.
חילוץ
דפנה לוי
ליובל
מכל העשרים ברשימת הווטסאפ של הבניין, דווקא כהן ענה.
כהן גר מעליי כבר חמש שנים, ואני לא יודעת עליו הרבה חוץ מזה שהוא מאייר שעובד מהבית, ושהוא תמיד משאיר אחריו במדרגות שובל ריח של מנגו רקוב. אני מכירה את הריח. זה בושם שבמקור מיועד לנשים, מתוק ויקר ודוחה, אבל זה כנראה עושה לו את זה.
אנחנו ביחסי הִנהונים. כל השנים האלה לא ניהלנו שיחה אחת. הוא בגילי, אולי קצת יותר מבוגר. שמן, יותר ממני. ובלילות שבהם אני לא נרדמת, ויושבת בפינת האוכל לקרוא, אני שומעת אותו עולה במדרגות, מתנשף, כמעט מחרחר, וממלמל לעצמו דברים בטון יבבני. אתמול שמעתי אותו כך, אחרי חצות, מטפס במאמץ, אבל הקול שלו נשמע עליז, כאילו הוא מספר סיפור, ומדי פעם הסיפור הזה נקטע בצחקוקים של מישהו אחר, ועם כל צחקוק של המישהו האחר, הקול של כהן ממש החל לרקד, מדלג ממדרגה למדרגה בקלילות, עד שנבלע מאחורי טריקת דלת.
״תשמע, כהן,״ אני אומרת לו בטלפון. ״אני חייבת חילוץ דחוף.״
אולי לא הייתי צריכה לכתוב שיש לי בעיה טכנית. הייתי צריכה פשוט לשאול מי מהשכנים בבית, ואולי אחת הנשים הייתה עונה לי. ולא דווקא כהן.
ועכשיו אני שומעת אותו מדשדש בקומה שמעל, חריקות של רהיטים, משהו נופל ברעש ואחר כך הדלת שלו נפתחת בחריקה ונסגרת וצעדים כבדים במדרגות.
אני מתקדמת אל הדלת. אני לא כל כך מצליחה להניע כל רגל בנפרד, וכשאני מגיעה ופותחת לו, אני נופלת אל בין זרועותיו. כהן מגיב ביעילות: הוא תוחב את הזרועות שלו אל מתחת לבתי השחי שלי, ומוביל אותי ככה, כשאני מתנודדת מצד לצד, בחזרה אל הכורסה בסלון.
״מה קרה לך? מה זה?״ הוא שואל בבהלה.
אני רואה אותו לוטש עיניים אל גוש הגומי השחור הכרוך סביב המותניים שלי.
״חליפת שחייה,״ אני אומרת. ״אמרתי לך שאני צריכה חילוץ.״
בריכת גורדון קפואה גם באמצע הקיץ. לכן חשבתי שלקראת החורף, זה יהיה רעיון מצוין לקנות חליפת שחייה. באתרים של שחיינים, שמצאתי את עצמי שוקעת בהם מדי פעם, קראו לשחייה במים קרים מדי ״רכבת האקספרס אל ההיפותרמיה״, וזה נשמע לי מפחיד. הרכבת הזו, מסתבר, מתחילה בנסיעה איטית ומשעשעת: עור ברווז, רעד קל בשרירים. אחר כך מגיעות התחנות המאיימות כמו ירידה בקואורדינציה ובלבול, ובסוף ההתרסקות: דום לב.
אלא שבשום אתר לא צוין שחליפה איכותית מניאופרן, המיוצרת בתפירה ארגונומית לשיפור האיזון והיציבות, שמבטיחה להציף את הגוף מעל המים ויש לה בועיות אוויר בחזה ובירכיים כדי לאפשר תחושה של שכיבה טבעית במים, גם נצמדת לגוף כך שאין שום סיכוי לפשוט אותה לבד.
״ככה קנית אותה?״ שואל כהן.
