איך נוצר חג יש מאין? חוק יום העצמאות, תש"ט-1949 קובע בסך הכל את מועד יום העצמאות ליום ה' באייר, ומסדיר את סדרי דחייתו או הקדמתו בשל שבת. את ענייני סמלי החג וטיב החגיגות מפקיד החוק בידי ראש הממשלה שזכאי על פיו גם להורות על הנפת דגלים. השאלה איך קיבל יום העצמאות את דמותו כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא מורכבת. כאן ברצוננו לחזור אל רגע אחד אל ה' באייר תש"ט – שנה אחת אחרי הכרזת המדינה, ובסך הכל כשלושה שבועות אחרי שחוקק החוק שהזכרנו לעיל.
חוסר הבהירות שלט באותו ה' באייר. למען האמת, ה' באייר 1949 לא היה בדיוק "יום העצמאות הראשון" היחיד. קדם לו "יום המדינה" שהתקיים ב-כ' בתמוז תש"ח, 27 ביולי 1948, כמה חודשים בלבד לאחר הכרזת העצמאות. התאריך נבחר משום שזהו יום פטירתו של בנימין זאב הרצל, ורשויות המדינה ביקשו להדגיש את הקשר בין חזונו לבין מדינת ישראל שזה עתה קמה. החגיגה המרכזית ב"יום המדינה" נסובה בפעם הראשונה – סביב מצעד צבאי של צה"ל הצעיר.
אבל נשוב לאותו ה' באייר תש"ט, שנפל על ה-4 במאי 1949. איך חוגגים עצמאות? אף אחד לא ידע בדיוק, אבל בכל זאת היו דברים ברורים מאליהם: למשל, שיהיו ריקודי עם ברחובות, שהזכירו לכולם את ליל כ"ט בנובמבר. כבר ביום העצמאות הראשון הכינו העיריות ברחבי המדינה תכניות חגיגיות לכבוד החג שכללו הדלקת אורות, הנפת דגלים, הקמת במות בידור (עליהן ניגנה התזמורת העירונית, ולא – כפי שהתרגלנו – הזמרת או הזמר הנחשקים של השנה) ושלל תהלוכות ומסדרים. בגליל השיאו משואות, מצעדים ותהלוכות לפידים התקיימו בערים כמו רמת גן, חולון ופתח תקווה. בגני הילדים ובבתי הספר נערכו מסדרים חגיגיים ונופפו בדגלים, אל חלקם הגיעו גם פוליטיקאים כדי לשאת דברים.
בערב החג נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום מיוחד ליום העצמאות, שפורסם למחרת בעיתון. אז עוד לא נקבע יום הזיכרון לחללי צה"ל, אם כי באירועי החג שילבו לעיתים גם תפילות "יזכור". מלבד זאת, אירח בן גוריון בביתו שבקריה בתל אביב אורחים נכבדים מחו"ל שהגיעו לקבלת פנים מיוחדת לכבוד עצמאותה של מדינת ישראל המתחדשת.
גולת הכותרת של החגיגות הייתה – איך לא – מצעד צבאי של צה"ל, "צבאנו המנצח והמשחרר". לא אחד, אלא שני מצעדי תפארת שכאלו תוכננו להתקיים, גם בירושלים וגם בתל אביב. המצעד הירושלמי יצא לדרך ללא תקריות חריגות, אך הסיפור הגדול של יום העצמאות הראשון היה המצעד הצבאי בתל אביב.
"המצעד שלא צעד", זעקה הכותרת בעיתון "מעריב" למחרת. השם נקלט ומאז כך נזכר המצעד הזה. עורך "מעריב" דאז, ד"ר עזריאל קרליבך, כתב על התקרית כך: "אנשים עמדו ובכו. כילדים ממש. כי הרי כילדים היו, היינו כולנו אתמול. והם בכו – כילד זה שנשבר תחת ידו צעצועו החביב ביותר. עם שחר ועם לילה קמו…וניטלטלו לעיר, והסתובבו בה, ותכנית לא הייתה להם, ומה לעשות לא היה להם – רק לצפות למאורע היחיד הזה של היום, למצעד.
וכאשר נאמר להם כי המשיח הזה לא יבוא – צחקו. אי אפשר. הרי כבר חשו אותו בכל אבריהם. וכאשר נאמר להם בשנייה שלא יבוא – לא תפסו…וכאשר נאמר להם בשלישית שלא יבוא, מפני שאינו יכול לפנות לעצמו דרך מכיכר מוגרבי עד רחוב אידלסון, מרחק מאתיים מטרים בערך, – לא האמינו. זה ודאי לא נכון. הצבא ש ל נ ו? אשר עד אילת הגיע, אשר בקלות לדמשק יכול היה להיכנס – לרחוב אליעזר בן יהודה לא יוכל? מגוחך, טפשי".
בתחילה עוד הצליח איכשהו המצעד לצאת לדרך. ברחובות תל אביב צעדו נציגים מחילות שונים: חיל הים, חיל הרפואה, וגם ותיקי "ההגנה" הציגו את נשקם. ברחובות נסעו ג'יפים והוצגו תותחי ארטילריה, ומעל חלפו מדי פעם טייסים עם מעט המטוסים שהיו ברשות צה"ל באותה תקופה. בין הצועדים בלטו גם נציגי המיעוטים, כלומר חיילים דרוזים ששירתו גם הם בצבא. גם תזמורת הייתה בין הצועדים, כמו במצעד צבאי ראוי לשמו.
אך לקראת השעה ארבע, כשהצועדים היו צפויים להגיע לבימת הכבוד לטקס הצדעה מיוחד מול קברניטי המדינה, בעלי תפקידים נכבדים ואורחים מחו"ל, כבר עברה השמועה מפה לאוזן כי המצעד בוטל. הצועדים כבר לא יגיעו לבימת הכבוד ברחוב דיזנגוף בשל הצפיפות הרבה בפינת הרחובות אלנבי ובן-יהודה. הקהל הרב שהגיע לצפות במצעד פשוט גלש אל הכבישים וחסם את הדרכים. כל הניסיונות של השוטרים שהוצבו במקום לפתוח את הכבישים כשלו. בסופו של דבר, כאמור, הודיעו על ביטול המצעד והקהל נאלץ להתפזר, מאוכזב. "צבא ההגנה לישראל כבש בכל מקום, רק את רחובות תל אביב לא הצליח לכבוש", צוטט בעיתון "חרות" קצין צבא בכיר שנכח במקום.
בדיעבד, נראה שכשלי ארגון גרמו למצב הזה. המארגנים לא צפו, ככל הנראה, את כמות הקהל שתגיע לצפות בחיילים צועדים. על פי הדיווחים הגיעו מאות אלפים מכל רחבי הארץ – במדינה שאוכלוסייתה הייתה רק כ-800 אלף איש. מלבד זאת, הכבישים לא נחסמו מראש לתנועה, אלא רק זמן קצר לפני מועד פתיחת המצעד. ביום למחרת כבר בישרו העיתונים על הקמת ועדת חקירה לבירור הסיבות לכישלון.
לנוכח הפארסה הקטנה שהתרחשה בתל אביב הוחלט לחגוג את "יום המדינה" שוב בתמוז תש"ט, כלומר ב-17 ביולי 1949. אז שוב נערך מצעד חגיגי, צנוע יותר, כדי להשלים את זה שנקטע באמצעו, וגם חולקו אותות גבורה ל-12 לוחמי מלחמת העצמאות. זו הייתה הפעם האחרונה בה נחגגה עצמאות ישראל ביום מותו של הרצל, ו-ה' באייר התקבע כיום העצמאות הרשמי של מדינת ישראל. בשנת 1951 נתקבע מועד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, באותה השנה הושאו לראשונה משואות על הר הרצל, בשנת 1953 חולקו לראשונה פרסי ישראל, בשנת 1958, שנת העשור, נערך חידון התנ"ך הראשון. כך לאט לאט עוצב יום העצמאות הישראלי כפי שאנו מכירים אותו היום.
כל התמונות בכתבה זו – אלא אם צוין אחרת – הן מתוך ארכיון הצלם בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית. רותנברג תיעד במצלמתו תחומים רבים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. תוכלו לראות עוד דוגמאות מתצלומיו למשל כאן, כאן וכאן. אם יש לכם מידע נוסף על אותו המצעד שלא צעד, אתם מוזמנים לספר לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
