פרוזה | כמה זמן את תקועה ככה?

"אולי לא הייתי צריכה לכתוב שיש לי בעיה טכנית. הייתי צריכה פשוט לשאול מי מהשכנים בבית, ואולי אחת הנשים הייתה עונה לי. ולא דווקא כהן." סיפור מאת דפנה לוי

מיכל היימן, הדמיה, הצעה, קומת כניסה, ונציה, Hearing, מוקדש לאֵלִיזַבֶּת פָּאקַרְד, 2015–2021

.

חילוץ

דפנה לוי

ליובל

מכל העשרים ברשימת הווטסאפ של הבניין, דווקא כהן ענה.

כהן גר מעליי כבר חמש שנים, ואני לא יודעת עליו הרבה חוץ מזה שהוא מאייר שעובד מהבית, ושהוא תמיד משאיר אחריו במדרגות שובל ריח של מנגו רקוב. אני מכירה את הריח. זה בושם שבמקור מיועד לנשים, מתוק ויקר ודוחה, אבל זה כנראה עושה לו את זה.

אנחנו ביחסי הִנהונים. כל השנים האלה לא ניהלנו שיחה אחת. הוא בגילי, אולי קצת יותר מבוגר. שמן, יותר ממני. ובלילות שבהם אני לא נרדמת, ויושבת בפינת האוכל לקרוא, אני שומעת אותו עולה במדרגות, מתנשף, כמעט מחרחר, וממלמל לעצמו דברים בטון יבבני. אתמול שמעתי אותו כך, אחרי חצות, מטפס במאמץ, אבל הקול שלו נשמע עליז, כאילו הוא מספר סיפור, ומדי פעם הסיפור הזה נקטע בצחקוקים של מישהו אחר, ועם כל צחקוק של המישהו האחר, הקול של כהן ממש החל לרקד, מדלג ממדרגה למדרגה בקלילות, עד שנבלע מאחורי טריקת דלת.

״תשמע, כהן,״ אני אומרת לו בטלפון. ״אני חייבת חילוץ דחוף.״

אולי לא הייתי צריכה לכתוב שיש לי בעיה טכנית. הייתי צריכה פשוט לשאול מי מהשכנים בבית, ואולי אחת הנשים הייתה עונה לי. ולא דווקא כהן.

ועכשיו אני שומעת אותו מדשדש בקומה שמעל, חריקות של רהיטים, משהו נופל ברעש ואחר כך הדלת שלו נפתחת בחריקה ונסגרת וצעדים כבדים במדרגות.

אני מתקדמת אל הדלת. אני לא כל כך מצליחה להניע כל רגל בנפרד, וכשאני מגיעה ופותחת לו, אני נופלת אל בין זרועותיו. כהן מגיב ביעילות: הוא תוחב את הזרועות שלו אל מתחת לבתי השחי שלי, ומוביל אותי ככה, כשאני מתנודדת מצד לצד, בחזרה אל הכורסה בסלון.

״מה קרה לך? מה זה?״ הוא שואל בבהלה.

אני רואה אותו לוטש עיניים אל גוש הגומי השחור הכרוך סביב המותניים שלי.

״חליפת שחייה,״ אני אומרת. ״אמרתי לך שאני צריכה חילוץ.״

בריכת גורדון קפואה גם באמצע הקיץ. לכן חשבתי שלקראת החורף, זה יהיה רעיון מצוין לקנות חליפת שחייה. באתרים של שחיינים, שמצאתי את עצמי שוקעת בהם מדי פעם, קראו לשחייה במים קרים מדי ״רכבת האקספרס אל ההיפותרמיה״, וזה נשמע לי מפחיד. הרכבת הזו, מסתבר, מתחילה בנסיעה איטית ומשעשעת: עור ברווז, רעד קל בשרירים. אחר כך מגיעות התחנות המאיימות כמו ירידה בקואורדינציה ובלבול, ובסוף ההתרסקות: דום לב.

אלא שבשום אתר לא צוין שחליפה איכותית מניאופרן, המיוצרת בתפירה ארגונומית לשיפור האיזון והיציבות, שמבטיחה להציף את הגוף מעל המים ויש לה בועיות אוויר בחזה ובירכיים כדי לאפשר תחושה של שכיבה טבעית במים, גם נצמדת לגוף כך שאין שום סיכוי לפשוט אותה לבד.

״ככה קנית אותה?״ שואל כהן.

העיניים שלו נעות במהירות ממני אל סכין הלחם שעל השולחן הסלוני ובחזרה, ולשנינו ברור שהוא לא מחכה לתשובה. הקרעים המשוננים בגומי לאורך הרגליים לא היו חלק מהעיצוב המקורי של חליפת השחייה.

״ניסיתי לצאת מזה לבד,״ אני מסבירה.

״ואין לך בבית מספריים נורמליים?״

״זה אלף שלוש מאות שקל, הזבל הזה,״ אני מסבירה לכהן. ״בהתחלה עוד קיוויתי להצליח להוריד את זה בחתיכה אחת ולהחזיר לחנות.״

כהן מנסה להתיישב על השטיח, מולי, באותה תכליתיות שבה הוא עזר לי כשכמעט נפלתי ליד הדלת. אבל כשהוא כורע הוא נאנח, ואני ממהרת לומר לו, ״עזוב, תישאר בעמידה, אני ארים את הרגליים אל השולחן ותנסה למשוך.״

וכשהוא מזדקף שוב אני רואה שהמאמץ הקטן הזה כיסה לו את המצח בזיעה, אז אני אומרת, ״אתה רוצה אולי לקחת לך בירה? יש במקרר,״ והאמת? אני מופתעת כשהוא באמת ניגש למקרר ומוציא לו בקבוק.

״לפתוח גם לך?״ שואל כהן.

״השתגעת? תאר לך שאני אצטרך פיפי בתוך הדבר הזה?״

הוא צוחק, ואחר כך אומר ברצינות, ״אני במקומך הייתי משתין חופשי. אני בטוח שזה מחומר כביס.״

בדרך מהמקרר, כהן נעצר מול הספרייה שלי ומטה את הראש כדי לקרוא את כותרות הספרים.

״את רוצה להגיד לי שקראת את כל אלה?״ הוא שואל.

אני מנסה לשלב רגל על רגל אבל הגומי לא מאפשר לי לזוז.

״בוא נגיד,״ אני אומרת. ״שעיינתי בכולם, והתכוונתי גם לקרוא אותם.״

״היו לך כוונות טובות,״ הוא אומר.

כשהוא מתיישב על הספה שמולי, הוא ממשיך לבחון את החדר ואני ממשיכה לבחון אותו. אני בטוחה שהשיער החום־אדמוני הזה צבוע, ולא מופתעת לגלות איים של אפור בפאות הלחיים הארוכות שלו ובַשביל, שמימינו צונחת לו על המצח בלורית.

כהן שואל משהו תוך כדי לגימה. אני לא מבינה מה הוא אומר, אז אני רק מהנהנת.

״לא הבנתי,״ אומר כהן.

״בדיוק.״ אני אומרת. ״לא הבנתי אף מילה שאמרת תוך כדי השלוק.״

״אה,״ הוא צוחק. ״כן, אז שאלתי כמה זמן את תקועה ככה.״

״שלוש שעות,״ אני אומרת.

הוא צוחק שוב, צחוק קצר ונבוך, ואז אומר בקול גדול, כאילו שפתאום התגבשה אצלו איזו תובנה. ״א־הא. את מאלה שלא מאבדות תקווה בקלות.״

אני לא יודעת למה הוא מתכוון, ואין לי חשק לשתף אותו עכשיו בכל הניסיונות שלי לטלפן לחברות, שכולן כרגע בעבודה, ובהתקף החרדה הזעיר שחוויתי אחרי שהצלחתי לפשוט את חולצת הגומי מעל הגופייה שלבשתי, אבל היא נתקעה באזור המותניים שלי וכרגע היא נראית כמו אבוב שחור וחונק – ושום התפתלות שלי, ואפילו ניסיונות התקיפה עם סכין הלחם, לא הובילו לשחרור מהחלק התחתון של חליפת השחייה. ועכשיו, כשאני רואה מה השעה ויודעת שאני חייבת להגיע לפגישה עם מרמלשטיין, אחרת היא תעיף אותי מהסידור עבודה, אני מרגישה קצה מתגנב של התקף חרדה נוסף. אני עוצמת את העיניים בייאוש ומנסה לדחוף את מצבור הגומי כלפי מטה או למתוח אותו לצדדים, אבל הוא לא זז. וכהן, מצידו, לא מרפה.

״אז איך זה בעצם שאת חיה פה לבד?״ הוא שואל.

אני רוצה לומר שזה לא עניינו, ושמי הוא בכלל שישאל אותי שאלות אישיות, אבל מה שיוצא לי זה רק: ״אה… ככה, אתה יודע, ככה החיים התגלגלו.״

הוא מניח את הבקבוק הריק למחצה על הרצפה, מושך את עצמו לישיבה על קצה הספה ואומר, ״בואי, תרימי רגליים ואני אמשוך מפה.״

״רגע,״ אני אומרת.

״אני אעזור לך.״

״זה לא זה.״

״אז מה?״

״נזכרתי פתאום שלא לבשתי מתחת לזה תחתונים.״

כהן ישוב עדיין על קצה הספה, כמו תוכי ענק וסמוק. ״באינסטינקט, בא לי להגיד לך שזה לא משהו שלא ראיתי קודם, אבל זה כל כך לא נכון…״

עכשיו אני צוחקת. ״ואנחנו הרי לא רוצים שתיבהל.״ אני אומרת.

״אני מוכן לעצום עיניים,״ אומר כהן.

״תעצום חזק, חזק. אתה יודע, אחרי גיל חמישים הבלאי ניכר גם שם. זה לא שכוח הכבידה עוצר בציצי ומרחם על כל השאר,״ אני אומרת, ומיד אחר כך מרגישה שהפמיליאריות הפתאומית הזו ממלאת אותי אימה, ואני חייבת לסתום לעצמי את הפה אז אני מוסיפה: ״תביא שלוק, זה לא מנומס לשתות לבד.״

כהן מגיש לי את הבירה ונשען לאחור על הספה.

״גם אתה לבד, לא?״ אני שואלת.

״כן, אבל אני לא כמוך.״

״מה זאת אומרת לא כמוני? מה אתה בכלל יודע עליי?״

פתאום נדמה לי שאני מריחה אד קל מבושם המנגו המחליא, שעד לרגע זה לא שמתי לב אליו.

״אני יודע שיש לך סיפור עם השופט הזה, מוועדת החקירה של המינויים הפוליטיים במשרד ראש הממשלה,״ הוא אומר.

אני שותקת, וכהן שואל במבוכה, ״זה בסדר אם אני אעשן? אני יודע שרק צהריים, אבל הבירה עשתה לי את זה.״

הוא מצית לעצמו ג׳וינט ואני נאנחת. ״זה סיפור מורכב,״ אני אומרת.

״אני מת על כותרות כאלה,״ אומר כהן. ״מת על זה. מורכב, מסובך, בעייתי, לא כמו שזה נראה…״

אני קוטעת אותו, ״אבל זה באמת לא פשוט כמו שזה נראה…״

״כמה זמן הרומן הזה נמשך?״

״שבע שנים,״ אני אומרת. ״שבע וחצי בעצם.״

״ואת לא רוצה בן זוג אמיתי? או שאת מחכה שהוא יעזוב את אשתו בשבילך?״

״כהן, מה הקטע? מה זאת השיחה הזאת פתאום? אתה יודע שאני אפילו לא יודעת מה השם הפרטי שלך?״

״וזה חשוב?״

״בטח שזה חשוב. אתה נכנס לכאן, מתחיל לחטט לי בחיים, כאילו… אין לך שום גבולות. תודה, באמת תודה שבאת לעזור לי, אבל הגזמת, כהן.״

״יובל.״

״הגזמת, יובל.״

״אז כדי שתרגישי יותר טוב, תרשי לי לספר לך על עצמי, טוב?״

״על הבחורצ׳יק שהבאת לכאן אתמול בלילה?״ אני שואלת.

״הופה. מישהי פה עם היד על הדופק?״

״במקרה, שמעתי אתכם במדרגות. ודווקא שמחתי בשבילך.״

״שמחה מוקדמת,״ הוא אומר. הוא מוצץ את קצה הג׳וינט ולא מציע לי ממנו.

עכשיו הוא ממש רובץ על הספה. חליפת השחייה שלי נשכחה, וכמוה מרמלשטיין, ואני רכונה קדימה, עם המרפקים על הברכיים, כדי להקשיב. ״אני חושב שהגעלתי אותו,״ הוא אומר. ״ממש ראיתי לו את זה בעיניים, עוד לפני ששכבנו. הוא נכנס להתקלח וכשהוא יצא ראיתי אותו מחפש בעיניים את הזין שלי, אז פתחתי קצת את החלוק.״

״חלוק? אל תגיד לי… חלוק משי?״

״תעזבי,״ הוא נושך את שפתו.

״נו, כהן… אה, יובל. תמשיך.״

״וראיתי אותו מביט בזין שלי כאילו שזה איזה אפרוח שלכוד מתחת לתרנגולת ענקית.״

אני לא אומרת מילה. אני מדמיינת לעצמי את כהן שוכב על איזו ספה מיושנת, בתנוחת פיתוי של דיווה, פותח את החלוק וחושף בטן תפוחה וירכיים בצקניות ועוצר את הנשימה בציפייה למבט מתפעל. המבט הזה, אני לוחשת לעצמי ללא קול, הוא המבט שאני רואה בעיני השופט.

״זה לא מצחיק אותך?״ שואל כהן, אבל אני לא מצליחה לענות.

״חשבתי שרק נשים הן ככה,״ אני אומרת לבסוף, ומפחדת להשלים את המשפט.

״שוכבות עם מי שמגעיל אותן?״ הוא אומר.

״גם. אבל בעיקר מרחמות, אז לא אומרות לא.״

״את מרחמת על השופט?״

״אהה… לפעמים. אבל בעיקר חבל לי לוותר. אתה יודע, השקעתי בו כל כך הרבה שנים.״

״והוא אף פעם לא מגעיל אותך?״

״לפעמים. זה לא כל כך הגוף שלו. זה יותר האטימות שלו. זה שאחרי שבע שנים, תשאל אותו איך קוראים לאימא שלי? לא יהיה לו מושג.״

״ואת בסדר עם גוף שמבוגר ממך בעשרים שנה?״

״חשבתי שכן. אבל כבר קרה שמצאתי לו בתיק דברים שהעלו בי הרהורי כפירה.״

הוא שותק, אבל נושא אליי מבט מלא ציפייה.

״עלון מקופת חולים עם הכותרת ׳צמחי מרפא בשירות השלפוחית׳.״

אני נאלצת להישבע שלא המצאתי את זה, וכהן אומר, ״אחרי שזה ייגמר, הסיפור שלך איתו, לפחות תוכלי לכתוב בטינדר שאת יד שנייה משופט.״

כהן גומר את הג׳וינט ואז קם ולוקח לעצמו עוד בקבוק בירה מהמקרר. ״את יודעת איפה מצאתי את הבחור של אתמול?״ הוא שואל.

״איפה מצאת אותו?״

"בתחנת אוטובוס. אני הולך לשם כל יום קצת לפני חצות, יושב ומחכה. אולי יבוא מישהו. ואם בא, אני מציע לו, בעדינות, בלי לחץ, לבוא אליי. באמת בלי לחץ.״

״כהן… נהיית הסוטה של השכונה?״

״יובל.״ הוא מתעקש. ״וכן, מה רע? פעם לכל שכונה היה סוטה משלה. אני חושב שזאת אמנות גוועת.״

הוא צוחק כמו צבוע, צחוק שמסולסל בתוכו בכי. ואז הוא מפסיק בבת אחת לצחוק ומותח את רגליו קדימה. ״תראי,״ הוא אומר. ״זה התחיל בתור תרגיל שנתנה לי המטפלת שלי. לך, תמצא מישהו לבקש ממנו משהו, משהו שאתה בטוח שהתשובה עליו תהיה שלילית. שתתרגל לשמוע לא, ולא ולא ולא. ואז לא כל סירוב ירגיש לך כמו נעיצה של פגיון בלב.״

״וזה עובד?״

״זה עבד. עד שהחייל החתיך הזה אמר כן.״

״מה פתאום הוא אמר כן?״

כהן פוער את פיו ועיניו בעלבון.

״אה, אה, אני שואלת רק כי אמרת שהוא נגעל ממך, ושהוא חייל, נורא צעיר כזה, ועכשיו אתה אומר גם חתיך…״

״הוא פספס את האוטובוס האחרון. ואמרתי שבסדר, שיבוא רק לישון.״

״אבל שכבתם.״

״שכבנו.״

״אז הוא לא נגעל. גברים לא שוכבים כשמגעיל אותם.״

״פתאום את מבינה גדולה בגברים?״ הוא אומר בכעס ומפנה לי את הגב.

״אתה לא הולך מכאן בלי להוציא אותי מזה,״ אני אומרת־צועקת, ואני נבוכה לזהות צליל של ייאוש בצעקה שלי.

״לא הולך לשום מקום,״ אומר כהן.

הוא מתקרב, והפעם הוא אפילו מצליח לכרוע מולי ולאחוז בשוליים של שני המכנסִים. הוא עוצם עיניים בלי שאני מזכירה לו.

״כשהחתיך נכנס לאמבטיה שמתי לנו קלטת. פורנו של רוסים, מחנות באלנבי. חבורה של גברים במדים הולכת ביער, ופתאום כולם מתחילים להתמזמז ולהזדיין עם כולם.״

״אז אתה חושב שהפורנו עשה לו את זה, ולא אתה?״

״אני לא רוצה לחשוב על זה,״ הוא אומר.

הוא מושך בכוח שוב ושוב. הרגליים שלו נעוצות בכוח בשטיח, כמו סבא אליעזר בשיר על הגזר, והוא לוקח תנופה ומושך. המכנסיים נפרדים מירכיי במאמץ, וכהן, עדיין בעיניים עצומות, מגיש לי אותן. אני ממהרת לקשור אותם סביב המותניים ולהתיישב ברגליים צמודות, כך שהמפשעה שלי מוסתרת עכשיו על ידי וילון גומי שחור, והישבן העירום שקוע בכורסה.

כהן מביט בי בסיפוק.

״אז אני אלך,״ הוא אומר, אבל כשהוא מגיע אל הדלת הוא נעצר ושוב מסתובב לעברי. ״החרא הקטן הזה,״ הוא אומר, ״לא רק ברח על הבוקר, הוא גם הרים לי את הקלטת. מה יש לחייל צה״ל לעשות עם קלטת פורנו רוסי? בטוח אין לו מכשיר וידיאו. למי חוץ ממני יש היום מכשיר וידיאו? אז מה, הוא ימכור את זה בשק״ם?״

אני רוצה לקום אליו, אולי אפילו להעז להניח יד על כתפו, אבל אני לא רוצה להגזים, אז אני קוראת אליו מרחוק. ״לך תדע, אולי יש לזה שוק היום. יד שנייה מסוטה.״

איור: יובל ישראלי

.

דפנה לוי היא עיתונאית, מתרגמת, חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ ומעורכות המוסך.

..

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "ארנב בשלג", סיפור מאת טלי עוקבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | מפולתו היפה של הגוף

"ייחודו של הספר בסגנונו, באווירה הקרנבלית, הסוערת והעולה על גדותיה, שדווקא דרכה בוחרת אביגור־רותם לתאר את הזקנה הנשית". אסתי אדיבי שושן על "ארבע מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם

מיכל היימן, הדמיה, מוזיאון קצן, Art Center Washington DC, קִשּׁוּר־רָדִיקָלִי: קְהִלָּה חֲדָשָׁה שֶׁל נָשִׁים, 2015–2021

.

"ולכן בְּלֶכתֵך מה יאמרו, פונדקית": על "ארבע מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם

אסתי אדיבי שושן

.

"לאן הולכים מפה?" – זו השאלה הנשאלת בפתיחת הרומן החדש של גבריאלה אביגור־רותם, ארבע מדברות ואחת שותקת. השאלה נשאלת מפיה של תלמה, בת למעלה משבעים, החולה בסרטן ומאושפזת ב"נווה סביונים" בכפר היוגב, ומופנית לגולדה־גילדה, חברתה הטובה עוד משנות בית הספר העממי. ואילו גולדה־גילדה חושבת לעצמה בתגובה: "ואני, מה אני יודעת, לא הייתי בסלע־האדום־שאיש־ממנו־חי־עוד־לא־חזר ועוד עם כל הגשם הזה – ". וכך, ברוחו של דיאלוג פתיחה זה, הספר כולו מבקש לתת תשובה – עליזה, פרועה וקרנבלית – לשאלה החוזרת ונשאלת מפיה של תלמה ב"קילומטר האחרון" של חייה.

במרכז הספר חבורת נשים בעשור השמיני לחייהן, שבנערותן נפגשו באקראי בשירותים של תיאטרון הקאמרי. המראה הגדולה שבה הביטו מסגרה אותן יחדיו, וכשיצאו נרגשות ונסערות מההצגה פונדק הרוחות התגבשו ללהקת בנות בשם דוגי"ת, ראשי תיבות: דרורה, ורדה, גולדה־גילדה, יפה, תלמה. כעבור חמישים שנה, שלוש שנים לאחר פטירתה של דרורה – האחת ששותקת, בשם הספר – ארבע הנותרות מדברות זו עם זו בעודן מתנהלות במשמרות סביב מיטתה של תלמה החולה, תחילה ב"נווה סביונים", ולאחר מכן בביתה. התמיכה של שלוש בנות דוגי"ת בחברה החולה בסרטן היא ציר עלילה מרכזי בספר ואחד מנושאיו.

ייחודו של הספר בסגנונו, באווירה הקרנבלית, הסוערת והעולה על גדותיה, שדווקא דרכה בוחרת אביגור־רותם לתאר את הזקנה הנשית ואת ההתמודדות עם מחלת הסרטן בשלביה המתקדמים ועם ידיעת/הכחשת המוות הקרב. האווירה הקרנבלית נוצרת ומתאפשרת דרך דמותה של גולדה־גילדה, שהרומן כולה נמסר מזווית ראייתה ובסגנון דיבורה העודף, הקופצני והאסוציאטיבי. סגנון דיבורה הולם את אישיותה ואת אורח חייה של גולדה־גילדה, שבניגוד לחברותיה חיה ללא עקרונות ברורים ומצמיתים: "הנה אני בריאה ועבה, עובדת בבית, עובדת בגינה, קוטפת תפוזים ומכינה מהם ריבה".

שמה הכפול של החברה המספרת, גולדה־גילדה, מעורר תהיות אצל כל שומעיו. תלמה, כשהייתה נערה, הייתה משיבה: "קוראים לה גולדה … אבל היא מעדיפה שנקרא לה גילדה בגלל הנעלי גולדה שכולנו נקבל בטירונות ונקלל את הרגע". השם גולדה יוצר את ההקשר הפוליטי, הנוכח־נעדר בספר, והמאפיין העיקרי הנלקח מאישיותה של גולדה מאיר, ראש הממשלה בימי מלחמת יום הכיפורים, הוא אי־הבנת המצב לאשורו, אי־ידיעה, כפי שמלמד מהלך העניינים ברומן וכפי שגולדה־גילדה מעידה על עצמה: "מה אני יודעת? כמו הגולדה ההיא אני לא יודעת כלום". מהלכו של הרומן, עלילתו והקשרים של נשות הלהקה ובני זוגן מסתעפים ומתפתלים על פי חוקי הזאנר של "טלנובלה טורקית", כפי שמעידה גולדה־גילדה. לאורכו מתבררת אי־מהימנותה של גילדה כמספרת, כשהיא עצמה, והקוראים עימה, מנסים לפתוח את קפלי ההתרחשויות שהוסתרו ממנה, ולה ולקוראים לא נותר לה אלא לשאול: "אוי־איך־טעינו־איך־לא־ראינו־איך־ לא־קלטנו".

נושאים רבים מעסיקים את בנות דוגי"ת המבוגרות, ומובעים בספר דרך התנהלותן, דיבורן ושתיקתן של ארבע הנשים. נושא מרכזי הוא למשל ההבדל העצום בין אימהוּת לבנות לבין אימהוּת לבנים. האימהות לבנות מתוארת כדרך קשה ורצופת חתחתים לכל אורכה. כל הבנות של נשות דוגי"ת התרחקו מאימותיהן לקצה העולם: בתה היחידה והמוכשרת של יפה "ארזה תרמיל וטסה לטיבט" כשאביה לקה בדמנציה. בנותיה של דרורה חיות בהתנחלות מרוחקת ושלוש בנותיה של תלמה נפוצו לקצווי ארץ: "חמוטל בסידני, עָמֵלָה, שקוראת לעצמה עכשיו אמילי, בחברת היי־טק בפּאלו אלטו ושימרית בקיוטו". כאשר שתיים מבנותיה של תלמה באות לבקר את אמן החולה הן ממהרות לעזוב, ותלמה מספרת לחברתה הטובה: "לא רציתי שהבנות ישבו לי על הראש כמו עורבים שחורים אז כבר חילקתי ביניהן את התכשיטים שלי".

נושא נוסף הוא המהירות והקלות הרבה שבה בני הזוג שהתאלמנו או התגרשו מהן יוצרים קשר עם נשים צעירות. כך קלמן, שהתאלמן מדרורה והתחתן עם סהרה, וכך יוסקה, שהתגרש מתלמה, אשתו הראשונה, ומופיע בבית החולים לבקרהּ עם ספיר, אשתו השנייה, "גברת טנא החדשה". גילדה זועמת על קלמן ויוסקה ומלגלגת על הנשים הצעירות. בה בעת היא נמשכת לעולמן הצעיר, היצירתי והפורה. גם הצורך בסגירת מעגל – או היעדרו – מעסיק את בנות דוגי"ת. החברות שוקלות להביא את יוסקה לפגישה עם תלמה, כדי "לסגור מעגל". ובעוד גילדה תוהה על הצורך בסדר, ארגון וסגירת מעגל, חברתה יפה, בת גילה, מסבירה: "אני מתכוונת להשאיר אחרי את הכל מסודר, הפקדתי אצל נוטריון צוואה וייפוי כוח".

נשות דוג"ית מוטרדות גם מהקפריזיות והתעתוע של המחלה והמוות. גילדה תוהה, בשם כל חבורת דוגי"ת, איך דווקא דרורה, "שלא נגעה בגלוטן, עברה מצמחונות לטבעונות, התמסרה בכל שנה לתהליך של ניקוי רעלים, שתתה עשב חיטה, תרגלה מדיטציה … דווקא היא. איפה הצדק. … ועכשיו תלמה. דווקא היא". אימת המוות מתבטאת לעיתים קרובות בהומור. כך, לאחר מריחת לק, תלמה אומרת: "אבל הם יורידו לי את זה בטהרה. הקב"ה לא מרשה שיופיעו לפניו עם לק". בגיל הנעורים, בבדיחות דעת ואגב פרצי צחוק, רשמה תלמה, הצעירה בחבורה, את סוגי הפרחים שהיא תביא בעתיד הרחוק לחברותיה, לוואזות שעל מצבותיהן, וכעת, בחלוף חמישים שנה, היא מבקשת מגילדה שתביא לה ציפורי גן עדן: "אולי זה יפלס לי את הכניסה לשם".

גילדה, חברתה הטובה ביותר של תלמה, מסרבת בכל מאודה להשלים עם מותה הקרב של תלמה, ויחד עם ורדה ויפה, בַמשמרות סביב מיטתה, הן מנהלות קרב סיזיפי נגד גזירת המוות, בכל הדרכים העומדות לרשותן. מול נחרצות קביעתם של הרופאים, הרזון המאיים של תלמה, איבוד הקול וברק השיער והדכדוך המכרסם, הן מנסות שוב ושוב לחדש, להתסיס ולעורר את יופייה, נשיותה ותשוקת החיים שלה. גילדה חוזרת ומציעה לתלמה את אותה הצעה מימי התיכון – למרוח לה לק, ויפה עושה לה תסרוקת "נערית, מחודדת קצוות, פיטר פנית". ורדה, לאחר שחזי בעלה נהרג בתאונה והיא צברה לעצמה "צדיקים, טקסים, ניסים, קמעות ולחשים", מביאה לתלמה מדליון כסף משובץ באבני החושן, שינוח על צ'אקרת הלב. גם פרחים צבעוניים הגודשים את אדניות מרפסת ביתה של תלמה, שבו היא עושה את חודשי חייה האחרונים, נקראים להניס את מר המוות. אולם שיאו של הניסיון לעורר ולשמר את תשוקת החיים של החולה הקרבה אל מותה הוא בתכנון חתונה, כדת וכדין, בינה לבין קלמן אהוב נעוריה, שתהיה תיקון לחתונה עם יוסקה, שהתקיימה חמישים שנה לפני כן, בקיבוץ. חתונה מתוכננת זו, שכפי שמסבירה גילדה לסהרה, אשתו הצעירה של החתן המיועד, אמורה להיות "העלה", כמו בסיפורו של או. הנרי, שישאיר את תלמה בחיים. ההכנות – טוויית רעיון החתונה, בחירת השמלה, תפירתה והתאמתה לגוף האישה החולה, קביעת התאריך, בחירת הרב המתאים, המקום, הכיבוד, האורחים והצלם – הולכות ומתעצמות, בהובלתה של גילדה, לכדי פנטזיה צבעונית, בועה מרהיבה המתנפצת בכאב גדול אל קרקע המציאות הכואבת.

את הספר כולו מלווה מעין פס קול: שירי להקת דוג"ית, השזורים במחשבותיהן ובדיבורן של נשות הלהקה, ובמיוחד בציטוטיה הנדיבים והיצירתיים של גילדה. השירים רובם ככולם שירים ישראליים שנכתבו והושרו בשנותיה הראשונות של המדינה, והם מקנים לספר ישראליות אותנטית ושובת הלב. הציטוטים מתוך השירים מבטאים את מחשבות הדמויות, משמשים כאמצעי להיזכרות בעבר, מאפיינים את דמויות נשות דוגי"ת ואת הפער בינן לבין הצעירות הישראליות, ועוד. אולם עיקר תרומתם של השירים הוא בעיצוב הריתמוס, הנימה, הלחן של הספר כולו, עיצוב נימת ההומור, הקופצנות, האסוציאטיביות המאפיינות את סגנונו.

מילות השיר העממי "הו, הה, הננו חומה/ גשם שלג רוח סערה", מהומהמות מפיה של דרורה בפגישתן הראשונה של בנות הלהקה, בשירותי התיאטרון, וגילדה, ורדה ויפה מצרפות את קולן לקאנון ב"דבר לא יפחידנו/ דבר לא יפחיד־ה־הי־נו". מיד אחר כך, עוד לפני תחילת ההצגה, יפה, שחשוב לה שהן יֵדעו שיש גם מילים אחרות, שרה את גרסת "משפחת הפלמ"ח": "הו, הא, הנני הולך/ רעב, עוני, כלא, משטרה". בתום ההצגה, ברחוב דיזנגוף הסואן, הן פוגשות זו את זו בעזרת השריקה הרמה של "הו־הו־הננו חומה". חמישים שנה לאחר מכן מדמיינות לעצמן שלוש מנשות דוגי"ת שהן תחזורנה להופיע כ"שלישיית הבאבא יאגות", וגילדה המעודדת משלבת את ההמנון המדינה עם השיר המוכר: "עוד לא אבדה תקוותנו, גשם, שלג , סערה, דבר לא יבהילנו, דבר לא יבהיל־הי־היי־נו". המילים החוזרות של שיר זה, המלווה אותן מפגישתן הראשונה, מבטא את חברותן האמיצה, הנפרשת על פני עשרות שנים ומתגברת על בגידות, מיתות של בעלים, גירושים, מותה של דרורה ומחלתה האנושה של תלמה.

"שיר הפונדקית" מתוך פונדק הרוחות מאת אלתרמן מוזכר כמה פעמים ביצירה, והוא בעל מעמד מיוחד. בתחילת הספר, כשהבנות הצעירות נקשרות זו לזו באולם ההצגה, הן מנסות לשחזר את "השיר ששרה חנה מרון עם הדודאים" ונזכרות בשורה "ולכן בְּלֶכתֵך מה יאמרו, פונדקית". הן נתפסות לריתמוס המכשף של הטקסט, אך בלי שתוכלנה, בסער נעוריהן, להבין את משמעותו. חמישים שנה מאוחר יותר, גילדה, היושבת ליד תלמה בשלבי מחלתה המתקדמים, שרה את טורי השיר: "כי לפני שיוצאים למרחק, למרחק/ יש לומר את שבחו של הגוף הפונדק/ שאחרי קצת שנים של סופה/ הוא יפה כמפולת יפה".

מפולתו היפה של הגוף הנשי בעשור השמיני לחייו, ובמיוחד במהלכה המאכֵּל של מחלת הסרטן, היא מוקד תמאטי מרכזי בעלילה. ייחודו של הספר ארבע מדברות ואחת שותקת, נפלאותו וקסמו הם במענה שהוא נותן לתהליך ביולוגי הכרחי זה. דמותה של גולדה־גילדה, פעלתנותה, תזזיותה, ההכרח המניע אותה לסייע לחברותיה, הבנתה המוגבלת אך הטובה והתמה, ובמיוחד הדיבור הקרנבלי, המזמר והעולה על גדותיו, הם מענה לתבוסת הגוף. החבורה הנשית, שנוצרה בעליצותם ותמימותם של ימי הנעורים, ושומרת על קיומה במשך עשרות שנים, היא המעטפת שמציג הרומן כתיקון – היחיד שקיים – לשאלתה של תלמה בפתיחת הרומן "לאן הולכים מפה?" וגם לשאלה "ולכן בְּלֶכתֵךְ מה יאמרו, פונדקית".

.

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים.

.

גבריאלה אביגור־רותם, "ארבע מדברות ואחת שותקת", כנרת זמורה דביר, 2020.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירלי סלע לבבי על "סיד" מאת אסתי ג' חיים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | המוסיקה ב"מומנט מוסיקלי"

"בעולמו של הסיפור המוסיקה מבטאת מציאויות נפשיות מורכבות, ונמצאת בצומת של יחסים אנושיים סבוכים." בנימין פרל חוזר לסיפורו הקצר של יהושע קנז

מיכל היימן, גַּלַּאי לְנָשִׁים בִּלְבַד, הפעלה, מבחן מיכל היימן (M.H.T) מס' 2, מרכז קרטיה לאמנות עכשווית, קאמפר, צרפת, 1998

.

מוסיקה בסיפור "מומנט מוסיקלי" ליהושע קנז

בנימין פרל

.

הסיפור "מומנט מוסיקלי" מאת יהושע קנז מופיע בקובץ סיפורים באותו שם שיצא לאור בשנת 1980 (סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד). שֵם הסיפור לקוח מכותרת שנתן שוברט לקובץ של שישה קטעים קצרים לפסנתר שכתב בשנים האחרונות לחייו (שנות העשרים של המאה התשע־עשרה). כותרת זו ייחודית לשוברט, אך יכולה להתאים לז'אנר שלם של קטעים מיניאטוריים לפסנתר האופייניים לראשית הרומנטיקה. דומים להם, בשמות אחרים, כתבו שומאן, מנדלסון ושופן. השם "מומנט מוסיקלי" מבקש לבטא דחיסה של תוכן מרוכז למסגרת זמן מצומצמת מאוד: קטע מוסיקלי קצר, שעל אף קוצרו הוא יצירה שלמה, ומבטא בתמציתיות איזו מהות רגשית ספציפית. שוברט כאמור כתב שישה קטעים כאלה, ובסיפור של קנז מככב אחד מהם, בלי שנדע איזה הוא. השערתי לגבי זיהויו של הקטע המסוים על פי רמזים שבסיפור תבוא בסוף הרשימה.

מובן שהכותרת שנתן קנז לסיפורו מבטאת את מרכזיותה של המוסיקה בסיפור. ברור לקורא שהסופר חי את המוסיקה מבפנים, לא רק כמאזין, אלא כמי שהתנסה בפעילות מוסיקלית. בעולמו של הסיפור המוסיקה מבטאת מציאויות נפשיות מורכבות, ונמצאת בצומת של יחסים אנושיים סבוכים. המספר הוא אדם מבוגר המשחזר זיכרונות ילדות. אלה מוצגים בשני שלבים: הראשון בגיל שבע, והשני כעבור כמה שנים, בתחילת גיל ההתבגרות, אפשר להניח שבסביבות גיל שתים־עשרה. בכל שלב הילד עובר מסלול של שיעורי נגינה בכינור, והתהליך מסתיים בקונצרט סיום שנה ובעקבותיו החלטה להפסיק את לימודי הכינור. ההחלטה הראשונה היא של הורי הילד, בניגוד לרצונו, ואילו ההחלטה השנייה היא של הילד עצמו, במידה רבה בניגוד לרצון הוריו. הסיפור אמנם מסתיים בשלב זה, אך ניתן להבין שהפסקת לימודי המוסיקה היא הפעם סופית.

במרכזה של חוויית לימוד הכינור בילדות המוקדמת עומד המפגש עם אורי, ילד בוגר יותר, שהילד־המספר פוגש באקראי. נגינתו של אורי מעוררת בנפשו הדים עמוקים. נוצר זיהוי בין יחסו אל היצירה שאורי מנגן לבין יחסו אל אורי עצמו, יחס של הערצה עד כדי התבטלות. היצירה מסמלת את הדו־ערכיות הקוטבית של המוסיקה, כפי שהיא באה לידי ביטוי לכל אורך הסיפור: זו יצירה מאת מלחין בן תקופת הברוק, ארכאנג’לו קורֶלי, וריאציות לכינור בשם "לה פוליה". צורת הווריאציות וסגנון הברוק המאוחר מסמלים סדר, שגב והדר, אך שם היצירה משמעו "השיגעון", והאלמנט הפראי גם הוא חבוי במוסיקה ומתגלה לילד מתוך ההאזנה.

ליד הדלת נשמעה הנגינה ביתר בירור, יפה מעין כמוה, עצובה ומלאת סוד  … הניגון העצוב, האיטי והסוער לסירוגין פעל עלי את פעולתו. כאבי ופחדי ובדידותי נדחקו הצידה לפני ההוד של הנעימה המלאה עצב וגאווה, כניעה ומרי, סדר והשתוללות … עלה בי הספק אם אכשר אי פעם לגעת ביופי אשר כזה, השמור רק לאחרים, הטובים ממני … בחנתי אותו היטב והתאוויתי להיות הוא ולא אני … בזכות אותה נגינה, הוא נראה יפה־תואר מאוד, שופע אדנות ובטחון, כל דבר שהיתה לו שייכות אליו זכה מכוחו לחוט של חסד, למשהו נאצל, רחוק מהישג־יד … היה בה מין טוהר מפחיד במקצת, מתגרה, לא אישי כלל, צונן ואקסטאטי באותה עת… ואף מן היצירה עצמה כאילו ניתק, מתוכה האפל, המשתולל, המאיים. והוא ניצב שם כדמות הסדר הטוב.

נראה אפוא שמבין שני הצדדים של המוסיקה, האפוליני והדיוניסי, שהמאבק ביניהם מתגלה כאן לילד־המספר לראשונה, אורי מייצג את הצד הראשון בלבד, הצד של הסדר הנעלה. הילד מבקש להזדהות עם הצד הזה, אך גם הצד השני, הדֶמוני, מושך אותו בעל כורחו.

אנו יודעים שבאותה עת לומדים שני הילדים אצל גברת חנינא, שעל דמותה עוד נעמוד בהמשך. באותו שלב אין אנו יודעים איזו יצירה ניגן הילד־המספר, ורק בשלב מאוחר יותר נודע לנו בהערת אגב שניגן "מומנט מוסיקלי" של שוברט. על היצירה הזאת המספר אינו אומר דבר, טעמיו ונימוקיו עימו. ועוד על כך, בהמשך הדברים.

כאמור, אחרי קונצרט הסיום נפסקים שיעורי הנגינה למשך כמה שנים. משפחתו של המספר עוקרת מחיפה אל "המושבה", שהיא כנראה פתח תקווה. במספר, שהתבגר בינתיים בכמה שנים, מתעוררים הגעגועים אל המוסיקה, וגם הפעם יש זיהוי בין המוסיקה לבין דמות אנושית: "ריח הקולופוניום … מעביר איזו זרימה של ערגה בעורקי … כמו המחשבה על נפש אהובה שאבדה במרחקים."

הילד מחדש אפוא את לימודי הכינור, אלא שהפעם המורה החדש, מר אלפרדי, וגם תלמידו יורם, שעומד עתה במרכז הסיפור, מייצגים פן אחר, הפוך למעשה, של הפעילות המוסיקלית: במקום האצילות והאיפוק באה הסנטימנטליות המוחצנת.

כשעמד [אלפרדי] להדגים קטע לפני תלמידו, נהג כאיש שחולשת־פתאום נפלה עליו. הוא היה נושף ונושם וגונח בנגנו … ופניו כפני חולה אנוש. כשהפיקה כף־יד שמאלו את נענועי הוויבראטו, עצם את עיניו בהבעת כאב עזה כל כך ועצר את נשימתו כאילו יתמוטט מיד ויצנח ארצה ללא רוח חיים … אט־אט התחלתי להיות מוטרד מעניין גילוי הרגשות בנגינה וגילוי רגשות בכלל … היה משהו מרתיע, חסר־בושה בוויבראטו הבכייני של יורם, בהטעמות הטראגיות של הקשת … ומצד שני, התפעלתי מאומץ־הלב הכרוך בזה. זו היתה כמו התייצבות זקופה עד כדי התגרות לצד הטעם הרע, נגד כל העולם וחוקיו. גם מראהו בעת נגינתו היה בו משהו מן הקוף המאולף, מדהים, בלתי־טבעי, זול, חשוד, אך גם הרואי בתוקפנותו ובחוסר־מעצוריו.

 הוויבראטו, הרעדת האצבעות הנוגעות במיתר לשם העצמת הצליל והרגש, או ליתר דיוק חוסר־יכולתו של גיבור הסיפור להפיק אותו, הופך להיות גורם מרכזי, או לפחות תירוץ, להחלטתו להפסיק לנגן סופית: "האם הרתיעה מגילוי הרגשות היא שהקפיאה את פרק כף ידי?"

גם במרכזו של הפרק הזה בסיפורנו, המתאר את שיעוריו של אלפרדי ואת היחסים עם יורם, עומדת יצירה מוסיקלית: הקונצ'רטו הכפול לשני כינורות מאת באך, שהילד־המספר מנגן עם יורם. יצירה זו מתאפיינת בשיתוף הפעולה בין שני הכלים, המחקים זה את זה ומשתלבים זה בזה, מעין סמל של ברית אחים. יש כאן ניסיון כן ליצור קשר אינטימי דרך הנגינה עם ילד אחר, אך הנסיון נכשל בגלל סירובו של המספר להתיר את רסן הביטוי הרגשי:

ובהגיענו אל הפרק השני, הנוגה, האטי, שבו הכינור השני עונה כנגד הראשון, כמהדהד אחריו, הפעיל יורם כדרכו את הוויבראטו שלו בכל עוצמת ריגשתו, ואני … אף החמרתי את צליל נגינתי שלי, עד שתהיה יבשה ותכליתית ביותר, כדי להפגין  את מורת־רוחי והתנערותי מן השותפות הרגשנית  הזאת…

בהמשך הסיפור נחשף עוד צד של המוסיקה, המסבך עוד יותר את יחסיו של המספר עימה. המוסיקה מתגלה כגורם המנוגד לאֶתוס הציוני, של היהודי החדש, הכוחני והגאה. היא מסמלת את הרגשנות, החולשה והפסיביות. המספר נעשה מודע לכך מתוך עיון אקראי בספריה של דוֹדוֹ, שבה הוא מגלה רשימה מאת גרשון שופמן בשם "הכינור", ובה נכתב כך, בין היתר:

איני אוהב כלי נגינה זה … שהקול יוצא כאן על־יד חיכוך גוף בגוף, יש בו כדי להביא את הנפש לידי סלידה … כאן עסק לנו עם צריחה בכיינית, צריחת תחנונים שצורמת את האוזן והנפש … כל הסיוט הגלותי־הגיטואי צועק מתוך כלי העץ הבטנוניים הללו … היהודי והכינור ירדו כרוכים…

(הניסוח "חיכוך גוף בגוף" מרמז על עוד היבט חשוב של המוסיקה – ההיבט הארוטי, שבוודאי נתפס כאיום על המספר בשלב זה של חייו, ומהווה עוד גורם מכריע בהחלטתו להתנתק ממנה.)

הניגוד שבין העיסוק במוסיקה לבין תפיסת העולם השלטת בציבור היהודי הארצישראלי בתקופה שבה מתרחש הסיפור, כנראה שנות הארבעים של המאה הקודמת, מתגלם בסצנה דרמטית מרשימה לקראת סוף הסיפור: הוריו של יורם, הכנר המחונן, נאבקים זה בזה על נפשו של בנם. האם רואה בו כנר גאון שעתידו כווירטואוז לפניו, ואילו האב רוצה לעשות ממנו גבר ישראלי גאה ולוחם המשתלב בחברה, ולשם כך עליו לנתקו מן העשייה המוסיקלית. בסצנה הזאת, המתרחשת בפומבי, גיבורנו אינו נוקט עמדה, אך אנו חשים שהיא מחזקת את החלטתו לפרוש מן הנגינה.

פרשה אחרת, מרכזית בסיפור, קשורה בילד אחר, גם הוא תלמיד בנגינה בכינור, ושמו איתן. פרשה זו אינה מתקשרת ישירות ביצירה מוסיקלית, אולם נראה לי שהיא מבהירה בעקיפין את מקומה של המוסיקה בעולמו הנפשי של המספר. איתן מבקש את קרבתו של הילד־המספר, וזה דוחה אותו מעליו בערלות נפש מדהימה, שמוכיחה עד כמה הוא לא אמפתי לסביבתו ואף אינו מחובר לעולמו הרגשי שלו עצמו. המספר חש אמנם בהמשך הדברים שעשה עוול לחברו ומתחרט בכנות, אך אינו מוצא עוז בנפשו לתקן את המעוות. הקשיחות הנפשית הזאת מתגלה בו בדיוק באותו שלב של הסיפור שבו הוא מחליט לחדול מלנגן.

ופתאום נתגלה לי כי לאמיתו־של־דבר, אני שמח על שהופסקו לי שיעורי הנגינה. האם לא ידעתי כי שמחה זו היתה – אולי לראשונה בחיי – אנקת הרווחה שלאחר הוויתור, לאחר קבלת הדין? זו היתה שמחה על חירות שבאה בהיסח הדעת, ללא ברירה … אבל לה־פוליה נראתה לי פתאום בבלואיה, עלובה ומיוגעת, מבקשת להתחטא לפני, להתחנחן, להזכיר לי את חסד נעוריה. לא זה היה הדבר אשר זכרתי. לא היה שום סוד בלה־פוליה…

קשיחות דומה ניכרת גם ביחסו ליורם, הנקרע בין דרישותיהם הסותרות של הוריו: "הילד הזה נעשה עתה זר לי כל כך, כאילו לא היכרתיו מעודי לפני־כן, רחוק היה ממני, כמעט לא מציאותי. אף לא ריחמתי עליו באמת, לא השתתפתי בכאבו … חתומים וזרים היו לי פני, כתמיד."

נראה אפוא שהמספר נרתע מפני תהומות נפשו שלו, שהמוסיקה עלולה לחשוף אותו אליהם. הוא מבקש לעצמו מרחק בטוח ולכן נמנע ממגע עם המוסיקה, ומקווה להבטיח בכך את שלוות נפשו. אך הוא משלם על כך מחיר יקר: יחד עם המוסיקה הוא מאבד את היכולת לחוות חוויות אמת וגם את היכולת לקשור קשרים עמוקים עם בני אנוש בסביבתו.

.

נפנה עתה אל התעלומה שנותרה פתוחה: המומנט המוסיקלי. יצירה זו העניקה לסיפור, ואף לקובץ הסיפורים כולו, את שמו, ואפשר ללמוד מזה על חשיבותה המרכזית להבנת הסיפור. עם זאת, קנז אינו מפרש באיזה מששת המומנטים המוסיקליים של שוברט מדובר, והיצירה אף כמעט שאיננה נזכרת בסיפור. אנו למדים רק בדיעבד שזו היצירה שניגן הילד בקונצרט הסיום בתום שנת נגינתו הראשונה. בפגישתו עם מורהו השני, הוא אינו מצליח להיזכר בשום צליל מתוכה.

נראה לי שקנז, בדרך העיצוב הזאת, מדגים את עצם המחלה שלקה בה גיבורו: העניין החשוב והאינטימי ביותר אינו נחשף, ונשאר עלום. שוברט הוא האינטימי שבמלחינים, הוא אחד המעטים שמאפשר לנו להציץ לעומקי נשמתו ללא גינונים וללא מעצור. למי שמכיר את שוברט לא יכול להיות ספק: זה לב ליבו של הסיפור, אותו עולם אינטימי של רגש טהור, שממנו מבקש המספר להימנע.

ואיזהו אותו מומנט, מתוך השישה ששוברט הותיר לנו? שני רמזים עשויים לכוון אותנו למטרה: אחד הוא פרט מידע חיצוני, ואחד שתול בתוך הסיפור. שוברט כתב את הקטעים לפסנתר, ואילו גיבורנו מנגן בכינור. מדובר אם כן בעיבוד. מבין השישה יש רק אחד, למיטב ידיעתי, שמקובל לבצע גם בעיבוד לכינור, וזאת לא במקרה, אלא בשל אופיו המיוחד. וכאן הקשר לרמז השני, מתוך הסיפור. מורתו הראשונה של המספר, הגברת חנינא, מתוארת כדמות אימהית, אצילה וחמת־רגש כאחד, והילד נקשר אליה מאוד. באחד הקטעים מתגלה צד בלתי צפוי באישיותה:

אך לקחה את הכינור ועמדה לנגן משהו, ואש היתה נדלקת בעיניה. כאילו העיר בה הכינור את הדם הצועני הסוער והמתגרה … זכרתי … את הרטט החושני של נחירי אפה, רטט דק־שבדק, שכמדומה אך אני הבחנתי בו. הם היו מתרחבים לשניה ובתוך כך, היו עיניה מצטמצמות במקצת בתחושת עונג עילאי.

יש לשים לב במיוחד לאזכור של "הדם הצועני הסוער". את היסוד הצועני הזה נחפש ביצירתו של שוברט, שאותה למד המספר אצל גברת חנינא, ולא נתקשה לגלותו: שוברט היה קרוב כל ימיו למוסיקה ההונגרית־צוענית, והיא נדבך חשוב בסגנונו המוסיקלי, בכל הז'אנרים שבהם כתב. מבין "המומנטים המוסיקליים" שלו, השלישי (בפה מינור) הוא זה שבו סגנון זה בא לידי ביטוי מובהק, והוא גם המפורסם ביותר מתוך הסדרה. הצוענים הם מצד אחד אותו אלמנט פראי וקדמוני ששרד בתוך התרבות האירופית, ומצד אחר – בהיותם עם חסר מולדת ונרדף, הם מקבילים ליהודים. הכינור הוא כלי צועני מובהק, אך, כפי ששמענו, הוא מאפיין גם את היהודי הגלותי. כאן נקשרים אפוא כל החוטים שבסיפור.

.

בני פרל, בן 75, יליד חיפה, גר בתל אביב, מוסיקאי ומוסיקולוג. עד פרישתו היה ממונה על תחום המוסיקה באוניברסיטה הפתוחה. במסגרת זו פרסם ספרי לימוד רבים. כמו כן פרסם ספרים ומאמרים בגרמנית ובאנגלית. עוסק באחרונה בתרגום ספרות מגרמנית לעברית.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: עדי חבין על מלאכת הרכבת הארכיון של הרקדן והכוראוגרף משה אפרתי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | שמיכת הבושה

"כאבה של רות ניכר בעיניה, שהרי רות הייתה אשת מכאובות וחדרי לבה נגדשו בייסורים, שהגדול שבהם, ככל שידיעתו של בועז השיגה לדעת בעת ההיא, התגלגל בה עם לידתה של לילי". קטע מתוך "ממזרת", מאת מיכל פנקל

מיכל היימן, הדמיה, הצעה, קומת כניסה, ונציה, סרטון הסברה: הָיִיתִי שָׁם, The Face of Madness, וידאו, שני ערוצים, 22 דק', 2015–2021

.

קטע מתוך הספר "ממזרת" / מיכל פנקל

.

האישה שמה את אצבעה על שפתיו של בועז, מבקשת ממנו לאפשר לה לענג אותו, להפשיר את מבוכתו. הוא היה לה שעשוע. והיא לו מושא תשוקות, פורקן ליצריו, שנשים אחרות עוררו בו, עד שהגיעה רות. וכשהגיעה רות כבר לא רצה ללמוד או לתור אף אחת אחרת. ובערב יום שלישי, הראשון שהגיע לאחר שהתלווה לרות לראשונה ל"שערי צדק", עוד לפני שהתוודע אליה ממש, רק ריחה הסתלסל בגופו וצלילתה המעורפלת תפסה לה מקום של כבוד בראשו, הוא הגיע לביתה של הגברת הסודית שלו, שכבר הבחינה בחומה השקופה שאישה אחרת הרימה בנפשו של בועז והרגישה ברווח שנפער בינו לבינה. כאשר שאלה אותו לפשר הרווח הדק הזה, סיפר לה בועז על האישה עם העוגות שאפתה את דרכו אליה מבלי שמי מהם יתכוון בכלל. הוא גם הסביר לה שככל הנראה רק הוא רואה צל של אפשרות, שכן האישה ההיא טרודה בעניינים אחרים.

ולאחר הדברים הללו הניח בועז את מגש הזכוכית העשוי ויטראז' בידיה של האישה, אשר הקפיד לשמור בסוד את מפגשיו הסוערים איתה ואפילו לא גלגל על לשונו את שמה פן יוכתם בחברבורות קלון. היא חייכה את החיוך היודע־כול שלה והבינה שזוהי פגישתם האחרונה.

זו הייתה למעשה הרפתקת הכיבושין היחידה של בועז, הוא נכבש על ידי אישה בוגרת, מנוסה, שחשקה בו וסמכה עליו, ואף ידעה בחוכמתה לשחרר אותו כשהוא כבר יודע לעוף וללהטט אהבהבים. היא ידעה שהוא לא ישכח אותה, והוא עדיין לא ידע כמה יודה לה בלבו על שתרגלה איתו תשוקה ואיפוק. ולפעמים רק איפוק. כי רות הייתה אגוז קנטרן ומצולק או שמא אפרוח תועה בסופה.

הסופה שהתרגשה על רות טלטלה גם את בועז, שהיה מגיע לבית החולים ויושב עם רות ליד מיטת בתה המורדמת והמונשמת. היה מתרגם לה את דבריהם הסתומים של הרופאים בנוגע ללילי, ובתום הביקור היה אוסף את סליה ומסיעהּ לביתה. בפרקי הזמן הללו – שבועז היה מתפלל בלבו שיתארכו ככל שניתן – היה לעתים מציע לרות טיול קצר בקצוות הרחוקים יותר של ירושלים, מקומות שבהם נהג להתבודד, במיוחד כשגעגועיו לאמו היו נוקשים על דלתות לבו.

אז הייתה רות מספרת לו על בתה שנולדה "לא בסדר", על האיש שנישאה לו לאחר שנודע לה שהיא הרה, ושביום הלידה הטיח את ראשה בקיר אין־ספור פעמים כי היה שיכור, ולא הפסיק להכותה עד שהתעלפה. כשהיה מתרגש על שכונת חליסה מעשה פשע, לא היו השכנים ממהרים להתערב מחשש שיבולע להם ושהקרימינלים שהסתובבו והטילו את חִתָּם על השכונה ינקמו בהם, או גרוע מכך, המשטרה תתפוס אותם ותאשים אותם בפשעים שלא ביצעו. רק ערבייה זקנה שחלפה במקום בדרכה לביתה בשכונת ואדי סאליב ושמעה צעקות וקללות וראתה אישה בחלון קורסת פתאום, היא זו שהבריחה את הנבל והזעיקה אמבולנס שפינה את רות לבית החולים, ושם ילדה את לילי כשהיא סובלת מתסמונת דאון.

"המונגולואידיות – מכה מאלוהים, ככה אמא שלי זכרה לברכה הייתה אומרת," אמרה לו. "ואני לא חשבתי שזו מכה בכלל כי אלה ילדים של אלוהים, נשארים בתמימות שלהם תמיד," הוסיפה. רק לאחר כמה חודשים, כשלילי הקטנה גם לא הגיבה על גירויים בכלל, הבינה רות את מה שהרופאים אמרו לה, שלתינוקת יש שיתוק מוחין, כנראה בגלל טראומה ואי־אספקת חמצן למוח.

ולילי הקטנה הייתה שבויה בתוך המונגולואיזם שלה, כלואה עם הפיגור והנכות הקשים, ורות הייתה כמו אסירה מרצון בדירה הקטנה בשכונת חליסה ולא יצאה מפתח הבית כלל. וידאד הערבייה, שהזעיקה את האמבולנס ביום המכות, לימדה את רות מיני מלאכות תפירה ותיקונים והייתה מפנה אליה קליינטים כי היא בעצמה כבר לא הייתה יכולה להביא את החוט בקוף המחט. על כל קליינט שהייתה מביאה לה וידאד, הייתה רות משלמת לה מעשר ושמחה בחלקה. כך יכולה הייתה לטפל בבתה ולהניח על שולחנן מזון.

באחת הפעמים סיפרה רות לבועז, "לילי גדלה וכבר הייתה כבדה לי כמו חמישה שקים של תפוחי אדמה, ואני לא יכולתי עוד להרים אותה. פחדתי שתיפול לי, פחדתי על החיים שלה." והשתיקה עטפה אותה כמו שמיכת צמר דוקרנית. "אז עברתי לירושלים," הסבירה. "הרופאים והסוציאלית אמרו שלילי לא תחזיק מעמד בבית. היא צריכה טיפול שאצלי אין." והיה נדמה שהיא מושכת את שמיכת הבושה עד למעלה מראשה. נבוכה. "ואמרו ש'אלי"ן' מצוין לילדים כמו לילי שלי. וגם לי ירושלים מצוין," הוסיפה לספר.

בועז מעולם לא שאל אותה על עברה, על משפחתה, על אביה של לילי. לא רצה לדחוק בה. רק היה מתבונן בה בעיניים שחורות גדולות ומלטפות. והיא סוף־סוף יכולה הייתה לשפוך את מרֵרת חייה בפניו, לאפשר לו להציץ לתוך קרביה. לתאר לו את הלילות הארוכים שבהם לילי אינה לצדה. את האשמה שהפכה לחלק ממנה, כי אולי יכולה הייתה לחמוק מבעלה המנוול ולחסוך מלילי את הפגיעה הקשה. "היינו מסתדרות עם המונגולואידיות," הייתה אומרת, ודמעות היו מצטופפות אצלה בעיניים ונתקעות.

ובאותה הפעם שלקח אותה להשקיף על ירושלים מפסגת הר הצופים לפני שהשמש שוקעת, הסביר לה על האתרים השונים, עצר מאחורי קמפוס האוניברסיטה העברית ששכן על ההר, בצמידות לכפר הערבי עיסאוויה ולבית החולים "הדסה". הראה לה באופק את הרי ירדן וים המלח, ואז נסע איתה לשבת בהר הזיתים ולהשקיף על העיר העתיקה. סיפר לה את כל סיפורי הגאולה ששמע מאמו, הראה לה היכן קבורים סבו וסבתו ואמו, כמעט אחוזת בית בבית הקברות עשו להם. קנה לה אצל הערבי בעל החיוך נטול השיניים בייגלה שמנמן עם טיפות של מלח עליו ותה בכוס זכוכית קטנה ודקיקה, או שהביא לה סחלב עם המון קוקוס וקינמון ופיסטוקים קצוצים – "קצוצים – כמו החיים שלי," גיחכה מולו, "בגלל זה אני כל כך אוהבת אותם." והוא לא ידע אם התכוונה לדברים שאמרה או שרק עטפה בהם את מר גורלה.

בועז ידע שלפני יותר משנה היה אצלה איזה גבר שהטיל עליה מורא. כך לפי דבריו של אדון אברום שהיה חד הבחנה. מראש התנצל אדון אברום כי תכף הוא עלול לתת ללשונו ללכת רכיל, ואז סיפר לבועז כי ראה את רות בחברת טיפוס מזרח אירופאי, מאפיוזי שכזה – בריון בעל גוף, מתנודד כשיכור מצד לצד כשרגל ימין כאילו לוקחת את כל גופו השמן ימינה ורגל שמאל מושכת את גופו שמאלה, כשרות מוליכה בעגלה ילדה גדולה, אשר לדעתו של אדון אברום הייתה בת שבע שנים בערך, בעלת מבע לא ממוקד, שמוטה. ובועז שתק וחיכה שתגיע לרות שעת רצון והיא תספר לו בעצמה פרטים נוספים על האיש ההוא, על מי שאדון אברום החשיב לבעלה, על חייה. על עצמה.

ושעת הרצון הזאת הגיעה ביום השלושים לפטירתה של לילי. אך דבר דבור על אופניו. כבר בבוקר יום הסתלקותה מהעולם של לילי התקשרו, עוד לפני שאלוהים הדליק את השמש, לטלפון של אדון אברום וביקשו לדבר עם רות או עם בועז. אדון אברום נחפז לרדת לדירת שכנו וקרא לו לטלפון. אז הודיעה לו האחות דיצה ששעותיה של לילי ספורות וכי עליהם להגיע בדחיפות לבית החולים כדי להיפרד ממנה וללוות את נשמתה. בועז נסע עם החיפושית המשתעלת שלו לשדרת האזבסטונים, ושם הבחין באור בוקע מחלונה של רות. הוא נכנס לשביל שפרחים סגולים קידמוהו בריח עדין, ובפתח קרועות היו עיניה של רות כאילו ידעה, והן מחכות לבשורה הקשה מכול.

כשהגיעו לבית החולים התיישב פרפר רחב כנף וצבעוני על ציר החלון, כנף כתומה אחת בפנים, כנף כתומה אחרת בחוץ. וכשעף מעל למיטתה של לילי ומעל לראשה, נעתקה נשימתה של לילי והתעופפה עם הפרפר המרהיב, שנשא את נשמתה בין מיתריו השחורים ששורטטו ככלונסאות על כנפיו. רות הבחינה בפרפר, ועדיין לא הבינה שזו הייתה אותה "הסעה" שעליה כנראה סיפר לה בועז.

הימים היו ימי תמוז, ורוחות מזרחיות פקדו את הארץ ולא הועילו כי לבה של רות קפא והתאבן כמו הסלעים באדמת הטרשים שמול הצריף שבו גרה. האוויר היה יבש כמו נשמתה. בועז ואברום היו מגיעים לצריף של רות פעמיים ביום ודואגים לקיים בביתה את התפילות, על כן גייסו מניין אנשים ולעתים אף יותר, שהעבירו את תפילות השחרית והערבית שלהם מבית הכנסת השכונתי. לגבר שעליו סיפר אדון אברום לבועז לא היה זכר.

מדי פעם הייתה מי מנשות השכונה שולחת עם בועז או עם אדון אברום מיני מזונות לרות, או שהייתה מביאה לה בעצמה, והן היו יושבות ושחות שיחות קטנות וצרות על כלום ושום דבר. כאבה של רות ניכר בעיניה, שהרי רות הייתה אשת מכאובות וחדרי לבה נגדשו בייסורים, שהגדול שבהם, ככל שידיעתו של בועז השיגה לדעת בעת ההיא, התגלגל בה עם לידתה של לילי, ולאחר מכן הכביד עליה כשהבינה את משמעות תוצאתן של המכות שחטפה ממי שהיה בעלה, ואז קברה אותה המפולת עם פטירתה של לילי מהעולם.

באותו היום, עת קמה רות מהשבעה על בתה יחידתה, התעופף מול עיניה פרפר כתום עם קווי גוף שחורים והתיישב במרכזה של תפרחת לבנדר שנישאה גבוה מעל חברותיה לזר. זר סגול שהביא לה בועז. הוא ידע שלילי זה שם של פרח סגול, אך לא היה בטוח אם אלה סיגליות או שושנים, ואולי לילך. המוכרת בחנות הפרחים בפינה של רחוב בן יהודה אמרה לו שייקח לבנדר, הוא מחטא את הנפש ומבריח עין רעה. עוד לפני שנכנס לצריף, הבחינה רות בריח הנפלא של הלבנדר שהתגלגל בנחיריה. דגדוג בושם הלבנדר בנחיריה מתח את שפתיה לכדי התחלתו של חיוך דק, שעוד לא חשף שיניים אך בהחלט היה מכיר טובה. את גבעולי זר הלבנדר הניחה אחד־אחד באגרטל שקוף בעל פתח אליפטי מעודן, כשהיא מכניסה גבעול דק ומסובבת אך מעט את האגרטל, ושוב מכניסה גבעול חדש ומסובבת קמעה את האגרטל. כך התעסקה עם האגרטל זמן רב ככל שניתן, תוהה על מה שהיה ועל מה שאין ועל מה שלא יהיה.

רק בחלוף שלושים הימים לאבל על בתה הקטנה, אשר הייתה בעלת גוף ונדמה היה כי היא גדולה מכפי גילה, ארזה רות את כאבה, ולאחר שחידשו את שגרת הבוקר בדירתו של אדון אברום, סיפרה רות לבועז ולאדון אברום על הפרפר בעל הכנפיים הכתומות והקווים השחורים שלקח את נשמתה של לילי ושמר עליה בכל הימים מאז פטירתה, כשהיה מגיע מדי יום בשעה של בין השמשות, כשההרים סביב הצריף נצבעו כתום ואדום כצבעי כנפיו. היא סיפרה להם שדימתה בנפשה שהקווים השחורים הם שכונת האזבסטונים שבה היא מתגוררת. כשסיימה לספר להם על הפרפר נאלמה באחת. כאילו פלטה דבר שטות או הזיה.

בתחילה שתקו הגברים, וכשפנתה רות למטבח להשליך את שאריות ארוחת הבוקר ואת מבוכתה, אמר בועז שזו לא הפעם הראשונה שהוא שומע סיפור כזה. אמו וסבתו היו מדברות הרבה על הדבורים והציפורים והפרפרים שהיו פוקדים בתי אבלים, כמו מבקשים להשגיח על מוכי היגון והגעגוע ולמסור ברכת שלום מזה שעזב את העולם ועבר לעולם שכולו טוב. אדון אברום הנהן והוסיף שישנם אנשים שיש להם יכולות מיוחדות לפרש את משק הכנפיים, שאינן אלא נשיקות מרפרפות מהנפש שהתעופפה לה על כנפי רוח לבית האלוהים. והדגיש שתמיד יהיו אלה בעלי כנפיים שיעלו ויביאו את נשמת מי שרוחו שבה לחיק האלוהים וגופו חזר לעפר.

רות הסתובבה אליהם כשפניה רטובות וכתפיה רועדות מבכי. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שבועז ראה אותה בוכייה, ואז הבטיח לה ללא קול שמעתה ואילך הוא ידאג לעטוף את ימיה בטיפות של אושר, שיהיו לה כמו שמיכה דקה ואוורירית שתעטוף את חייה.

 

מיכל פנקל, "ממזרת", סביונים, 2020.

.

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: סצנה מתוך "אנדרטה של צרעת", טרילוגיית מחזות מאת יונה וולך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן