.

קטע מתוך הספר "קנאת סופרות" / מאיה ערד

.

"טוב," פתחה אחינועם, והפנתה את מבטה אל היושבות על הבמה. "נתתן לי הרבה על מה להגיב ומעט מאוד זמן לעשות את זה, אז לא נלך מסביב ונגיע ישר לעניין. אני רוצה להתחיל בטענה פשוטה שבעולם הספרותי והתרבותי של היום היא שנויה במחלוקת: יש דבר כזה, קנון ספרותי." היא עצרה לרגע, כמו לתת לקהל שהות לעכל את דבריה. "יש במערכת התרבותית יצירות שהן הרבה יותר נחשבות מהאחרות. זו עובדה. ואלה בדרך כלל יצירות ידועות, שכולם מכירים. לפחות מי שקורא ספרים," סייגה. "מה שחשוב לענייננו הוא שאין ניגוד בין הקנון לפופולריות." אביגיל הביטה בה כשדיברה. קווצת השיער האפורה בקדמת ראשה הסתירה ממנה את צדודיתה. ידיה נעו בלהט כשהמשיכה בהרצאה: "עוד עובדה: אף אחד לא נהיה קנוני אחרי מותו. אם נכנסת לקנון הספרותי, עשית זאת עוד בימי חייך, או לכל המאוחר רגע לאחר מותך, כשגווייתך חמה עדיין. זה," קבעה אחינועם בסיפוק, "מטפל במקרים ידועים כגון קפקא ויעקב שבתאי. דוגמאות הנגד שאני בטוחה שאתם מחפשים עכשיו יקוטלגו תחת יוצא מהכלל שמוכיח את הכלל," הודיעה, ואביגיל הבחינה בחיוך על פניו של ניר תלמי. "עוד הבהרה, לפני שאנחנו ממשיכים: לעיתים קרובות משתמשים בביטוי 'סופר קנוני' באופן שגוי, לתאר סופר מכובד, שכותב על נושאים 'חשובים', וזוכה להערכה ולשבחים מאת פרופסורים ומבקרי ספרות. תסלח לי עמיתתי פרופסור שליט־גורן, אבל אני חושבת שזו הכוונה שלה כשהיא קוראת לסופרות שנמצאות איתנו 'סופרות קנוניות'. ובכן, תנו לי לומר לכם: אף אחת מארבע הסופרות כאן אינה קנונית."

אחינועם עצרה, נהנית מאי־הנחת שעוררה בקהל: איך היא מעזה, להעליב כך את האורחות! אביגיל נפגעה גם היא: לא שחשבה שהיא עמוס עוז, אבל להטיח את העובדה הזו כך, בפניה… אך לאחר שהתגברה על הצביטה הייתה גאה באחינועם על התעוזה שלה, על היכולת להטיח בקהל אמיתות לא נעימות לשמיעה.

"והסיבה שהסופרות שיושבות כאן אינן קנוניות פשוטה מאוד," המשיכה אחינועם. "התכונה הכי בולטת של הקנון היא שהוא מרוכז ברגעים ומקומות מסוימים. לא תמיד יש לתרבות את המנגנון לייצר קנון. עשר דקות זה זמן קצר מדי לכל הדעות, אז אני לא אתן לכם עכשיו הפניות. מי שמעוניין יכול לבוא אלי אחר־כך. בינתיים תצטרכו להאמין לי: יש תקופות שבהן הקנון סופח אליו יצירות, המועדון מקבל חברים חדשים, ויש תקופות שבהן הקנון, כמו התלמוד הבבלי, נחתם עד להודעה חדשה. אם לסכם את זה במילותיו של משורר קנוני לכל הדעות: פתוח, סגור, פתוח."

אביגיל עקבה אחריה כשדיברה. פשרם של הדברים היה סתום עבורה, אבל היא הייתה מוכנה ללכת אחרי אחינועם, להאמין לכל מה שתאמר.

"אל תסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח," ביקשה אחינועם. "הזכרתי כבר את התלמוד הבבלי בתור דוגמה. כמה מאות שנים של איסוף חומר, ואז זהו, סוגרים. מה שבא אחר־כך כבר לא חלק מזה. אותו דבר הקנון היווני הקלאסי. ה־קנון. שירה אפית, שירה ארכאית, שירה לירית, מחזות — מהומרוס ועד מנאנדרוס, וזהו, נסגר הקנון. עוד לא השתכנעתם? קחו דוגמה קרובה יותר. מוזיקה קלאסית. כל הקנון המבוצע היום הוא אוסף יצירות בערך מתקופת הבארוק ועד, אם להיות ממש נדיבים, אמצע המאה העשרים. מה שבא לפני נכנס תחת 'מוזיקה מוקדמת', מה שבא אחרי — עיינו ערך 'קקופוניה', או 'מוזיקה קלאסית בת זמננו', אם להיות מנומסים. תכלס, הקנון של המוזיקה הקלאסית סגור. תזמורות בכל העולם מנגנות קאברים לבאך ובטהובן."

אחינועם עצרה שוב, ניערה בתנועת כף יד את הקווצה האפורה מפניה, סקרה בחדווה את הקהל, שרטינה לא נשמעת כמעט החלה לתסוס בו, והמשיכה. "הקנון הספרותי הישראלי קצר הרבה יותר. לא מאות שנים כמו ביוון. כמה עשרות שנים. הוא נפתח בשנות העשרים של המאה שעברה, עם מותו של ברנר, וסגר את דלתו בחריקה איטית לאורך שנות השמונים, עם הופעתם של יעקב שבתאי, דוד גרוסמן ומאיר שלו, שהספיק להכניס רגל ממש רגע לפני שהדלת נטרקה, ב־1988. בסדק הצר הזה נכנסו כל הסופרים והמשוררים שיצירתם כלולה בקנון העברי הארצישראלי. שימו לב שבולט הצרור של המשוררים הקנוניים, שבא קצת יותר מוקדם, ואחריהם הפרוזאיקונים הקנוניים, ואז זהו, זה נגמר. אפשר להתווכח על התאריכים המדויקים, אפשר לטעון כל מיני טענות, אבל על עניין אחד אין עוררין: כבר שלושים שנה שלא נכנס לזירה הספרותית סופר עם אותו משקל סגולי של עמוס עוז, או דוד גרוסמן. זו עובדה. והנה עוד עובדה: יש משוררות קנוניות, שהשירים שלהן נכנסו לקנון במהלך התקופה הקצרה שבה הקנון היה פתוח. אין כותבות פרוזה קנוניות. פשוט אין. לא אני המצאתי את זה. שאלו כבר אלף פעמים לפני מה היה קורה אילו לשייקספיר הייתה אחות ולמה אין לנו אישה במעמדו של עמוס עוז. אין לנו זמן עכשיו להרחיב את הדיון בשאלה הזו ולעמוד על ההבדלים בין שירה לפרוזה. אני מניחה שזה תלוי בגורמים פנים־ספרותיים וחוץ־ספרותיים בה במידה. אבל זו עובדה. ועכשיו אני יכולה לחזור לטענה שהתחלתי בה: אף אחת מהסופרות שיושבות כאן אינה קנונית. נעמי חן היא לא סופרת קנונית כי למרות שהייתה פעילה כשהקנון היה פתוח, הקנון, כאמור, לא קיבל אליו נשים כותבות פרוזה. הוא לא קיבל גם מזרחים או הומואים או כל מי שאינו גבר אשכנזי סטרייט, אבל זה לא מענייננו כרגע. אביגיל נגבי ואביגיל שלו אינן סופרות קנוניות מהסיבה הפשוטה שהן התחילו לכתוב אחרי שהקנון נסגר. הן סופרות פוסט קנוניות. המקרה הכי מעניין הוא זה של אריאלה גלר. הספר הראשון שלה יצא ב־1990. בדיוק ברגע הזה שאותו כינתה כאן פרופסור שליט־גורן 'המפץ הגדול' של הסופרות, רגע 'הפיכת היוצרות': הנשים כבר לא מסתננות יחידות אלא נוהרות בהמוניהן אל הספרות העברית. אני מבוגרת מספיק לזכור את הרגע הזה. הייתי שם, כשזה קרה. אני זוכרת את התחושה ברגע חילופי העשור, סביב 1990, הנה, סוף סוף, צומח קול נשי מובהק בספרות העברית. בדיעבד, ברור לכולם מה קרה: לא גדודי הנשים עלו על בריקדות ושברו את שערי הקנון הנעולים בפניהן, אלא בדיוק להיפך. הקנון נסגר — מי שיבוא עכשיו ממילא לא יזכה עוד להתקבלות קנונית נוסח גרוסמן ועוז. אין עוד שום יתרון להיותך גבר לבן. ועל כן התחום, כמו כל תחום שאיבד מיוקרתו, עובר פמיניזציה."

המיה של זעם ואי־הסכמה עלתה מהקהל. רות שליט־גורן נראתה כאילו היא מתקשה שלא להתפרץ.

"לא אני המצאתי את זה," התגוננה אחינועם. "עמליה כהנא כרמון בכבודה ובעצמה אמרה את הדברים האלה כבר בשנות התשעים. קשרה בין ריבוי הנשים הסופרות לירידת מעמדה של הספרות. יש לי הפניות למי שרוצה. כמובן, הנשים הן רק מקרה פרטי של סגירת הקנון. עכשיו כשהוא סגור, מה זה כבר משנה? שיבואו הנשים, שיבואו המזרחים. הלהט"בים. הערבים. שיבואו אפילו היורדים. בשנות השבעים, כשהקנון עוד פתוח, סופרת כמו רחל איתן מודרת מהזירה ברגע שהיא מהגרת לניו יורק. היום אביגיל נגבי כותבת רבי־מכר ולאף אחד לא איכפת שהיא לא חיה בישראל."

קריאות ביניים נשמעו. אביגיל לא הצליחה לפענח את רובן. "זה פשוט לא נכון!" קראה מישהי בקול נרגן. "על מה את מתבססת!" צעקה מישהי אחרת, ומקצה האולם נשמע קול גברי: "ומה עם אתגר קרת?"

אביגיל הביטה באחינועם ביראה. איך היא מסוגלת לעמוד כך על שלה, לטעון טענות שנויות במחלוקת בידיעה שיעוררו עליה את זעמו של הקהל? ועם זאת ידעה שיש צדק בדבריה. שהנה מתבהרים לה דברים שחשה בעצמה ולא הצליחה לעמוד על טיבם. אבל מה פירוש הטענה שלה? מה זה אומר, שנסגר הקנון? עד עכשיו הייתה דרכה הספרותית מותווית לה בבירור: היא תעבוד קשה, תכתוב ספר אחר ספר, תטפס במעלות ההצלחה וההתקבלות עד שתהפוך לסופרת החשובה בדורה. עכשיו הבהירה לה אחינועם: אין לה למה לצפות. בית העולם של פנתיאון הספרות העברית נסגר. היא תיקבר מחוץ לגדר.

"כמובן שאלה דברים שאנחנו מבינים בדיעבד, בראייה לאחור, עם משקפות של חוקרי ספרות. זה לא שב־1990 יצתה בת קול והודיעה לכולם שאפשר ללכת הביתה, סגרו את הקנון. ועל כן דור שלם, שגדל והתעצב תחת הסדר הישן, הגיע לפרקו הספרותי עם הנחות יסוד מוטעות. מי שהיה נער מושך בעט בשנות השמונים, מי שהייתה נערה ששירבטה סיפורים בסתר, הפכו בתום האלף לסופרים צעירים שציפו שמבקרים ופרופסורים יתייצבו מאחוריהם ויטילו את כל כובד משקלם על כפות המאזניים בשבילם. כמו שגרשון שקד עשה עבור עמוס עוז וא"ב יהושע. כמו שדן מירון עשה עבור יעקב שבתאי. כמו שמנחם פרי עשה עבור דוד גרוסמן. דור שלם של סופרים צעירים רצה שיאמרו עליהם: גבירותי ורבותי — מהפך. נפל דבר בספרות העברית. אלא שזה לא קרה. דברים הפסיקו ליפול בספרות העברית. אבל הסופרים לא הבינו את זה. ברובם לא, לפחות. יש יחידי סגולה שהבינו שחוקי המשחק השתנו, אבל הם היוצאים מהכלל. שאר הסופרים, ובייחוד אלה שהם היום בשנות הארבעים והחמישים שלהם, פשוט לא מבינים מה השתבש להם, למה הם לא מקבלים את מנת התהילה שהם ראויים לה, את ההתקבלות של פעם. כל אחד מסתכל בצלחת שלו ומתמלא זעם שהוא מקבל חתיכה קטנה מדי מהעוגה הספרותית. אילו הסופרים היו טורחים להסתכל בתבנית, הם היו מגלים שהעוגה הזאת כבר מזמן לא שם. נשארו רק פירורים. אבל הם עסוקים מדי בלהשוות את הצלחת הריקה שלהם לצלחת של מישהו אחר, ואם נדמה להם שהוא קיבל כמה פירורים יותר מהם, אולי אפילו עם קצת שאריות קרם, הם לא יודעים את נפשם מרוב קנאה. תבינו," פנתה אחינועם אל הקהל, "שורש הצרה בכך שהסופרים לא קוראים את המפה הספרותית כמו שצריך. הם עדיין חושבים שהמועדון מקבל חברים חדשים, וכועסים שלא מקבלים אותם. אילו הם הבינו שאין יותר חברים חדשים, שאין יותר מועדון, הכל היה הרבה יותר קל. עכשיו," אחינועם זקפה אצבע, כמו לסמן את הטענה, "נכון שגם הסופרים הגברים מאוד מתוסכלים מההתקבלות שלהם, אבל התסכול של הסופרות הנשים גדול עוד יותר. הסופרים פשוט לא הבינו שחוקי המשחק השתנו. הסופרות טעו לפרש את שינוי כללי המשחק כפתיחת שערי הקנון לנשים. עכשיו, כשהוסרו המגבלות, יש הזדמנות שווה לכולן, וכל סופרת מאמינה שהיא זאת שתעשה את זה, היא תהיה הסופרת הראשונה שתצליח להיכנס אל הקנון. אלא שהקנון סגור, כזכור. אף אחת — ואף אחד — לא ייכנסו אליו עכשיו. אבל זה לא מפריע לסופרות להתאכזב כל פעם מחדש, ולהתפוצץ מקנאה בכל פעם שנדמה להן שמישהי הקדימה אותן בחצי צעד במירוץ לשומקום. התלמוד אומר לנו שקנאת סופרים תרבה חוכמה. וקנאת סופרות, מה היא תרבה?"

אחינועם עצרה והסתכלה בקהל, כאילו ציפתה ממנו לתשובה לשאלתה.

"האמת," אמרה אחרי רגע, "הפתגם הזה תמיד הטריד אותי. מה זאת אומרת שקנאת סופרים תרבה חוכמה? עכשיו לכבוד האירוע הזה טרחתי לבדוק את המקור שלו. הביטוי התלמודי מתייחס לסופרים במובן של מורים, והאמרה מופיעה בתוך דיון בשאלה כמה מורים צריך שיהיו בעיר, והאם גם בעיר קטנה כדאי שיהיה יותר ממורה אחד. התשובה שהתלמוד נותן היא שכן, גם בעיר קטנה צריך יותר ממורה אחד, מפני שקנאת סופרים תרבה חוכמה. במילים פשוטות, ברגע שהמורה יודע שיש לו תחרות, שהוא לא ההצגה היחידה בעיר, הוא יעשה מאמץ ויהיה המורה הכי טוב שהוא יכול. אותו דבר נכון גם לגבי סופרים: אם אתה יודע שקבוצת השווים שלך הם בלזק ופלובר, או דוסטוייבסקי וטולסטוי, אתה תעשה מאמץ באופן לא מודע לזקוף את הגב ולהתיישר הכי גבוה שאתה יכול. ועובדה באמת שבדרך כלל תור זהב של ספרות נוצר סביב קבוצה של סופרים גדולים, לא מספיק גאון אחד. חבר מביא חבר. חבר מקנא בחבר. זה המובן שבו קנאת סופרים תרבה חוכמה. בעולם אידיאלי גם קנאת סופרות הייתה מרבה חוכמה. ריבוי הנשים הסופרות היה גורם לכולן להתאמץ להתבלט על רקע הכותבות האחרות, לכתוב יצירות טובות ככל האפשר ולקבל בתור פרס נתח שמן מהעוגה. אבל זה, כאמור, בעולם אידיאלי, כשהעוגה הספרותית תופחת וגדלה. בפועל, גבירותי, כשהעוגה הולכת ונעלמת, קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת — תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת. אפשר, כמובן, להכחיש את המציאות," חייכה אחינועם אל רות, שנראתה לא מרוצה מדבריה. "אפשר להגיד 'כל אחת כאן לא פחות טובה מעמוס עוז, כולכן סופרות קנוניות, ומה פתאום, אין שום קנאה.' אבל מה נשיג בזה? חוץ מזה שזה פשוט לא נכון, גם לא אמרנו בזה שום דבר מעניין על הספרות שלנו. עד שלא נישיר מבט ונסתכל למציאות הספרותית בעיניים, עד שלא נודה בפה מלא שהקנון סגור וכולנו בחוץ, ושבמקום לריב על פרסים וכיבודים מוטב שנחשוב יחד איך מתמודדים עם המציאות החדשה, עד אז לא נוכל לפתח דיון משמעותי על נשים בספרות. תודה רבה לכן."

 

מאיה ערד, "קנאת סופרות", חרגול, 2021.

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: הרצאה של ויקטור פראנקל מתוך הספר "כן לחיים למרות הכול"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אורית צמח

בידוד

1.

שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה, רוּחַ מִקְרֶה בָּאָה אֶל מַדָּף,

מְנַדְנֶדֶת סוּס עֵץ עַל קְנוֹקְנוֹת מַתֶּכֶת.

הִיא מְרַצֶּדֶת בְּתוֹךְ אֻרְווֹת הַמִּלִּים, פְּרָסוֹת וּרְתָמוֹת.

מָה הִיא בְּלִי רֶסֶן, מַשָּׂא ויְָד מוֹשֶׁכֶת?

עוֹלָה עַל הַסּוּס, דּוֹהֶרֶת בֵּין סִפְרֵי בִּשּׁוּל

לְקַקְטוּס שֶׁלֹּא יָדַע מִדְבָּר.

I'm the sheriff in charge!

מְנִיפָה חֶבֶל עַל צַוַּאר שְׁעוֹן חוֹל,

אֶפְשָׁר עוֹד לִשְׁמֹעַ יָם.

 

2.

אַרְבַּע בַּבֹּקֶר.

שֶׁקֶט טִקְסִי נִמְהָל בַּהֲמֻלַּת טְרוֹם־חָרִיצוּת

מָתַי יְשֵׁנוֹת הַנְּמָלִים? מָתַי עֵרִים הָעֲצֵלִים?

מָתַי תִּמְשֹׁל חָכְמָה וְיֻסַּר עֹל נְחִיצוּת.

 

3.

יֵשׁ יָמִים בֵּין אַטְלָס לְסִיזִיפוּס הִיא

אוֹמֶרֶת תַּעֲשֶׂה טוֹבָה, תַּחְזִיק רֶגַע

אֲנִי הוֹלֶכֶת לְגַלְגֵּל כַּמָּה אֲבָנִים

וְלֹא חוֹזֶרֶת.

 

4.

בְּיוֹם אֵין־שְׂחוֹק וּדְלָתוֹת טְרוּקוֹת בִּמְשׁוּבָה

וְאֵין חִכּוּךְ סוּלְיוֹת וְאַף אֶחָד לֹא בָּא,

הִיא טוֹבֶלֶת בְּחֶלְמוֹנֵי זִכְרוֹנוֹת שְׁפוּכִים,

גּוֹזֶרֶת חִסָּכוֹן עַל חֲמָמַת הָאֶפְרוֹחִים,

חֹשֶׁךְ אֲפַרְפַּר כְּמַפַּת תָּאִים יוֹרֵד עַל כְּלֵי הַתַּעֲרֹבֶת.

אֵין לָהּ מָה לוֹמַר לְאַחֲיוֹתֶיהָ הַגְּדֵלוֹת כְּדֵי מִסְפַּר סוֹרְגֵי סוֹרָגִים,

רַק זֵכֶר הַחוֹרִין וְעֶלְבּוֹן הַכַּרְבֹּלֶת שֶׁהִשִּׁילָה.

עֶשְׂרִים יוֹם יְכוֹלָה תַּרְנְגֹלֶת לָצוּם, אֲבָל כְּשֶׁהִיא צְמֵאָה

הִיא מְנַקֶּרֶת בֵּיצִים שֶׁהֵטִילָה.

 

5.

חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר וּשְׁנֵי שִׁירִים אַחֲרֵי הִיא חוֹשֶׁבֶת

מָה קָדַם לְמָה, פַּח אוֹ פָּחַת. אֶפְשָׁר שֶׁהַיּוֹם הַקָּרֵב

פָּשַׁט מֵעָלֶיהָ אֶת חֲגִיגִיּוּת הַלַּיִל וְזָרַק בְּשֵׂיבָתָהּ

לַעַג לָרָשׁ כְּלַפֵּי עַצְמָהּ.

בְּרָחֵל בִּתֵּךְ הַקְּטַנָּה, הִיא פּוֹנָה אֶל בָּבוּאָתָהּ

עַל פִּי בְּאֵר, גּוֹלְלִי הָאֶבֶן מֵעַל עַפְעַפַּי

וְתָבוֹא עָלַי הַשֵּׁנָה. וְלִבִּי עֵר.

 

6.

וּבַחֲלוֹמָהּ נוֹשְׁרוֹת שִׁנַּיִם כִּתְאֵנִים

תְּשׁוּשׁוֹת. קָשָׁה כַּשְּׁאוֹל הַדּוּמִיָּה הָרוֹבֶצֶת —

עַזָּה כַּמָּוֶת הַהִתְבּוֹשְּשוּת.

 

אורית צמח היא עורכת ספרות ולשון. שיריה פורסמו בבמות שונות, בהן שְׁבוֹ, הליקון, פועם, בגלל והמוסך. פרסמה שני ספרי ילדים ובימים אלה משלימה את כתיבתו של הכרך הראשון ברומן פנטזיה למבוגרים שעוסק במטמורפוזה ובתפיסת האחר.

.

.

יוני יחיאלי

טיפוס

לֹא הָיִיתִי טִיפּוּס חַד פַּעֲמִי

הָיִיתִי טוֹבָה מְאֹד בְּלַעֲשׂוֹת דְּבָרִים

שֶׁעָשׂוּ לְפָנַי

לֹא הָיְתָה לִי חַדּוּת הַמַּחְשָׁבָה

לֹא הָיָה בִּי טֵרוּף

שֶׁל עוֹף דּוֹרֵס אוֹ צִבְעוֹנִיּוֹּת שֶׁל טַוָּס

יָדַעְתִּי רַק לְהַנִּיחַ אֶת הַדְּבָרִים בִּמְקוֹמָם.

בְּדִיּוּק בִּמְקוֹמָם זֶה

בַּא לִי בַּחֲלוֹמוֹת, אֵיפֹה לְהַנִּיחַ אֶת הַמִּלִּים

כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה נָכוֹן. וְזֶה הָיָה מַמָּשׁ בְּסֵדֶר גָּמוּר,

טוֹב מְאֹד, לֹא יוֹצֵא מִן הַכְּלָל.

אוּלַי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל

בְּבֵינוֹנִיוֹתוֹ, בֶּהֱיוֹתוֹ מְמֻצָּע, מַמָּשׁ אֵין טְעָנוֹת.

לֹא הָיִיתִי טִיפּוּס שֶׁבָּאִים אֵלָיו בִּטְעָנוֹת.

 

הָעִיר הַמְּרֻסֶּקֶת שֶׁשְּׁבָרֶיהָ עוֹד מְנַצְנְצִים בְלוֹבֵן הַיָּרֵחַ

לקים מידן

מִדְבָּר סַהֲרוּרִי זוֹחֵל אֶל מְבוֹאוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

מִתְפַּתֵּל אֶל תּוֹךְ נִימֵיה הָרַכִּים שֶׁל הָעִיר.

בַּקֶּצֶב הַזֶּה

בְּקָרוֹב כְּבָר לֹא יִהְיֶה פֹּה כְּלוּם

וַאֲנַחְנוּ נִזָּכֵר אֵיךְ הָלַכְנוּ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה,

אֵיךְ הֶעֱלֵינוּ אוֹתָהּ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ,

עַל גַּג הַהוֹסְפִּיס הָאוֹסְטְרִי

צָפִינוּ בַּכִּפּוֹת הַבּוֹהֲקוֹת שֶׁל הַר הַבַּיִת וּכְנֵסִיָּת הַקֶּבֶר,

וְאַתְּ אָמַרְתְּ לָנוּ שֶׁהַמִּלְחָמָה פֶּה הִיא חֵלֶק

מֵהַקֶּסֶם,

וּבְעוֹדֵךְ מְחַיֶּכֶת

הָיְתָה הָעֲרָבָה מִתְפַּשֶּׁטֶת לְעֶבְרֵנוּ.

 

טרום הורות

בִּבְדִיקַת הַאוּלְטְרָסָאוּנְד רָאִיתִי

אֶת הַבֵּן שֶׁלָּנוּ

יוֹשֵׁב עַל כֻּרְסָה

בַּחֲדַר הַטִּפּוּל

וּמַאֲשִׁים אוֹתָנוּ.

רָאִיתִי אֶת הַאֲסִימוֹנִים הַגְּדוֹלִים

נוֹפְלִים כּוֹאֵב

כְּמוֹ מִשְׁקוֹלוֹת כְּבֵדוֹת עַל כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם.

 

יוני יחיאלי, ילידת 1989, חיה בגליל המערבי ומחנכת בארגון החלוץ מבית המדרשה באורנים. השירים כאן מתוך ספר ביכוריה שבכתובים.

.

.

עמית שמרת

חול או דבש

ל־ל', באיחור ניכר

הַאִם שְׂעָרֵךְ הוּא דְּבַשׁ אוֹ חוֹל?

הַאִם הַקְּנוֹקָנוֹת הֵן

מַפֹּלֶת הַדְּבַשׁ הַמַּטְבִּיעָה

אֶת עָרֵי הַדְּבוֹרִים הַשַּׁאֲנַנּוֹת,

אוֹ הַחוֹל הַמַּזְכִּיר לְגוּפֵךְ

אֶת הַכְּאֵב

כֻּלּוֹ?

כָּל גַּרְגִּיר בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא בְּרָכָה,

בְּרֵכָה שֶׁל הֱיוֹת־לְבַד שֶׁל הַיֶּלֶד־יַלְדָּה

שֶׁהָיִית, שֶׁהָיִינוּ כֻּלָּנוּ:

אַךְ הָעֲרֵמָה, אוֹ נוֹרָא מִזֶּה – הַחוֹף,

הַטּוֹטָלִיּוּת הַמְשֻׁגַּעַת הַזּוֹ

שֶׁל גַּרְגִּיר וְעוֹד גַּרְגִּיר וְעוֹד:

אֵיזֶה כְּאֵב – כַּמָּה כְּאֵב? –

הִיא מְעוֹרֶרֶת בִּכְנָפַיִךְ,

מַלְכָּתִי הָעִוֶּרֶת מִשֶּׁפַע

הַדְּבַשׁ?

הַאִם הַדְּבוֹרִים יְשֵׁנוֹת

עַכְשָׁו

בְּתַלְתַּלַּיִךְ,

הַאִם הַדְּבוֹרִים בִּכְלָל

יְשֵׁנוֹת?

 

עוּרוּ, דְּבוֹרִים, חוֹלְלוּ

עַל עוֹרָהּ

הַכָּתֹם, הַנִּפְלָא, הַחוֹלֶה,

שֶׁל זוֹ שֶׁהִדְבִּישָׁה אוֹתִי,

וְהַדְבִּיקוּ בְּרַגְלֵיכֶן הַדַּקּוֹת

נְשִׁיקוֹת וְעוֹד נְשִׁיקוֹת

לַפְּטָמוֹת

וְלַשְּׂפָתַיִם הַפְּשׂוּקוֹת,

וְחַפְּשׂוּ לַשָּׁוְא אַבְקָנֵי זָהָב

בֵּין רִיסֶיהָ

בְּעוֹד עֵינֶיהָ חֲצִי עֲצוּמוֹת

וַחֲצִי פְּקוּחוֹת,

וְיַחֲלוּ בַּשְּׁמוֹנֶה הָאֵינְסוֹפִי

שֶׁלָּכֶן,

בְּשֵׁם כָּל מִי שֶׁהָיְתָה

מֵעֵבֶר לַמָּתוֹק,

שֶׁלְּמַעַן הַשֵּׁם

הַחוֹל יֵעָרֵם וְיִשְׁתֹּק.

 

הנותן לשכוי בינה

צְאִי וְשִׁכְבִי בַּגִּנָּה,

גַּם אֲנִי אַשְׁכִּים, שַׂק אֶלְבַּשׁ וְאֵצֵא –

שֶׁנָּתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה

לֹא לַגֶּבֶר הַזֶּה יִתֵּן מַה שֶּׁיִּרְצֶה.

 

תְּנִי לְחוּמָהּ, לִירֻקָּהּ לְטָרְפֵךְ

כְּוָגִינָה אַרְצִי וְצִמְחִי,

וַאֲנִי בְּשָׁכְבִי עַל קִבְרֵךְ אֶתְהַפֵּךְ,

כּוֹכָבִים בְּגַבִּי, אֲדָמָה לְפִתְחִי.

 

לרדות

כִּי יִהְיוּ לְאִישׁ מֵאָה כְבָשִׂים וְתָעָה אֶחָד מֵהֶם הֲלֹא יַעֲזֹב אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה עַל הֶהָרִים וְהָלַךְ לְבַקֵּשׁ אֶת הַתּוֹעֶה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יִמְצָאֵהוּ אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי יִשְׂמַח עָלָיו יוֹתֵר מֵעַל הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אֲשֶׁר לֹא תָּעוּ.

(מתי יח 12)

הוֹ אֱלֹהִים, אֵיךְ

לַעֲמֹד בְּכָבְדָּהּ

שֶׁל הַיֹּפִי הַזֹּאת?

אֵיךְ לְהֵעָשׂוֹת אֲדָמָה,

מַה לַּעֲשׂוֹת בְּלַחֲמָהּ,

אֵיךְ לְהֵאָפוֹת? לִתְפֹּחַ

מִבְּלִי לְיַפּוֹת

אֶת הַקְּרוּם הָרָזֶה – לִקְרֹעַ,

לִפְתֹּחַ,

מִבְּלִי לִשְׁכֹּחַ לְכַסּוֹת?

 

יוֹנֵק־הַדְּבַשׁ הַזֹּאת

תָּשִׁיר לָנוּ עַכְשָׁו

כָּתֹם אַחֵר

הַרְבֵּה יוֹתֵר קוֹדֵחַ, גַּם לְבָבוֹת.

הוֹ, שְׁנֵי גְּדָיִים שֶׁלִּי, אֵיךְ

לַעֲמֹד עַל דּוֹבְרָה,

אֶל הַשִּׂמְחָה לֹא לִמְעֹד, לֹא פָּחוֹת

מִזֶּה לְרַעַשׁ־הַסּוֹד,

שֶׁהוּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ

נֶחָמָה לֹא

קְטַנָּה,

מַפָּל לְאָחוֹר?

 

עַכְשָׁו יוֹנֵק הַדְּבַשׁ

פּוֹעֶה,

אֶלֶף פִּיּוֹת:

אֲנִי עַצְמִי

נֶחָמָה לֹא קְטַנָּה?

 

הוֹ, אֱלֹהִים, אֵיךְ

לִרְדּוֹת בְּכָל הַדְּבַשׁ הַזֶּה,

לִרְעֹד?

עוֹד.

עוֹד.

 

עמית שמרת מלמד מתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון, פעיל סביבתי ויו"ר ועד עובדים לשעבר. למד פילוסופיה, לימודים קלאסיים ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. בוגר מסלול השירה של הליקון. זוכה הפרס ע"ש עופר לידר לעידוד היצירה הספרותית בקרב מדענים.

.

.

מגי אוצרי

הסקה קַרְטֶזְיָאנית

אֲדוני אֵל נְקָמוֹת

אִלְמָלֵא אֲדוני אֵל נְקָמוֹת

הָיוּ הַנְּקָמוֹת בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ

 

לֹא נָכוֹן

מִנֶּגֶב וְעַד דָּן

רָאשִׁים נִנְעֲצוּ עַל חֲנִיתוֹת

אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם

כְּדֵי לָדַעַת שֶׁהֵם שָׁם

 

מגי אוצרי היא סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ודוקטור למשפטים. פרסמה את הספרים "שתי השמשות של דדיקה" (2015), "כותבת הנאומים" (2017) ו"עיניים אדומות" (2019), כולם בהוצאת כנרת זמורה־דביר.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נורית זרחי, עמית זרקא, דקלה חיון ורות קינן

  

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

המצפון / ויקטור הוגו

מצרפתית: דורית פרידמן

.

שָׁעָה שֶׁיַּחַד עִם בָּנָיו, עוֹטֵי עוֹרוֹת חַיּוֹת,

פְּרוּעַ שֵׂעָר, חִוֵּר כַּסִּיד בְּלֵב הַסְּעָרוֹת,

נָשָׂא קַיִן רַגְלָיו לְהִמָּלֵט מִפְּנֵי הָאֵל,

עַד בּוֹא הָעֶרֶב בָּא הָאִישׁ, קוֹדֵר, נוֹאָשׁ, עַד אֶל

רַגְלָיו שֶׁל הַר, עַד אֶל מִישׁוֹר רְחַב יָדַיִם;

אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו, לְלֹא אֲוִיר בֵּינְתַיִם,

אָמְרוּ: "נִשְׁכַּב נָא עַל הָאָרֶץ, נָנוּחַ מִכָּל זֶה."

קַיִן, לְרַגְלֵי הָהָר, נְטוּל שֵׁנָה, הוֹזֶה,

בְּהָרִימוֹ רֹאשׁוֹ אֶל עֹמֶק שְׁחֹר שְׁחָקִים,

רָאָה אָז עַיִן, לִרְוָחָה פְּקוּחָה בַּמַּחְשַׁכִּים,

אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית, בְּלִי נִיד, נִנְעֶצֶת בּוֹ.

"אֲנִי קָרוֹב מִדַּי," אָמַר בִּרְעֹד לִבּוֹ.

הֵעִיר אֶת יְלָדָיו וְאֶת אִשְׁתּוֹ הַיְּגֵעָה

וְשָׂם פָּנָיו לְהִמָּלֵט, קוֹדֵר בְּמֶרְחַב יָהּ.

שְׁלוֹשִׁים יָמִים צָעַד, צָעַד שְׁלוֹשִׁים לֵילוֹת,

אִלֵּם, חִוֵּר, נִרְעָד הוּא לְמִשְׁמַע קוֹלוֹת,

בַּחֲשַׁאי, בְּלִי הַבֵּט אָחוֹר, בְּלִי סוֹף,

בְּלִי שֵׁנָה וּבְלִי מָנוֹחַ, בָּא אָז אֱלֵי חוֹף

יַמָּהּ שֶׁל אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת, לְיָמִים אַשּׁוּר,

"נַעֲצֹר," אָמַר, "בָּטוּחַ כָּאן לָדוּר.

נִשָּׁאֵר כָּאן, הֵן הִגַּעְנוּ עַד אֶל גְּבוּל תֵּבֵל."

אַךְ יָשַׁב, רָאָה שָׁם, בַּרָקִיעַ הֶאָבֵל,

אֶת הָעַיִן הַקְּבוּעָה בְּיַרְכְּתֵי הָאֹפֶק.

זִנֵּק הָמוּם, אֲכוּל יֵאוּשׁ, בְּזַעֲזוּעַ אֹפֶל.

"הַסְתִּירוּנִי!" הִזְדַּעֵק, כְּשֶׁאֶצְבַּע פִּיו מַסְתֶּרֶת.

כָּל בָּנָיו הִתְבּוֹנְנוּ בִּרְעֹד הָאָב הַפֶּרֶא.

קַיִן שָׂח אָז לְיָבֵל, אֲבִי כָּל מִי שֶׁגָּר

בְּאָהֳלֵי עוֹרוֹת־שֵׂעָר בְּעֹמֶק הַמִּדְבָּר:

"מְשֹׁךְ אֶת הַיְּרִיעָה, הָאֹהֶל לֹא מָתוּחַ!"

הֵקִימוּ לוֹ חוֹמָה שֶׁשָּׁטָה עִם הָרוּחַ;

וּכְשֶׁקְּבָעוּהָ תַּחַת מִשְׁקְלוֹת עוֹפֶרֶת:

"אֵינְךָ רוֹאֶה דָּבָר?" אָמְרָה לוֹ צִלָּה הַזּוֹהֶרֶת,

בַּת בָּנָיו הָעֲדִינָה כְּשַׁחַר הַוָּרֹד;

וְקַיִן: "אֶת הָעַיִן אֲנִי רוֹאֶה פֹּה עוֹד!"

יוּבָל, אֲבִי כָּל הָעוֹבְרִים בָּעֲיָרוֹת,

מַכִּים שָׁם בְּתֻפִּים, נוֹשְׁפִים בַּחֲצוֹצְרוֹת,

קָרָא: "יָכוֹל אֲנִי לִבְנוֹת לְךָ גָּדֵר,"

הֵקִים קִיר מֵאָרָד וְאֶת קַיִן כִּתֵּר.

קַיִן אָמַר: "הָעַיִן מַבִּיטָה בִּי כְּתָמִיד!"

אֱנוֹשׁ אָמַר: "נָקִים חוֹמָה וּמִגְדָּלִים אֲשֶׁר יַרְעִידוּ

מֵאֵימָה, עַד כִּי מְאוּמָה לֹא יִקְרַב,

וְעִיר נִבְנֶה עַל מִבְצָרָהּ,

עִיר נִבְנֶה, וְתִנָּעֵל."

תּוּבַל־קַיִן, אַב כָּל חָרָשֵׁי בַּרְזֶל,

בָּנָה עִיר עֲנָקִית, עַל־אֱנוֹשִׁית,

וּבְעוֹדוֹ עָמֵל, בָּנָיו, בְּנוֹף בְּרֵאשִׁית,

רָדְפוּ וְצָדוּ בְּנֵי אֱנוֹשׁ וְשֵׁת

וְנִקְּרוּ אֶת עֵינֵי הָעוֹבְרִים שָׁם כָּעֵת;

וּבָעֶרֶב, יָרוּ חִצֵּיהֶם לַכּוֹכָבִים,

קִירוֹת גְּרָנִיט הֶחְלִיפוּ אָהֳלֵי בַּדִּים עָבִים,

כָּל לְבֵנָה חֻבְּרָה לָהּ בְּקִשְׁרֵי פְּלָדָה

וְהָעִיר הָפְכָה כָּךְ לְעִיר תֹּפֶת מְנֻדָּה;

צֵל מִגְדָּלִים הוֹרִיד אָז לַיְלָה עַל שָׂדוֹת;

בְּעֹבִי שֶׁל הָרִים נִבְנוּ שָׁם הַקִּירוֹת;

עַל הַשַּׁעַר נֶחְרַט: "אֵין כְּנִיסָה לָאֵל".

וּמִשֶּׁסִּיְּמוּ לִנְעֹל וְלֶאֱטֹם כָּל חֵל,

הִנִּיחוּ אֶת הַסָּב בִּצְרִיחַ אֲבָנִים

וְהוּא נִשְׁאָר קוֹדֵר וּמְבֹעָת. "אָבִי!

הָעַיִן נֶעֶלְמָה?" שׁוֹאֶלֶת צִלָּה אָז בְּרַעַד.

וְקַיִן לָהּ מֵשִׁיב: "לֹא, כָּל הָעֵת נוֹכַחַת."

אוֹ אָז אָמַר: "קְחוּנִי אֶל מַעֲבֵה הָאֲדָמָה,

כְּמוֹ שֶׁבְּקִבְרוֹ חַי הַגַּלְמוּד שֶׁבָּאָדָם.

דָּבָר לֹא עוֹד יִרְאֵנִי, וְלֹא אֶרְאֶה דָּבָר."

כָּרוּ אֵפוֹא הַבּוֹר: "זֶה טוֹב!" קַיִן אָמַר.

יָרַד לְבַד תַּחַת כִּפַּת הַחֹשֶׁךְ הַגְּדוֹלָה

וְעַל כִּסְּאוֹ יָשַׁב בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה.

וּכְשֶׁמֵּעַל מִצְחוֹ סָגְרוּ תַּת־קַרְקַע אֶל הָאַיִן,

הָעַיִן הָיְתָה בַּקֶּבֶר, מַבִּיטָה בְּקַיִן.

.

La conscience / Victor Hugo

Lorsque avec ses enfants vêtus de peaux de bêtes,
Echevelé, livide au milieu des tempêtes,
Caïn se fut enfui de devant Jéhovah,
Comme le soir tombait, l'homme sombre arriva
Au bas d'une montagne en une grande plaine;
Sa femme fatiguée et ses fils hors d'haleine
Lui dirent: «Couchons-nous sur la terre, et dormons.»
Caïn, ne dormant pas, songeait au pied des monts.
Ayant levé la tête, au fond des cieux funèbres,
Il vit un oeil, tout grand ouvert dans les ténèbres,
Et qui le regardait dans l'ombre fixement.
«Je suis trop près», dit-il avec un tremblement.
Il réveilla ses fils dormant, sa femme lasse,
Et se remit à fuir sinistre dans l'espace.
Il marcha trente jours, il marcha trente nuits.
Il allait, muet, pâle et frémissant aux bruits,
Furtif, sans regarder derrière lui, sans trêve,
Sans repos, sans sommeil; il atteignit la grève
Des mers dans le pays qui fut depuis Assur.
«Arrêtons-nous, dit-il, car cet asile est sûr.
Restons-y. Nous avons du monde atteint les bornes.»
Et, comme il s'asseyait, il vit dans les cieux mornes
L'oeil à la même place au fond de l'horizon.
Alors il tressaillit en proie au noir frisson.
«Cachez-moi!» cria-t-il; et, le doigt sur la bouche,
Tous ses fils regardaient trembler l'aïeul farouche.
Caïn dit à Jabel, père de ceux qui vont
Sous des tentes de poil dans le désert profond:
«Etends de ce côté la toile de la tente.»
Et l'on développa la muraille flottante;
Et, quand on l'eut fixée avec des poids de plomb:
«Vous ne voyez plus rien?» dit Tsilla, l'enfant blond,
La fille de ses Fils, douce comme l'aurore;
Et Caïn répondit: «je vois cet oeil encore!»
Jubal, père de ceux qui passent dans les bourgs
Soufflant dans des clairons et frappant des tambours,
Cria: «je saurai bien construire une barrière.»
Il fit un mur de bronze et mit Caïn derrière.
Et Caïn dit «Cet oeil me regarde toujours!»
Hénoch dit: «Il faut faire une enceinte de tours
Si terrible, que rien ne puisse approcher d'elle.
Bâtissons une ville avec sa citadelle,
Bâtissons une ville, et nous la fermerons.»
Alors Tubalcaïn, père des forgerons,
Construisit une ville énorme et surhumaine.
Pendant qu'il travaillait, ses frères, dans la plaine,
Chassaient les fils d'Enos et les enfants de Seth;
Et l'on crevait les yeux à quiconque passait;
Et, le soir, on lançait des flèches aux étoiles.
Le granit remplaça la tente aux murs de toiles,
On lia chaque bloc avec des noeuds de fer,
Et la ville semblait une ville d'enfer;
L'ombre des tours faisait la nuit dans les campagnes;
Ils donnèrent aux murs l'épaisseur des montagnes;
Sur la porte on grava: «Défense à Dieu d'entrer.»
Quand ils eurent fini de clore et de murer,
On mit l'aïeul au centre en une tour de pierre;
Et lui restait lugubre et hagard. «Ô mon père!
L'oeil a-t-il disparu?» dit en tremblant Tsilla.
Et Caïn répondit: "Non, il est toujours là.»
Alors il dit: «je veux habiter sous la terre
Comme dans son sépulcre un homme solitaire;
Rien ne me verra plus, je ne verrai plus rien.»
On fit donc une fosse, et Caïn dit «C'est bien!»
Puis il descendit seul sous cette voûte sombre.
Quand il se fut assis sur sa chaise dans l'ombre
Et qu'on eut sur son front fermé le souterrain,
L'oeil était dans la tombe et regardait Caïn.

.

ויקטור־מארי הוגו (26.2.1802–22.5.1885), מגדולי הסופרים והמשוררים בצרפת, ממייסדי זרם הרומנטיקה. בין היתר, מחברם של "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים". הפואמה "המצפון" היא מתוך יצירתו האפית "אגדת הדורות" (La légende des siècles), שחיבר בין השנים 1859 ו-1877, וכלל בה כמה שירים בהשראת כתבי הקודש.

.

דורית פרידמן, בעלת תואר שני בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב, מרצה בענייני ספרות ומקרא. בעברה הייתה מורה לספרות בתיכון ועורכת פרוזה עברית ותרגומי מופת מצרפתית בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. זהו לה פרסום ביכורים. 

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: מאמר מאת מינה אוזיורט קיליץ' על וירג'יניה וולף והוצאת הוגארת', בתרגום ננה אריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן