן. הוא ממשיך לדבר שעה ארוכה על מסקנותיו ועל העובדה שמאז השחרור מהצבא חייתי כמעט שש שנים ללא דיכאון ולפי דעתו ייתכן מאוד שהשתמשתי בסמים גם במשך התקופה הזאת, ולפני שללי ואני מספיקים להגיב על ההערה המרושעת והקטנונית שלו קוטע אותו עורך הדין המתפתל ושואל בקול דרמטי אם לדעתו המקצועית אני סובל מתסמונת דחק פוסט‑טראומטית והדוקטור משיב בפסקנות שהוא בטוח שלא. עו"ד וסרמן מתיישב בסיפוק ניכר על כיסאו וּורד קמה ופוסעת לעבר דוכן העדים. היא שואלת את ד"ר שכטר מהו תחום ההתמחות שלו והוא משיב שעיקר עבודתו מתמקדת בבני נוער. היא שואלת אם טיפל בעבר במקרים של הפרעה פוסט‑טראומטית והוא משיב שלא. "אז אתה לא ממש מוסמך לקבוע אם התובע סובל או לא סובל מהתסמונת…" היא אומרת, והוא מיד משיב שהמקרה הזה אינו קשור לטראומה בהקשר צבאי אלא שזהו דיכאון שהתפרץ באופן ודאי עוד בימי התיכון, כשהייתי נער, ושזהו תחום שבו הוא מומחה בעל שם. ורד אומרת לו שבשלב הצגת הראיות של התביעה קבע ד"ר פרנק, המטפל בי ונחשב לאוטוריטה בתחום הפרעות פוסט‑טראומטיות, שהמקרה הנ"ל הוא בפירוש תוצאה של טראומה צבאית וכי אין לו ספק שהאירועים שעברתי מרגע שהתגייסתי ובמיוחד אלה שקרו בלבנון הם שגרמו להתפרצות המחלה. ד"ר שכטר משיב בגסות שאינו מכיר את ד"ר פרנק ושאין לו מושג כיצד הגיע למסקנות שלו ומכיוון שהוא מבין שד"ר פרנק אינו מטפל בבני נוער הרי שהוא אינו בקי כלל וכלל בהשפעות סמים על בני נוער ואינו מוסמך לפסוק מסקנות בנוגע למקרה שלפנינו. ורד מזכירה לו שמדובר ברופא בעל שלושים שנות ותק של טיפול בהפרעות מהסוג הזה וד"ר שכטר מפטיר בבוז שפסיכיאטריה אינה מדע מדויק ועל כל מקרה יהיו חמישים פסיכיאטרים עם חמישים אבחונים.

"כמוך?" ורד שואלת.

"כשתסיימי את לימודי הרפואה ותתמחי שנים בפסיכיאטריה אז תהיי זכאית לשאול אותי את השאלה הזאת…" הוא גוער בה.

"לא תודה… אני כבר סיימתי ללמוד," היא עונה בשקט.

כאן מסתיים המשפט. ורד מלווה אותנו החוצה ומעודדת אותנו ואומרת שאין לה ספק שנזכה. עו"ד וסרמן פוסע בצעדים ארוכים ומהירים בעקבותינו וכשהוא חולף על פנינו קורא בשמי ומנופף לי לשלום בחיוך לבבי כאילו היינו חברי ילדות. איני עונה לו. מוצף בדמעות אני מודה לוורד. היא אומרת שתהיה איתנו בקשר וללי מודה לה ומחבקת אותי ואנחנו עושים את דרכנו באטיות אל היציאה, שנראית עכשיו רחוקה יותר. מדי חודש, במשך שנה שלמה, נדבר עם ורד והיא תשיב שעדיין אין פסיקה ושעדיף לא להאיץ בשופטת מכיוון שזה עלול לחבל ולהטות את דעתה לכיוון ההגנה. שלושה‑עשר חודשים אחרי המשפט ורד מתקשרת לללי ומודיעה לה ביובש שהפסדנו בתיק ושהשופטת דחתה את התביעה שלנו. ללי מחכה שבוע עד שהיא מספרת לי ומיד אומרת שנגיש ערעור. אני אומר שאני לא אשרוד את ההשפלה הזאת שוב. היא מטלטלת את ראשה בכעס ואומרת שהיא לא מבינה את הפסיקה, במיוחד כי ורד היתה בטוחה שזה יסתיים לטובתנו, ואני עונה לה שכנראה גם השופטת מקבלת בונוס ממשרד הביטחון על כל תביעה שהיא פוסלת. ללי מחבקת אותי ולוחשת שיהיה בסדר. אני כובש את פני בכתפה. אני לא אומר לה שאני ממש לא חושב כך. למעשה אני בטוח שלא יהיה בסדר.

.

ברוך דרור, "הלילה בגרנדה", ידיעות ספרים, 2020.

.

 

» במדור מודל 2021 בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "ספר רחל" מאת אסתר דוד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן