.
מאת דפנה לוי
.
באחד הראיונות שהעניקה אסטריד לינדגרן לעיתונות, כשכבר היה ברור שספרי ״פיפי לונגסטרומף״ (Pippi Långstrump) שלה הם הצלחה פנומנלית, היא אמרה שהיה לה חשוב במיוחד לדבר עם ילדים על הסכנה שבניצול לרעה של כוח. לינדרגן החלה לכתוב את עלילותיה של גיבורת־העל בת התשע זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה. המלחמה אמנם אינה נוכחת בספרים, אבל בתוך הצבעוניות, ההומור ורוח השטות קל להבחין ברושם שהותירה בלינדגרן: תיעוב עמוק לכל מה שיש בו רמז לפשיזם, סמכותנות וכפייה. בילבי, כפי שרובנו מכירים אותה, לא רק פורעת כל סדר אפשרי – עד כדי כך שהיא צועדת לאחור וישנה עם הרגליים על הכרית – היא גם לועגת לכל סוג של חשיבת־עדר וסגידה לכוח ומגחיכה אותן.
הילדה המנומשת בת התשע, בעלת הצמות הג׳ינג׳יות המזדקרות, חוש האופנה הייחודי והחיבה העמוקה לבעלי חיים, נולדה בשוודיה לפני שבעים וחמש שנה בשם פיפילוטָה ויקטואליה רולגרדיניה קרוסמינטה אפרימ׳סדוטר לונגסטרומף. כשהחלה נודדת בעולם, קרה לה מה שקרה לפֶרנץ קישהונט, שפקיד הסוכנות בנמל שמע את שמו, אמר ״אין דבר כזה״ והחליט עבורו: ״אפרים קישון״. המתרגמת אביבה חיים הפכה אותה ב־1956 לגילגיגונדה ויקטואליה וילונונת פטרוזיליה בת אפרים גרב־גור, ובקיצור: גילגי. ואילו דנה כספי, לפני קצת יותר מעשור, בחרה בשם בילבילוטה צידניה וילון־גלילה נענע־מסולסלה בת אפרים גרב־ברך. בין לבין היו עוד גרסאות – בהן כמובן הקיצור המוכר בילבי בת־גרב, בתרגומה של תמר שלמון מ־1970 – כי אף שמקור השם השוודי בציוץ ציפורים, בעברית נלוותה בעייתיות־מה ל״פיפי״.
כשבילבי הצטרפה לנוף הגיבורות הספרותיות, ב־26 בנובמבר 1945, היא הייתה, כמובן, חריגה למדי. היו לפניה (ובוודאי אחריה) עוד ילדות מורדות, שנונות, שראו את העולם בדרכן המקורית ולא נכנעו למוסכמות, אבל בילבי הייתה אחת מהיחידות שמעולם לא שאפו שיאמצו אותן, לא חיכו לגבר שיציל אותן, לא חלמו להתקבל בחברה ולא ריחמו על עצמן משום שהן שונות. אימא שלה מתה (והיא משוכנעת שהיא הפכה למלאך) אבא שלה, רב החובל, נעלם בים (והיא בטוחה שהוא מולך על ילידים באי בודד), והיא לגמרי מרוצה מחייה – בבית משלה, עם קוף וסוס, המון מטבעות זהב ושידה עם חפצים מוזרים ומעניינים.
כשלינדגרן ניסתה לעניין מו"לים בכתב היד, היא צירפה מכתב והסבירה שבילבי היא מין ״על־אדם״, Übermensch בדמות ילדה. ואכן, בילבי תואמת יפה את המודל הניטשיאני שממנו לקחה לינדגרן את הביטוי. לא על פי הפרשנות הנאצית, כמובן. לבילבי אין רישיון לרצוח, היא אינה תופסת את המוסר כהמצאה של חלשים, ואף שהיא מתוארת כילדה החזקה בעולם, לא תכונותיה הגופניות הן שהופכות אותה ליוצאת דופן. בילבי היא סוג של על־אדם משום שהיא חופשייה באמת. היא אינה נכנעת למוסכמות, אינה מצייתת לסמכות, אינה מאמינה לדבר שאינו מתקבל על דעתה, וכמובן – החשיבה הביקורתית שלה מחייבת אותה לבחון את כל מה שמוצג בפניה: ערכים, עובדות ומבני כוח. בילבי היא המפקפקת התמידית, והיא מוכנה לקבל רק את מה שעומד במבחן ההיגיון יוצא הדופן שלה.
בילבי אינה הולכת לבית הספר. אין לה כל צורך להיכנס למסגרת שתובעת ממנה התנהגויות שהיא לא מבינה. כשהיא מנסה לטעום יום לימודים, היא תוהה למה המורה שואלת אותה ״כמה הם חמש ועוד שבע״ אם המורה עצמה יודעת את התשובה. מערכת החינוך אמנם נועדה להציב גבולות, אבל את בילבי אי אפשר לתחום: כשהיא מציירת סוס, והוא גדול יותר מהדף, היא מציירת על הרצפה. היא מבהירה לכולם ששתיקה ממושכת מסוכנת, כי היא עלולה להוציא את הלשון משימוש, וכשטומי שואל אותה אם היא יכולה לנגן בפסנתר היא אומרת שהיא לא יודעת, כי היא עדיין לא ניסתה.
כשבילבי נתקלת בייצוג של סמכות נוקשה מזו שבכיתת בית הספר, למשל בשוטר שבא לקחת אותה לבית הילדים, היא מיד מפרקת את הכוח שלו באמצעות משחק: היא נוגעת בשוטר, והמרדף אחריה הופך מבחינתה למשחק תופסת משעשע. כשהיא פוגשת בקרקס את אלוף ההיאבקות אדולף (בחירת שם ברורה מאוד באותם ימים) היא מחסלת אותו בתנועות מהירות אחדות.
בילבי אמנם מסוגלת להרים לבדה סוס ולהציל ילדים מנמר משוטט או ממלתעות כריש (ולאחר מכן לבכות בשל השתתפות בצערו של הכריש, שנותר רעב), אבל עיקר כוחה בכך שהיא נכונה לחיות את החיים על כל מה שהם מזמנים לה. היא אומרת כן גם לחוויות מסוכנות – כמו רכיבה על סוס בעמידה, הליכה על חבל או קפיצה לתעלת מים (שכן ידוע כי באמריקה התעלות מלאות כל כך בילדים שאין בכלל מקום למים), משום שחיים כאלה, נטולי פחד, הם החיים שראוי לחיות. היא יוצרת לעצמה את עולמה, ובעולם הזה אין מגבלות שנובעות מראייה צרה או חוסר דמיון. כשהיא מוצאת קופסת פח חלודה ביער, היא יודעת שזה חפץ קסום שמסוגל להפוך יום ללילה (בתנאי ששמים אותו על הראש), והיא לעולם אינה מרחמת על עצמה: כשאניקה תוהה אם אינה בודדה בבית הגדול, האפל, בעיירה המושלגת, בילבי מצהירה שכל עוד הלב חם, לא מרגישים את הקור שבחוץ.
כראוי לעל־ילדה, בילבי אינה זקוקה לאישורים מבחוץ. ״סובלים מנמשים?״ שואל אותה שלט בחלון ראווה, ״לא!״ מצהירה בילבי וממהרת להיכנס לחנות. ״אני נהנית מהם מאוד!״ וכשבריונים מקיפים אותה ולועגים לשיער שלה ולבגדים המוזרים שהיא לובשת, היא רק מחייכת. היא אינה מניחה למבט מבחוץ או לסטנדרטים של יופי להגדיר אותה. היא אינה מכירה כלל מושגים כמו ״משטור״ או ״בושה״ ולכן אין לה שום בעיה להיראות שונה מאוד מהאנשים שסביבה וגם לא לקבל על עצמה מאפיינים של מגדר מסוים. היא יודעת שהיא מופע ייחודי, ובתור כזו – האחריות והזכות להגדיר את עצמה נתונה בידיה בלבד.
.
בילבי, בגילומה של אינגר נילסון, והקוף מר נילסון, מתוך סדרת הטלוויזיה השוודית שביים אולֶה הֶלבוֹם (1969)
.
בילבי גם אינה מחויבת לאמת. האמת היא הרי מוסכמה וממילא היא משרתת את מבני הכוח הקיימים, וידע משמש לא אחת ככלי לשליטה בחלשים יותר – במקרה זה, הילדים – לכן היא ממציאה ידע חלופי. סיפורים על מסעותיה בעולם כוללים מפגשים משונים ומאורעות אבסורדיים, והם מאפשרים לה ולחבריה, צמד ילדים צייתניים ומנומסים השותים את דבריה בצמא, להבין את העולם באופן שמקל עליהם לתפקד בו. כך הגיוני ללכת לאחור כי במדינה חופשית אין חוק שאוסר זאת, הסוס גר במרפסת כי לא נוח לו במטבח, ובהיעדר מבוגרים בילבי נותנת הוראות לעצמה, קודם בנימה חביבה, ואם היא אינה מצייתת – בנזיפה. כמובן. והיא, כמובן, אינה מעוניינת ללמוד אמיתות של אחרים. הרי אין טעם לדעת אם מחלת ים כותבים בחי"ת או בכ"ף, שהרי אם היא תחלה יעסיקו אותה דברים חשובים יותר מאיוּת.