העיניים שלו נעות במהירות ממני אל סכין הלחם שעל השולחן הסלוני ובחזרה, ולשנינו ברור שהוא לא מחכה לתשובה. הקרעים המשוננים בגומי לאורך הרגליים לא היו חלק מהעיצוב המקורי של חליפת השחייה.
״ניסיתי לצאת מזה לבד,״ אני מסבירה.
״ואין לך בבית מספריים נורמליים?״
״זה אלף שלוש מאות שקל, הזבל הזה,״ אני מסבירה לכהן. ״בהתחלה עוד קיוויתי להצליח להוריד את זה בחתיכה אחת ולהחזיר לחנות.״
כהן מנסה להתיישב על השטיח, מולי, באותה תכליתיות שבה הוא עזר לי כשכמעט נפלתי ליד הדלת. אבל כשהוא כורע הוא נאנח, ואני ממהרת לומר לו, ״עזוב, תישאר בעמידה, אני ארים את הרגליים אל השולחן ותנסה למשוך.״
וכשהוא מזדקף שוב אני רואה שהמאמץ הקטן הזה כיסה לו את המצח בזיעה, אז אני אומרת, ״אתה רוצה אולי לקחת לך בירה? יש במקרר,״ והאמת? אני מופתעת כשהוא באמת ניגש למקרר ומוציא לו בקבוק.
״לפתוח גם לך?״ שואל כהן.
״השתגעת? תאר לך שאני אצטרך פיפי בתוך הדבר הזה?״
הוא צוחק, ואחר כך אומר ברצינות, ״אני במקומך הייתי משתין חופשי. אני בטוח שזה מחומר כביס.״
בדרך מהמקרר, כהן נעצר מול הספרייה שלי ומטה את הראש כדי לקרוא את כותרות הספרים.
״את רוצה להגיד לי שקראת את כל אלה?״ הוא שואל.
אני מנסה לשלב רגל על רגל אבל הגומי לא מאפשר לי לזוז.
״בוא נגיד,״ אני אומרת. ״שעיינתי בכולם, והתכוונתי גם לקרוא אותם.״
״היו לך כוונות טובות,״ הוא אומר.
כשהוא מתיישב על הספה שמולי, הוא ממשיך לבחון את החדר ואני ממשיכה לבחון אותו. אני בטוחה שהשיער החום־אדמוני הזה צבוע, ולא מופתעת לגלות איים של אפור בפאות הלחיים הארוכות שלו ובַשביל, שמימינו צונחת לו על המצח בלורית.
כהן שואל משהו תוך כדי לגימה. אני לא מבינה מה הוא אומר, אז אני רק מהנהנת.
״לא הבנתי,״ אומר כהן.
״בדיוק.״ אני אומרת. ״לא הבנתי אף מילה שאמרת תוך כדי השלוק.״
״אה,״ הוא צוחק. ״כן, אז שאלתי כמה זמן את תקועה ככה.״
״שלוש שעות,״ אני אומרת.
הוא צוחק שוב, צחוק קצר ונבוך, ואז אומר בקול גדול, כאילו שפתאום התגבשה אצלו איזו תובנה. ״א־הא. את מאלה שלא מאבדות תקווה בקלות.״
אני לא יודעת למה הוא מתכוון, ואין לי חשק לשתף אותו עכשיו בכל הניסיונות שלי לטלפן לחברות, שכולן כרגע בעבודה, ובהתקף החרדה הזעיר שחוויתי אחרי שהצלחתי לפשוט את חולצת הגומי מעל הגופייה שלבשתי, אבל היא נתקעה באזור המותניים שלי וכרגע היא נראית כמו אבוב שחור וחונק – ושום התפתלות שלי, ואפילו ניסיונות התקיפה עם סכין הלחם, לא הובילו לשחרור מהחלק התחתון של חליפת השחייה. ועכשיו, כשאני רואה מה השעה ויודעת שאני חייבת להגיע לפגישה עם מרמלשטיין, אחרת היא תעיף אותי מהסידור עבודה, אני מרגישה קצה מתגנב של התקף חרדה נוסף. אני עוצמת את העיניים בייאוש ומנסה לדחוף את מצבור הגומי כלפי מטה או למתוח אותו לצדדים, אבל הוא לא זז. וכהן, מצידו, לא מרפה.
״אז איך זה בעצם שאת חיה פה לבד?״ הוא שואל.
אני רוצה לומר שזה לא עניינו, ושמי הוא בכלל שישאל אותי שאלות אישיות, אבל מה שיוצא לי זה רק: ״אה… ככה, אתה יודע, ככה החיים התגלגלו.״
הוא מניח את הבקבוק הריק למחצה על הרצפה, מושך את עצמו לישיבה על קצה הספה ואומר, ״בואי, תרימי רגליים ואני אמשוך מפה.״
״רגע,״ אני אומרת.
״אני אעזור לך.״
״זה לא זה.״
״אז מה?״
״נזכרתי פתאום שלא לבשתי מתחת לזה תחתונים.״
כהן ישוב עדיין על קצה הספה, כמו תוכי ענק וסמוק. ״באינסטינקט, בא לי להגיד לך שזה לא משהו שלא ראיתי קודם, אבל זה כל כך לא נכון…״
עכשיו אני צוחקת. ״ואנחנו הרי לא רוצים שתיבהל.״ אני אומרת.
״אני מוכן לעצום עיניים,״ אומר כהן.
״תעצום חזק, חזק. אתה יודע, אחרי גיל חמישים הבלאי ניכר גם שם. זה לא שכוח הכבידה עוצר בציצי ומרחם על כל השאר,״ אני אומרת, ומיד אחר כך מרגישה שהפמיליאריות הפתאומית הזו ממלאת אותי אימה, ואני חייבת לסתום לעצמי את הפה אז אני מוסיפה: ״תביא שלוק, זה לא מנומס לשתות לבד.״
כהן מגיש לי את הבירה ונשען לאחור על הספה.
״גם אתה לבד, לא?״ אני שואלת.
״כן, אבל אני לא כמוך.״
״מה זאת אומרת לא כמוני? מה אתה בכלל יודע עליי?״
פתאום נדמה לי שאני מריחה אד קל מבושם המנגו המחליא, שעד לרגע זה לא שמתי לב אליו.
״אני יודע שיש לך סיפור עם השופט הזה, מוועדת החקירה של המינויים הפוליטיים במשרד ראש הממשלה,״ הוא אומר.
אני שותקת, וכהן שואל במבוכה, ״זה בסדר אם אני אעשן? אני יודע שרק צהריים, אבל הבירה עשתה לי את זה.״
הוא מצית לעצמו ג׳וינט ואני נאנחת. ״זה סיפור מורכב,״ אני אומרת.
״אני מת על כותרות כאלה,״ אומר כהן. ״מת על זה. מורכב, מסובך, בעייתי, לא כמו שזה נראה…״
אני קוטעת אותו, ״אבל זה באמת לא פשוט כמו שזה נראה…״
״כמה זמן הרומן הזה נמשך?״
״שבע שנים,״ אני אומרת. ״שבע וחצי בעצם.״
״ואת לא רוצה בן זוג אמיתי? או שאת מחכה שהוא יעזוב את אשתו בשבילך?״
״כהן, מה הקטע? מה זאת השיחה הזאת פתאום? אתה יודע שאני אפילו לא יודעת מה השם הפרטי שלך?״
״וזה חשוב?״
״בטח שזה חשוב. אתה נכנס לכאן, מתחיל לחטט לי בחיים, כאילו… אין לך שום גבולות. תודה, באמת תודה שבאת לעזור לי, אבל הגזמת, כהן.״
״יובל.״
״הגזמת, יובל.״
״אז כדי שתרגישי יותר טוב, תרשי לי לספר לך על עצמי, טוב?״
״על הבחורצ׳יק שהבאת לכאן אתמול בלילה?״ אני שואלת.
״הופה. מישהי פה עם היד על הדופק?״
״במקרה, שמעתי אתכם במדרגות. ודווקא שמחתי בשבילך.״
״שמחה מוקדמת,״ הוא אומר. הוא מוצץ את קצה הג׳וינט ולא מציע לי ממנו.
עכשיו הוא ממש רובץ על הספה. חליפת השחייה שלי נשכחה, וכמוה מרמלשטיין, ואני רכונה קדימה, עם המרפקים על הברכיים, כדי להקשיב. ״אני חושב שהגעלתי אותו,״ הוא אומר. ״ממש ראיתי לו את זה בעיניים, עוד לפני ששכבנו. הוא נכנס להתקלח וכשהוא יצא ראיתי אותו מחפש בעיניים את הזין שלי, אז פתחתי קצת את החלוק.״
״חלוק? אל תגיד לי… חלוק משי?״
״תעזבי,״ הוא נושך את שפתו.
״נו, כהן… אה, יובל. תמשיך.״
״וראיתי אותו מביט בזין שלי כאילו שזה איזה אפרוח שלכוד מתחת לתרנגולת ענקית.״
אני לא אומרת מילה. אני מדמיינת לעצמי את כהן שוכב על איזו ספה מיושנת, בתנוחת פיתוי של דיווה, פותח את החלוק וחושף בטן תפוחה וירכיים בצקניות ועוצר את הנשימה בציפייה למבט מתפעל. המבט הזה, אני לוחשת לעצמי ללא קול, הוא המבט שאני רואה בעיני השופט.
״זה לא מצחיק אותך?״ שואל כהן, אבל אני לא מצליחה לענות.
״חשבתי שרק נשים הן ככה,״ אני אומרת לבסוף, ומפחדת להשלים את המשפט.
״שוכבות עם מי שמגעיל אותן?״ הוא אומר.
״גם. אבל בעיקר מרחמות, אז לא אומרות לא.״
״את מרחמת על השופט?״
״אהה… לפעמים. אבל בעיקר חבל לי לוותר. אתה יודע, השקעתי בו כל כך הרבה שנים.״
״והוא אף פעם לא מגעיל אותך?״
״לפעמים. זה לא כל כך הגוף שלו. זה יותר האטימות שלו. זה שאחרי שבע שנים, תשאל אותו איך קוראים לאימא שלי? לא יהיה לו מושג.״
״ואת בסדר עם גוף שמבוגר ממך בעשרים שנה?״
״חשבתי שכן. אבל כבר קרה שמצאתי לו בתיק דברים שהעלו בי הרהורי כפירה.״
הוא שותק, אבל נושא אליי מבט מלא ציפייה.
״עלון מקופת חולים עם הכותרת ׳צמחי מרפא בשירות השלפוחית׳.״
אני נאלצת להישבע שלא המצאתי את זה, וכהן אומר, ״אחרי שזה ייגמר, הסיפור שלך איתו, לפחות תוכלי לכתוב בטינדר שאת יד שנייה משופט.״
כהן גומר את הג׳וינט ואז קם ולוקח לעצמו עוד בקבוק בירה מהמקרר. ״את יודעת איפה מצאתי את הבחור של אתמול?״ הוא שואל.
״איפה מצאת אותו?״
"בתחנת אוטובוס. אני הולך לשם כל יום קצת לפני חצות, יושב ומחכה. אולי יבוא מישהו. ואם בא, אני מציע לו, בעדינות, בלי לחץ, לבוא אליי. באמת בלי לחץ.״
״כהן… נהיית הסוטה של השכונה?״
״יובל.״ הוא מתעקש. ״וכן, מה רע? פעם לכל שכונה היה סוטה משלה. אני חושב שזאת אמנות גוועת.״
הוא צוחק כמו צבוע, צחוק שמסולסל בתוכו בכי. ואז הוא מפסיק בבת אחת לצחוק ומותח את רגליו קדימה. ״תראי,״ הוא אומר. ״זה התחיל בתור תרגיל שנתנה לי המטפלת שלי. לך, תמצא מישהו לבקש ממנו משהו, משהו שאתה בטוח שהתשובה עליו תהיה שלילית. שתתרגל לשמוע לא, ולא ולא ולא. ואז לא כל סירוב ירגיש לך כמו נעיצה של פגיון בלב.״
״וזה עובד?״
״זה עבד. עד שהחייל החתיך הזה אמר כן.״
״מה פתאום הוא אמר כן?״
כהן פוער את פיו ועיניו בעלבון.
״אה, אה, אני שואלת רק כי אמרת שהוא נגעל ממך, ושהוא חייל, נורא צעיר כזה, ועכשיו אתה אומר גם חתיך…״
״הוא פספס את האוטובוס האחרון. ואמרתי שבסדר, שיבוא רק לישון.״
״אבל שכבתם.״
״שכבנו.״
״אז הוא לא נגעל. גברים לא שוכבים כשמגעיל אותם.״
״פתאום את מבינה גדולה בגברים?״ הוא אומר בכעס ומפנה לי את הגב.
״אתה לא הולך מכאן בלי להוציא אותי מזה,״ אני אומרת־צועקת, ואני נבוכה לזהות צליל של ייאוש בצעקה שלי.
״לא הולך לשום מקום,״ אומר כהן.
הוא מתקרב, והפעם הוא אפילו מצליח לכרוע מולי ולאחוז בשוליים של שני המכנסִים. הוא עוצם עיניים בלי שאני מזכירה לו.
״כשהחתיך נכנס לאמבטיה שמתי לנו קלטת. פורנו של רוסים, מחנות באלנבי. חבורה של גברים במדים הולכת ביער, ופתאום כולם מתחילים להתמזמז ולהזדיין עם כולם.״
״אז אתה חושב שהפורנו עשה לו את זה, ולא אתה?״
״אני לא רוצה לחשוב על זה,״ הוא אומר.
הוא מושך בכוח שוב ושוב. הרגליים שלו נעוצות בכוח בשטיח, כמו סבא אליעזר בשיר על הגזר, והוא לוקח תנופה ומושך. המכנסיים נפרדים מירכיי במאמץ, וכהן, עדיין בעיניים עצומות, מגיש לי אותן. אני ממהרת לקשור אותם סביב המותניים ולהתיישב ברגליים צמודות, כך שהמפשעה שלי מוסתרת עכשיו על ידי וילון גומי שחור, והישבן העירום שקוע בכורסה.
כהן מביט בי בסיפוק.
״אז אני אלך,״ הוא אומר, אבל כשהוא מגיע אל הדלת הוא נעצר ושוב מסתובב לעברי. ״החרא הקטן הזה,״ הוא אומר, ״לא רק ברח על הבוקר, הוא גם הרים לי את הקלטת. מה יש לחייל צה״ל לעשות עם קלטת פורנו רוסי? בטוח אין לו מכשיר וידיאו. למי חוץ ממני יש היום מכשיר וידיאו? אז מה, הוא ימכור את זה בשק״ם?״
אני רוצה לקום אליו, אולי אפילו להעז להניח יד על כתפו, אבל אני לא רוצה להגזים, אז אני קוראת אליו מרחוק. ״לך תדע, אולי יש לזה שוק היום. יד שנייה מסוטה.״
.
דפנה לוי היא עיתונאית, מתרגמת, חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ ומעורכות המוסך.
..
» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "ארנב בשלג", סיפור מאת טלי עוקבי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
