.

הלוואי שלא היה מתרגם

פרק מתוך "על חופי נדודים" / ראויה בורבארה

.

שנה בדיוק לאחר היכרותנו הזמנת אותי לחיפה. אמרת לי:

"בחיפה הייתה פגישתנו הראשונה. אז היא קידמה את פנינו בדרכה, אבל כל שנה היא תקדם את פנינו בדרכנו."

"למה אתה רומז?" שאלתי אותך.

"בואי איתי לחיפה והיי יפה ממנה. בלילה היא מתקשטת ומשליכה את אורותיה ממרומי הכרמל על פני הים התיכון. מימיו נוצצים ובבואות העיר נעות עם האוניות על פני המים הכנועים תחת אורות הלילה החוצים את הגלים וחשכת השמים. כל הרואה את הים מפסגות הכרמל חושב שמשם התחיל האל את מעשה הבריאה."

"אל תגזים באהבתך לחיפה."

"את מקנאה בה?"

לא ברור לי מדוע לא עניתי לך על שאלתך וצחקתי בלעג עד ששמעתי אותך אומר בטלפון את המשפט הנושא את סוד ההתחלה:

"אולי לידת העולם הייתה מהים הזה, אבל אין ספק שלידתי הייתה מים עינייך הכחולות."

אכן ידעת איך לכבוש לב אישה.

"אתה רוצה שנחגוג זיכרון כואב?"

"השמחה נוצרת אך ורק מהצער. אלמלא רימוני הגז המדמיע, לא הייתי מפליג עכשיו בעולמך."

אוי לאותם רימוני גז מדמיע שמנעו ממני אז לראותך כפי שאתה באמת. ואולי האמת שלך השתנתה עם השתנות האמיתות.

מדוע לימדו אותנו שהאמיתות נשארות יציבות ונכונות כל החיים? לאחר הניסיון שלי איתך התחלתי להטיל ספק בכל האמיתות והאקסיומות, אפילו באמת שהציגה בפנינו המורה כדוגמה: "השמש זורחת במזרח." אילו הנחנו שהמזרח הוא ערך מוחלט, כי אז היינו אומרים שהשמש זורחת במזרח, אבל במזרח שלנו אינני מרגישה את חום השמש, לא מקצווי מזרח ולא מקצווי מערב.

אם זריחת השמש איננה עוד אמת ביחס אליי, האומנם היה זה רק הגז המדמיע שהסתיר את האמת שלך מפניי?

באותו יום, יום פגישתנו הראשונה, התקיימה בחיפה הפגנה. הרחוב בער מזעם. איך יכולה האבן להתמודד עם אבק השרפה בעוד העולם מתבונן מהצד ושותק? לא מפני שאני שמאלנית באתי להפגנה. כל השמאלניות שלי לא הספיקה כדי לצעוק בפני העולם: תתעורר!!!

אמי גערה בי וצעקה:

"ההפגנות האלה לא לטובתנו. הן נגדנו."

העיראקית הזאת באמת מסכנה. היא רואה את העולם רק דרך המשקפיים של משפחתה.

"השבח לאל שזכיתי לחיות במולדת שלי לפני שאמות," נהגה לומר לי, "לא הייתי רוצה למות בנֵכר."

"אמא, עיראק נחשבת בעינייך לנֵכר?"

היא הייתה תולה את עיניה בחלל, חושבת מעט, נאנחת ואומרת:

"את צודקת, היא באמת הייתה מולדת שנייה. אבל עכשיו כבר לא."

בכל פעם הייתי מתווכחת איתה, והיינו רבות.

"מה פשעם של אלה שנגזר עליהם למות במולדתם הכבושה, אמא?"

היא גינתה אותם ואת האינתיפאדה שלהם והוסיפה:

"שיחיו בשלום ובשקט. למה הם זורקים אבנים על החיילים?"

"את חושבת שפגיעתן של אבנים קטלנית יותר מזו של רובים המכוונים ללבותיהם ומאיימים על חייהם?"

"את דמגוגית בדיוק כמו אבא שלך שלימד אותך מהן פוליטיקה ושחיתות. אני מציעה שתבואי איתי למטבח ללמוד איך לכבוש לב של גבר. זה עדיף מאשר להתווכח על פוליטיקה."

היא הייתה רוצה שאכבוש לב של גבר דרך קיבתו, ומבחינתה היא צדקה, שהרי גבולות עולמה לא חרגו מעבר למטבח, וכלי הנשק שלה היו הסירים, הפלפל האדום ושמן הזית. היא ניסתה לנצח בכל המערכות באמצעות תבשילים שהריח שלהם התפשט ברחבי הבית, והייתה מתווכחת עם אבי איזה מאכלים ערֵבים יותר לחך, מאכלי המטבח העיראקי או מאכלי המטבח המרוקאי. כאשר כעסה עלינו הייתה מכריזה על שביתה ולא מבשלת, אולם העונש הזה היה קל עבורנו, כי אז היינו אוכלים רק את מה שאהבנו.

"אמא, אשאיר לך את הסירים והתבלינים שלך. איך את מרשה לעצמך לאכול מעל הגופות?"

"אם אני אחכה עד שיסתיימו המלחמות כדי שנאכל, נהיה כל הזמן בצום. את לא תיסעי לחיפה!"

"אני כן אסע!"

יצאתי מהבית ושמעתי אותה רוטנת בערבית עיראקית כפי שעשתה בכל פעם שכעסה.

בחיפה היה הכעס קולו של הרחוב. הוא התמלא בערב רב של יהודים וערבים שהניחו בצד כל שייכות פוליטית, אתנית ודתית, ונותרו להם רק הכעס והצער. זו הייתה הפגנה בלתי אלימה שלא הושלכו בה אבנים למען ילדי האבנים, הפגנה ברישיון, ושוטרים רבים מילאו את המקום. אינני יודעת איך, מתי ומדוע השתנה המצב בתוך שניות מן הקצה אל הקצה.  בטרם קלטתי מה קורה ראיתי את המפגינים רצים ימינה ושמאלה, ועשן כבד ומחניק התפשט באוויר. באוזניי הדהדו קריאות וצעקות, ולנקבוביותיי חדרו ריחות חריפים ומוזרים. נפלתי ארצה, וכאשר שבה אליי הכרתי מצאתי את עצמי בזרועותיו. בידו האחת החזיק את ראשי בחיקו ובידו השנייה שפשף את אפי בבצל. בקושי רב פקחתי את עיניי והושטתי את ידי להרחיק את הבצל מאפי.

"קצת סבלנות, אני רוצה לעזור לך," אמר בערבית.

"מה אתה אומר?" שאלתי בעברית.

הוא תרגם לי את דבריו, והלוואי שלא היה מתרגם אותם, וסיפר לי שנפלתי לידו, והוא נשא אותי אל הסמטה. לאחר מכן דפק על דלת של בית, ביקש מדייריו בצל ומיהר לחזור אליי כדי להעיר אותי מעלפוני.

הודיתי לו, והוא הוציא מכיסו ממחטה, הושיט לי אותה ואמר:

"קחי, תנגבי את הדמעות."

לקחתי את הממחטה שלו וניגבתי את הדמעות הזולגות מעיניי ואת ריח הבצל. התביישתי להחזיר לו אותה ספוגה בדמעות המלוחות של עיניי ולבי ואמרתי:

"אני יכולה לכבס אותה ולהחזיר לך אותה בפעם אחרת?"