כיתומה, בילבי חסרה מסגרת מגוננת של משפחה מסורתית ומעמד חברתי, אבל היא מוצאת תחליפים לכל אלה בתוך עצמה. היתמות, מבחינתה, היא החופש לא להפסיק את המשחק באמצע הכיף, לא לבלוע שמן דגים, ולאכול עוגה שלמה אם רק מתחשק לה. העצמאות שלה היא בנפשה, עד כדי כך שכאשר מתברר – בספרי ההמשך – שאביה אכן חי, כפי שקיוותה, ואף חוזר כדי לקחת אותה לספינתו, למסעותיו, היא מסרבת. לדבריה, היא אינה רוצה לצער את חבריה, טומי ואניקה, וחוץ מזה, טוב לילדה שיהיה לה בית קבע מסודר. הטענה הזו נשמעת משונה מפיה של מי שפורעת כל סדר אפשרי, אבל אפשר לקרוא אותה גם כהתייחסות לעצמי שבנתה לעצמה – עצמי חופשי, משוחרר, מקורי, חד־פעמי. כזה שנוכחות פתאומית של אב עלולה לסכן.
בילבי אינה מפסיקה לבחון את התבנית הערכית של המציאות שבתוכה היא חיה, משום שהיא יודעת שהתנערות מכל מה שנדמה שהוא מובן מאליו היא תנאי יסודי לחופש. אבל הביקורתיות והאינדיבידואליזם הקיצוני אינם מובילים אותה לחיים שאין בהם מקום למוסר. להפך, היא בוראת מוסר משלה, שיש בו חמלה ואכפתיות ורגישות לאחר. היא משוכנעת ש״אם את חזקה מאוד את חייבת להיות טובת לב״. היא מתחשבת, היא נדיבה, והיא אוהבת בעלי חיים. כשהיא רואה עגלון מצליף בסוס היא משתמשת בכוחה כדי לעצור אותו וגם נוזפת בו קשות. האם לינדגרן בחרה בסצנה הזו במקרה, משום שזה היה מראה נפוץ בשנות הארבעים והחמישים, או כדי להזכיר את המקרה הנודע שבו ניטשה, בעת שהותו בטורינו, התנפל על עגלון שהצליף בסוס, נתלה על צוואר החיה וחסם את השוט בגופו, זמן לא רב לפני שהתמוטט נפשית?
כמו כל אנרכיסטית ראויה לשמה, גם בילבי התקבלה בתחילה בחשש ובביקורת. בשנת 1946 הזדעק מבקר הספרות השוודי ג׳ון לנדקוויסט וכתב כי הספר עלול לפגוע בשלמותם המוסרית של הילדים שיקראו אותו. ״אין ילדה נורמלית שמסוגלת לאכול עוגה שלמה במסיבה,״ הוא כתב, וטען כי מדובר בדמות מגעילה, מטורפת ואובססיבית, ״ילדה לא טבעית שהרפתקאותיה אינן ניתנות לעיכול … אם מישהו בכלל יזכור אותה, היא לא תהיה אלא זיכרון של משהו לא נעים שמציק לנפש.״
למרבה השמחה, דברי המבקר המבועת נשכחו, סיפורי בילבי תורגמו לשבעים ושבע שפות, זכו למאות מיליונים קוראים, ואין ספק שהרוח ההומאנית, הפמיניסטית, האנרכיסטית שלה השפיעו על קוראות רבות. אבל מה יקרה לה כשתגדל? האם יהיה לה מקום בעולם, הרגיל להעניש נשים על חשיבה חופשית וביטחון עצמי כמו שלה? בשנת 2008 הציגה האמנית רונה יפמן צילומים שבהם נראית דמותה של בילבי מנסה לפרק את חומת ההפרדה באבו דיס. זאת הייתה מטלה שאפילו הילדה החזקה בעולם נכשלה בה. אין פלא, על כן, שבילבי אינה להוטה לגדול. ״לגדולים יש רק יבלות ומס הכעסה״ היא אומרת (בתרגום של כספי), ״וכל מיני השתעממויות אחרות.״ היא בולעת גלולות שמבטיחות שהיא לעולם לא תתבגר – כלומר לא תאבד את החיוניות, את הדמיון ואת היכולת להכפיף את העולם לגחמותיה. הגלולות האלה אמנם נראות כמו סתם אפונה יבשה, אבל בילבי מסבירה שהן הגיעו מצ׳יף אינדיאני, ואם לוחשים להן לחש קסום הן עובדות. ואנחנו הרי כל כך רוצות להאמין לה.
בילבי והסוס. איור מאת אינגריד נימן
.
.
» במדור "מיוחד" בגיליון קודם של המוסך: נועה מנהיים מוסיפה ל"מדריך לטרמפיסט" כמה ערכים רלוונטיים
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
