יערי שלם, מתוך "לב נשמע"
.
.
» במדור שירה חזותית בגיליון קודם של המוסך: פואמה מאת יפתח אלוני, בעיצוב טליה בר
מאיה אטון, 51#2018, מתוך ספר אמן החוגג 200 שנה לפרנקנשטיין, עיפרון על נייר, 40X30 ס"מ, 2018
.
הילדה הקטנה בבית רוצה להגיע גבוה ועומדת, לכן, על שלושה או ארבעה ספרים מסודרים בערמה גבוהה דייה: כל כתבי אחד־העם, קובץ סיפורים של קלריס ליספקטור, עיר היונה לאלתרמן, הכרך המתפרק של יומני קפקא. אומרים לה, אני אומרת לה: לא עומדים על ספרים. היא אומרת לי: את לא צריכה אותם. אני מתווכחת איתה כמה אני צריכה את הספרים האלה. היא שואלת בשביל מה. אני קוראת, אני אומרת לה. היא חותכת אותי: את לא קוראת אף־פעם. אני נכלמת.
באחת האידיליות של טשרניחובסקי, אני נזכרת עכשיו, קם רבי אליקים מכורסת הקריאה שלו, מקפל יפה־יפה גיליון של עיתון הצפירה ומניח אותו על הארון. וגם, עולה בדעתי פתאום הספרייה המעגלית של מונטן בבורדו, עם השדרה המוזהבת של הכרכים העתיקים. והסיפור הקצר ההוא, של בורחס, על פייר מנאר מעתיק את דון קישוט. ואני, שישבתי פעם על השטיח הישן בקומה ב של ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב ואהבתי את לאה גולדברג כמו מישהו שמחפשים את קרבתו. אבל עכשיו, ככלות כך וכך שנים, אמרתי לילדה שלי, הקטנה, נכון. אני כבר לא קוראת. אני לא צריכה אותם יותר. ובאיזו החלטה גורפת, התחלנו שתינו לערום יחד את הספרים. בהתחלה שלפנו אותם מן המדפים. לא עוד שלושה או ארבעה ספרים בלבד, אלא פירקנו, ממש, את הספרייה כולה. רוקנו אותה. אחר כך עמדנו בתוך עננה כבדה של אבק. אחר כך שיחקנו, כמו משחק קוביות למבוגרים, הנחנו ספר על ספר. הספרים לא התאימו, הם היו גדולים מדי או קטנים מדי, עבים או דקים ממש, כך שערמת הספרים שלנו נראתה לבסוף כמו מגדל ספרי הבטון של אנסלם קיפר: מגדל שמטיל צל של חורבה.
מה קורה לספרים שנותרו בבתים של אנשים. מה מתרחש שם עם כל היתרה של הדפוס. האם לספר יש בית? האם ניתן לחזור הביתה, כלומר האם ניתן למצוא את הדרך חזרה אל הספר? לא בתנועה מעוורת של נוסטלגיה, לא בפטישיזם של תשוקה, לא. השאלה היא האם ניתן לברוא התחלה ממשית חדשה לספרות? האם ניתן למצוא לבדיון צורה אחרת להתגלות דרכה?
לשאלות הללו מתנסחת לאחרונה תשובה חדשה. מעין גילוי דעת, או מוטב לומר "גילוי דפוס", לגבי העתיד המסתמן של הספר. שני מיזמים חדשים מציגים את התשובה הזאת: "דפוס בית: הוצאה לאור ודפוס זעיר" מייסודם של אורי יואלי וננה אריאל, והוצאת תרסט שהקים ועורך עודד מנדה־לוי. כל אחד מן הדפוסים הללו מציע בדרכו ספרות קטנת מידות (רשימה, נובלה קצרה, שירה, הגות), שנדפסת בצורת קונטרסים רכים מהודקים בנייר סיכות (תרסט) או תפורים בתפירה ידנית ("דפוס בית"), ומופצת בחנויות הפרטיות או בשיווק ישיר.
הספרות מוצאת את מקומה שוב בבית. הבית החדש של הספרות הוא היפוכם של השעתוק וההפצה ההמונית, של קהל המנויים ושל רשתות הספרים. אם לקחת בהשאלה את המונח שקבעו אריאל ויואלי, "הדפוסים הזעירים" של הספרות מתמקמים הרחק מחרושת הדפוס, הרחק מהפופולריזציה של הספרות, בנתק אידאולוגי מוצהר מן המוסדות שבהם הספרויות הלאומיות מצאו חסות, ובנתק כלכלי עקרוני מן ההגדרה של הספר כמוצר סחיר. המאפיינים הללו מזכירים את המורשת של התנועות המודרניסטיות מתחילת המאה שעברה, אבל ההקשר האקטואלי שונה לחלוטין: "הדפוסים הזעירים" של הספרות הם המענה היחיד, כרגע, לדיגיטציה של הספר. הם מציעים אפשרות להמשך קיומו של הספר המודפס.
.
סדר הדברים: קטלוג (דפוס בית, הדפסה רביעית, 2020)
תרבות הספר המודפס משנה את ייעודה: מתחשיב הכדאיות הכלכלית של דפוס חסכוני (ולאחרונה גם דיגיטציה של הדפוס) לשם מכירה המונית של עותקים, הספר שב להיות אובייקט אמנותי בפני עצמו. המיזם של יואלי ואריאל "מביית" את כל שלבי ההתקנה והייצור של הספר: דפוס, קיפול או חיתוך קונטרסים, תפירת הגיליונות וכריכה. האומנויות הללו, השייכות לבעלי־מלאכה מן העבר הרחוק, שבות ומופיעות כאן עם משחק של "טעות" יזומה, כזו הנלווית לכל מעשה מודע של שחזור: פועלי דפוס לא פרולטריים בעידן הדיגיטלי, המייצרים "לכלוך" של דיו במקום איקונוגרפיה "נקייה" המיוצגת על מסך.
הברית החדשה שמתחילה להתהוות עכשיו עם החומר נסמכת על עובדת דפוס פשוטה: הספרות הולכת ומתקצרת. הקונטרסים שנדפסו ב"דפוס בית" מונים כשלושים עד חמישים עמודים, בכל עמוד שדרה דקה של טקסט, משחקי דפוס (צבע, מחיקה, איורים, סימנים גרפיים) וקיפולי נייר. הקונטרס סדר הדברים: קטלוג מאת ננה אריאל (דפוס בית, 2020), מציג פרקי מחשבה על חלוקות וסיווגים של הדברים בעולם. למעשה, סדר הדברים מסגיר מחשבה על ההיתכנות שלו עצמו ושואל לא על סדר הדברים בעולם, אלא על סדר הדברים האלה כפי שהם נגלים בספר המודפס. כלומר, כיצד ניתן לסווג את תצורות ההתגלות של הספרות: דפוס וכתב, שחור על לבן, לבן על לבן, סימן מים.
הקונטרס סדר הדברים עשוי להיקרא כמבוא עקרוני למיזם של "דפוס בית" ולשאר הקונטרסים החדשים שנדפסו בו. אלה מציגים בפנינו אחד משני דברים: או שאנחנו קוראים התחלות חדשות לספרות אפשרית, או שאנחנו מקבלים את הסוף של הספרות, תרתי משמע. המשל הזה מתברר במיוחד באוסף האפיגרפים שערכו אריאל ויואלי, תחת הכותרת אפיגרף (דפוס בית, 2019). פנקס כיס קטן שבו נאספו אפיגרפים מארבעים ספרי מקור שהופיעו באותה שנה עברית (תשע"ט). "הזזנו אותם מהמקום", כותבים יואלי ואריאל בפתח הקובץ, "הוצאנו אותם מהקשר, והכנסנו אותם לשיחה חדשה: בינם לבין עצמם".
.
משירי פהמי נורין (הוצאת תרסט, 2020)
משום גודלם הקטן ואורכם הקצר, נראה כי הדפוסים הזעירים של הספרות הם פעולה זהירה של כפירה בגורלה העכשווי של הספרות. הם מתעצבים כנגד הדיכוי של הבדיון, שהחל עם הופעתם המחודשת של סוגות "הסיפור האמיתי" למיניהן – autofiction, true crime, ממואר, סיפורים "מציאותיים" מוצהרים או מרומזים. קשה להתקיים בתרבות שנגדע בה הכוח של בדיון, שבה האפשרי נסוג מפני העובדתי לכאורה. תרבות שבה הספרות הופכת להיות מסמך בעל תוקף, המשמש לשם שיפוט והוקעה, ביזוי וביוש (מלשון בושה) ברשתות החברתיות ובעיתונות הדיגיטלית. מעין מימוש מוזר ואלים של השם הפרטי (של הסופר, הדמויות וכו') ושל הקניין (הבעלות על הסיפור).
אני קוראת את הדפוסים הזעירים של הספרות כמעין אפשרות שכנגד. גזירי נייר דקים ובודדים המזכירים את האפשרות לבדיון, לאפשרי, לתעלומה היפה והבלתי גמורה של היקום הספרותי. כך קראתי בפרוזה הלירית של מורן שוב רובשוב, משירי פהמי נורין (תרסט, 2020). מחברת תכולה ודקה, מהודקת בנייר סיכות, המגוללת עדות מהוסה על אירוע של גירוש צבאי, אונס, אלימות והטרדה. סיפור האירוע הזה היה עשוי להתנסח ככתב אשמה כנגד העוולות ההומניטריות של הגירוש ההיסטורי בארבעים ושמונה, או של פינוי והריסת בתים בצידה "האחר" של ישראל היום. בבחירה מודעת, משירי פהמי נורין הוא חלק מתוך שלם עלום, שאינו ניתן לנו. זוהי פרוזה לירית קצרה, המלוקטת אולי מתוך שירים נוספים, או מתוך מחברת אחרת שאיננה ברשותנו. לא השלם, אפוא, אלא החלקי, ולא הארוך אלא הקצר. לקט של רשמים המגיע, דך ועני וזוהר, אל מעבר לחולין של השיפוט הפוליטי והעדות ההיסטורית, עד לקוטב הלירי, החושני והנוגה של האובדן. הלירי איננו עדות בעלת תוקף אובייקטיבי, אלא הוא מורכב מרשמי התבוננות מעובדים, חלקיים ומוטים, מחליקים במורדות הזיכרון ועולים. כמו, "ילד אחד כל הזמן חזר על אותו סיפור. וכל הזמן זה היה אחרת. אותו דבר אבל אחרת. הבנתי שזה הסיפור הנכון" (עמ' 25), וכמו "איך מתארים רעב? לא מתארים רעב. מי שיָדַע רעב ידע. למה לתאר למי שלא ידע? לפעמים לומר אמת זה לא לומר מילה" (עמ' 26).
מה שנכתב בלשון המשל הפוליטי משתמע גם כמשל על הספרות עצמה ועל האפשרות לביטוי: הסיפור הנכון יסופר בכל פעם אחרת. לפעמים לומר אמת זה לא לומר מילה.
לעומת העריצות של הציפייה העכשווית מן הספרות לספר "אמת" ולומר "צדק", הקונטרסים הקטנים האלה מזכירים שאפשר לספר מעבר לממשי. התשוקה לסיפור אינה צריכה לעבור בחיוב המציאות, אלא להפך, בשלילתה, בהכחשתה, בהלעגתה, במשחק עם המציאות, בסיבוך שלה, בשאלה ובפקפוק.
המַחברת משירי פהמי נורין מסתיימת כך: "פִּלְאִי הוא חסד המרחק". פלאי הוא המרחק בין אמנות הייצוג לבין המישור הצחיח של העובדות, ובין ה־rêverie של הביטוי הספרותי לבין הפרטים המפלילים של העולם הסובב. זה מה שהייתי צריכה לומר לילדה הקטנה שלי על הספרים ועל הקריאה, ולא אמרתי עדיין. אני מחכה שתגדל, שתתבגר, שתיפרד מבית הספרייה שלנו, אני מחכה לחסד המרחק בינינו, ואז נראה.
.
.
.
 |
 |
.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: במלאת 80 שנה למותה של וירג'יניה וולף, עינת יקיר חוזרת לרומן "בין המערכות"
ארז אוזן, BBQ, שמן על בד, 90X70 ס"מ, 2018
.
אדם יושב על המדרגות בתוך עשן המבורגרים ונקניקיות (לא סטייקים) מהגריל של השכן, שמנקנקים לו את מצב הרוח הבטלני/רוחני שהוא שקוע בו מול הדשא הרבוע בעולמו הקטן המרובע, כמו ששרון אומרת, "עולם קטן – איש קטן", כאילו שאצלה העולם אינסופי ולא דבוק לה לתחת ולחשקים של אותו הרגע – וחושב לעצמו, "עשיתי את זה", או משהו בסגנון "אני נוכח בחיים שלי", או על "שליטה עצמית והונאה עצמית בהחלטות צריכה…" זה אולי מה ששרון חושבת על מה שהוא חושב, אבל אין לה שליטה על מה שהוא חושב כשהוא יושב מול הדשא לפני הבית שקנה בזיעת אפו, שבתוכו האישה שלו שבתוכה התינוקת החדשה שלו, ועבודת הדוקטורט שלו, והשכנה שמחרמנת אותו להשלמת התמונה המשפחתית המושלמת שלו. הוא, בניגוד לה, שאף פעם לא מרוצה ורק רוצה לשדרג את המקום שלה ואת האנשים סביבה – ואולי כדאי שהיא תתחיל בלשדרג את עצמה ולא רק ברשתות – הוא דווקא מרוצה מהשכונה. אנשים כאן מכירים אותו והוא מכיר אותם. הם יודעים את שמו. הם יודעים שהוא עובד בהייטק (יש לוגו של החברה על הרכב שלו), הם לא יודעים שהוא לא מהנדס תוכנה או אבטחה, או מתכנת. הוא איש מכירות. (יונדאי גטס). וזה גם לא מעניין אותם, ההיררכיות. אחרי הדוקטורט הוא אולי יעבור לחברה אחרת, ששם יעריכו יותר את היכולות שלו וישדרגו לו את הרכב לטויוטה הייבריד או משהו בסגנון, כך הוא גם יוכל לחסוך על הדלק.
שרון מציצה מהדלת:
מההה?
כלום.
זהו?
זהו. היא מגרדת את הבטן.
מה נסגר עם החלב סויה? להביא?
.
*
.
לירח הדבש הם נסעו בטיסה מוזלת להודו דרך ערב הסעודית. היו שם הרבה סעודים עם גלביות לבנות מלווים בנשים בניקאב שחור, ששמרו מרחק של צעד־שניים אחרי הבעלים. שרון לא אהבה את המראה. אדם דווקא אהב, בקטע אנתרופולוגי, כמו שהוא אמר על הנסיעה להודו אחרי שהיא אמרה שלא בא לה טוב לראות את כל העוני שם. ו"בקטע אנתרופולוגי" הוא גם טלפן לכל המלונות ארבעה וחמישה כוכבים שהיא הזמינה – "בגרושים!" – כדי שהם ילונו במקומות טובים ועם מיזוג ולא יצטרכו להתחסן נגד מלריה. מה הקשר בין מלריה לכסף, הוא חשב וביטל את ההזמנות ולקח מלונות עממיים יותר, בקטע אנתרופולוגי. באותו קטע שרון נאלצה כמעט בכל בוקר לרדת לקבלה ולהראות לפקיד את אחד היתושים שהיא הרגה, בזהירות לא למעוך אותם, ולשאול, "זה יתוש מלריה?", ובאותו הקטע, במלון בבומביי, עם תפאורה עלאק קולוניאליסטית וצבעים אדמדמים, כילה אכולת עובש מעל המיטה, ושירותים? "אין שירותים!", שרון צווחה. היא סירבה לבדוק את מצב השירותים בקצה המסדרון וגררה שרפרף מתחת לכיור והתיישבה עליו. זה דווקא חרמן את אדם.
וגם בקטע אנתרופולוגי; הוא נוהג לאבחן את התגובות של המגוון האנושי שאליו הוא מגיע כאיש מכירות. היו כאלו שהגיבו לניסיונות השכנוע שלו באופן פיזי: גירוד בראש, מהססים. נגיעה באף: חוסר אמון בו ובתוכנות. קיפאון בכיסא: חוסר ביטחון מול הביטחון השופע לכאורה של איש המכירות (אולי הוא גם מהנדס תוכנה או אחד המנהלים בסטארט־אפ שעוד מעט יצא לאקזיט וימכור מיליונים?). צחוקים(!?) .
ולא, אדם לא חש מושפל, זה חלק מהסיכון שהוא לקח על עצמו – במכירות כמו במכירות, אתה צריך לצפות גם לתגובה משפילה; להקטין את עצמך ולהוציא אותם גדולים, כמו: אהה, איזה שולחן יפה! אתה אוהב עתיקות? וכאן בא הסבר מלומד של הלקוח שאוהב לשוטט בשוק העתיקות וכבר מחזיק מעצמו מומחה, ו"את השולחן הזה הוא קלט בפינת החנות, כמעט הרוס ועם פטינה שחורה שכיסתה את העץ היפה ואת החריטה המוזהבת", והוא "קנה אותו בגרושים ועבד עליו במרתף שלו עד שהצליח להוציא ממנו את כל היופי הזה!… כן, כן, שולחן בן לפחות מאתיים". או בענייני הקפה הטוב, ממקינטה או ממכונת אספרסו, שמלווה בהסבר מלומד על סוגי מכונות האספרסו ועל אפשרויות ההקצפה ועל טחינת גרעיני הקפה, והוא, אדם, מגלה עניין רב בעולם החדש והמופלא שנחשף לחיכו ובמומחיות של הלקוח. אבל, כאמור, זה לא עבד על כל אחד והיו כאלו שהוא אפילו לא הספיק לנסות עליהם את הטכניקה.
אדם תמיד נקב בשמו הפרטי של הנמען כמה פעמים בזמן השיחה, טכניקה שלמד מפוליטיקאים שמתראיינים בטלוויזיה: תראה עופר, מה שאני מציע זה חיסכון בזמן אמת, עופר… אתה עוד תודה לי אחי (הפנים של העופר מתכרכמות למשמע הכינוי הנמוך והוא מיד מתקן, עופר, יש לך הזדמנות בלתי חוזרת של הנחה של עשרה אחוז…). כל מה שצריך זה יכולת להקשיב, אמפתיה, קולגיאליות עלאק, ריספקט שמלווה בכאילו הבנה של הלקוח, תחרותיות ברמה חברית ואינטליגנציה – כמו במקרה של עופר הטווסי (שרון הייתה מתה עליו) מהמרכז ביוקנעם, והכיסא הארגונומי והמשרד האנין שלו והחולצה הממותגת – הוא כבר הצטער שהשאיר באוטו את ז'קט הפשתן הכחול ששרון שכנעה אותו לקנות, "כחול כמו העיניים שלך", ויקר רצח, והסתפק בלשלב את רגליו, מודע לאמירה האדומה החתרנית שנחשפה מהמשולבת: כן, גם לי יש מה להגיד – הטלפון של עופר רעד על השולחן, אדם תהה אם הוא מקליט את השיחה ואת הבטחת הסרק להנחה… עופר שלח יד לטלפון וחשף רולקס מוזהב.
הלו?
.
*
.
אדם מתחיל את יום המכירות בקריית עתידים ברמת החייל, ואחר כך נוסע לרחובות, משם למרכז ההייטק בהרצליה וממשיך מזרחה לקריית אריה, סגולה וקריית מטלון בפתח תקווה והלאה, צפונה למרכזים הקטנים יותר ביוקנעם, חיפה וכרמיאל – אם נשאר זמן וחשק.
קריית עתידים לדוגמה: בניין משרדים אפור, משרד אפור, מזכירה אפורה שלא זזה מהמקום ורק צעקה, "בני, הבחור הגיע!" רהיטי איקאה פשוטים, תמונה גנרית על הקיר ופסל קינטי על השולחן שמופעל בכובד/שיווי משקל. "הבחור" מתיישב מול בני ופותח את הלפטופ. בני בוהה במסך ותוך כדי כך מטלטל באצבע אחת את הפסל הקינטי, מסיח את דעתו של אדם משטף ההרצאה… ואולי זו בכלל המטרה של הצעצוע הנבזי הזה – השפלה. היה למר קינטי גם זקן אופנתי, כלומר המראה הלא מגולח, כלומר, זיפים של ארבעה־חמישה ימים, דבר שהזכיר לאדם את היבלית שאורבת לו בשני מטר גינה, אסוציאציה לא נעימה. היה לו גם שיער בלונדיני דליל, ז'קט כחול מקומט, טי־שירט שחור וחיוך שאומר בלי אומר: יש לי הרבה כסף.
השמש עלתה בחלון מאחורי בני וחדרה למשרד דרך תריס רפפות חצי פתוח, שסנוור את אדם וגם התווה גריד של פסי רוחב באור/צל על פניו, מה שבטח הצחיק את בני והוסיף לרפרטואר ההשפלות הפרטי שלו. הפסל הקינטי המשיך לעלות ולרדת מתוך האינרציה, אדם חיכה במתח שייעצר, אבל אז בני נתן לו דחיפה קטנה באצבע והעינוי נמשך. עולה־יורד־עולה־יורד, אדם כבר נכנס לקצב המהפנט. בני גם לא הסיר את משקפי השמש שלו (אופטיות?) ומי בכלל יושב במשרד שלו עם משקפי שמש כמו אורח לרגע?
אדם נזכר בשושנה חמותו שלא הייתה מהססת, גם ברגע מכריע מהסוג הזה, ומרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. האישה האומללה סבלה מ־Floaters, הפרעה בשדה הראייה: גופים זעירים שמתרוצצים לכל הכיוונים בשדה הראייה ומוקרנים על כל מה שהיא רואה, וביתר חוזקה על קירות לבנים. הרכבת משקפי שמש עם זגוגית כהה גם בבית מעמעמת את הניגוד וצובעת הכול בצבע כהה מרגיע. דמיינו אישה מבוגרת מגישה ממולאים עם משקפי שמש כמו אום כולתום בהופעה, קצת מנוגד לחזות ולתוכן של האישה הפשוטה הזאת… אבל הוא לא החמות שמולכת בטריטוריה הפרטית שלה, הוא נמצא עכשיו בטריטוריה עוינת, מנסה לא למצמץ אל מול האור המסנוור, נזכר באבא שלו ששירת בסיירת מטכ"ל והיה ידוע בכוח הסבל שלו, ובאימא שלו, שאחרי האפיזודה הקצרה בסיירת גולני נהייתה מדריכת כושר עם כנפי צניחה! הוא המשיך לדבר אל בני שהפך עכשיו לצללית אפרפרה שסביבה קרני אור…
או משרד רהבתני, כמו במרכז ההייטק בהרצליה (היום אדם החליט לוותר על המרכז ברחובות, בזמן האחרון הוא לא הצליח לסגור שם שום מכירה): המזכירה כיוונה אותו בידה אל המשרד והמשיכה לבהות במחשב. אדם פתח דלת זכוכית עם לוגו של החברה ונכנס. ספת עור קטנה צמודה לקיר, כיסא מנהלים מדגם חדשני, שולחן עתיק גדול או זכוכית עם רגלי אלומיניום, שטיח פרסי למרגלותיו. לפעמים הוא היה מדמיין שמונח שם מרבד עור נמר עם ראש מפוחלץ שפונה אליו בשאגה, להראות לו מי כאן הבוס, כמו שהוא מדמיין כשהוא נקרא לחדר של הבוס שלו – פנים רופסות נטולות סנטר, אבל עם פיצוי הולם בלחיים כאילו הוא אוגר אגוזים בצידי הפה. כאן, תאוריית קריאת הפנים שהוא ניסח מוכחת כלא נכונה מול הנחישות שבה עמיחי, הבוס שלו, נוזף בו על ירידה במכירות בטור גאומטרי, מסובב אליו את המחשב ומצביע על הטבלה הרלוונטית: "כן, אתה אחד שלא מוותר בקלות גם אם ההוכחות בטור גאומטרי מול הפרצוף שלך, נכון?" (שאגה) "אני דווקא מכבד את זה, כמו איש מכירות טוב"…
האור ממנורת ההלוגן מעל חדר דרך השיער הקוצני של אלון (ג'ל), שצמח בקווצות קטנות מסודרות (השתלת שיער? בטורקיה? בישראל?) כמו אחרי שתילת דשא עצמונית, לא במרבדים, ושוב הוא נזרק לצערו לדשא היבליתי שלו; וגם הפנים העגולות עם המשקפיים העגולים שהקטינו את העיניים העכבריות שלו. מר אלון שידר בחזותו ובהתנהגותו משהו צלופחי, שלא ניתן לשים עליו אצבע או לקטלג במסגרת אנתרופולוגית.
אדם לא חלק עם שרון את ההשפלות בעבודה, היא לא הייתה בנויה לשמוע על כישלונות או השפלות, היא העדיפה קלישאה של גבר חזק ומצליח. התפקיד שלו בתא המשפחתי היה לשמר את הדימוי, למרות שבעבר הוא ניסה לנקב אותו או לחתור תחת חזות ה"כול יכול" ולא הצליח.
ומה עם הכישלונות שלה? על זה אנחנו לא מדברים. ומה עם זה שהיא מעדיפה להתנדב ומשאירה רק אותו לשאת בעול הפרנסה. עאלק פמיניסטית. אולי בשם הפמיניזם היא גם הייתה מעדיפה את מר אלון – לביטחון תעסוקתי, ולמרות החזות הצלופחית.
ודווקא בקריית אריה הצנועה, בפתח תקווה, נפתח לפניו משרד עשיר באמת, עם מזכירה ששאלה לשמו וחייכה אליו ושאלה אם הוא קבע פגישה והוא שיקר שכן, עם יצירות מקוריות של אמנים שהמבקרים יכולים לזהות ולאמוד את המחיר, רצפת פרקט אמיתי ועליה שטיח פרסי ועוד ואזה או שתיים משושלת סינית עתיקה, ואנג או צ'אנג, ושיער מלח־פלפל על הראש של הלקוח, כמו של השנאוצר הבינוני של השכנים מהדלת מולם. אדם חשב שיהיה ביניהם קשר טוב, אולי מר שנאוצר בינוני יראה איך אדם מעריך את ההשקעה במשרד, את הטעם… הלפטופ כבר פתוח ואדם מסובב אותו אליו ומתחיל להריץ את התוכנה. ההוא לא מסתיר את הבעת השעמום על פניו, מקשיב אבל תוך כדי משדר שהוא בעצם עושה לך טובה שהוא בכלל מקדיש לך כמה דקות מזמנו היקר, במיוחד שניכר בעליל שאין בדעתו לרכוש ממך שום דבר והוא רק מעביר את הכמה דקות בציפייה לרגע שתסיים ותטרוק מאחוריך את הדלת. הכמה דקות עברו השנאוצר הודיע שאינו מעוניין לרכוש שום תוכנה; ה"תודה רבה" ניתזה מפיו בזמן שסגר את הלפטופ בטריקה כאילו הוא טורק לו את הדלת בפרצוף.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן בכתובים מאת יוסי וקסמן
לימור צרור, גוף 2, מתוך הסדרה "גופים לא רצוניים", 2019
.
בית האבות "תפארת אבות" נבחר בזכות נברשת הקריסטל הנוצצת בכניסה, והעובדה שלא עמדה בו צחנה של מוות וחיתולים מסריחים. לימים התברר שהעובדים היו משליכים את החיתולים מחלונות הבניין אל החצר ואל בתי השכנים הסמוכים, ונושאים עימם את הצחנה. כיוון שלא עבדתי באותה עת, קיבלתי על עצמי את הטיפול ברייזל. יום־יום ביקרתי אותה, מכתתת רגליי אל "תפארת אבות", חולפת על פני נברשת הקריסטלים המנצנצת. בלובי הענק מתגודדים דיירי המקום סביב נגן אקורדיון ושירי פלמ"ח. המעלית מטפסת מעלה, חולפת על פני קומת תשושי הנפש, עולה לקומת התשושים הסיעודיים. אני יורדת בקומה האחרונה, של התשושים הסיעודיים המורכבים. קומה מעלינו – אלוהים. כאן שוכנים דיירי הסוף. כאן שכבה רייזל. מאחר שנמנע ממני לקלח או לחתל אותה, העברתי עימה את הזמן בישיבה על המרפסת, מושחת את ציפורניה בלק נוצץ ומעסה את כפות רגליה המתות. העור נשר מהן על ירכיי כמו פתיתים של סוף שקית תפוצ'יפס.
לעיתים נדרשתי לסייע בארוחת הצהריים. באחת הפעמים האלה נשלחתי להביא את השיניים התותבות שהיו בצנצנת ליד מיטתה. כשהכניסה את השיניים לפה החלה להתאונן שהן לא שלה. היא הוציאה אותן והמשיכה להתעקש, חרף תחנוניי שתכניס אותן כבר לפה. נבוכה מהרטינות הקולניות של הזקנה הדמנטית, שלא הראתה סימני כניעה או הסתגלות, הסתכלתי על הצנצנת רק כדי לגלות שרשום עליה "שרה ממן". הזקנה צדקה.
"מי זו שרה ממן?" קראתי בחלל האולם.
"יש לי את השיניים שלך אצלי."
עובדת המקום הצביעה על שרה ממן, זקנה כהה ומקומטת, שכבר הייתה באמצע לעיסת ארוחת הצהריים שלה.
"הייתה טעות, נורא מצטערת."
הראיתי לה את השיניים שלה ביד אחת ואת היד השנייה הנחתי מתחת לסנטרה. היא ירקה את השיניים התותבות של רייזל, מלאות שיירי מזון, אל כף ידי, וביד השנייה מיהרה להכניס את השיניים שלה חזרה לפה. חזרתי אל רייזל עם השיניים בכף ידי, מתוך כוונה לאשר את זהות השיניים ולחטא אותן. אך היא מיהרה לקחת אותן מידי ולדחוף אותן לפיה, מהנהנת באישור את בעלותה.
לאחר שבוע התעלפה ונשלחה לבית החולים, שם נחשפתי לראשונה לפחד הגדול ביותר של הפאראפּלֶגים – פצעי לחץ. התלות הארורה של המשותק בחסדי מי שמרוויח שכר מינימום, שיואיל בטובו לסובב את ה"שיפוד" מצד לצד מדי פעם, היא מתכון בדוק לריקבון של הגוף בעוד הנשמה עדיין בו. החורים שדרכם התגלתה העצם, מוקפת בבשר שחור וירוק, ואותה צחנה מוכרת שעולה באף כשחולפים ליד חתול דרוס. האחיות במחלקה לא הגו את המילים "הזנחה פושעת", אך פסקו באופן נחרץ כי לשם היא לא חוזרת. חיכינו שיתפנה מקום בבית חולים סיעודי. השק הראשון יצא מביתן שבע בהלל הרופא. התפנתה מיטה לרייזל.
זה היה הבית החדש שלה. טרם ידעתי שזוהי תחנה אחרונה. לתומי, חשבתי שיטפלו בפצעי הריקבון שפשו בה ואוכל לקחת אותה הביתה.
*
יצאתי לתור את המקום החדש (פה לא הייתה נברשת קריסטל, וריח השתן ניכר באוויר). מסדרון ארוך, חדר אוכל־ביקורים־טלוויזיה. דרי ביתן שבע היו בקומה שבין תשושי הנפש הסיעודיים לאלוהים. זו שלא חשבתי שקיימת עד לרגע זה. ליד ביתן האחיות, בחדר, תחת השגחה צמודה, ראיתי אותה. אישה צעירה, עיניה פקוחות, גופה חפון בין כריות. תמונות של משפחה וציורי ילדים העידו שהיא פה מזמן. לצידה עמד בחור צעיר כהה עור, מזוקן ורזה, כפכפי פלסטיק, מכנסי טרנינג קצרים וטבעת זהב עבה על הזרת. הייתי סקרנית אך לא ידעתי אם מתאים שאפנה אליו. האחיות סירבו לספק לי מידע, אז חיכיתי להזדמנות.
*
במקומות שבהם גורלות עכורים מתאחדים, פינת העישון היא מתחם שובר שתיקה וגבולות. כעבור כמה ימים שבהם כל אחד קיים טקס הפרחת עשן בבדידות, ביקשתי אש, אולי סיגריה.
אצל בועז, הכול במספרים: חמש שנות חברות, שלושה חודשי נישואין, עשרים ושבעה מטרים עומק בזמן הטביעה, שנתיים שהיא צמח, מאתיים פעם שדמיין את ההלוויה וההספד שלה. בד בבד, הוא היה מלא אהבה מהולה בכעס. הוא ביקר בכל יום, לעיתים מלווה בבן משפחה, תמיד עם הלפטופ, מנסה לעבוד תוך כדי. מלא רעיונות, הוא שיתף אותי בכל הפרויקטים שניסה לקדם. אבל כמה כבר ניתן להתפתח, כשאתה כלוא בלימבו עם אשתך הטרייה.
*
כאן הכרתי את ימימה קופולוביץ, שלימים התברר ששמה בכלל סימונה. כך קרא לה הצוות בביתן שבע, אז גם אני. אצלה נקראתי "כמו בת של רייזל". ימימה הייתה נוכחת בכל הפסקת סיגריה בחצר עמוסת המאפרות וכיסאות הגלגלים. היא דידתה על כיסא הגלגלים שלה, גוררת עצמה ממקום למקום על רגל אחת. השנייה, לעיתים חבושה לעיתים חשופה, ומגלה כף רגל מעוותת ורקובה. כמו המקום הזה. הישורת האחרונה, המקום שבו שכבו או התגלגלו חלקי אדם. פונים אנה ואנה, זועקים למזור כלשהו.
עבת בשר, עטויה חלוק בית חולים מטונף ומכנסיים גדולים ממידותיה, שצנחו בכל פעם שהתרוממה, מותירים את ישבנה חשוף לעין כול. את מרבית שעות היום בילתה באותה חצר, מקוששת סיגריות מבני משפחה שבאו לבקר את ה״כמעט מתים״ בביתן. אם לא שפר מזלה, הייתה מלקטת ולועסת פילטרים של סיגריות מתוך המאפרות הפזורות סביב. שיניה היו חומות ולשונה צהובה, שערה הפזור והמדובלל בצבע צהוב דהוי. שפתיה, בשרניות וסדוקות, היו משתרבבות כשהייתה פוצחת בשטף של מילים חסרות משמעות. לעיתים דיברה לעניין, לרוב לא. היא אהבה כשבאתי, ואני אהבתי לבוא ולשוחח איתה. היא ידעה שתקבל סיגריה ואוזן קשבת לסיפורי האהבות הגדולות שהיו לה, שם באמריקה, וכמה זהב ויהלומים העתירו עליה. באחד הימים ביקשתי להפתיע אותה בזוג כפכפי פלסטיק חדשים שיחליפו את כפכפי האצבע הקרועים שהיו לרגליה. ימימה נפגעה וצעקה שבבית יש לה ארונות מלאים כפכפי זהב חדשים ויפים. היא פה רק זמנית, תכף עוזבת. רק שהרגל תסתדר והיא עפה מפה. התביישתי בעצמי וזרקתי את הכפכפים המוזהבים בפח האשפה הסמוך. ימימה מלמלה קללה וחזרה פנימה. למחרת הם היו על כפות הרגליים שלה.
*
יום־יום אני גוררת את רייזל לחצר. בדרך כלל לחצר הכניסה, בין ימימה לבועז, למאפרות ולכיסאות הגלגלים. אני משתדלת לבוא לקראת שעת ארוחת הצהריים. האחיות מבקשות שאשכנע אותה לאכול. הפצעים לא נרפאים ומזון הוא אקוטי. אז אני מכינה בבית, טוחנת לזניה, מרק עוף, קציצות, שמה בקופסאות פלסטיק ומביאה אליה. היא ממאנת לאכול ואני מפסיקה לבשל. במקום זאת אני מעבירה את הבלילה הדוחה של בית החולים לקופסאות הפלסטיק שלי, הופכת אותה באחת לבישול ביתי. אנחנו יושבות בחצר, אני ממשיכה לעסות את רגליה ומושחת את ציפורניה בלק אדום צעקני. היא מדברת אליי רומנית ומביטה בי דרך עיניים חלולות. החלטתי להפסיק לדבר אליה. במקום זה אני משמיעה לה שירים ברומנית ושותקת. בועז מצטרף לחצר, ימימה, בצד, מצטרפת כשיש מה להגיד ולועסת פילטרים בקדחתנות. הפכנו את הזמן לטקס מקודש, קשר תלוי זמן. לא שלי או שלו, אלא של אלו שהזמן שלהם כמעט אזל, או עמד מלכת.
"ואם תתעורר? ברור לך שהמוח שלה מחוק," אני מתעקשת לעמת אותו עם מציאות אפשרית.
"היא תצטרך ללמוד ללכת, לדבר, לאכול."
"אני יודע. אני אלמד אותה."
"היא לא תדע מי אתה," אני מקשה.
"אלמד אותה להתאהב בי מחדש."
כמה אהבתי אותו באותו הרגע, ותהיתי כמה זמן יוכל להמשיך לבוא לאותה אחת, ששוכבת בעיניים פקוחות ומבט חלול. אין כלום מאחורי העיניים, המוח נמחק לגמרי בעומק עשרים ושבעה מטרים של מים כחולים. האם ראתה אלמוגים ודגים זוהרים לפני שמולקולת החמצן האחרונה התנדפה?
*
האחיות מספרות שהיא מרגישה את נוכחותי כבר בכניסה לביתן. הייתה קוראת את שמי בחלל האולם עוד טרם נכנסתי, וכשהייתי יוצאת ממנה הייתה צועקת "אל תעזבי אותי, אל תשאירי אותי פה, קחי אותי איתך." הייתי בוכה, הבטן מתהפכת בכל פעם. מלכה, האחות הראשית, ניסתה לנחם אותי שרייזל נמצאת במקום היחיד שיכול להועיל לה. אני לא יכולתי לשאת את זה יותר. נראה היה לי שהיא ממשיכה את חיי הזוועות שלה למעני. מתקיימת בעולם עבורי. הפסקתי להגיע, מאפשרת נשימה גם לי וגם לה. כעבור שלושה ימים חזרתי. מלכה מיהרה לקרוא לי "טוב שבאת, חיכינו לך. כנסי למשרד שלי." אני קודם ממהרת לרייזל, מצבה אכן הידרדר. היא כבר לא זזה, רק פוקחת עיניים ששקי הדמעות בהן כבר יבשו מרוב שימוש.
נכנסתי לחדר האחות.
"חיכינו לך," היא מפתיעה אותי ומציעה לי כוס מים.
"אנחנו צריכים להחליט ולקבל את אישורך. את מבינה, אין לנו איך לעזור לה יותר. היא ממאנת לאכול. הבת שלה חתמה על טופס ט' 26, 'לא להאכיל בכפייה'. היא בסבל נוראי. עשינו כל מה שיכולנו. אני מבקשת שתאשרי לתת לה מורפיום, להקל על הסבל." היא ממהרת לדחוף לי את כוס המים ליד, ומתיישבת מולי. אני חושבת כמה פעמים כבר ישבה מול בני משפחה עם הטקסט הזה. מדי האחות הלבנים מתחלפים בגלימה שחורה, והעט שהיא מנופפת בו, אגב דיבור, הוא החרמש.
"למה אני?" אני שואלת. "אני לא הבת שלה."
"כן," היא עונה בקול רך, אך אסרטיבי ומכוון מטרה. "אבל את האדם הכי קרוב אליה. היא רואה בך את הדמות המטפלת שהיא קשורה אליה, וכך אנו רואים אותך. עלייך להחליט אם להמשיך את הסבל שלה או לסייע לה לסיים."
אולי ביקום מקביל הייתי מתעקשת לשמר אותה, מסרבת לשלוח אותה אל מותה, מאמינה שעוד ניתן להציל.
"שימי אותה על מורפיום, הסבל שלה צריך להסתיים."
האחות מלכה מחייכת בזוויות פיה. היא ממשיכה לדבר ולספר על המקרים הקשים, על הצער והכאב, מברכת אותי על ההחלטה שלי. אני מפסיקה לשמוע אותה. הפה שלה זז, אבל אני שומעת את קולה כמו יוצא מעומק של באר, או שאולי זו אני בעומק הבאר והקולות מהפתח. כעת הבנתי, אני חותמת על מותה. אל החדר של רייזל כבר לא חזרתי באותו היום.
*
למחרת בבוקר התייצבתי עם אצטון וצמר גפן. לא ידעתי מתי יגיע הרגע, אבל רציתי שתהיה מוכנה. לחסוך לחברה קדישא עבודה. היא התרוממה פעם אחת, נעצה בי עיניים קרועות וצנחה לתוך נירוונה שטפטפה משקית האינפוזיה. ביקשתי שתקרא לי כשיגיע הזמן לסיים, כמו שליוויתי שנים קודם את בעלה, כששחרר את נשימתו האחרונה. הסרתי ביסודיות את הלק האדום. ״הכנה ללוויה או למקווה זה היינו הך,״ חשבתי ויצאתי לחצר אפופת העשן, אל הספסל הקבוע, אל בועז וימימה.
"אני אצא מפה ראשונה," אמרתי לפתע. "מי יוצא שני?"
בועז הביט בי ובימימה. "היא תצא שנייה," והשתתק.
"אתה רוצה לצאת מפה. אתה יודע איך?"
"מקווה שבעמידה."
"גם אני."
באותו הלילה קראה לי. שלוש פעמים העירה אותי בנשימה גדולה שפרצה מתוכי, וקראה לי לצאת ולבוא אליה. הייתי עייפה כל כך והלכתי לישון. בבוקר התקשרה מלכה.
*
בני משפחה מעטים התגודדו בחצר שהייתה פעם הממלכה שלי, של בועז ושל ימימה. נכנסתי לסייע לאחיות לפנות את המיטה. האחות הייתה בחיפוש קדחתני אחר השיניים התותבות שלה. מתברר שקוברים את המתים עם השיניים התותבות. ״כמה מגוחך,״ חשבתי לעצמי. ״זה כמו סיליקון והתקנים תוך־רחמיים, לא מתכלה לעולם.״ אך בה בעת ביצעתי את המטלה וסגרתי את הרוכסן על מי שהייתה פעם חמותי.
יצאתי אל החצר. ימימה, בגבה אליי, ישבה בקצה החצר בין כיסאות הגלגלים, מרוכזת בחיטוט בתוך מאפרה. בועז לא נראה לעין, כאילו התקיים רק עבור הזמן של רייזל ושלי. הבטתי בפעם האחרונה בימימה, בכיסאות הגלגלים הפזורים ובמאפרות גדושות הסיגריות.
"יצאת ראשונה," היא אמרה וסובבה את ראשה אליי.
אני הנהנתי בראשי בשתיקה.
"להתראות שפרה."
ומיד הסתובבה והמשיכה לחטט במאפרה.
הפניתי את מבטי וקמתי ללכת עם השקית שעל האלונקה.
"להתראות סימונה."
*
השארתי את בועז וסימונה במקום שבו לזמן יש קצב משלו, מותאם יותר לדופק של הגרים בו. החלל שהשאיר מותה של רייזל התמלא בעשרות משימות, ועל אף הבטחתי לבוא לבקר, נשאבתי אל שגרת עמידה בזמנים. רציתי לחזור לספסלים החבוטים, אל המאפרות הגדושות, אל כיסאות הגלגלים. התגעגעתי אל אותה אחת שהזמן שלה תכף נגמר והיא "רק זמנית פה", ואל ההוא שהזמן שלו נעצר לפני שנתיים ועשרים ושבעה מטרים, בפינה הכי שקטה של אלוהים. אני מתגעגעת אל אי־הזמן.
לפעמים אני גם מתגעגעת לרייזל.
בדרך כלל לא.
דפנה פלדמן מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר הביכורים שלה, "כורמיזא", יראה אור בקרוב. ספר שירים פרי עטה – בכתובים. סיפורים ושירים שלה פורסמו בחמש אנתולוגיות, אחת בחו"ל.
.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חושך", סיפור מאת מורז ברנדיס
.
