.
מוסיקה בסיפור "מומנט מוסיקלי" ליהושע קנז
בנימין פרל
.
הסיפור "מומנט מוסיקלי" מאת יהושע קנז מופיע בקובץ סיפורים באותו שם שיצא לאור בשנת 1980 (סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד). שֵם הסיפור לקוח מכותרת שנתן שוברט לקובץ של שישה קטעים קצרים לפסנתר שכתב בשנים האחרונות לחייו (שנות העשרים של המאה התשע־עשרה). כותרת זו ייחודית לשוברט, אך יכולה להתאים לז'אנר שלם של קטעים מיניאטוריים לפסנתר האופייניים לראשית הרומנטיקה. דומים להם, בשמות אחרים, כתבו שומאן, מנדלסון ושופן. השם "מומנט מוסיקלי" מבקש לבטא דחיסה של תוכן מרוכז למסגרת זמן מצומצמת מאוד: קטע מוסיקלי קצר, שעל אף קוצרו הוא יצירה שלמה, ומבטא בתמציתיות איזו מהות רגשית ספציפית. שוברט כאמור כתב שישה קטעים כאלה, ובסיפור של קנז מככב אחד מהם, בלי שנדע איזה הוא. השערתי לגבי זיהויו של הקטע המסוים על פי רמזים שבסיפור תבוא בסוף הרשימה.
מובן שהכותרת שנתן קנז לסיפורו מבטאת את מרכזיותה של המוסיקה בסיפור. ברור לקורא שהסופר חי את המוסיקה מבפנים, לא רק כמאזין, אלא כמי שהתנסה בפעילות מוסיקלית. בעולמו של הסיפור המוסיקה מבטאת מציאויות נפשיות מורכבות, ונמצאת בצומת של יחסים אנושיים סבוכים. המספר הוא אדם מבוגר המשחזר זיכרונות ילדות. אלה מוצגים בשני שלבים: הראשון בגיל שבע, והשני כעבור כמה שנים, בתחילת גיל ההתבגרות, אפשר להניח שבסביבות גיל שתים־עשרה. בכל שלב הילד עובר מסלול של שיעורי נגינה בכינור, והתהליך מסתיים בקונצרט סיום שנה ובעקבותיו החלטה להפסיק את לימודי הכינור. ההחלטה הראשונה היא של הורי הילד, בניגוד לרצונו, ואילו ההחלטה השנייה היא של הילד עצמו, במידה רבה בניגוד לרצון הוריו. הסיפור אמנם מסתיים בשלב זה, אך ניתן להבין שהפסקת לימודי המוסיקה היא הפעם סופית.
במרכזה של חוויית לימוד הכינור בילדות המוקדמת עומד המפגש עם אורי, ילד בוגר יותר, שהילד־המספר פוגש באקראי. נגינתו של אורי מעוררת בנפשו הדים עמוקים. נוצר זיהוי בין יחסו אל היצירה שאורי מנגן לבין יחסו אל אורי עצמו, יחס של הערצה עד כדי התבטלות. היצירה מסמלת את הדו־ערכיות הקוטבית של המוסיקה, כפי שהיא באה לידי ביטוי לכל אורך הסיפור: זו יצירה מאת מלחין בן תקופת הברוק, ארכאנג’לו קורֶלי, וריאציות לכינור בשם "לה פוליה". צורת הווריאציות וסגנון הברוק המאוחר מסמלים סדר, שגב והדר, אך שם היצירה משמעו "השיגעון", והאלמנט הפראי גם הוא חבוי במוסיקה ומתגלה לילד מתוך ההאזנה.
ליד הדלת נשמעה הנגינה ביתר בירור, יפה מעין כמוה, עצובה ומלאת סוד … הניגון העצוב, האיטי והסוער לסירוגין פעל עלי את פעולתו. כאבי ופחדי ובדידותי נדחקו הצידה לפני ההוד של הנעימה המלאה עצב וגאווה, כניעה ומרי, סדר והשתוללות … עלה בי הספק אם אכשר אי פעם לגעת ביופי אשר כזה, השמור רק לאחרים, הטובים ממני … בחנתי אותו היטב והתאוויתי להיות הוא ולא אני … בזכות אותה נגינה, הוא נראה יפה־תואר מאוד, שופע אדנות ובטחון, כל דבר שהיתה לו שייכות אליו זכה מכוחו לחוט של חסד, למשהו נאצל, רחוק מהישג־יד … היה בה מין טוהר מפחיד במקצת, מתגרה, לא אישי כלל, צונן ואקסטאטי באותה עת… ואף מן היצירה עצמה כאילו ניתק, מתוכה האפל, המשתולל, המאיים. והוא ניצב שם כדמות הסדר הטוב.
נראה אפוא שמבין שני הצדדים של המוסיקה, האפוליני והדיוניסי, שהמאבק ביניהם מתגלה כאן לילד־המספר לראשונה, אורי מייצג את הצד הראשון בלבד, הצד של הסדר הנעלה. הילד מבקש להזדהות עם הצד הזה, אך גם הצד השני, הדֶמוני, מושך אותו בעל כורחו.
אנו יודעים שבאותה עת לומדים שני הילדים אצל גברת חנינא, שעל דמותה עוד נעמוד בהמשך. באותו שלב אין אנו יודעים איזו יצירה ניגן הילד־המספר, ורק בשלב מאוחר יותר נודע לנו בהערת אגב שניגן "מומנט מוסיקלי" של שוברט. על היצירה הזאת המספר אינו אומר דבר, טעמיו ונימוקיו עימו. ועוד על כך, בהמשך הדברים.
כאמור, אחרי קונצרט הסיום נפסקים שיעורי הנגינה למשך כמה שנים. משפחתו של המספר עוקרת מחיפה אל "המושבה", שהיא כנראה פתח תקווה. במספר, שהתבגר בינתיים בכמה שנים, מתעוררים הגעגועים אל המוסיקה, וגם הפעם יש זיהוי בין המוסיקה לבין דמות אנושית: "ריח הקולופוניום … מעביר איזו זרימה של ערגה בעורקי … כמו המחשבה על נפש אהובה שאבדה במרחקים."
הילד מחדש אפוא את לימודי הכינור, אלא שהפעם המורה החדש, מר אלפרדי, וגם תלמידו יורם, שעומד עתה במרכז הסיפור, מייצגים פן אחר, הפוך למעשה, של הפעילות המוסיקלית: במקום האצילות והאיפוק באה הסנטימנטליות המוחצנת.
כשעמד [אלפרדי] להדגים קטע לפני תלמידו, נהג כאיש שחולשת־פתאום נפלה עליו. הוא היה נושף ונושם וגונח בנגנו … ופניו כפני חולה אנוש. כשהפיקה כף־יד שמאלו את נענועי הוויבראטו, עצם את עיניו בהבעת כאב עזה כל כך ועצר את נשימתו כאילו יתמוטט מיד ויצנח ארצה ללא רוח חיים … אט־אט התחלתי להיות מוטרד מעניין גילוי הרגשות בנגינה וגילוי רגשות בכלל … היה משהו מרתיע, חסר־בושה בוויבראטו הבכייני של יורם, בהטעמות הטראגיות של הקשת … ומצד שני, התפעלתי מאומץ־הלב הכרוך בזה. זו היתה כמו התייצבות זקופה עד כדי התגרות לצד הטעם הרע, נגד כל העולם וחוקיו. גם מראהו בעת נגינתו היה בו משהו מן הקוף המאולף, מדהים, בלתי־טבעי, זול, חשוד, אך גם הרואי בתוקפנותו ובחוסר־מעצוריו.
הוויבראטו, הרעדת האצבעות הנוגעות במיתר לשם העצמת הצליל והרגש, או ליתר דיוק חוסר־יכולתו של גיבור הסיפור להפיק אותו, הופך להיות גורם מרכזי, או לפחות תירוץ, להחלטתו להפסיק לנגן סופית: "האם הרתיעה מגילוי הרגשות היא שהקפיאה את פרק כף ידי?"
גם במרכזו של הפרק הזה בסיפורנו, המתאר את שיעוריו של אלפרדי ואת היחסים עם יורם, עומדת יצירה מוסיקלית: הקונצ'רטו הכפול לשני כינורות מאת באך, שהילד־המספר מנגן עם יורם. יצירה זו מתאפיינת בשיתוף הפעולה בין שני הכלים, המחקים זה את זה ומשתלבים זה בזה, מעין סמל של ברית אחים. יש כאן ניסיון כן ליצור קשר אינטימי דרך הנגינה עם ילד אחר, אך הנסיון נכשל בגלל סירובו של המספר להתיר את רסן הביטוי הרגשי:
ובהגיענו אל הפרק השני, הנוגה, האטי, שבו הכינור השני עונה כנגד הראשון, כמהדהד אחריו, הפעיל יורם כדרכו את הוויבראטו שלו בכל עוצמת ריגשתו, ואני … אף החמרתי את צליל נגינתי שלי, עד שתהיה יבשה ותכליתית ביותר, כדי להפגין את מורת־רוחי והתנערותי מן השותפות הרגשנית הזאת…
בהמשך הסיפור נחשף עוד צד של המוסיקה, המסבך עוד יותר את יחסיו של המספר עימה. המוסיקה מתגלה כגורם המנוגד לאֶתוס הציוני, של היהודי החדש, הכוחני והגאה. היא מסמלת את הרגשנות, החולשה והפסיביות. המספר נעשה מודע לכך מתוך עיון אקראי בספריה של דוֹדוֹ, שבה הוא מגלה רשימה מאת גרשון שופמן בשם "הכינור", ובה נכתב כך, בין היתר:
איני אוהב כלי נגינה זה … שהקול יוצא כאן על־יד חיכוך גוף בגוף, יש בו כדי להביא את הנפש לידי סלידה … כאן עסק לנו עם צריחה בכיינית, צריחת תחנונים שצורמת את האוזן והנפש … כל הסיוט הגלותי־הגיטואי צועק מתוך כלי העץ הבטנוניים הללו … היהודי והכינור ירדו כרוכים…
(הניסוח "חיכוך גוף בגוף" מרמז על עוד היבט חשוב של המוסיקה – ההיבט הארוטי, שבוודאי נתפס כאיום על המספר בשלב זה של חייו, ומהווה עוד גורם מכריע בהחלטתו להתנתק ממנה.)
הניגוד שבין העיסוק במוסיקה לבין תפיסת העולם השלטת בציבור היהודי הארצישראלי בתקופה שבה מתרחש הסיפור, כנראה שנות הארבעים של המאה הקודמת, מתגלם בסצנה דרמטית מרשימה לקראת סוף הסיפור: הוריו של יורם, הכנר המחונן, נאבקים זה בזה על נפשו של בנם. האם רואה בו כנר גאון שעתידו כווירטואוז לפניו, ואילו האב רוצה לעשות ממנו גבר ישראלי גאה ולוחם המשתלב בחברה, ולשם כך עליו לנתקו מן העשייה המוסיקלית. בסצנה הזאת, המתרחשת בפומבי, גיבורנו אינו נוקט עמדה, אך אנו חשים שהיא מחזקת את החלטתו לפרוש מן הנגינה.
פרשה אחרת, מרכזית בסיפור, קשורה בילד אחר, גם הוא תלמיד בנגינה בכינור, ושמו איתן. פרשה זו אינה מתקשרת ישירות ביצירה מוסיקלית, אולם נראה לי שהיא מבהירה בעקיפין את מקומה של המוסיקה בעולמו הנפשי של המספר. איתן מבקש את קרבתו של הילד־המספר, וזה דוחה אותו מעליו בערלות נפש מדהימה, שמוכיחה עד כמה הוא לא אמפתי לסביבתו ואף אינו מחובר לעולמו הרגשי שלו עצמו. המספר חש אמנם בהמשך הדברים שעשה עוול לחברו ומתחרט בכנות, אך אינו מוצא עוז בנפשו לתקן את המעוות. הקשיחות הנפשית הזאת מתגלה בו בדיוק באותו שלב של הסיפור שבו הוא מחליט לחדול מלנגן.
ופתאום נתגלה לי כי לאמיתו־של־דבר, אני שמח על שהופסקו לי שיעורי הנגינה. האם לא ידעתי כי שמחה זו היתה – אולי לראשונה בחיי – אנקת הרווחה שלאחר הוויתור, לאחר קבלת הדין? זו היתה שמחה על חירות שבאה בהיסח הדעת, ללא ברירה … אבל לה־פוליה נראתה לי פתאום בבלואיה, עלובה ומיוגעת, מבקשת להתחטא לפני, להתחנחן, להזכיר לי את חסד נעוריה. לא זה היה הדבר אשר זכרתי. לא היה שום סוד בלה־פוליה…
קשיחות דומה ניכרת גם ביחסו ליורם, הנקרע בין דרישותיהם הסותרות של הוריו: "הילד הזה נעשה עתה זר לי כל כך, כאילו לא היכרתיו מעודי לפני־כן, רחוק היה ממני, כמעט לא מציאותי. אף לא ריחמתי עליו באמת, לא השתתפתי בכאבו … חתומים וזרים היו לי פני, כתמיד."
נראה אפוא שהמספר נרתע מפני תהומות נפשו שלו, שהמוסיקה עלולה לחשוף אותו אליהם. הוא מבקש לעצמו מרחק בטוח ולכן נמנע ממגע עם המוסיקה, ומקווה להבטיח בכך את שלוות נפשו. אך הוא משלם על כך מחיר יקר: יחד עם המוסיקה הוא מאבד את היכולת לחוות חוויות אמת וגם את היכולת לקשור קשרים עמוקים עם בני אנוש בסביבתו.
.
נפנה עתה אל התעלומה שנותרה פתוחה: המומנט המוסיקלי. יצירה זו העניקה לסיפור, ואף לקובץ הסיפורים כולו, את שמו, ואפשר ללמוד מזה על חשיבותה המרכזית להבנת הסיפור. עם זאת, קנז אינו מפרש באיזה מששת המומנטים המוסיקליים של שוברט מדובר, והיצירה אף כמעט שאיננה נזכרת בסיפור. אנו למדים רק בדיעבד שזו היצירה שניגן הילד בקונצרט הסיום בתום שנת נגינתו הראשונה. בפגישתו עם מורהו השני, הוא אינו מצליח להיזכר בשום צליל מתוכה.
נראה לי שקנז, בדרך העיצוב הזאת, מדגים את עצם המחלה שלקה בה גיבורו: העניין החשוב והאינטימי ביותר אינו נחשף, ונשאר עלום. שוברט הוא האינטימי שבמלחינים, הוא אחד המעטים שמאפשר לנו להציץ לעומקי נשמתו ללא גינונים וללא מעצור. למי שמכיר את שוברט לא יכול להיות ספק: זה לב ליבו של הסיפור, אותו עולם אינטימי של רגש טהור, שממנו מבקש המספר להימנע.
ואיזהו אותו מומנט, מתוך השישה ששוברט הותיר לנו? שני רמזים עשויים לכוון אותנו למטרה: אחד הוא פרט מידע חיצוני, ואחד שתול בתוך הסיפור. שוברט כתב את הקטעים לפסנתר, ואילו גיבורנו מנגן בכינור. מדובר אם כן בעיבוד. מבין השישה יש רק אחד, למיטב ידיעתי, שמקובל לבצע גם בעיבוד לכינור, וזאת לא במקרה, אלא בשל אופיו המיוחד. וכאן הקשר לרמז השני, מתוך הסיפור. מורתו הראשונה של המספר, הגברת חנינא, מתוארת כדמות אימהית, אצילה וחמת־רגש כאחד, והילד נקשר אליה מאוד. באחד הקטעים מתגלה צד בלתי צפוי באישיותה:
אך לקחה את הכינור ועמדה לנגן משהו, ואש היתה נדלקת בעיניה. כאילו העיר בה הכינור את הדם הצועני הסוער והמתגרה … זכרתי … את הרטט החושני של נחירי אפה, רטט דק־שבדק, שכמדומה אך אני הבחנתי בו. הם היו מתרחבים לשניה ובתוך כך, היו עיניה מצטמצמות במקצת בתחושת עונג עילאי.
יש לשים לב במיוחד לאזכור של "הדם הצועני הסוער". את היסוד הצועני הזה נחפש ביצירתו של שוברט, שאותה למד המספר אצל גברת חנינא, ולא נתקשה לגלותו: שוברט היה קרוב כל ימיו למוסיקה ההונגרית־צוענית, והיא נדבך חשוב בסגנונו המוסיקלי, בכל הז'אנרים שבהם כתב. מבין "המומנטים המוסיקליים" שלו, השלישי (בפה מינור) הוא זה שבו סגנון זה בא לידי ביטוי מובהק, והוא גם המפורסם ביותר מתוך הסדרה. הצוענים הם מצד אחד אותו אלמנט פראי וקדמוני ששרד בתוך התרבות האירופית, ומצד אחר – בהיותם עם חסר מולדת ונרדף, הם מקבילים ליהודים. הכינור הוא כלי צועני מובהק, אך, כפי ששמענו, הוא מאפיין גם את היהודי הגלותי. כאן נקשרים אפוא כל החוטים שבסיפור.
.
בני פרל, בן 75, יליד חיפה, גר בתל אביב, מוסיקאי ומוסיקולוג. עד פרישתו היה ממונה על תחום המוסיקה באוניברסיטה הפתוחה. במסגרת זו פרסם ספרי לימוד רבים. כמו כן פרסם ספרים ומאמרים בגרמנית ובאנגלית. עוסק באחרונה בתרגום ספרות מגרמנית לעברית.
.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: עדי חבין על מלאכת הרכבת הארכיון של הרקדן והכוראוגרף משה אפרתי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
