.
מאטון קארי עם תמרינד
פרק מתוך "ספר רחל" / אסתר דוד
מאנגלית: יונתן עלון
.
חומרים: בשר כבש, שמן, בצלים, תפוח אדמה, שום, ג'ינג'ר, כורכום, פלפל צ'ילי אדום, כוסברה כמון, קינמון, ציפורן, תמרינד, חלב קוקוס, סוכר, מלח
אופן ההכנה: אתם זקוקים לחצי ק"ג בשר כבש או טלה: נקי, רחוץ, ומחולק לקוביות.
אפשר לבשל מראש את הבשר בסיר-לחץ ולהוסיפו למסאלה.
חממו שמן במחבת; השחימו שתי פרוסות של בצל; הוסיפו כף של מחית העשויה משום כתוש וג'ינג'ר מגורר בחלקים שווים, כוסברה, וכמון, קינמון וציפורן, כורכום ומלח; בחשו. הוסיפו ספל נוזל מבשר הכבש או כוס מים וחממו עד שהמסאלה תספוג את השמן. הוסיפו את הבשר; בחשו היטב. בשלו בשתי כוסות של מים או ציר, לבסוף הוסיפו תפוח אדמה.
לאחר הבישול הנמיכו את הלהבה וערבבו לאט שתי כפות מחית תמרינד בחצי כפית סוכר; הוסיפו ספל של חלב קוקוס ובשלו למשך עוד חמש דקות, עד שהציר מתעבה. הגישו חם עם אורז, פורי או צ'פאטי.
תמרינד הוא חומר מנקה טבעי, של נחושת או של מעיים. משמש להברקת כלי מתכת כגון נחושת או פליז.
.
רחל ישבה לעיתים קרובות תחת עץ התמרינד בחצר בית הכנסת, נושמת את הניחוח החזק של עליו הצעירים והרעננים, מתענגת על הזיכרונות המתוקים-חמוצים של השנה הראשונה לנישואיה. הם הביאו את לחייה הקמוטות לידי חיוך.
עץ התמרינד הזה היה עתיק. האגדות סיפרו שהוא היה משכן לרוחות. האדמה היתה פורייה והתמרינד עתיר פרי. אף שהעץ היה סמוך לבית, בלילות חשוכים היא עקפה אותו כדי להימנע מן הצללים שהוא הטיל. היא שמעה שבלילות החשוכים חסרי-הירח רוחות רפאים נחו להן שם.
חלל ענקי היה בגזע העץ, ופעם כשחזרו מאליבאג בעגלת השוורים המשפחתית היתה לרחל תחושה ברורה שמישהו צופה עליה מתוכו. היא היתה משוכנעת שהרוחות הטילו עליה כישוף אבל נרגעה כששמעה את הרפרוף המוכר של כנפי ינשוף האסם. צלו של העץ כבר נפל על בית הכנסת והיא חשה שהיא מצוייה בנוכחותם המגינה של אבותיה הקדמונים. מאז נעשה לה התמרינד מלאך מגן.
התמרינד שוב כבד מפירות והיא בילתה את שעות אחר הצהריים שם, מבריחה את ילדי השכונה. הם טיפסו על העץ כדי לקטוף את פירותיו או זרקו אבנים כדי להפיל את התרמילים הבשלים. היא כבר ביקשה מן הקבלן לקטוף את יבול הפירות. במזומנים שתקבל היא תוכל לתקן את החלונות השבורים של בית הכנסת, ואפילו לבקש מן הנגר למרוח שכבת לכה על הספסלים.
רחל התיישבה במרפסת, כמו פסל, הביטה בעץ והקשיבה לציפורים. היא כבר התרגלה לדנדא, לקולותיו ושתיקותיו. היא התעוררה השכם בבוקר ולאחר רחצה מפנקת היא השגיחה באחד השכנים עובר בעגלת השוורים שלו. היא קראה לו ושאלה אם הוא יוכל להביאה לשוק אליבאג. לאחר שקנתה את מצרכי המכולת, היא הלכה לבית הכנסת של אליבאג* כדי לקנות לעצמה בשר כשר.
חזן הסאג'י דנייאל ,חזן בית הכנסת העתיק, המשיך עדיין לעבוד כקצב למען הקהילה. 'ראי כמה צנומה את,' אמר. 'שק של עצמות! אינך אוכלת טוב, נכון?'
רחל חייכה. 'כמה אתה חושב צריך אדם בודד לאכול? אני חזקה כסוס ואין כיף באכילת כל אותם מעדנים כגון בשר-כבש ודגים כשאתה לבדך.'
'איכלי למען עצמך,' יעץ לה החזן כאשר עלתה על ריקשה ממונעת חזרה לדנדא.
היא חזרה רעבה ועירבבה שאריות אורז בקערת יוגורט ואכלה בעמידה ליד המקרר. רחל אהבה את תבשילי הקארי שלה עם צ'פאטי או אורז. אבל מכיוון שלא התחשק לה להכין לעצמה צ'פאטי אחת בודדת, היא עברה דרך מאפיית רסתום באליבאג וקנתה כיכר לחם.
רחל השחימה את הבצלים, סיננה את עיסת התמרינד וקילפה את תפוחי האדמה כדי לעבות את הציר – התמרינד יעניק טעם חמוץ-מתוק עדין לבשר. היא לחצה את פרי התמרינד הרענן שבידה, רך וגדוש בנוזל חום; הגלעינים השחורים, דמויי חלוקי-גרניט, החליקו מבין אצבעותיה ונפלו לכיור.
בצעירותה, רחל היתה יכולה לאכול תמרינד בוסרי, אבל מאז שאיבדה אחדות משיניה שוב אין היא יכולה לאכול כל דבר חמוץ. ועדיין, היא מעולם לא החמיצה הזדמנות, כאשר היתה דרישה לכך במתכון, להוסיף תמרינד לנזיד דאל שעשתה, לתבשילי הקארי או לרטבים החמוצים שהיא הכינה.
רחל נזכרה בחיוך ביום שהיא טיפסה על עץ התמרינד לאחר נישואיה. רחל הביטה בעץ שבחצר, שבזמנו העריכה את גובהו בכמאה רגל. היא במיוחד אהבה את העלווה קטנת-העלים, את הפרחים בוורוד בהיר, את פרות הסמדר שלו, שטוחים, ירוקים, רכים ושבירים, ואת הניחוח החמוץ-מתוק שהציף את הבית.
תמרינד היה מקור הכנסה עיקרי למשפחה. היה להם שפע של יבולי אגוזי קוקוס, אגוזי דקל-ארכה** ופרי תמרינד. פועלים אספו את הפרי, מיינו אותו, ניקו וארזו אותו בסלים לשוק, ונשות הבית אגרו בכדי חרס כמות מספקת לשנה.
מאז שהגיעה רחל אל הבית ככלה צעירה היא נמשכה אל עץ התמרינד. לעיתים, כשהיתה לבדה בבית, היא נעמדה במרפסת ובחנה אותו, אבל שמרה ממנו מרחק, מכיוון שלימדוה שנשים נשואות אינן אמורות לטפס על עצים או לקפץ כמו קופות בתולות.
היא חשה כמו חוה כשהשקיפה על פרי עץ הדעת האסור. נדמה לה שהעץ מכשף אותה; כביכול קורא לה לבוא ולחקור את המסתורין האופפים אותו.
באחת הפעמים, כשאף אחד לא היה בבית, לא התאפקה רחל.
מלבד אהרון, כל יתר בני המשפחה נסעו לבומביי להשתתף בלוויה. חמותה הפקידה הוראות מפורטות אצל רחל לסיים את עבודות הבית ולהכין ארוחת הערב.
אהרון נסע השכם בבוקר לאליבאג לפגישה עם קבלן קוקוס. בתחושה של חירות באותו יום של חופש, רחל קשרה את הסארי שלה סביב ירכיה וטיפסה על העץ. התיישבה עליו כמו קוף לנגור,*** נשמה עמוק את ניחוחו, ובחנה בכמיהה את הפרי, בשל, פריך, חום ועתיר זרעים.
רחל טיפסה גבוה יותר, והתיישבה, מנדנדת את רגליה, מתענגת על תחושת החופש שאבדה לה מאז שנישאה לאהרון. משטר החוקים והתקנות שחל על כלות חדשות חנק אותה, ואף פעם לא היה לה אומץ לומר שהיא משועממת ושהיא חשה הכרח להשתובב בחיק הטבע.
רחל ישבה על ענף ואכלה לשובע תמרינד עד שקהו שיניה. לאחר שהטעם החמוץ-מתוק נספג בהווייתה, היא קטפה פרי וקשרה אותו בשולי הסארי, למשמרת. לאחר מכן החלה לרדת, אך התחוור לה שאין היא יכולה לעשות זאת ללא עזרה. היא התפללה לעזרה. רעדה מפחד שיגלוה על-חם. ייתכן שחמותה תגער בה ותעניש אותה על התנהגות ילדותית כזאת, בושה בכך שאחת מכלותיה בבית העזה לטפס על עץ ובכך לחשוף את המשפחה לבושה מיותרת. לו ראתה אותה חמותה ישובה שם כך – היא היתה דורשת ממנה לקפוץ מטה אל מותה.
ממקום תצפיתה הגבוה, ראתה רחל שהשמש עומדת לשקוע בים הערבי והיא פחדה שחמותה ורוחות הרפאים יופיעו פתאום יחדיו. היא נבהלה, כי היא לא ידעה כיצד תוכל לרדת אלא אם תקפוץ ותשבור רגל. היא היתה מפוחדת, והיה לה קר כאשר צפתה בעטלפים מתעופפים כנגדה בכנפיים פרושות, מתמזגים באפלת העלווה ונתלים במהופך בצרחות כמו תינוקות בני יומם. ענן של יתושים ירד, והיא התקשתה לסלקם, לכסות את עצמה בסארי וגם לשמור על יציבותה.
ואז היא שמעה את פעמוני עגלת השוורים המשפחתית מתקרבת אל הבית. זאת היתה מוסיקה נעימה לאוזנה. בלב הולם-פעם צפתה רחל בעגלה נעצרת ליד שער הבית. היא ראתה את אהרון מפתח את השוורים, קורא לה לעזור לו עם שקי מצרכי המכולת.
הוא נראה מופתע שרחל לא אצה מן הבית לקראתו לקבל את פניו. הוא הקדים לשוב כדי להפתיע אותה. אבל דלתות הבית היו פתוחות לרווחה ולא היה איש בפנים. היה חשוך, והוא נרגז שרחל אף לא טרחה להדליק את עששיות ההוריקן. היכן היא?
הוא היה בטוח שמישהו ראה שהיא לבד בבית וחטף אותה. האם הוא איבד אותה דווקא כשהחל להתאהב בה? הוא לא חשב שהיא מושכת כאשר היתה ילדה גבוהה וצנומה בת תשע או עשר, וניסה להתווכח עם אמו, 'אינני רוצה להתחתן עם רחל. חלקנו את אותה עריסה ושיחקנו באותם משחקים. היא מוכרת לי מדי. אני מכיר אותה מאז שהיתה תינוקת. חוץ מזה, היא צנומה מדי לטעמי.'
אמו ענתה, 'חכה ותיווכח עד כמה היא תתמלא לאחר החתונה. נערות כמו רחל זקוקות להרבה זמן כדי לפרוח.'
אבל אהרון רטן, 'האם מוטל עלי להמתין עד שהיא תתמלא?'
אמו ביטלה זאת בצחוק, 'רק חכה ותראה,' היא אמרה.
אהרון החל קמעא-קמעא לקבל את אשתו הכחושה אבל העליזה. הוא חיבב את חיוכה שמילא את פניה כמו חמנייה. הוא נהנה מעליזותה. הוא לא הוטרד מכך שגופה מעולם לא התמלא. היא נותרה רזה כמו קנה-סוף. ובהדרגה הוא החל להעריך אותה.
אהרון התרוצץ בריצה בבית לחפש אותה, מקלל את עצמו שהותיר אותה לבד בבית. רחל רצתה לקרוא אליו, אך לא אמרה דבר, היא חששה שהוא יגער בה על טיפוס עצים.
היא ישבה קפואה על הענף, וראתה את אהרון רץ מחדר לחדר עד שעמד מתנשם ומתנשף בחצר, מנסה להדליק פנס בידיים רועדות. ואז היא ראתה אותו מציץ לתוך הבאר וכמעט שהסגירה את עצמה בצחקוקים.
הבאר היתה בסמוך לבית. לנשים, המשטח סביב הבאר היה מרכז כל הפעילויות. חייהן נסבו סביב הבאר. בכל בוקר הן מילאו מי-שתיה בכדים, שקתות, וקלחות. מכל אחר עמד בפינת המרפסת, לאיסוף מי-גשמים. הם נועדו לרחיצת ידיים ורגלים לפני הכניסה לבית. לעיתים הגברים התרחצו שם, בשעה שהנשים נשאו דליים מלאים למקום הרחצה מאחורי הבית העשוי מעלי דקל יבשים.
סירי מים אחדים נמצאו בחדר הרג'ו-דהרשן, חדר נפרד, שבו הנשים נמצאו בבידוד במשך המחזור החודשי שלהן או במהלך הלידה.
אהרון בחן את תוכה של הבאר. פעמים רבות אמרה לו רחל שבעת שאיבת מים היא חששה, שמא תיפול לבאר. בהיותה רזה ושברירית, היא נאלצה לאחוז בכל כוחה את הגלגלת ולמשוך את כדי הנחושת מן הבאר. היא חששה שהכדים יכריעו אותה ויפילוה לתוך הבאר, ולכן כשהיא נוטעת את שתי רגליה בחוזקה על משטח שפת הבאר היא מושכת ברציפות עד שהכד מגיע לשפת הבאר ושם, בהקלה רבה היא יכולה לאחוז בשפתו.
אהרון היה בטוח שהיא נפלה לתוך הבאר, ותוך כדי הצצה לבאר קרא לרחל. היא שמעה את ההד המפחיד של שמה בוקע מן הבאר. ואז, צחקה רחל כאשר שמעה הד נוסף, 'רחל, היכן את?'
'כאן.'
אהרון הביט למעלה נבוך. הוא לא יכול היה לראותה בין הצללים האפלים של העץ, הוא לא ציפה שהיא תהיה שם.
'היכן את?'
הוא שוב שמע את קולה, אבל לא ראה אותה. 'תבטיח שלא תכעס.'
'אני מבטיח.' קולו נרעד.
'הבט למעלה, במעבה עץ התמרינד,' היא אמרה. 'אני על הענף הזה ואינני יכולה לרדת ללא עזרתך.'
החל להחשיך, ואהרון ראה את צלליתה נעה כרוח רפאים בעץ התמרינד. במהירות טיפס על העץ, אחז בידה ועזר לה לרדת.
הוא נעצר לרגע בהסתעפות בעץ, אוחז אותה בידיו, מלטף את עורה הקטיפתי, שחום-כהה ורך כפרי תמרינד בשל. הם נצמדו זה לזו, מתנשקים בלהיטות. אהרון חייך כשחש את שפתיה נעות מתחת לשפתיו: תפוחות, סגולות וחמצמצות.
הוא ביקש שתישאר במקומה כי היה בטוח שאם היא תקפוץ יישברו רגליה כמו זלזלים. הוא ירד וביקש ממנה לקפוץ אל זרועותיו. רחל עצמה את עיניה ובלב פועם בפראות נפלה לזרועותיו. אהרון נשא אותה אל תוך הבית והם התעלסו באהבים כפי שלא עשו מעולם.
כשהתעוררה, נוכחה רחל לדעת שהתמרינד היה עדיין קשור לשולי הסארי שלה והיא היתה רעבה. אהרון צפה בה, ומשך אותה חזרה אל זרועותיו. היא צחקקה, ותוך כדי ליטוף בטנו שאלה האם הוא רעב.
חמותה כבר הרתיחה את בשר הצאן והותירה אותו בקערת מים, מכוסה ותלויה בתיל מחובר אל תקרת המטבח. רחל הודתה לאל שלא החתולה ולא העורב נגעו בבשר, מכיוון שאז היא היתה צריכה להכין דג בומביל – "בומביי-דאק", מיובש וספון במכלים על כונן במטבח. אבל כיצד היתה יכולה להסביר את היעלמותו של הבשר?
היא לא רצתה שחמותה תקניט אותה על כך שהיא כלה בלתי-יעילה, שאיננה ראויה לבנה האהוב אהרון. רחל סקרה את סיר הבשר ולא ידעה מה לעשות בו. בהיותה כה צעירה היא עדיין לא קיבלה את ניהולהמטבח, ולא היתה מוכנה לקבל החלטות חשובות באשר לאוכל. עד עתה היא היתה רק יד-עזר, הן לאימה והן לחמותה.
מדלת המטבח היא ראתה את אהרון מתרחץ ליד הבאר וקראה אליו, 'האם להכין קארי פשוט או משהו מיוחד?'
אהרון בא אל דלת המטבח, חייך ואמר, 'עם תמרינד?'
.
______________________________
* בית הכנסת 'מגן אבות' באליבאג, בנייתו הושלמה ב-1910 והוא אחד מבתי הכנסת הרבים שהיו באזור הקונקאן. כיום הביקור בו הוא רק בתיאום מראש. ישנה מסורת שהעיירה נקראה על שמו של סוחר יהודי מצליח בשם אלי. המקום נקרא גם "אליכי באג" כלומר גני אלי.
** זרעי דקל הארכה (Areca catechu). נפוץ בכל דרום מזרח אסיה. נקרא גם אגוז הודי וביטל נאט. מהווה מרכיב חשוב בתוך הפאן. הוא בעל תכונות ממכרות ונרקוטיות, וכיום נחשב כגורם נזק בריאותי רב, אך עם זאת הוא עדיין פופולארי ביותר בהודו ונצרך בכל פינת רחוב.
*** מילולית "בעל הזנב הארוך", נקרא גם הנומן לנגור. נפוץ ברחבי הודו.
.
אסתר דוד, "ספר רחל", גמא, 2020. מאנגלית: יונתן עלון.
.
» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך הספר "קנאת סופרות", מאת מאיה ערד
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