"את יכולה לשמור אותה אצלך למזכרת. מאיפה את?"

"מתל אביב."

"יש לך עם מי לחזור הביתה?"

"ההפגנה הסתיימה?"

"היא כבר התפזרה. תרשי לי לעזור לך. בואי, קומי."

הוא שם את ידי בידו ועזר לי לקום מהמדרכה.

"העיניים שלך אדומות מהגז."

הסתכלתי עליו ואמרתי בלבי: העיניים שלך ירוקות ומקסימות. האם הבין את מבטיי?

הוא חייך אליי ואמר:

"לא אעזוב אותך במצב הזה, אלווה אותך לאוטובוס."

"לא באתי באוטובוס. באתי ברכבת."

"אין בעיה, מתי יוצאת הרכבת הבאה?"

הצצתי בשעוני ופלטתי:

"אלוהים, רק בעוד שעה."

"אם ככה, את מרשה לי להזמין אותך לקפה?"

איך יכולתי לסרב? זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להיפגש ביחידות עם בחור ערבי, ועוד אחד שברוב אצילותו הציל אותי ועזר לי, והלוא אני בעיקרון אדם קוסמופוליטי.

"שיהיה. קוראים לי שרה."

"נעים להכיר. ולי קוראים אּבראהים."

שם, בפינת בית קפה קרוב לנמל, החל מסלול חיינו. הוא הזמין לי כריך עם גבינה בולגרית וספל קפה.

"אני לא רעבה. אשתה את הקפה."

"את חייבת לאכול. בפעם הבאה אזמין אותך לטעום את האוכל הערבי שלנו."

הוא כבר מתכנן את הפעם הבאה, אמרתי לעצמי, איזה ביטחון עצמי יש לו! אולי אערער לו את תוכניתו? פרצתי בצחוק.

"למה את צוחקת?"

"כי הטעם שלו מונח לי מדי יום תחת הלשון."

"יש לך חברים ערבים?"

"אמי עיראקית ואבי מרוקאי."

צחקנו והפלגנו בשיחה על מדיניות הפנים והחוץ. הוא לא ידע אז שהמילים והעיצורים שהגה פעמו בעורקיי. הערבי הזה הלהוט אחר שלום האמין כי  האל ברא את האדם "בצֶלֶם רב־יופי",* באנושיות  שלו, הרחק מהברבריות של החיות והאפליה הגזעית והעדתית.

"עוד רבע שעה יש לי רכבת."

הוא הסיע אותי לתחנה, ולפני שנכנסתי בשער הברזל המסתובב ועברתי את עמדת הבידוק אמר לי:

"הנה מספר הטלפון שלי. אחרי שתכבסי את הממחטה תתקשרי ואבוא לקחת אותה. מזכרת ממך."

לקחתי ממנו את מספר הטלפון שלו וטמנתי אותו ליד הממחטה. טמנתי גם את כל רגשותיי שנסעו איתי נבוכים ומתחבטים מחיפה לתל אביב.

 

* קוראן, פרק התאנים 4 (אורי רובין, תרגום הקוראן, אוניברסיטת תל אביב, 2005)

 

ראויה בורבארה, "על חופי נדודים", פרדס, 2020.

.

 

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "ממזרת", מאת מיכל פנקל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הילה להב

הקו הדק

יַמַּת תֵּטִיס בְּשִׁבְתָּהּ כְּבִטְנִי הָרַכָּה כְּמִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה

גַּלִּים. יְלָדוֹת חוֹצוֹת אוֹתָהּ בְּסִירוֹת שְׁקוּפוֹת קְלוּעוֹת קָנֶה וְרָצוֹן.

סִלְחִי לַיַּלְדָּה שֶׁעָמְדָה עַל הַמַּיִם זְכוּכִית וְתִקְוָה.

בֵּין הַגָּרוֹן לַתַּחַת שֶׁלִּי יֵשׁ קַו מָתוּחַ בְּעֶצֶם

וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְזַנֵּב בּוֹ מֵיתָר

דַּק מַסְפִּיק אֲבָל הָלַכְתִּי עָלָיו

מַסְפִּיק שֶׁאֲנִי רוֹאָה

אֲנַחְנוּ קְרוֹבוֹת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו

קַל לָגַעַת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו

קִרְאִי אֶת זֶה כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי: בּוֹאִי, כְּאִלּוּ

בִּקַּשְׁתִּי: הַמְשִׁיכִי, כְּאִלּוּ תִּרְגַּמְתִּי לָךְ לִשְׂפָתֵךְ אֶת הַבֹּץ

הַמַּבּוּל לְאַדְווֹת

 

אֲנִי בְּשִׁבְתִּי כְּשִׂרְטוֹן מְקַבֶּלֶת בְּסֵבֶר פָּנִים נָאֶה מְאֹד

אֶת הַתְּשׁוּרוֹת וְהַמְּבַקְּרִים. וְאִם אֲנִי מַשְׁלִיכָה אוֹתָם עַל מִנְחוֹתֵיהֶם הַיַּמָּה

זֶה כִּי הַהֶסְבֵּר אָרֹךְ אֲפִלּוּ מֵהַקַּו וַאֲנִי כֹּה

שְׂבֵעָה. הִנֵּה אֲנִי כּוֹתֶבֶת: אֵינִי זְקוּקָה לַמַּאֲפִים שֶׁלָּכֶם, לַמָּרָק שֶׁלָּךְ,

לַלֶּחֶם, לַדָּגִים הַכְּבוּשִׁים; אֲנִי אוֹכֶלֶת מָה שֶׁהִלְעִיטוּ אוֹתִי בְּכַפּוֹת מִמִּזְּמַן

וְעוֹד לֹא לָעַסְתִּי הַכֹּל וְעוֹד אֲנִי אוֹכֶלֶת, עוֹד יֵשׁ לִי.

אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי מַסְפִּיק לִי כִּי זָקַנְתִּי וְכִי יֵשׁ לִי קַו

וְנִרְאֶה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת עָלָיו עַל הַמַּיִם עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַשֶּׁהוּ

אֲבָל אֲנִי נִשְׁבַּעַת אֲנִי רָצָה וְשׂוֹחָה, אֲפִלּוּ נוֹפֶלֶת קָדִימָה

הִנֵּה סִימָנֵי הַקַּו הִנֵּה הַקַּו הִנֵּה אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת אֲנִי חוֹצָה אֶת הַגַּלִּים

אֲנִי חוֹצָה

.

תני לי

לֹא אֶת זֶה, אֶת הַשֵּׁנִי

אֶת הַיָּרֵחַ הַקָּרוֹב יוֹתֵר……..אֶת הָאָכוּל

לְמֶחֱצָה……..הַגּוֹרֵעַ

זֶה שֶׁאֵינִי רוֹאָה, כְּלוֹמַר אֲנִי רוֹצָה

.

בְּתוֹר בַּת אָדָם אֲנִי

בְּסֵדֶר אֲבָל כְּאַרְגּוֹנָאוּטִית הָיִיתִי מִצְטַיֶּנֶת

וְאֵין לָךְ מֻשָּׂג כַּמָּה דְּבָרִים מֻזְהָבִים כַּמָּה שְׁמָשׁוֹת

וְנָכוֹן, מְצוּלוֹת וְחָשׁוּב מִזֶּה הַדָּגִים……….לֹא דְּגֵי הַזָּהָב

 

הילה להב היא מוזיקאית ומשוררת, מתגוררת בברלין. ספרה השלישי, "גג עץ", ראה אור ב־2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

.

