מאיה ויינברג היא משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים. פרסמה את הספרים "שטחים פתוחים" (עיתון 77, 2015) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד, 2018). כלת פרס "כליל" לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 20 ו־68 של המוסך. השירים כאן – מתוך הספר "מהיד אל הפה" שיראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.
עמרי משורר הרים, יליד 1993, גדל בירושלים ובשנים האחרונות חי בבאזל, שווייץ. עוסק בכתיבה ובתרגום שירה גרמנית. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 32, 61 ו־68 של המוסך, ותרגומים התפרסמו ב"הו!". לאחרונה ראה אור ספר שיריו הראשון, "טַל עַל־מוּת", בהוצאת עולם חדש.
לילך גליל, משוררת וסופרת, עורכת ומלווה כותבים וכותבות. פרסמה עד כה שמונה ספרי פרוזה שירה. ספרה האחרון, "מינהיות", נע בין הסוגות. ספר שירה שלישי, "מתוך הנילוס האדום", עומד לראות אור בהוצאת עולם חדש, בתמיכת קרן גולדברג. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 24 של המוסך.
ד"ר יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ומדריך ארצי בפיקוח על הוראת הספרות במשרד החינוך. ספרו "תן למפלצות בשקט" ראה אור ב־2013 בהוצאת אבן חושן. שירים, סיפורים ומאמרי פרשנות פרי עטו התפרסמו במבחר כתבי עת ומוספי ספרות. במוסך הופיעו שיריו בגיליונות 25 ו־78.
חוה ראוכר, אליל, גבס צבוע, 80 ס"מ גובה, 2011 (צילום: אבי אמסלם)
.
סוף יחסיי עם ג'וני מיטשל
נורית זרחי
לזכרו
.
שירים עבריים היו בתשתית התרבות של התקופה ההיא, למרות שהילדים המתקדמים נהגו להקשיב לרדיו רמאללה. אני רואה את החבורה מתכנסת סביב הרדיו בחדר האוכל של חברת הילדים, פניהם מוארים בהתלהבות כשהם מקשיבים למצעד הפזמונים שצעד על בימת תרבות הנוער המערבית בזמן ההוא. אבל אני, שלא הבחנתי בזמנו בין window ל־door, לא יכולתי להשתלב בערוץ האוונגרדיסטי הזה. גם בזמנים שיבואו ליבי לא נמשך אחריהם. עד שפגשתי בשיריה של ג'וני מיטשל. אף שהאנגלית שלי לא השתפרה בהרבה, הצלחתי לזהות שזוהי שירה אישית כמו זו המדברת אליי, במילים קצת גבוהות מדי בשביל פזמון וקצת נמוכות מדי בשביל שירה. ג'וני מיטשל מצאה את הטון האמצעי שהוא מגובה בניסיון חיים, לא וידויִי אבל נוכֵח.
אין צורך שאדבר בשבחה של ג'וני מיטשל, שהייתה אישיות ידועה בזמנו, ובמידה מצומצמת יותר גם היום. אבל אני הרגשתי זיקה אישית אליה.
ואז פגשתי את נתן, שהיה בעל זיקה דומה לשלי. פגשתי בו לראשונה במוסד שבו לימדתי כתיבה יוצרת. צירוף מילים שתמיד עורר בי אי־נחת. יוצרת? מילה מוזהבת מדי כדי להגדיר בה את קבוצת האנשים המשתוקקים להיות מושכים בעט, בהסתמכם על יחסי הציבור שעורכת לעצמה הספרות מבלי שהיא חושפת את השנים הארוכות של המאמץ הכוזב, האכזבה והתלות שכופה עלייך מה שקרוי במילה גסה – השראה. איך אפשר לתאם בין היכולת לציפיות? האם תפקידי לשחרר את התלמידים מאזיקי הבנאליה וללחוץ עליהם לשלשל את ידם לתוך בור הלשון הפנימית?
בפתיחת השנה הגעתי למזכירוּת שהעמידה פנים משרדיוֹת לפגישה עם המוזה. לקחתי את רשימת המשתתפים ואז נתקלתי לראשונה בנתן. נער במדי צבא שכנראה משרת באחת היחידות שבסביבה. לא בדיוק לוחם, אבל כנראה נתון להתחייבות שבחיילוּת. שבוע לאחר מכן, כששוב הגעתי לשם, אמרה לי המזכירה: "נתן רוצה לפרוש מן החוג, את מאשרת? עקב היותו חייל, נחזיר לו את דמי ההרשמה."
"ודאי," אמרתי ובפחד־מה הוספתי, "אבל הייתי רוצה לפגוש בו…"
"מניין," אמר לי נתן, "את חושבת שאת יודעת מה מישהו אחר ממך צריך לכתוב?"
זו הייתה שאלה נכונה, באמת מניין? אף פעם לא הייתי בטוחה בתפקיד הזה, והשאלה דרך קבע התרוצצה במוחי. לא נעים להודות, אבל כשאר הדברים שמוצאם אינו דומה להמשכם, עשיתי זאת לצורך פרנסה. אבל מעבר לזה, התפקיד גרם לי לחקור את עניין הכתיבה: השפה על אופניה, גבוה / נמוך, גוף ראשון / גוף שני. היותי בתפקיד המנחה חייב אותי להביט בפרטים שאף פעם, ומפחד, לא רציתי לבחון בתוכי, משל המחשבה מעקרת.
עניתי לו מבלי להתגונן: "באמת אני לא יודעת."
כולו היה שרוי בכעס. פניו החמירו כשהוא נעץ בי עיניים במבט תמיהה כשל ילד. ואז יצא בטריקת דלת.
לא עבר זמן רב וקיבלתי את שיחת הטלפון הבאה:
"כאן נתן. סליחה, אפשר לבוא ללמוד אצלך פרטי?"
לא שאלתי מה גרם לו להיפוך הכוונות. אמרתי, ודאי, וקבענו. ישנו ביטוח רווח בעסקי האסטרולוגיה השטוחים ומשאת הלב – נפש תאומה.
אם מסתובב תחת השמש תאום שכזה, למרות הגעגועים הנטועים בי כנראה מאז הלידה, או לפחות מן הסמוך לה, מעולם לא פגשתי בו. ואמרתי לעצמי, תנמיכי את הציפיות שלך, אין בהכרח צמידות בין געגועי הנפש לקיום.
אבל אז פגשתי בנתן. הקוסמוס כנראה בלבל את היוצרות כשהפגיש אישה מבוגרת למדי עם נער־נער. עליי להודות, עד אז ומאז לא קרתה לי מתאימוּת כזאת. נראה ש… לא אמנה את הפרטים, יותר ויותר התברר לנו שאנחנו הולכים באותה דרך. הוא היה מביא לפניי גזרי עיתונות מעניינינו המשותפים, ובחנוכה שלף מכיסו סופגנייה עטופה בנייר משומן. והוא הקליט לי על קסטה את שיריה הנבחרים של ג'וני מיטשל, שאהב אותה כנפשי. שנינו הרגשנו שמתרחש בנו אותו דבר יוצא דופן.
אנגליה הייתה החו"ל הראשון שביקרתי בו, הרגשתי אז שכל הספרות האנגלית שהכרתי יוצאת לברך אותי, לסלוח לי שאינני מבינה יותר משאני מבינה, ולהלל אותי שלמרות זאת, אני מכירה ביופיה. במחלה הזו של הערצת העולם האנגלוסקסי וסופריו – שייקספיר, תומס הארדי, אם להזכיר רק שניים – הדבקתי את נתן, והוא נדבק בה עד כדי כך שלאחר השחרור החליט לנסוע אנגליימה בעקבות אהבתי.
לא חקרתי בזהותו המינית של נתן, אף שלא הייתה ברורה לי. והנערה שאיתה יצא לַטיול, מה שגרם לי להפתעתי לתחושת הקלה כשסיפר לי זאת, לא הייתה חברתו האינטימית אלא ידידה למסע.
לא היו לי שום ציפיות לגבי עתידו של נתן, הוא היה אמיתי מכדי להיות סופר וצעיר מכדי לשחק את משחק היצירה. מידת השקר שדרושה לשם כך, מה שקרוי לעיתים דמיון, לא הייתה נטועה בו. אולי שיקרתי את עצמי כשראיתי בו נפש כל כך נקייה ותמה. ואולי יחסינו היו במידה רבה חלום שהלבשתי עליו, כשהוא, בהיותו נער, לא יכול היה לזהות את זה וגם לא להסיר את זה מעל כתפיו. "פיגמליון" זה לא רק הסיפור של היוצר, זה גם הסיפור של היצירה.
מה שקרה לאחר מכן לא תאם כלל את מה שתכננתי לגבי עתידו. "אני יודעת שאת מאוד קשורה אליו," הודיעה לי בוקר אחד ידידת משפחה שלו, "נתן איננו." לא הבנתי אותה. "איפה הוא?" שאלתי. כשרצה להעביר את התרמיל של ידידתו לאחר שהוא בעצמו עבר כבר את המסלול, נפל מאחד מהררי סקוטלנד.
לא יכול להיות, אמרה חזון הנפש שלי. זה לא יכול להיות. אולי זאת הייתה אכזריותו הידועה של הקוסמוס, שניסה להכיל סדר וניקיון כדי לתאם בין החלום שלי והזמנים. לא הקשבתי יותר לקלטת ההיא של ג'וני מיטשל, וכשהיא אבדה בחילופי הדירות והשנים גם לא חיפשתי אותה יותר. ואם היא שרה לעצמה אי שם, אני אומרת לה, "תפסיקי את זה, גברת מיטשל, השירה שלך לא הייתה חזקה מספיק בשביל להציל."
.
מתוך "האש הלוחכת מלמטה", ספר בכתובים מאת נורית זרחי, בעריכת עליזה ציגלר.
אנטי־מחיקון: על הארכיון של הרקדן והכוראוגרף משה אפרתי
מאת עדי חבין
.
לכוראוגרף משה אפרתי היה אוסף ענק של חומרים ארכיוניים שאסף במשך שנים ושמר בביתו בקנאות ובבלגאן מוחלט: תעודות ופרסים תלויים על הקירות, מדפים עמוסים קלטות VHS של היצירות שלו, תיבות מלאות קלטות מוזיקה למופעים ולחזרות, ועל השולחן, על הספה, מתחת לספה ובכל מקום סלסילות, שקיות, קופסאות עם מסמכים, תמונות, מחברות, קלסרים שלמים מלאים ביקורות מעיתונים בארץ ובעולם, מכתבים, תוכניות של מופעים, פוסטרים מגולגלים, פלאיירים, סקיצות של תפאורה ותלבושות, יומנים אישיים, פסלים וציורים.
אפרתי, שמת בסוף ספטמבר 2020 בגיל 86, היה כוראוגרף ורקדן חתן פרס ישראל. בתחילת דרכו הוא היה תלמידה של מרתה גרהם ומראשוני רקדני להקת מחול בת־שבע, ובהמשך גם אחד הכוראוגרפים הישראלים הראשונים שיצרו ריקודים ללהקה. בשנות השבעים הוא הקים את להקת קול ודממה, שבה רקדנים חירשים ושומעים רקדו יחד באמצעות ״שיטת הוויברציה״ שפיתח. במשך כל הזמן הזה אפרתי תיעד את עבודתו, בעזרת רקדניות הלהקה גבי בר ואסתי נדלר, שהייתה גם בת זוגו באותן שנים. האוסף העצום שיצר נבחר לפני כארבע שנים להיות הראשון בפרויקט שימור דיגיטלי של הספרייה הלאומית, שבו קוטלגו ונסרקו אוסָפים של אמנים ישראלים בתחומים שונים. הייתי חברה בצוות שקטלג את האוסף של אפרתי, ואת העבודה עשינו בדירתו במרכז תל אביב, ארבעה אנשים, יום־יום במשך חודשיים. ישבנו בסלון הקטן בתוך הררי חומרים, ניסינו למיין אותם ולהכניס בהם סדר שישקף עשורים של יצירה. אפרתי היה איתנו כל הזמן. באחת הכתבות שמצאתי באוסף, מבקר המחול גיורא מנור מתאר אותו כך: ״ראש מלא תלתלים שחורים, שרשרת כסף כבדה על העורף, עיניים בוערות וכולו אומר אי שקט״. זה נכתב בשנות התשעים, אבל נשאר מדויק גם עשרים ומשהו שנה אחר כך, כשאנחנו פגשנו אותו. אולי הייתי מוסיפה לזה גם את הנייקי הצבעוניות שהוא נעל, כל יום זוג אחר. וגם את הסיגריה.
תכננו לעבוד מסודר. להוציא את החומרים, לברר מה זה מה, לתייג, לארוז. פשוט? מתברר שלא. מהר מאוד התגלה שטביעת האצבע של אמן ניכרת לא רק ביצירה שלו אלא גם בארכיון שלו. ואת הארכיון של אפרתי לא היה אפשר למיין בקלות, מעשה פקידוּת. נדרשה טוטליות. גם לא הייתה ברירה, כי החומרים לא הפסיקו לצוץ. כל בוקר הוא שלף עוד קלסר, עוד פוסטר, עוד מכתב. לפעמים דברים שנשבענו שכבר ראינו (הרי לכל גזיר עיתון היו גם עשרות עותקים שמישהו הקפיד מתישהו לצלם), ולפעמים חומרים חדשים לגמרי. את כל הפריטים – גדולים כקטנים, ממוסגרים כמקומטים – אפרתי זכר היטב וידע לספר מהו ההקשר שלהם. השילוב המיוחד הזה בין כמות החומר והמידע שליווה אותו עורר את התחושה שהכול חשוב, שכל פתק, כל מילה, צריכים להישמר לנצח. אבל איך אפשר? זאת שאלה שמטרידה את כל מי שמנסה לבנות ארכיון: איפה עובר הגבול בין חשוב ללא חשוב, בין בעל עניין לציבור לבין טריוויאלי, בין עדות היסטורית לבין סתם דף עם קשקוש. אבל אנחנו נדבקנו בלהט של משה כלפי החומרים שלו, וברוח זו התקשינו לוותר אפילו על קבלה מתחנת דלק. אז קטלגנו גם אותה.
ארכיון עשיר כמו של אפרתי משרטט מסלול חיים מקביל לזה של היוצר, והעיון בו נותן משהו מהרצף הזה. בהמוני התמונות באוסף ראינו אותו כרקדן צעיר בבת־שבע מבצע את הריקודים של מרתה גרהם על הבמות המונומנטליות שעיצב איסמו נוגוצ׳י, או מקבל את פני האורחים בפרמיירות של קול ודממה – סופרים, אמנים, פוליטיקאים. ראינו את המעורבות שלו בכל תהליכי היצירה, ראינו שינויים שחלו עם השנים בתפאורה ובתלבושות. בשנות התשעים, למשל, התחילו לצוץ על הבמה כמה פריטי לבוש חדשים, יומיומיים יותר, מלבד הלייקרה־מכף־רגל־ועד־ראש שעטפה את הרקדנים במשך כמה עשורים. ראינו גם שהיה שלב שבו כל רקדני הלהקה גידלו רעמת תלתלים כמו שלו והפכו למעין כפילים, חבורה של אפרתים שקופצים על הבמה. וזה נותן תחושת סיפוק, לראות רקדן בשיא כוחו ואמן בשיא מעורבותו והשפעתו. אבל בהמשך הדרך חיכו גם תחנות אחרות, אירועים שאפרתי חווה כשבר, וגם הם השתקפו בארכיון שלו. בשנת 2001 נסגרה קול ודממה לאחר שמשרד התרבות משך ממנה תמיכה כספית, ואפרתי לא יכול היה להוסיף ולהחזיק את הרקדנים והרקדניות. עומק המשבר הזה – מקצועי, אישי, כלכלי – יוצג היטב באוסף החומרים. היה קלסר אחד, במיוחד, שפחדנו ממנו. הוא איגד את החומרים שנוצרו סביב שנת פירוק הלהקה. פניות של אפרתי לאישים ולמוסדות בניסיון לשמר את התמיכה, הודעות לעיתונות על סגירת הלהקה, תכתובות עם רקדנים ועם יוצרים בנושא הפסקת השותפות איתם. בתקופה הזאת התרבו גם הטקסטים האישיים של אפרתי, יומנים מלאים בכתב יד צפוף. במחברות, על דפים, אפילו על פיסות קרטון ועל שוליים של דפי עיתון. בפריטים כאלה קשה לגעת, בוודאי בנוכחות האדם שיצר אותם, כי האירועים קרו בעבר אמנם, אבל ההשלכות שלהם עדיין ניכרות.
בארכיון – על הבלגאן שלו, על הערבוב המוחלט שיש בו בין תקופות, הקשרים, סוגי חומרים – היה הרבה מאוד מידע על העבודה של אפרתי ועליו כיוצר, אבל הדבר היחיד שלא היה בו הוא היצירות עצמן. להתוודע ליצירות בימתיות דרך ארכיון זה כמו להיכנס בכניסה צדדית, לא בדיוק חוקית. במקום לחוות את הדבר עצמו, מוצאים את ה״מסביב״ שבעיקר מסמן את החלל הריק במקום שפעם הייתה יצירה.
מתוך ארכיון משה אפרתי, הספרייה הלאומית
אפרתי לא סתם החזיק בבית את החומרים שלו, הוא חי איתם כמו בני משפחה. זאת הייתה מערכת היחסים שלתוכה התפרצנו אנחנו, נציגי הארכיון. מצד אחד, כולנו היינו שותפים לרצון לשמר את התיעוד, שותפים לאמונה שיש חשיבות אמיתית לגישה ציבורית לאוסף שלו. זה רלוונטי במיוחד לארכיונים של יוצרים בתחומי המופע, כשהיצירה עצמה (בניגוד לספר, לפסל, לבניין) נגוזה וכל מה שנשאר ממנה זה המסביב, ואם גם זה לא נשאר, אם אין אפילו פלאייר שיוכיח שהיא אי פעם הייתה, היא נשכחת. מחסור בחומרים גורר מחסור במחקר, מקשה לכתוב על היצירה או על היוצר, לכלול אותם בהיסטוריה של התחום. והחוסר הזה משפיע גם על היוצרים החדשים, שבמקום להכיר את השדה שלהם פועלים בתוך חלל ריק. כל דור מחדש. בלי להכיר מסורת, בלי לקבל ממנה השראה, לעבד אותה, להתנגד לה.
אפרתי היה אמן עם תודעה היסטורית והוא ידע ששימור האוסף שלו וחשיפתו לציבור הם צעדים חשובים. אבל הידיעה הזאת היא רציונלית, ולמסירת אוסף גדול כל כך לטיפולן של ידיים זרות יש צדדים אמוציונליים לא מבוטלים. ההחלטה הזאת מלווה בחששות: פחד שפריטים יאבדו או ייהרסו, פחד מריקנות שתורגש בהיעדרם, פחד מחוסר השליטה בסיפור שהארכיון יספר לבסוף. אבל זה לא רק זה. נציגי הארכיון עלולים להיתפס גם כמי שמנסים לקחת משהו חי ולקבור אותו בטרם עת. ארכיון מקושר עם העבר, וגם אם לנו, הצוות, נראה היה שאנחנו עושים את ההפך, כלומר מחזירים אל ההווה ידע שמרחפת מעליו סכנת אובדן, מבחינת אפרתי, כמו רבים באותו מצב, החומרים האלה כלל אינם שייכים לעבר. הם לידו, יחד איתו. דווקא המסגור מחדש שלהם כארכיון הוא שמכריז עליהם כעל מתים. וגם התהליך עצמו מאיים: ממרומי גילו אדם נדרש להיפגש עם זיכרונות של כל מה שעשה וכל מי שהכיר. אפשר להבין על נקלה איך תצלום ישן מעלה זיכרונות טעונים, אבל גם למסמכים שנדמים בנאליים יכול להיות אפקט כזה. חשבון ארנונה שממוען לכתובת של סטודיו שנסגר, למשל. האמת היא שהפריטים הסתמיים האלה כלל אינם סתמיים: דווקא החומריות שלהם, ה״יש״ שלהם, היותם מונחים על השולחן, עשויים מנייר, יש עליהם דיו, אבק, הם קרועים או דווקא שמורים היטב, אפשר לגעת בהם ולעיין בהם, הם עד כדי כך קיימים – דווקא זה מדגיש את כל מה שכבר איננו.
ובכל זאת, לפעמים כמעט בניגוד לרצונו, אפרתי נסחף לעבודה. גם כשניסה להתנתק הוא מצא את עצמו חוזר, מתעניין, מתערב. לא רק הסקרנות הטבעית שלו היא שמשכה אותו אל תהליך בניית הארכיון; לאפרתי היה עניין מיוחד במיתוסים מקומיים, בסיפורי התנ״ך, במסורת ובהיסטוריה של העם היהודי ובגלגוליו. החומרים האלה צצו שוב ושוב ביצירות, כפרספקטיבה שדרכה הוא שאל שאלות על ה״אני״ ועל ה״אנחנו״ האנושי, החברתי והפוליטי. בהזדמנויות שונות בעל פה ובראיונות הוא חזר ואמר שמה שמעניין אותו זה ״האדם, מהחיתולים ועד התכריכים״. ואולי פה היה טמון גם העניין שלו בארכיון, כמו עוד תחנה שנמצאת איפשהו על רצף החיים של האדם: מהחיתולים, דרך התכריכים, ועד הקלסרים והניילוניות.
.
מתוך ארכיון משה אפרתי, הספרייה הלאומית
.
רצף הזמן הזה מהאדם עצמו ועד הזיכרון שלו, מהאירוע שקרה ועד המיתוס, הוא שהעסיק את אפרתי בעבודה אנטי־מחיקון משנת 1997, עבודה שהוקדשה ליצחק רבין. השניים נפגשו לראשונה בשנות השבעים, ומאז היה רבין לאורח קבוע בכל ההופעות של קול ודממה. באוסף של אפרתי שמורים מכתבי תודה וברכות ששלח לו רבין, לצד תמונות משותפות בסטודיו של הלהקה ובאירועים שלה. כשרבין נרצח הייתה הלהקה בהופעה בברנדנבורג, ורק בסופה שמע אפרתי על מה שקרה. באנטי־מחיקון, שנוצרה בעקבות האירוע, באו לידי ביטוי עניינים שהעסיקו אותו באותה תקופה, בין היתר השילוב של מדיות נוספות עם המחול. העבודה כללה טקסט – שירים של נתן זך מתוך ספרו אנטי־מחיקון (הקיבוץ המאוחד, 1984), וגם סרט שאפרתי יצר, שהוקרן על מסך אחורי. מהבחינות האלה, אנטי־מחיקון הייתה עבודה חדישה ששיקפה את הכיוון היצירתי שבו הוא התקדם. אבל לצד החידוש שבמבעים האמנותיים כללה העבודה גם חומר אחר, משהו מהעבר – הארכיון של להקת קול ודממה. הסרט, שעל הרקע שלו רקדה הלהקה, היה ערוך מקטעי וידאו של הרקדנים והיוצרים שתועדו בכל מיני רגעים לאורך השנים. בעבודה הזאת, שעסקה בזיכרון ובסכנת השִכחה, הארכיון היה חומר יצירתי. השאלה איך אפשר להשאיר חלקים מהעבר חיים בהווה נשאלה בין היתר דרך הזמן שנמתח על הבמה: מהגוף החי ועד התיעוד הדו־ממדי שלו.
את אנטי־מחיקון לא ראיתי, פרט לקטעים בודדים שזמינים באינטרנט. ככל שהזמן עובר פוחתת הגישה לא רק ליצירות עצמן, אלא גם למדיה שתיעדה אותן. VHS, מיני די־וי, דיסקים. אבל תצלומים מסודרים באלבום – טכנולוגיית תיעוד שעדיין מוכיחה את עצמה – יש בשפע באוסף: של העבודות, של החזרות, של הלהקה, ושל אפרתי עצמו. כשהחמאנו לו על התמונות שלו הוא לא התרגש. הוא אמר שזה לא מעניין אותו: ״אין את מי שהיית, יש רק את מי שאתה עכשיו״. ואז, אולי כדי להראות שגם מה שיש עכשיו שווה משהו, הוא הרים את הרגל על הדלפק במטבח, מעל הקרטונים שמילאו את החדר, ועשה מתיחה. בכל זאת רקדן. כשיושבים ככה, מוקפים בארגזי ארכיון, קשה להרגיש שיש קשר בינם לבין יצירה. בעיקר מורגש היושן, העבר. אבל את העבר הזה – האנשים שהיו, האירועים שקרו, המיתוסים – אפרתי תפס כתשתית להווה, כתנאי לעתיד וכחומר בעל פוטנציאל יצירתי. וגם על הארכיון, אם שואלים מה מעניין בו בכלל, אפשר להסתכל מנקודת המבט של אפרתי: היצירה איננה, ואחר כך גם היוצר איננו. הארכיון, זה כל מה שיש עכשיו. אבל אולי גם עם זה אפשר לעשות משהו.
ארכיון משה אפרתי זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת־שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.
"האריס אינה מבקשת שיקראו את סיפור חייה ממרחק, כמעין מודל נשגב, אלא דווקא מתוך השתתפות שתקרב את הילדות והילדים למהלך". על רקע השבעתה של קמלה האריס לסגנית נשיא ארצות הברית, יותם שווימר קורא בספרה האוטוביוגרפי לילדים
עם כל הכבוד לגל גדות ולוונדר וומן, להארי פוטר וממשיכיו, ואפילו לגרג הפלי, כוכב סדרת הספרים המצליחה של ג'ף קיני, יומנו של חנון, הגיבורים הספרותיים בספרות הילדים של השנים האחרונות הם אלו שהיינו מציינים את שמם תחת הקטגוריה "אישיות" במשחק "ארץ, עיר": פוליטיקאים, מדינאיות, ציירים, מדעניות ואקטיביסטים. כולם דמויות ציבוריות שהשפיעו על החברה, התרבות והמדע ברחבי העולם או במקומות גאוגרפיים ספציפיים, פורצי ופורצות דרך ששברו את "תקרת הזכוכית", כמו קָמָלָה האריס, שלספרה אתייחס בהמשך הרשימה. סיפורי החיים של אישים אלו הם מקור השראה לקידום הערך המרכזי של ספרות הילדים במאה העשרים ואחת – העצמה אישית.
המאה העשרים הוכתרה בתואר "המאה של הילד"; מאה שבה המושגים ילד וילדוּת עברו תמורות מרחיקות לכת, ובמהלכה לא זו בלבד שהילד התמקם במקום טוב במרכז – של החברה, של תרבות הצריכה, של המשפחה – אלא שהתפיסה השתנתה והפכה מקולקטיבית לפרסונלית. ספרות הילדים עברה לעסוק באופן מעמיק יותר בעולמו הפנימי של הילד, בתהליכים פסיכולוגיים שהוא עובר ובתגובה הרגשית שלו למצבים – זאת לעומת כתיבה על נושאים קולקטיביים יותר ועל מקומו של הילד כחלק מחברה מסוימת. גם ספרות הילדים העברית הגיבה לכך. אם לפני כן היה הילד הספרותי חלק מהמפעל הציוני, מבניין הארץ או מהחברה הקיבוצית, הוא נעשה לדמות אינדיווידואליסטית שנפשה היא הנמצאת במרכז. הסמן הבולט ביותר הוא ספרם של יהודה אטלס ודני קרמן, והילד הזה הוא אני, שראה אור בשנת 1977 (כתר), ועד היום הוא משמש דוגמה ומופת לטקסטים המבקשים לספר על חוויות קונקרטיות של ילדים ולהציג מנעד רגשי רחב המתאר את המציאות מנקודת מבט אישית של ילד.
הילד, אם כן, כבר אינו מושג כללי, או כמו שאמרה פעם הסופרת והמשוררת נורית זרחי, "אין דבר כזה הילד", יש הרבה ילדים וילדות, וכל ילד שונה מזולתו. גישה זו מתחברת למהפך דרמטי שהשפיע רבות על החינוך והספרות לילדים (שהיא גם כלי חינוכי־פדגוגי), מהפך שניתן לכנותו הייצוג כערך. במהפך פוליטי רחב היקף זה תבעו מגזרים מוחלשים ייצוג שוויוני, הגון ולא סטריאוטיפי בכל ההיבטים של החברה האנושית – בתרבות, בחינוך, בממשל ועוד. מאבק צודק וראוי זה הוביל לכמה פריצות דרך ששיפרו את הנראות ואת הייצוג של דמויות שאינן מהמיינסטרים הגברי הסטרייטי הלבן. גם בספרות הילדים והנוער חל שינוי בנורמות הייצוג. דוגמה טובה לכך היא הנוכחות הוויזואלית של דמויות שאינן לבנות בספרים המיועדים לגיל הרך ובהתמקדות של המו"לוּת האמריקאית בשנים האחרונות בפרסום סיפורים היסטוריים ועכשוויים של אפרו־אמריקאיים, מאת כותבות וכותבים אפרו־אמריקאים, היינו מנקודת המבט של אלו שחוו וחווים את האפליה הגזעית בארצות הברית.
.
והילד הזה הוא האחר
תהפוכות אלה – שהן פוליטיות במהותן, גם כאשר מדובר בספרי פעוטות – משפיעות על האופן שבו סוכני החִברוּת פונים לילדים ולילדות של המאה העשרים ואחת. בשנת תשע"ו (2015) בחר משרד החינוך בישראל לנושא השנתי שלו את "האחר הוא אני". הנושא, שנשמע כמו סלוגן קליט, זכה לתמיכה ולביקורת גם יחד, והוא מאפיין את רוח התקופה, ועימה את המוקשים שהיא מפזרת: מצד אחד הכרה בזהות הסובייקטיבית והאדרה שלה, ומצד שני – כל הזהויות ה"מופרדות" מכונסות תחת אותו "אחר" עמום, המשאיר אותן מחוץ למיינסטרים. על אף הכוונות הטובות בכל הנוגע לקבלת השונה, הנוסח הזה משמר את ההפרדה בין אחר ושונה ובין מקובל ו"דומה". אין פלא, אם כן, שבשנת תשע"ט (2018) היה הנושא השנתי של משרד החינוך: "שומרים על אחדות; שומרים על ייחודיות". באתר המשרד נכתב כי "הנושא נבחר לחזק את השייכות והזהות של כל קבוצה וקהילה תרבותית בישראל ובתפוצות, לקדם בתוך כך את ההיכרות ביניהן ולפתח מחויבות וערבות הדדית בין הקבוצות השונות". זה כבר נשמע יותר טוב.
הפרובלמטיקה הטמונה במהפכת הייצוג מעלה תהיות רבות: איך חוגגים את הזהות העצמית של כל קהילה וכל אינדיווידואל ויוצרים, עם זאת, קולקטיב אנושי, הרואה בחברה חזקה חברה המבוססת על הכרה בקשת הזהויות הקיימות ומתן ביטוי לכולן? ולענייננו, כיצד נרתמת ספרות הילדים לטיפוח גאווה בזהות העצמית באשר היא, לא מתוך בדלנות אלא כאמצעי למעורבות העשויה לחולל שינוי בחברה שעודנה נשלטת בידי פטריארכיה לבנה?
תהיות אלה מאתגרות במיוחד כיוון שספרות הילדים של המאה העשרים התבססה, כאמור, כספרות פרסונלית מאוד, שעניינה החוויות הרגשיות הסובייקטיביות של הילד, ואם כן, מה לה ולייצוגים החברתיים של המאה העשרים ואחת? אולם, תנועת הייצוג נעשתה משמעותית ואקטואלית כל כך עד שספרות הילדים נדרשה להתגייס למאבק. הסופרות והסופרים, בעידודן הנרחב של הוצאות הספרים, עיצבו את הגישה הפרסונלית הספרותית כביטוי של תפיסת ההעצמה האישית, שנהייתה רכיב מרכזי עד הכרחי בספרות העכשווית. גישת ההעצמה זלגה מספרי העזרה העצמית של המבוגרים אל התכנים לילדים. היא שמה את הדגש על האפשרויות הבלתי נדלות ועל הפוטנציאל האדיר הטמון בכל ילדה וילד, ללא תלות בזהות האתנית, בזהות המגדרית או בשיוך הגאוגרפי או הסוציו־אקונומי.
אולם גם תפיסה זו מוגבלת ביכולותיה: היא מחזקת את האינדיווידואל, אך גם יוצרת מצג שווא כל עוד החברה פועלת על פי אותם מבנים היררכיים מפלים, ואף אינה יוצרת שייכות קהילתית או מסגרת חברתית מעוררת הזדהות כפי שתנועת הייצוג מבקשת לעשות. לפיכך, לתופעת ההעצמה נדרשו מודלים לחיקוי: מקרים פרטניים של גברים ונשים שהגיעו להישגים מרשימים בתחומי חיים שונים, שסיפוריהם יעוררו השראה ויחזקו את התפיסה העצמית והשיוך החברתי של דור העתיד.
.
מודל בשר ודם
ביוגרפיות על אישים מפורסמים אינן זרות למו"לות לילדים (ואינני מתייחס כעת לביוגרפיות הפונות לנוער, המוגשות לרוב במסגרת ספרותית של רומן סמי־בדיוני). גם במו"לות העברית זכינו לקרוא על גלילאו גליליי, אלברט איינשטיין, מארי קירי או אלכסנדר גרהם בל, אבל האיי־ליסט הייתה רשימה אקסקלוסיבית ומצומצמת מאוד, שהורכבה ברובה מכמה מדענים, ממציאים מפורסמים, ומגלה ארצות אחד או שניים. אלא שבמיוחד מאז תנועת #MeToo ופרסום הספר המצליח סיפורים לפני השינה לילדות מורדות מאת אלנה פאווילי ופרצ'סקה קוואלו, הכולל "מאה אגדות אמיתיות על נשים יוצאות דופן" (כתר, כנפיים, 2018; תרגמה רונית רוקאס), עולה המו"לות לילדים על גדותיה בביוגרפיות ובאוטוביוגרפיות של גברים ונשים שעד כה לא נכללו ולא היה להם ולהן סיכוי להיכלל באותה רשימה גברית לבנה סטרייטית סגורה, למשל זהא חדיד, אלטון ג'ון או מאיה אנג'לו. זהו – נכון לעכשיו – שיאן של מהפכת תנועת הייצוג ושל תופעת ההעצמה האישית, שחוברות יחד כדי לחנך את הילדים והילדות לפי מודלים בשר ודם, בתקווה שכולם וכולן יוכלו למצוא דמות לחיקוי ולהשראה מכל גזע, מין ומגדר.
אבל גם כאן העניינים מסתבכים, וביקורת נמתחת על המהלך הזה דווקא בעניין ההזדהות: האם על ילדות להזדהות רק עם נשים פורצות דרך? האם איננו מלמדים כך ילד כהה עור מי הם מקורות ההזדהות הלגיטימיים לכאורה שלו? הרי אחד מתפקידיה החשובים של הספרות הוא לעורר בקורא הזדהות כלפי מי שאינו הוא, ולא כיוון שהוא "אחר", שונה ממנו, אלא כיוון שהספרות חושפת את מנעד החוויות הרגשיות האוניברסליות שאין להן גבולות והן אינן מבדילות בין זהויות. יתרה מכך, האין אנו, בחסותה של ההעצמה, מאדירים רק טיפוסים מסוימים ומועידים רק אותם להיות מושא להזדהות? ילד או ילדה שיפנו בבגרותם לעיסוק "זוהר" פחות מעורך דין, ממציאה, פוליטיקאי, סופרת או זמר – האם הם אינם מממשים את הפוטנציאל שלהם? האם אנחנו למעשה משמרים את ההיררכיה שבה מנקָה, למשל, אינה מושא להערצה או להזדהות לעומת מדענית, כיוון שההישג שלה נתפס כפחות ערך?
.
כולנו גיבורי־על
בספר האוטוביוגרפי לילדים שכתבה קמלה האריס, Superheroes are Everywhere, שראה אור בשנת 2019, היא מנסה להתמודד עם האתגרים האינסופיים שמציבות הסוגיות הללו. הספר נכתב בגוף ראשון והוא מגולל את סיפור חייה לא כמו שהורגלנו לו בספרי הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות. האריס, סגנית נשיא ארצות הברית הנבחרת, שהושבעה אתמול לממשלו של ג'ו ביידן, עלתה לכותרות בחודשים האחרונים בין השאר בזכות תגובותיה השנונות והחדות למהלכים של הנשיא היוצא, דונלנד טראמפ, וחוש הצדק המפותח שלה. האריס, שכיהנה כסנאטורית מטעם מדינת קליפורניה, היא האישה האפרו־אמריקאית והאסייאתית־אמריקאית הראשונה שתשמש סגנית נשיא ארצות הברית, ולא בכדי נושאים כגון זכויות אדם, שוויון זכויות והתנגדות לאלימות משטרתית ניצבים בחזית עשייתה.
.
קמלה האריס בטקס השבעתה לסגנית נשיא ארצות הברית (מתוך סרטון יוטיוב)
.
הספר – שאני מעריך כי בעקבות בחירתה לסגנית הנשיא יֵצא במהדורה חדשה, עם עדכון של "ציר הזמן" הביוגרפי המופיע בסופו – פונה לילדות ולילדים בנימה אישית, נעימה ומניעה לפעולה. האריס מתארת בו כיצד, מאז ילדותה, מצאה גיבורי־על בסביבתה. המבנה של הספר חזרתי וקל לזיהוי: בכל כפולת עמודים מתנוסס האפיון הרלוונטי, למשל: "גיבורי־על גורמים לך להרגיש מיוחד/ת", "גיבורי־על הם החברים הכי טובים", "גיבורי־על הם אדיבים"; והאריס מביאה סיפור קצר ואישי על הדמות הרלוונטית בכל הקשר – מאמה, אחותה ואביה, עבור בחבריה בבית הספר, ועד השופטים שהעריצה ומהם שאבה השראה להיות עורכת דין, כיוון שלחמו למען זכויות אדם. בסוף הסיפור הקצר היא מסבירה מדוע אותה דמות היא גיבור/ת־על, והכפולה נחתמת בפנייה ישירה אל הקוראות והקוראים: "מי גורם לך להרגיש מיוחד/ת?", "מי עוזר לך לחקור?" וכן הלאה.
האינטראקציה הזאת, פשטנית ככל שתהיה, מבקשת לשתף את הילדות והילדים ולגרום להזדהות להיות חלק מהותי מהחוויה הספרותית. האריס אינה מבקשת שיקראו את סיפור חייה ממרחק, כמעין מודל נשגב, אלא דווקא מתוך השתתפות שתקרב את הילדות והילדים למהלך ותאפשר להם לזהות את עצמם ואת סביבתם בתוך הסיפור הביוגרפי. המבנה הקבוע של הספר מוצלח במיוחד משום שהוא מותאם לסוגו – הוא אינו מתחפש ליצירה ספרותית, אלא מכיר בכך שהוא ספר "Non Fiction" בעל כוונה ברורה ומהלך מוגדר מאוד. בשונה מביוגרפיות ואוטוביוגרפיות רבות המנסות להידמות לספרות יפה, אך בפועל מחמיצות ביטוי של מורכבות רגשית לטובת מעבר מנקודת ציון אחת לשנייה, ספרה של האריס מבקש להנחיל תפיסת עולם ערכית מסוימת ונקודת מבט ספציפית על יסוד סיפור חייה, ומסירתן היא ליבו של הספר.
כאמור, מה שמבדיל את הספר הזה במיוחד מספרים אחרים בסוגה – ועושה אותו מתאים מאוד לקהל היעד, שאירועים היסטוריים־דרמתיים אינם נהירים לו עד תום – הוא שהאריס אינה מגוללת את סיפור חייה כפי שמודלים אחרים מוצגים בספרות העכשווית. היא אינה עוברת מנקודת שפל לנקודת שיא כדי להראות את התקדמותה כנגד כל הסיכויים או עוברת באופן סכמטי בין תחנות בחייה המקצועיים, אלא פורטת את המושג ההרואי "גיבור/ת־על" ומחילה אותו על כל אדם באשר הוא – אמא שמכינה איתה אוכל, אבא שמעודד אותה לרוץ, אחות שתמיד אפשר לסמוך עליה – ובזיקה לתכונות אופי חיוביות כגון עזרה לזולת, לחימה למען צדק, אדיבות. המהלך הזה משובץ באנקדוטות מחייה הפרטיים – מילדות עד בגרות. כך היא מציגה תפיסה המבקשת לשלב בין טיפוח הזהות וההעצמה הפרטיות, באמצעות חיזוק הביטחון העצמי, ובין ההכרה שכבר מילדות אנחנו חלק מקהילה, מחברה – המשפחה, חבורת הילדים בבית הספר או אזרחי המדינה – והביטוי של ההעצמה הפרטית מתאפיין ביחס שלנו לאותה קהילה ובחיזוק הקשר שלנו אליה.
האריס נוקטת עמדה ברורה ובהירה לכל אורך הספר, ובסופו מעודדת את הילדים והילדות להיות גיבורות וגיבורי־על באמצעות ציון התכונות ההולמות גיבורים, המגולמות בספר. בעשותה כך היא מעבירה מסר לילדים ולילדות: אתם/ן יכולים/ות לעשות הכול, אבל לשם כך עליכם/ן להתחייב לא רק להאמין בעצמכם/ן, אלא גם לדאוג לסביבתכם/ן ולחיי האנשים כולם. שכן אפילו ספר דידקטי במהותו כמו של האריס נדרש להפגין עיצוב מדויק של הרעיון והמסר כדי שהיצירה תתאים לרוח התקופה ותצליח לשלב בין ההעצמה של האינדיווידואל לתחושת אחריות קהילתית.
השילוב הזה הוא ניסיון התגובה של ספרות הילדים העכשווית לפרסונליות של ספרות הילדים של המאה העשרים. הייצוג בספר איננו רק ערך כשלעצמו, וההעצמה של הזהות הפרטית אינה מתקיימת בחלל ריק. האריס נתפסת כמודל לחיקוי אך פועלת בעולם שבו ההיררכיות עדיין שולטות, ועל כן מציעה נקודת מבט משלבת. נקודת מבט זו מזהה גיבורים בכל מקום, שכן הם אינם נדרשים להגיע להישגים מסוימים כדי להיתפס כך. היא מחזקת את תחושת הביטחון העצמי לילדים מכל רקע ומוצא, וגורסת שביטחון זה יכול להפוך אותך לגיבור/ה רק על פי האופן שבו תפעל/י בעולם כלפי הקהילה והאוכלוסייה הכללית. כך האריס חושפת את הפוטנציאל של כל בני האדם להיות מקור השראה – מהסבתא בג'מייקה ועד השופט האמריקאי הלבן.
יותם שווימר הוא עורך ראשי בהוצאת טל־מאי, עורך כתב העת "הפנקס" ומבקר ספרות. רשימה פרי עטו על ספרי ילדים מומלצים פורסמה בגיליון 29 של המוסך.
Kamala Harris, Superheroes are Everywhere, Illustrated by Mechal Renee Roe, Philomel Books, 2019.
