.
שביל בצד: הסיפור של ברכה
אמילי מואטי
.
הבוקר שבו פוטרה מחברת הביטוח שבה עבדה מאז הייתה בת עשרים ושלוש התחיל כמו כל הבקרים האחרים. ברכה התעוררה בשש בבוקר והדליקה את הרדיו, זה היה יום ראשון והשידור נפתח במותו של זמר מעקיצה של קרצייה. היא התיישבה במטבח ושתתה את הקפה שלה מהמכונה שקנתה בשדה התעופה בטיסה האחרונה עם החברות מהמחלקה לאנטליה. היא אהבה את הרחשים והעשן שהמכונה הפיקה, כמו בימים שאכלה סברינה בקפולסקי, כשהמכונות רחשו ומשפחות סביב רכנו על קערת סלט משותפת. הבוקר עלה לאט והאור החיוור של חודש יולי הסתנן למטבח. אחרי המקלחת ייבשה את שערה והניחה לו להסתלסל על כתפיה.
באוטובוס פגשה את הפנים שהורגלה בהם והתיישבה מאחורי הנהג, מקשיבה לשיריו של הזמר שמת מקרצייה של כלב. "תראי מה זה בן אדם," אמר לה הנהג, "קרצייה של כלב, אפילו לא נחש או עקרב, קרצייה!" "אלוהים מחליט החלטות כאלה," חתמה את השיחה כמו שחותמים שיחות כשאין מה להוסיף.
השעה הייתה רבע לשמונה, היא נכנסה לבניין, עלתה למחלקת תביעות מקרקעין בקומה שנייה, העבירה כרטיס ופסעה במסדרון הריק אל העמדה שלה בקצה מצד שמאל, ליד המשרד של מנהל המחלקה שוקי. היא הסירה מחלקו העליון של מסך המחשב את הפתקים שהצמידה אליו בשבוע שעבר והכינה את העמדה לשבוע החדש, הניחה ליד המקלדת דפדפת צהובה חדשה והדביקה גם עליה פתק, השקתה את הגרניום הבודד שמדי פעם קם לתחייה וזוקר פרחים סגלגלים מרנינים.
"ברכה כנסי אליי בבקשה," אמר לה שוקי והמשיך לצעוד נחוש אל פנים המסדרון.
"עכשיו?" היא נשענה על המשקוף שעה שהוא גלל את התריסים הוונציאנים שלו מעלה.
"תראי, זה יהיה קצר, שבי."
התיישבה.
"את יודעת שהחברה בקשיים בשנים האחרונות."
"אני קוראת עיתונים לפעמים."
"תמיד היית אחת שמבינה מהר כשמדברים איתה."
"כן."
"קיבלנו הוראה להתייעל."
"יופי שוקי, זה חשוב להתייעל."
"אז כמו שהבנת אנחנו עושים כמה צעדים."
"אתם מוציאים חוזר מנכ"ל?"
"אנחנו מעבירים מהחברה פונקציות מסויימות לידיים חיצוניות כדי להתייעל."
"כן."
"אז את הפונקציה שלך אנחנו מוציאים החוצה לחברה חיצונית."
"ותתנו לי פונקציה אחרת?"
"ברכה את מפוטרת."
"למה?"
"כי אנחנו מתייעלים."
"מה ההתייעלות כאן?"
"בחיי ברכה, מה לא ברור?"
"איך נתייעל בלעדיי?"
"קחי," הניח על השולחן מעטפה, "כאן כתוב הכול, לכי תקראי."
היא חזרה לעמדה שלה והכניסה את המעטפה לתיק. המחלקה התמלאה בקולות שהכירה. היא הקישה את סיסמת הכניסה למערכת ורווח לה כשנפתח בפניה מסך התביעות השחור עם המספרים הירוקים המרצדים, אך כמה רגעים לאחר מכן החלו לבקוע מן המסך צפצופים הולכים וגוברים. ראשון הגיע חיליק, שחולק איתה את אותו קיר גבס, וניסה להנמיך את הצפצופים, שהמשיכו להתעצם."המחשב של ברכה השתגע," אמר בהשלמה לאנשי המחלקה שהתקהלו סביבו. ואז בא שוקי וביקש מכולם להתפזר. "ברכה," נעמד בינה לבין המסך, "את רוצה שאצעק וכולם ישמעו מה קרה?"
"רק הכנסתי את הקוד."
"ברכה את מפוטרת, אסור לך להיות פה."
"אבל לפי החוק יש לי שבועיים."
"לא לא, החוק הוא לטובתי, אם את מתפטרת אני יכול לבקש ממך להישאר שבועיים נוספים, אם אני מפטר אותך את הולכת."
"אבל אני פה שלושים ואחת שנה, אני פה לפניך."
"זה לא רלוונטי, קיבלת מכתב רשמי."
"אני יכולה כמה שעות להיפרד?"
"ברכה גם ככה קשה לי."
"טוב, אני הולכת."
בדרכה החוצה חלפה על פני החברים כשהיא אוחזת בתיק האפור עם ידיות הבמבוק. היא חיפשה את זיוה, שהביאה אותה לעבוד בחברה כשהיו צעירות, וכל האירועים הגדולים בחיים של זיוה חלפו לנגד עיניה: החתונה הראשונה של זיוה עם אהוב נעוריה מעכו, הלידה, הגירושים והבר־מצווה של הבכור, שבה השלימו אחרי שנים של איבה, הנישואים השניים למשה, שהיה שמאי, והמוות של אמא של זיוה באמצע החגים לפני עשר שנים, ככה הלכה לישון ומתה עם הספר "בדיחמין לשבת" פתוח לידה. ושוב כל החיים של זיוה חלפו לנגד עיניה, אבל זיוה לא הייתה שם. בחוץ היה חם, היא הלכה ברגל וחיכתה שהטלפון שלה יצלצל ויבקשו ממנה לחזור כי טעו בברכה, אבל כשהטלפון כבר צלצל זאת הייתה לולה מהנהלת חשבונות, שביקשה ממנה לחזור מיד כי היא לא חתמה על שום טופס, והכי חשוב – היא לא החזירה את הטלפון הנייד, שהוא ציוד החברה לכל דבר ועניין.
מכיוון שלא זכרה רגע אחד מהרגעים בחיים שקדמו לעבודה, ומכיוון שכל הרגעים שזכרה היו שזורים במעגל החיים הצפוף בבניין ברחוב העוגן, לא ידעה לאן ללכת ומה היא אמורה לעשות עם השעות הקרובות. מה עושים אנשים שמוציאים מהגוף שלהם את הלב של החיים ואומרים להם "זהו"? גם את הקיצים הכי חמים, אלו שתמיד מזכירים בחדשות, בילתה במחלקה הממוזגת כשסריג ורוד מגן עליה מפני הקור. גם כשעוד לא היו מזגנים בכל הארץ, אצלם בחברה היו מזגנים עומדים ומקפיאי עצמות. גם את החדשות נהגה לצרוך מהטלוויזיה הקטנה בפינת הקפה ומהתרשמויות של חברים על החדשות שהם ראו.
היא תהתה מה עושים כל האנשים ברחוב עם הזמן הפנוי בימים הארוכים והזמן שנמתח באור המסנוור של הקיץ. מה הם עושים בלילות אם אין עבור מה להתעורר בשום פנים ואופן? פעם שמעה בהרצאה שצריך לחבק את החופש, אבל איך מחבקים משהו שלא רצית בו מימייך ולא הרגשת כלל בחסרונו? היא בכלל בזה לרעיונות האלה, שהמציאו אנשים שלא צריכים להתפרנס וחיים את הקיום המובן מאליו שלהם בנינוחות אטומה.
היא נכנסה למונית שירות. גם למה שאנשים עושים כאן הרגע קוראים חיים. כשעצרה בדיזינגוף פינת ארלוזורוב וצעדה לכיוון אבן גבירול התחילו המחשבות העצובות לבעבע לה בשכל. מה אם תפסו אותה על משהו שעשתה? אבל מה זה המשהו הזה? כי מאז שהתרשלה פעם אחת באמצע שנות התשעים, כשהעבירו את המחלקה כולה למחשבים והטילו עליה לבדה להעתיק תיקים שלמים לתיקיות במחשב עד שהיא הסתחררה והקיאה על התיקיות המאובקות – חלף זמן מאז, גם הוותיקים בחברה שעוד זוכרים את המקרה מתייחסים אליו כאנקדוטה משעשעת לספר לנכדים ולא כמקרה שראוי להכביד בו ראש, כל שכן עילה לפיטורים עשרים שנים לאחר מכן.
לפני שלושים שנה רכשה בדמי מפתח את הדירה שבה היא מתגוררת בארלוזורוב, דירה קטנה בקומת קרקע בעורפו של בניין קרוב לדרך נמיר. אחת לכמה שנים הילדים של גרדה, שממנה רכשה את הזכות, נהגו להגיע אליה עם הצעה למכירת הנכס, ואחת לכמה שנים היא סירבה. עם הזמן התחילה ליהנות מהטקס, שכלל עוגת תפוזים מהקונדיטוריה בגן העיר, שהייתה בבעלות הבן הקטן, וכן הצעות לשיפוצים כמו החלפת הברז במטבח, מחשבות על פרקט שלא מומשו והרעיון שמפאת גילה ירד מהפרק, והוא לבנות קומת גלריה שתשמש לה חדר שינה ותשאיר את שלושים המטרים הרבועים פנויים לסלון הולם. עם הזמן הבינה שאין טעם בסלון אם איש לא פוקד אותו מלבדה, ונשארה כך, עם מיטה שלמרגלותיה ספה ומולה ספסל ששימש שולחן, ובמטבח שולחן פורמייקה צהוב ושני כיסאות, וליד המיטה שידה אפורה שעליה נערמו ספרים שקראה לפני השינה. אלו היו תמיד אותם ספרים שחזרה וקראה שוב ושוב, עד שלא הרגישה צורך להיפתח אל טקסטים אחרים לבד אלו שליד מיטתה.
השעה היתה כמעט צהריים, הטלפון חזר וצלצל, לפרקים חשבה לענות אך חששה שמרגע שתענה לטלפון הדברים יתבהרו סופית והיא תצטרך לחשוב טוב טוב לאן היא ממשיכה מכאן ואיך ייראה הבוקר של מחר ואלו שיבואו אחריו. בשעות שעברו מאז השיחה היא קיוותה שעדיין לילה והיא עוד ישנה, כי כבר חלמה חלומות שנראו בדיוק כמו החיים שלה רק עם שיבוש קל בהתרחשות. היה לה למשל חלום שחזר על עצמו תקופה, ובו היא ביום כיף בפארק מים באשקלון, שזה משהו שקרה לפחות פעם בשנה במציאות, אלא ששם היא רואה אדם טובע וכשהיא קופצת להציל אותו הוא מחזיק אותה בקרקעית לידו ובאותו רגע מתחוור לה שמלבדה אין איש יודע מה מתרחש בקרקעית כי המים נעכרים והיא שם, מבוהלת ויודעת שכל מה שהרגישה בחיים היא כבר לא תרגיש, ואז הייתה מתעוררת ונרדמת שוב אל אותו חלום, אלא שהפעם אין טובע והיא יושבת על שפת הבריכה ושמחה בחלקה, מוקפת באנשים שהיא רגילה בחברתם והכול נינוח עד להתעוררות הסופית, שהשכיחה ממנה את חלקו הראשון של החלום, אלא שאז הייתה משחזרת אותו לאט, תחילה במטבח, ואחר כך, כשנסעה באוטובוס, צפו בה חלקים ממנו וחלקים ממנו נעדרו וחזרו בלילה לפני שנרדמה. לכן גם הפעם קיוותה שמדובר באחד החלומות שנמשכים אל תוך היום עד היקיצה.
סדר. היא צריכה ללכת לחבְרה וימות העולם. היא תתעורר בבוקר כלשהו, נגיד מחר או ביום ראשון, הכי טוב, תחילת שבוע, תנשום עמוק ותיגש להנהלת חשבונות ולטפסים ותחזיר להם את הטלפון השחור ותעשה לעצמה טלפון חדש עם מספר חדש וגם רצוי שתתלבש יפה, שיראו איך היא נראית בחיים החדשים שלה. בחיים החדשים היא תפגוש מנהל השקעות שיגיד לה במה כדאי להשקיע כדי שהכסף לא ילך לכל מיני חולירות ורמאים כי זה לא הולך להיות קל, והיא ידעה שאיש לא יחפש אותה וספק אם יש בכישורים שצברה עוד צורך בעולם שהשתנה, והיא אין לה גם ככה אנגלית וגם לא ידע במחשבים למרות ההשתלמויות. היא ידעה מה שהיא ידעה והיו לה כישורי חיים.
היא ידעה שהמציאות תתחיל ברגע שתספר לאמא שלה מה קרה. זה יהיה הגשר הרחב שיעביר אותה מכל האתמולים למחר, לחיים שהיא צריכה להתרגל אליהם מעתה ואילך.
אמילי מואטי היא סופרת, פובליציסטית ופוליטיקאית, מס' 3 ברשימת מפלגת העבודה לבחירות מרץ 2021. כלת פרס שרת התרבות על ספרה "סימנים כחולים" (תכלת, 2018). הסיפור "שביל בצד" – מתוך נובלה בכתובים.
» ביקורת מאת דורית שילה על ספרה של מואטי, "סימנים כחולים"
» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "זה לא קרה", סיפור מאת מירב נקר־סדי, מתוך ספר בכתובים
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