רבקה איילון

א.     

אֲבָל אָחַזְתִּי בְּעֶגְלַת הַתִּינוֹק.

הָעֵינַיִם זָרְמוּ מִמֶּנּוּ אֵלַי בִּתְחִנָּה.

תָּפַסְתִּי אֶת הַתְּחִנָּה בִּשְׁתֵּי הַיְָּדַיִם, וְרַצְתִּי.

שְׁמַע, אָמַרְתִּי לוֹ: אֲנִי לֹא אִמָּא שֶׁלְךָ,

אֲבָל זֶה מַמָּשׁ לא מְשַׁנֶּה. אַתָּה הַתִּינוֹק שֶׁלִּי עַכְשָׁיו.

רַצְתִּי אִתֹּו לְקֻפַּת־חוֹלִים.

אָמְרוּ: צָרִיךְ הַשְׁתָּלָה בְּאֹפֶן דְָּחוּף.

אָמַרְתִּי: מַה שֶׁצָּרִיך קְחוּ מִמֶּנִּי.

פָּקַחְתִּי עֵינַיִם, וּמָצָאתִי עַצְמִי בִּמְקוֹמִי

עַל הַהֲלִיכוֹן שֶׁלִּי מֵאַיִן וּלְאַיִן.

.

ב.

בֵּין הָרַעַש וְהַשֶּׁקֶט

כָּל הַצִּיּוּצִים הָאֲחֵרִים.

כָּל מָה שֶׁהַגּוּף נִמְצֶה אֵלָיו

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר אֵינֶנּוּ בְּבֵית סֵפֶר,

כְּשֶׁהַצִּנּוֹרוֹת מְבוּדָדִים

וְצָרִיך לְצַפּוֹת שֶׁלא יִתְחַרְרוּ.

לְצַיֵּץ אוֹדָה לַשִּׂמְחָה – טְרָאוּמָטִי.

זֶה כְּמוֹ לִפְתּוֹחַ פֶּה גָּדוֹל בַּמִּרְפָּאָה,

בְּבַת אַחַת יוֹצֵא קוֹל לֹא מְצוּפֶּּה

קָצָר, עָבֶה.

הַקּוֹל קוֹל צְעָקָה –

הַשָּׂפָה מִתְרַצָּה לִהְיוֹת רַכָּה.

 

וְשׁוּב רַעַשׁ רְחוֹבִי מְהַמֶּה.

.

ג

כְּשֶלֹּא תִּתְּנִי לִי לָבוֹא

אֶשְתּוֹק אֶת זֶה, וְגַם אֶת זֶה.

כִּי קָשֶה לָהּ זֶה וְגַם זֶה.

אִם אֶת יַלְדָּה לֹא אֶרְאֶה

מָה יִקְרֶה?

אֶרְאֶה שֵׂעָר מְחוּלָק בַּרְחוֹב

אַגִּיד:

זֹאת אַתְּ.

תַּגִּיד: "לְכִי"

מוּבָן שֶאַגִּיד: "כַּמוּבָן".

אֲני כְּבָר לֹא כָּאן.

הִיא בַּמַּדְרְגוֹת

אֲנִי בַּחֲתוּלִים

עִקְּרו אוֹתָם, כַּמּוּבָן.

עַכְשָיו בַּשֵּׁרוּתִים

בֵּין הַמְּקוֹמוֹת

יוֹצֵאת

בָּעִתּוֹנִים

סוֹף סוֹף בַּכִּיוֹר.

שָׁם הַקָּפֶה, הַסְּמַרְטוּטִים

לַשַּׁיִשׁ

לַרִצְפָּה

אֲנִי בְּטִאְטוּא

מָה קָרָה?

כְּאִילוּ מְמַהֲרִים

כְּאִילוּ אֵין פַּעַם

כְּאִילוּ אֵין עוֹד פַּעַם.

.

ד.

זֶה הַמַּצָּב הָאנוֹשִׁי:

גָחִים

מִתְנַגְּחִים

גּוֹנְחִים.

שׁוֹאֲלִים: מָה הָעִנְיָנִים?

אֵין עִנְיָנִים.

הַיוֹם אַבָּא לֹא

מֵת.

רַק לִזְכּוֹר.

לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.

לַמָּה לִזְכּוֹר?

כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת יָתוֹם.

מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?

זֹאת אוֹמֶרֶת

לֹא לִהְיוֹת תַּם מִדִּמּוּי.

אֲוִיר

גָּח

מִתְנַגֵּח

גּוֹנֵחַ

עוֹשֶה סִבּוּבִים.

הַמַצֵּבָה עוֹלָה.

זֶה כְּבָר מֵצָּב.

צוּרָה לָהּ.

בּגְלַל זֶה צָרִיךְ

לִנְגּוֹח לָהּ.

אֵיךְ?

אַל תִּפְחַד

תִּלְמַד:

מָה?

תַּעֲשֶה תּוּק־תּוּק בַּגֶּרֶם.

פְּתַּח בּוֹ מְסִלָּה.

הָאֶבֶן, אַתְּ פְּתַח לָהּ

תַּגִּיד טַח־טְרַח.

סוּמְסוּם הִ־פָּ־תַח.

.

ה.

                                                          לְילדה

הַנֶּחְמָדָה אָמְרָה לִי: כָּכָה וְכָכָה.

נֶחְמָדָה, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, כָּכָה אַתְּ חֲזָקָה.

כָּכָה גַּם אֲנִי אֶתְחַזֵּק. וַעֲשִׂינוּ שְׁרִיר.

הָיָה אֲוִיר מָתוֹק.

הַחַיִּים מִתְמַשְּׁלִים לְאַט… חָשַבְתִּי לְעַצְמִי,

כָּאן זֶה לֹא רַק כָּאן.

יָכֹלְתִּי לְהִתְנַשֵּׁל, אַךְ הַנֶּחְמָדָה הֶחְזִיקָה

אֶת הַמִּלִּים קָרוֹב אֵלַי.

הִיא אָמְרָה: גַּם אֲנִי כָּכָה.

 

פַּעַם רָאִיתִי אֵיךְ חֵבֶל הַטַּבּוּר שֶׁלָהּ נִגְזַר, נִתְפַּר

אֵיךְ הַגּוּף נָהַם, שַׁר

אֵיךְ נָדָה מִלְגּוֹ, מִלְבָר

אֵיךְ צָרְבוּ לָהּ עַרְעָרִים מֵהָר.

 

כָּל זֹאת רָאִיתִי

כָּל זֹאת נֶחְבַּלְתִּי

כָּל זֹאת רָפָא לִי.

 

ד"ר רבקה איילון, משוררת וחוקרת ספרות, פרסמה עד עתה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה – "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וכן ספר עיון – "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד". כותבת רשימות ביקורת בעיתונים יומיים ובכתבי עת לספרות ולתיאטרון. עסקה שנים רבות בהוראת ספרות ולשון בבית ספר תיכון בכפר סבא ובמכללת לוינסקי. השירים הללו מתוך ספרה הבא, "הייתי אמהוֹת".

.

.

מירב רוט

שמורת אחיות

 למיכל

כד חלב

בִּי אַתְּ, בָּךְ אֲנִי, חָלָב בְּתוֹךְ חָלָב, אָחוֹת בְּלֵב אָחוֹת.

כַּד שְׁנוֹת חָלָב וְלֹא יוֹתֵר.

וְאַתְּ כְּבָר בַּת שִׁשִּׁים

וְכַד עוֹרֵךְ חָלָב.

אוֹרֵךְ חָלָב.

.

חומקת

רֵיחַ אֱגוֹז בִּכְנָפַיִךְ,

צִבְעָן עַרְמוֹנִים בּוֹעֲרִים.

צִפּוֹר שִׁיר, מַדּוּעַ חוֹתֵךְ מְעוֹפֵךְ אֶת לִבִּי?

.

שמוּרַת אחיות

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִיכַל,

כֹּחִי שִׁמְרִי,

כִּי עוֹרֵךְ הַשָּׁקוּף מִלֹּבֶן

עוֹטֵף אֶת עוֹרִי,

כִּי עוֹרֵךְ הֶעָדִין

תַּחַת לַהַב סַכִּין,

מְסָרֵב, מְסָרֵב לְהַסְכִּין.

שִׁמְרִי כֹּחֵךְ מִיכַל,

נַפְשִׁי שִׁמְרִי,

כִּי הִפְקַדְתִּי בָּךְ סוֹדוֹתַי,

שְׁתִיקוֹתַי, עֲבָרִי,

כִּי מַכְאִיב לִי כָּל כָּךְ מַבָּטֵךְ,

הַמֻּפְנֶה מֵעָלַי מְכֻשָּׁף אֶל הָאֵשׁ הַקָּרָה,

לוֹבֶשֶׁת צֵל־מָוֶת

נִשְׁכֶּבֶת לִישׁוֹן בִּתְהוֹם פְּעוּרָה.

.

רחומה

שַׁעֲרֵי רַחֲמַיִךְ פָּתַחְתְּ אַמִּיצָה,

וּבָאוּ בָּהֶם רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,

קוֹלוֹת מַלְאָכִים נִמְסָכִים בְּמִלְמוּל תִּינוֹקוֹת

וּבְשׂוֹרוֹת אֵלִים נִכְתָּבוֹת

מְגִלּוֹת מְגִלּוֹת בְּגַנֵּךְ.

 

רַק שַׁעַר אֶחָד נוֹתַר.

פִּתְחִי אֶת רַחְמֵךְ לְאִמֵּךְ.

 

בבת אחת

מַבָּטֵךְ, שֶׁל אֵלֶּה הַמַּבִּיטִים הַרְחֵק

אֶל זֶה שֶׁפָּנָה מִן הַבַּיִת אֶל הַדֶּרֶךְ

שֶׁאֵין מִמֶּנָּה שׁוּב.

נִכְנַס מַבָּטֵךְ כְּאוֹרֵחַ קָרוּא אֶל לִבִּי,

יוֹשֵׁב בּוֹ עַכְשָׁו, מְבֻלְבָּל וְתוֹעֶה

וַאֲנִי מִתְרוֹצֶצֶת סְבִיבוֹ, לְנַחֵם מְבַקֶּשֶׁת,

לִמְצֹא לוֹ מָקוֹם.

אִלּוּ רַק, אִלּוּ רַק הָיָה אֶפְשָׁר,

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת דָּבָר.

 

בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי, מַמָּשׁ בְּסָמוּךְ,

צַעֲרִי נֶחְבָּא.

כְּבָר לֹא צָעִיר, לֹא נִרְעָשׁ,

אַךְ כְּשֶׁנִּתְקַל בְּמַבָּטֵךְ,

בְּבַת־אַחַת נִזְכַּר.

בְּבַת.

בְּבַת אַחַת.

 

ד"ר מירב רוט, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, עומדת בראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "מה קורה לקורא: התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות" ראה אור בשנת 2017 בהוצאת כרמל, וגרסה אנגלית שלו ראתה אור בהוצאת ראוטלדג' ב־2020. פזמונים פרי עטה הולחנו ובוצעו על ידי מוזיקאים שונים. זהו לה פרסום ראשון בשירה.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ריקי דסקל, נעמה יונג, אדוה מגל כהן ורחל מדר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שביל בצד: הסיפור של ברכה

אמילי מואטי

.

הבוקר שבו פוטרה מחברת הביטוח שבה עבדה מאז הייתה בת עשרים ושלוש התחיל כמו כל הבקרים האחרים. ברכה התעוררה בשש בבוקר והדליקה את הרדיו, זה היה יום ראשון והשידור נפתח במותו של זמר מעקיצה של קרצייה. היא התיישבה במטבח ושתתה את הקפה שלה מהמכונה שקנתה בשדה התעופה בטיסה האחרונה עם החברות מהמחלקה לאנטליה. היא אהבה את הרחשים והעשן שהמכונה הפיקה, כמו בימים שאכלה סברינה בקפולסקי, כשהמכונות רחשו ומשפחות סביב רכנו על קערת סלט משותפת. הבוקר עלה לאט והאור החיוור של חודש יולי הסתנן למטבח. אחרי המקלחת ייבשה את שערה והניחה לו להסתלסל על כתפיה.

באוטובוס פגשה את הפנים שהורגלה בהם והתיישבה מאחורי הנהג, מקשיבה לשיריו של הזמר שמת מקרצייה של כלב. "תראי מה זה בן אדם," אמר לה הנהג, "קרצייה של כלב, אפילו לא נחש או עקרב, קרצייה!" "אלוהים מחליט החלטות כאלה," חתמה את השיחה כמו שחותמים שיחות כשאין מה להוסיף.

השעה הייתה רבע לשמונה, היא נכנסה לבניין, עלתה למחלקת תביעות מקרקעין בקומה שנייה, העבירה כרטיס ופסעה במסדרון הריק אל העמדה שלה בקצה מצד שמאל, ליד המשרד של מנהל המחלקה שוקי. היא הסירה מחלקו העליון של מסך המחשב את הפתקים שהצמידה אליו בשבוע שעבר והכינה את העמדה לשבוע החדש, הניחה ליד המקלדת דפדפת צהובה חדשה והדביקה גם עליה פתק, השקתה את הגרניום הבודד שמדי פעם קם לתחייה וזוקר פרחים סגלגלים מרנינים.

"ברכה כנסי אליי בבקשה," אמר לה שוקי והמשיך לצעוד נחוש אל פנים המסדרון.

"עכשיו?" היא נשענה על המשקוף שעה שהוא גלל את התריסים הוונציאנים שלו מעלה.

"תראי, זה יהיה קצר, שבי."

התיישבה.

"את יודעת שהחברה בקשיים בשנים האחרונות."

"אני קוראת עיתונים לפעמים."

"תמיד היית אחת שמבינה מהר כשמדברים איתה."

"כן."

"קיבלנו הוראה להתייעל."

"יופי שוקי, זה חשוב להתייעל."

"אז כמו שהבנת אנחנו עושים כמה צעדים."

"אתם מוציאים חוזר מנכ"ל?"

"אנחנו מעבירים מהחברה פונקציות מסויימות לידיים חיצוניות כדי להתייעל."

"כן."

"אז את הפונקציה שלך אנחנו מוציאים החוצה לחברה חיצונית."

"ותתנו לי פונקציה אחרת?"

"ברכה את מפוטרת."

"למה?"

"כי אנחנו מתייעלים."

"מה ההתייעלות כאן?"

"בחיי ברכה, מה לא ברור?"

"איך נתייעל בלעדיי?"

"קחי," הניח על השולחן מעטפה, "כאן כתוב הכול, לכי תקראי."

היא חזרה לעמדה שלה והכניסה את המעטפה לתיק. המחלקה התמלאה בקולות שהכירה. היא הקישה את סיסמת הכניסה למערכת ורווח לה כשנפתח בפניה מסך התביעות השחור עם המספרים הירוקים המרצדים, אך כמה רגעים לאחר מכן החלו לבקוע מן המסך צפצופים הולכים וגוברים. ראשון הגיע חיליק, שחולק איתה את אותו קיר גבס, וניסה להנמיך את הצפצופים, שהמשיכו להתעצם."המחשב של ברכה השתגע," אמר בהשלמה לאנשי המחלקה שהתקהלו סביבו. ואז בא שוקי וביקש מכולם להתפזר. "ברכה," נעמד בינה לבין המסך, "את רוצה שאצעק וכולם ישמעו מה קרה?"

"רק הכנסתי את הקוד."

"ברכה את מפוטרת, אסור לך להיות פה."

"אבל לפי החוק יש לי שבועיים."

"לא לא, החוק הוא לטובתי, אם את מתפטרת אני יכול לבקש ממך להישאר שבועיים נוספים, אם אני מפטר אותך את הולכת."

"אבל אני פה שלושים ואחת שנה, אני פה לפניך."

"זה לא רלוונטי, קיבלת מכתב רשמי."

"אני יכולה כמה שעות להיפרד?"

"ברכה גם ככה קשה לי."

"טוב, אני הולכת."

בדרכה החוצה חלפה על פני החברים כשהיא אוחזת בתיק האפור עם ידיות הבמבוק. היא חיפשה את זיוה, שהביאה אותה לעבוד בחברה כשהיו צעירות, וכל האירועים הגדולים בחיים של זיוה חלפו לנגד עיניה: החתונה הראשונה של זיוה עם אהוב נעוריה מעכו, הלידה, הגירושים והבר־מצווה של הבכור, שבה השלימו אחרי שנים של איבה, הנישואים השניים למשה, שהיה שמאי, והמוות של אמא של זיוה באמצע החגים לפני עשר שנים, ככה הלכה לישון ומתה עם הספר "בדיחמין לשבת" פתוח לידה. ושוב כל החיים של זיוה חלפו לנגד עיניה, אבל זיוה לא הייתה שם. בחוץ היה חם, היא הלכה ברגל וחיכתה שהטלפון שלה יצלצל ויבקשו ממנה לחזור כי טעו בברכה, אבל כשהטלפון כבר צלצל זאת הייתה לולה מהנהלת חשבונות, שביקשה ממנה לחזור מיד כי היא לא חתמה על שום טופס, והכי חשוב – היא לא החזירה את הטלפון הנייד, שהוא ציוד החברה לכל דבר ועניין.

מכיוון שלא זכרה רגע אחד מהרגעים בחיים שקדמו לעבודה, ומכיוון שכל הרגעים שזכרה היו שזורים במעגל החיים הצפוף בבניין ברחוב העוגן, לא ידעה לאן ללכת ומה היא אמורה לעשות עם השעות הקרובות. מה עושים אנשים שמוציאים מהגוף שלהם את הלב של החיים ואומרים להם "זהו"? גם את הקיצים הכי חמים, אלו שתמיד מזכירים בחדשות, בילתה במחלקה הממוזגת כשסריג ורוד מגן עליה מפני הקור. גם כשעוד לא היו מזגנים בכל הארץ, אצלם בחברה היו מזגנים עומדים ומקפיאי עצמות. גם את החדשות נהגה לצרוך מהטלוויזיה הקטנה בפינת הקפה ומהתרשמויות של חברים על החדשות שהם ראו.

היא תהתה מה עושים כל האנשים ברחוב עם הזמן הפנוי בימים הארוכים והזמן שנמתח באור המסנוור של הקיץ. מה הם עושים בלילות אם אין עבור מה להתעורר בשום פנים ואופן? פעם שמעה בהרצאה שצריך לחבק את החופש, אבל איך מחבקים משהו שלא רצית בו מימייך ולא הרגשת כלל בחסרונו? היא בכלל בזה לרעיונות האלה, שהמציאו אנשים שלא צריכים להתפרנס וחיים את הקיום המובן מאליו שלהם בנינוחות אטומה.

היא נכנסה למונית שירות. גם למה שאנשים עושים כאן הרגע קוראים חיים. כשעצרה בדיזינגוף פינת ארלוזורוב וצעדה לכיוון אבן גבירול התחילו המחשבות העצובות לבעבע לה בשכל. מה אם תפסו אותה על משהו שעשתה? אבל מה זה המשהו הזה? כי מאז שהתרשלה פעם אחת באמצע שנות התשעים, כשהעבירו את המחלקה כולה למחשבים והטילו עליה לבדה להעתיק תיקים שלמים לתיקיות במחשב עד שהיא הסתחררה והקיאה על התיקיות המאובקות – חלף זמן מאז, גם הוותיקים בחברה שעוד זוכרים את המקרה מתייחסים אליו כאנקדוטה משעשעת לספר לנכדים ולא כמקרה שראוי להכביד בו ראש, כל שכן עילה לפיטורים עשרים שנים לאחר מכן.

לפני שלושים שנה רכשה בדמי מפתח את הדירה שבה היא מתגוררת בארלוזורוב, דירה קטנה בקומת קרקע בעורפו של בניין קרוב לדרך נמיר. אחת לכמה שנים הילדים של גרדה, שממנה רכשה את הזכות, נהגו להגיע אליה עם הצעה למכירת הנכס, ואחת לכמה שנים היא סירבה. עם הזמן התחילה ליהנות מהטקס, שכלל עוגת תפוזים מהקונדיטוריה בגן העיר, שהייתה בבעלות הבן הקטן, וכן הצעות לשיפוצים כמו החלפת הברז במטבח, מחשבות על פרקט שלא מומשו והרעיון שמפאת גילה ירד מהפרק, והוא לבנות קומת גלריה שתשמש לה חדר שינה ותשאיר את שלושים המטרים הרבועים פנויים לסלון הולם. עם הזמן הבינה שאין טעם בסלון אם איש לא פוקד אותו מלבדה, ונשארה כך, עם מיטה שלמרגלותיה ספה ומולה ספסל ששימש שולחן, ובמטבח שולחן פורמייקה צהוב ושני כיסאות, וליד המיטה שידה אפורה שעליה נערמו ספרים שקראה לפני השינה. אלו היו תמיד אותם ספרים שחזרה וקראה שוב ושוב, עד שלא הרגישה צורך להיפתח אל טקסטים אחרים לבד אלו שליד מיטתה.

השעה היתה כמעט צהריים, הטלפון חזר וצלצל, לפרקים חשבה לענות אך חששה שמרגע שתענה לטלפון הדברים יתבהרו סופית והיא תצטרך לחשוב טוב טוב לאן היא ממשיכה מכאן ואיך ייראה הבוקר של מחר ואלו שיבואו אחריו. בשעות שעברו מאז השיחה היא קיוותה שעדיין לילה והיא עוד ישנה, כי כבר חלמה חלומות שנראו בדיוק כמו החיים שלה רק עם שיבוש קל בהתרחשות. היה לה למשל חלום שחזר על עצמו תקופה, ובו היא ביום כיף בפארק מים באשקלון, שזה משהו שקרה לפחות פעם בשנה במציאות, אלא ששם היא רואה אדם טובע וכשהיא קופצת להציל אותו הוא מחזיק אותה בקרקעית לידו ובאותו רגע מתחוור לה שמלבדה אין איש יודע מה מתרחש בקרקעית כי המים נעכרים והיא שם, מבוהלת ויודעת שכל מה שהרגישה בחיים היא כבר לא תרגיש, ואז הייתה מתעוררת ונרדמת שוב אל אותו חלום, אלא שהפעם אין טובע והיא יושבת על שפת הבריכה ושמחה בחלקה, מוקפת באנשים שהיא רגילה בחברתם והכול נינוח עד להתעוררות הסופית, שהשכיחה ממנה את חלקו הראשון של החלום, אלא שאז הייתה משחזרת אותו לאט, תחילה במטבח, ואחר כך, כשנסעה באוטובוס, צפו בה חלקים ממנו וחלקים ממנו נעדרו וחזרו בלילה לפני שנרדמה. לכן גם הפעם קיוותה שמדובר באחד החלומות שנמשכים אל תוך היום עד היקיצה.

סדר. היא צריכה ללכת לחבְרה וימות העולם. היא תתעורר בבוקר כלשהו, נגיד מחר או ביום ראשון, הכי טוב, תחילת שבוע, תנשום עמוק ותיגש להנהלת חשבונות ולטפסים ותחזיר להם את הטלפון השחור ותעשה לעצמה טלפון חדש עם מספר חדש וגם רצוי שתתלבש יפה, שיראו איך היא נראית בחיים החדשים שלה. בחיים החדשים היא תפגוש מנהל השקעות שיגיד לה במה כדאי להשקיע כדי שהכסף לא ילך לכל מיני חולירות ורמאים כי זה לא הולך להיות קל, והיא ידעה שאיש לא יחפש אותה וספק אם יש בכישורים שצברה עוד צורך בעולם שהשתנה, והיא אין לה גם ככה אנגלית וגם לא ידע במחשבים למרות ההשתלמויות. היא ידעה מה שהיא ידעה והיו לה כישורי חיים.

היא ידעה שהמציאות תתחיל ברגע שתספר לאמא שלה מה קרה. זה יהיה הגשר הרחב שיעביר אותה מכל האתמולים למחר, לחיים שהיא צריכה להתרגל אליהם מעתה ואילך.

 

אמילי מואטי היא סופרת, פובליציסטית ופוליטיקאית, מס' 3 ברשימת מפלגת העבודה לבחירות מרץ 2021. כלת פרס שרת התרבות על ספרה "סימנים כחולים" (תכלת, 2018). הסיפור "שביל בצד" – מתוך נובלה בכתובים.

 

» ביקורת מאת דורית שילה על ספרה של מואטי, "סימנים כחולים"

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "זה לא קרה", סיפור מאת מירב נקר־סדי, מתוך ספר בכתובים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חילוץ

דפנה לוי

ליובל

מכל העשרים ברשימת הווטסאפ של הבניין, דווקא כהן ענה.

כהן גר מעליי כבר חמש שנים, ואני לא יודעת עליו הרבה חוץ מזה שהוא מאייר שעובד מהבית, ושהוא תמיד משאיר אחריו במדרגות שובל ריח של מנגו רקוב. אני מכירה את הריח. זה בושם שבמקור מיועד לנשים, מתוק ויקר ודוחה, אבל זה כנראה עושה לו את זה.

אנחנו ביחסי הִנהונים. כל השנים האלה לא ניהלנו שיחה אחת. הוא בגילי, אולי קצת יותר מבוגר. שמן, יותר ממני. ובלילות שבהם אני לא נרדמת, ויושבת בפינת האוכל לקרוא, אני שומעת אותו עולה במדרגות, מתנשף, כמעט מחרחר, וממלמל לעצמו דברים בטון יבבני. אתמול שמעתי אותו כך, אחרי חצות, מטפס במאמץ, אבל הקול שלו נשמע עליז, כאילו הוא מספר סיפור, ומדי פעם הסיפור הזה נקטע בצחקוקים של מישהו אחר, ועם כל צחקוק של המישהו האחר, הקול של כהן ממש החל לרקד, מדלג ממדרגה למדרגה בקלילות, עד שנבלע מאחורי טריקת דלת.

״תשמע, כהן,״ אני אומרת לו בטלפון. ״אני חייבת חילוץ דחוף.״

אולי לא הייתי צריכה לכתוב שיש לי בעיה טכנית. הייתי צריכה פשוט לשאול מי מהשכנים בבית, ואולי אחת הנשים הייתה עונה לי. ולא דווקא כהן.

ועכשיו אני שומעת אותו מדשדש בקומה שמעל, חריקות של רהיטים, משהו נופל ברעש ואחר כך הדלת שלו נפתחת בחריקה ונסגרת וצעדים כבדים במדרגות.

אני מתקדמת אל הדלת. אני לא כל כך מצליחה להניע כל רגל בנפרד, וכשאני מגיעה ופותחת לו, אני נופלת אל בין זרועותיו. כהן מגיב ביעילות: הוא תוחב את הזרועות שלו אל מתחת לבתי השחי שלי, ומוביל אותי ככה, כשאני מתנודדת מצד לצד, בחזרה אל הכורסה בסלון.

״מה קרה לך? מה זה?״ הוא שואל בבהלה.

אני רואה אותו לוטש עיניים אל גוש הגומי השחור הכרוך סביב המותניים שלי.

״חליפת שחייה,״ אני אומרת. ״אמרתי לך שאני צריכה חילוץ.״

בריכת גורדון קפואה גם באמצע הקיץ. לכן חשבתי שלקראת החורף, זה יהיה רעיון מצוין לקנות חליפת שחייה. באתרים של שחיינים, שמצאתי את עצמי שוקעת בהם מדי פעם, קראו לשחייה במים קרים מדי ״רכבת האקספרס אל ההיפותרמיה״, וזה נשמע לי מפחיד. הרכבת הזו, מסתבר, מתחילה בנסיעה איטית ומשעשעת: עור ברווז, רעד קל בשרירים. אחר כך מגיעות התחנות המאיימות כמו ירידה בקואורדינציה ובלבול, ובסוף ההתרסקות: דום לב.

אלא שבשום אתר לא צוין שחליפה איכותית מניאופרן, המיוצרת בתפירה ארגונומית לשיפור האיזון והיציבות, שמבטיחה להציף את הגוף מעל המים ויש לה בועיות אוויר בחזה ובירכיים כדי לאפשר תחושה של שכיבה טבעית במים, גם נצמדת לגוף כך שאין שום סיכוי לפשוט אותה לבד.

״ככה קנית אותה?״ שואל כהן.

העיניים שלו נעות במהירות ממני אל סכין הלחם שעל השולחן הסלוני ובחזרה, ולשנינו ברור שהוא לא מחכה לתשובה. הקרעים המשוננים בגומי לאורך הרגליים לא היו חלק מהעיצוב המקורי של חליפת השחייה.

״ניסיתי לצאת מזה לבד,״ אני מסבירה.

״ואין לך בבית מספריים נורמליים?״

״זה אלף שלוש מאות שקל, הזבל הזה,״ אני מסבירה לכהן. ״בהתחלה עוד קיוויתי להצליח להוריד את זה בחתיכה אחת ולהחזיר לחנות.״

כהן מנסה להתיישב על השטיח, מולי, באותה תכליתיות שבה הוא עזר לי כשכמעט נפלתי ליד הדלת. אבל כשהוא כורע הוא נאנח, ואני ממהרת לומר לו, ״עזוב, תישאר בעמידה, אני ארים את הרגליים אל השולחן ותנסה למשוך.״

וכשהוא מזדקף שוב אני רואה שהמאמץ הקטן הזה כיסה לו את המצח בזיעה, אז אני אומרת, ״אתה רוצה אולי לקחת לך בירה? יש במקרר,״ והאמת? אני מופתעת כשהוא באמת ניגש למקרר ומוציא לו בקבוק.

״לפתוח גם לך?״ שואל כהן.

״השתגעת? תאר לך שאני אצטרך פיפי בתוך הדבר הזה?״

הוא צוחק, ואחר כך אומר ברצינות, ״אני במקומך הייתי משתין חופשי. אני בטוח שזה מחומר כביס.״

בדרך מהמקרר, כהן נעצר מול הספרייה שלי ומטה את הראש כדי לקרוא את כותרות הספרים.

״את רוצה להגיד לי שקראת את כל אלה?״ הוא שואל.

אני מנסה לשלב רגל על רגל אבל הגומי לא מאפשר לי לזוז.

״בוא נגיד,״ אני אומרת. ״שעיינתי בכולם, והתכוונתי גם לקרוא אותם.״

״היו לך כוונות טובות,״ הוא אומר.

כשהוא מתיישב על הספה שמולי, הוא ממשיך לבחון את החדר ואני ממשיכה לבחון אותו. אני בטוחה שהשיער החום־אדמוני הזה צבוע, ולא מופתעת לגלות איים של אפור בפאות הלחיים הארוכות שלו ובַשביל, שמימינו צונחת לו על המצח בלורית.

כהן שואל משהו תוך כדי לגימה. אני לא מבינה מה הוא אומר, אז אני רק מהנהנת.

״לא הבנתי,״ אומר כהן.

״בדיוק.״ אני אומרת. ״לא הבנתי אף מילה שאמרת תוך כדי השלוק.״

״אה,״ הוא צוחק. ״כן, אז שאלתי כמה זמן את תקועה ככה.״

״שלוש שעות,״ אני אומרת.

הוא צוחק שוב, צחוק קצר ונבוך, ואז אומר בקול גדול, כאילו שפתאום התגבשה אצלו איזו תובנה. ״א־הא. את מאלה שלא מאבדות תקווה בקלות.״

אני לא יודעת למה הוא מתכוון, ואין לי חשק לשתף אותו עכשיו בכל הניסיונות שלי לטלפן לחברות, שכולן כרגע בעבודה, ובהתקף החרדה הזעיר שחוויתי אחרי שהצלחתי לפשוט את חולצת הגומי מעל הגופייה שלבשתי, אבל היא נתקעה באזור המותניים שלי וכרגע היא נראית כמו אבוב שחור וחונק – ושום התפתלות שלי, ואפילו ניסיונות התקיפה עם סכין הלחם, לא הובילו לשחרור מהחלק התחתון של חליפת השחייה. ועכשיו, כשאני רואה מה השעה ויודעת שאני חייבת להגיע לפגישה עם מרמלשטיין, אחרת היא תעיף אותי מהסידור עבודה, אני מרגישה קצה מתגנב של התקף חרדה נוסף. אני עוצמת את העיניים בייאוש ומנסה לדחוף את מצבור הגומי כלפי מטה או למתוח אותו לצדדים, אבל הוא לא זז. וכהן, מצידו, לא מרפה.

״אז איך זה בעצם שאת חיה פה לבד?״ הוא שואל.

אני רוצה לומר שזה לא עניינו, ושמי הוא בכלל שישאל אותי שאלות אישיות, אבל מה שיוצא לי זה רק: ״אה… ככה, אתה יודע, ככה החיים התגלגלו.״

הוא מניח את הבקבוק הריק למחצה על הרצפה, מושך את עצמו לישיבה על קצה הספה ואומר, ״בואי, תרימי רגליים ואני אמשוך מפה.״

״רגע,״ אני אומרת.

״אני אעזור לך.״

״זה לא זה.״

״אז מה?״

״נזכרתי פתאום שלא לבשתי מתחת לזה תחתונים.״

כהן ישוב עדיין על קצה הספה, כמו תוכי ענק וסמוק. ״באינסטינקט, בא לי להגיד לך שזה לא משהו שלא ראיתי קודם, אבל זה כל כך לא נכון…״

עכשיו אני צוחקת. ״ואנחנו הרי לא רוצים שתיבהל.״ אני אומרת.

״אני מוכן לעצום עיניים,״ אומר כהן.

״תעצום חזק, חזק. אתה יודע, אחרי גיל חמישים הבלאי ניכר גם שם. זה לא שכוח הכבידה עוצר בציצי ומרחם על כל השאר,״ אני אומרת, ומיד אחר כך מרגישה שהפמיליאריות הפתאומית הזו ממלאת אותי אימה, ואני חייבת לסתום לעצמי את הפה אז אני מוסיפה: ״תביא שלוק, זה לא מנומס לשתות לבד.״

כהן מגיש לי את הבירה ונשען לאחור על הספה.

״גם אתה לבד, לא?״ אני שואלת.

״כן, אבל אני לא כמוך.״

״מה זאת אומרת לא כמוני? מה אתה בכלל יודע עליי?״

פתאום נדמה לי שאני מריחה אד קל מבושם המנגו המחליא, שעד לרגע זה לא שמתי לב אליו.

״אני יודע שיש לך סיפור עם השופט הזה, מוועדת החקירה של המינויים הפוליטיים במשרד ראש הממשלה,״ הוא אומר.

אני שותקת, וכהן שואל במבוכה, ״זה בסדר אם אני אעשן? אני יודע שרק צהריים, אבל הבירה עשתה לי את זה.״

הוא מצית לעצמו ג׳וינט ואני נאנחת. ״זה סיפור מורכב,״ אני אומרת.

״אני מת על כותרות כאלה,״ אומר כהן. ״מת על זה. מורכב, מסובך, בעייתי, לא כמו שזה נראה…״

אני קוטעת אותו, ״אבל זה באמת לא פשוט כמו שזה נראה…״

״כמה זמן הרומן הזה נמשך?״

״שבע שנים,״ אני אומרת. ״שבע וחצי בעצם.״

״ואת לא רוצה בן זוג אמיתי? או שאת מחכה שהוא יעזוב את אשתו בשבילך?״

״כהן, מה הקטע? מה זאת השיחה הזאת פתאום? אתה יודע שאני אפילו לא יודעת מה השם הפרטי שלך?״

״וזה חשוב?״

״בטח שזה חשוב. אתה נכנס לכאן, מתחיל לחטט לי בחיים, כאילו… אין לך שום גבולות. תודה, באמת תודה שבאת לעזור לי, אבל הגזמת, כהן.״

״יובל.״

״הגזמת, יובל.״

״אז כדי שתרגישי יותר טוב, תרשי לי לספר לך על עצמי, טוב?״

״על הבחורצ׳יק שהבאת לכאן אתמול בלילה?״ אני שואלת.

״הופה. מישהי פה עם היד על הדופק?״

״במקרה, שמעתי אתכם במדרגות. ודווקא שמחתי בשבילך.״

״שמחה מוקדמת,״ הוא אומר. הוא מוצץ את קצה הג׳וינט ולא מציע לי ממנו.

עכשיו הוא ממש רובץ על הספה. חליפת השחייה שלי נשכחה, וכמוה מרמלשטיין, ואני רכונה קדימה, עם המרפקים על הברכיים, כדי להקשיב. ״אני חושב שהגעלתי אותו,״ הוא אומר. ״ממש ראיתי לו את זה בעיניים, עוד לפני ששכבנו. הוא נכנס להתקלח וכשהוא יצא ראיתי אותו מחפש בעיניים את הזין שלי, אז פתחתי קצת את החלוק.״

״חלוק? אל תגיד לי… חלוק משי?״

״תעזבי,״ הוא נושך את שפתו.

״נו, כהן… אה, יובל. תמשיך.״

״וראיתי אותו מביט בזין שלי כאילו שזה איזה אפרוח שלכוד מתחת לתרנגולת ענקית.״

אני לא אומרת מילה. אני מדמיינת לעצמי את כהן שוכב על איזו ספה מיושנת, בתנוחת פיתוי של דיווה, פותח את החלוק וחושף בטן תפוחה וירכיים בצקניות ועוצר את הנשימה בציפייה למבט מתפעל. המבט הזה, אני לוחשת לעצמי ללא קול, הוא המבט שאני רואה בעיני השופט.

״זה לא מצחיק אותך?״ שואל כהן, אבל אני לא מצליחה לענות.

״חשבתי שרק נשים הן ככה,״ אני אומרת לבסוף, ומפחדת להשלים את המשפט.

״שוכבות עם מי שמגעיל אותן?״ הוא אומר.

״גם. אבל בעיקר מרחמות, אז לא אומרות לא.״

״את מרחמת על השופט?״

״אהה… לפעמים. אבל בעיקר חבל לי לוותר. אתה יודע, השקעתי בו כל כך הרבה שנים.״

״והוא אף פעם לא מגעיל אותך?״

״לפעמים. זה לא כל כך הגוף שלו. זה יותר האטימות שלו. זה שאחרי שבע שנים, תשאל אותו איך קוראים לאימא שלי? לא יהיה לו מושג.״

״ואת בסדר עם גוף שמבוגר ממך בעשרים שנה?״

״חשבתי שכן. אבל כבר קרה שמצאתי לו בתיק דברים שהעלו בי הרהורי כפירה.״

הוא שותק, אבל נושא אליי מבט מלא ציפייה.

״עלון מקופת חולים עם הכותרת ׳צמחי מרפא בשירות השלפוחית׳.״

אני נאלצת להישבע שלא המצאתי את זה, וכהן אומר, ״אחרי שזה ייגמר, הסיפור שלך איתו, לפחות תוכלי לכתוב בטינדר שאת יד שנייה משופט.״

כהן גומר את הג׳וינט ואז קם ולוקח לעצמו עוד בקבוק בירה מהמקרר. ״את יודעת איפה מצאתי את הבחור של אתמול?״ הוא שואל.

״איפה מצאת אותו?״

"בתחנת אוטובוס. אני הולך לשם כל יום קצת לפני חצות, יושב ומחכה. אולי יבוא מישהו. ואם בא, אני מציע לו, בעדינות, בלי לחץ, לבוא אליי. באמת בלי לחץ.״

״כהן… נהיית הסוטה של השכונה?״

״יובל.״ הוא מתעקש. ״וכן, מה רע? פעם לכל שכונה היה סוטה משלה. אני חושב שזאת אמנות גוועת.״

הוא צוחק כמו צבוע, צחוק שמסולסל בתוכו בכי. ואז הוא מפסיק בבת אחת לצחוק ומותח את רגליו קדימה. ״תראי,״ הוא אומר. ״זה התחיל בתור תרגיל שנתנה לי המטפלת שלי. לך, תמצא מישהו לבקש ממנו משהו, משהו שאתה בטוח שהתשובה עליו תהיה שלילית. שתתרגל לשמוע לא, ולא ולא ולא. ואז לא כל סירוב ירגיש לך כמו נעיצה של פגיון בלב.״

״וזה עובד?״

״זה עבד. עד שהחייל החתיך הזה אמר כן.״

״מה פתאום הוא אמר כן?״

כהן פוער את פיו ועיניו בעלבון.

״אה, אה, אני שואלת רק כי אמרת שהוא נגעל ממך, ושהוא חייל, נורא צעיר כזה, ועכשיו אתה אומר גם חתיך…״

״הוא פספס את האוטובוס האחרון. ואמרתי שבסדר, שיבוא רק לישון.״

״אבל שכבתם.״

״שכבנו.״

״אז הוא לא נגעל. גברים לא שוכבים כשמגעיל אותם.״

״פתאום את מבינה גדולה בגברים?״ הוא אומר בכעס ומפנה לי את הגב.

״אתה לא הולך מכאן בלי להוציא אותי מזה,״ אני אומרת־צועקת, ואני נבוכה לזהות צליל של ייאוש בצעקה שלי.

״לא הולך לשום מקום,״ אומר כהן.

הוא מתקרב, והפעם הוא אפילו מצליח לכרוע מולי ולאחוז בשוליים של שני המכנסִים. הוא עוצם עיניים בלי שאני מזכירה לו.

״כשהחתיך נכנס לאמבטיה שמתי לנו קלטת. פורנו של רוסים, מחנות באלנבי. חבורה של גברים במדים הולכת ביער, ופתאום כולם מתחילים להתמזמז ולהזדיין עם כולם.״

״אז אתה חושב שהפורנו עשה לו את זה, ולא אתה?״

״אני לא רוצה לחשוב על זה,״ הוא אומר.

הוא מושך בכוח שוב ושוב. הרגליים שלו נעוצות בכוח בשטיח, כמו סבא אליעזר בשיר על הגזר, והוא לוקח תנופה ומושך. המכנסיים נפרדים מירכיי במאמץ, וכהן, עדיין בעיניים עצומות, מגיש לי אותן. אני ממהרת לקשור אותם סביב המותניים ולהתיישב ברגליים צמודות, כך שהמפשעה שלי מוסתרת עכשיו על ידי וילון גומי שחור, והישבן העירום שקוע בכורסה.

כהן מביט בי בסיפוק.

״אז אני אלך,״ הוא אומר, אבל כשהוא מגיע אל הדלת הוא נעצר ושוב מסתובב לעברי. ״החרא הקטן הזה,״ הוא אומר, ״לא רק ברח על הבוקר, הוא גם הרים לי את הקלטת. מה יש לחייל צה״ל לעשות עם קלטת פורנו רוסי? בטוח אין לו מכשיר וידיאו. למי חוץ ממני יש היום מכשיר וידיאו? אז מה, הוא ימכור את זה בשק״ם?״

אני רוצה לקום אליו, אולי אפילו להעז להניח יד על כתפו, אבל אני לא רוצה להגזים, אז אני קוראת אליו מרחוק. ״לך תדע, אולי יש לזה שוק היום. יד שנייה מסוטה.״

.

דפנה לוי היא עיתונאית, מתרגמת, חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ ומעורכות המוסך.

..

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "ארנב בשלג", סיפור מאת טלי עוקבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן