מודל 2020 | עכבּוֹרֶג

"היא מכופפת ברך שנייה, חולצת סנדל שני, כאילו היא בבית. זה בסדר, ברור, אני הזמנתי אותה להרגיש כמו בבית, ובכל זאת זה נשגב מבינתי – הקלות הזאת." קטע מתוך "הטוב מכל העולמות", מאת אופיר עוז

רותם עמיצור, אישה במיטה, קולאז' ניירות צבועים, 50X34 ס"מ, 2019

.

קטע מתוך "הטוב מכל העולמות" / אופיר עוז

.

וככה אני מוצא את עצמי דוחף את הראש לתוך ארון הבגדים, מפשפש במצעים, מתפלל למצוא סדין לא מאוד ישן ולא מאוד מסריח, כי לא נעים. הבחורה הזאת, חברה של מירי, צריכה לישון עליו. בעצם, אני צריך לישון על הספה ולתת לה את המיטה, ככה מתנהגים גברים נורמליים, אז לא משנה אילו מצעים אבחר. זה מקל עלי את המשימה כי אף אחת מהאופציות לא מעודדת. אני שולף סדין סביר עם ריח של ארון לא מאוורר מספיק, מותח אותו על הספה, תוחב את הקצוות שלו מאחורי כריות הישיבה, מסתובב בחזרה לארון, מוציא שמיכה קלה ופורש אותה יפה כדי שתסתיר כמה שיותר מהסדין הישן.

זהו, סיימתי. אני מסתכל על היצירה המרושלת שלי. החברה של מירי – תמר קוראים לה – חוזרת מהשירותים, נעצרת באמצע החדר, מסתכלת עלי, מחייכת.

"מה?" אני שואל.

"למה הצעת את הספה?"

"כדי שיהיה לי איפה לישון."

"אתה מתכוון לישון על הספה ולתת לי את כל המיטה?"

"אה… כן."

"נורא מתוק מצדך…" היא מתיישבת בטבעיות על המיטה שלי, מכופפת ברך אחת, חולצת סנדל. העור השזוף הזה בשוקיים, איך הוא יכול להיות כל כך מושלם? "אבל נראה לי שהמיטה מספיק גדולה בשביל שנינו. אני מבטיחה לא לנחור הלילה."

אני מנתח במהירות את התשובה שלה. לפי תוכן הדברים היא לא רוצה סקס. מצד שני, אולי זו השיטה שלה לגרור אותי למאורה. הלוואי שהייתי יכול פשוט להגיד לה: סליחה, תמר, את נורא חמודה וזה, אבל אני לא מעוניין, בסדר? לא בסקס, וחלילה לא בזוגיות. זה לא קשור אלייך, זה גם לא קשור לשיקוץ, ובטח לא לתרזה כמו שכולם חושבים. למה זה כן קשור? אין לי מושג, טובי הפסיכולוגים עובדים שנים על המקרה שלי וגם הם מיואשים. אבל אם תדחפי אותם לחדר אחד ותנעלי את הדלת, תוך חמש דקות הם יצאו משם עם חוות דעת מוסכמת: טמטום, כנראה.

היא מכופפת ברך שנייה, חולצת סנדל שני, כאילו היא בבית. זה בסדר, ברור, אני הזמנתי אותה להרגיש כמו בבית, ובכל זאת זה נשגב מבינתי – הקלות הזאת. אצל ניב, גם אחרי עשר שנים, אני לא מרגיש בנוח כמו שהיא מרגישה בחדר שלי אחרי חצי דקה.

אני מסיט בכוח את מבטי מכפות רגליה – קימור רפוי, נונשלנטי, אצבעות קטנות, שזופות, פרופורציונליות – אסור שהרפרוף החטוף, המקרי, יהפוך לפזילה נכלולית. בין רפרוף לפזילה הגבול דק מאוד, והכרעת הדין נופלת בחדרי לבה, בדלתות סגורות, ובלי שום כתב הגנה.

"בסדר," אני פולט את התשובה האפשרית היחידה.

היא מחייכת. מה את מחייכת?

**

כשחזרתי מניב כבר היה אחרי חצות. כמה חברים היו אצל מירי. הדלת שלה היתה פתוחה ומתוכה נשבה מוזיקה והמולת דיבור שהעידה שהמסיבה בעיצומה. חשבתי שזה לא ייראה טוב אם אחמוק במסדרון לחדר בתקווה שלא יראו אותי, כי בטח יראו. מוטב שאכנס, אגיד שלום יפה ואתחפף מיד. מובן שלא זה מה שקרה. עוד הייתי די מסטול מהחומר החזק של ניב ויכולת ההתנגדות שלי היתה רצוצה לחלוטין. אמרתי שלום לכולם, אחד-אחד. פרצוף, ועוד פרצוף, ועוד פרצוף. מישהו הגיש לי בירה ולקחתי. ניסיתי לשדר סימנים מנומסים של: יאללה, תיהנו, ביי, אבל מירי אמרה לי "חכה רגע." חיכיתי רגע. היא קראה לתמר. תמר הגיעה. מירי אחזה בידה כמו שושבינה והכירה בינינו. זו היתה היכרות מהסוג הדוחף, משהו בסגנון: היי! שניכם בני עשרים וחמש. אתה פנוי, היא פנויה. מזל טוב!

לא באמת היתה לי ברירה. הושטתי את היד.

"אריק," אמרתי.

"תמר."

מירי חזרה לשבת על הספה והתרפקה על זרועו של החבר שלה, מסובבת מהאלכוהול ומדושנת עונג כמו קופידון שחטף את פסיכה ועכשיו יורה חצים לכל עבר בשיטת מצליח.

דיברנו קצת, תמר ואני, סמול טוק דלוח של ילדים בכיתה ו'. עם השתיקה הראשונה היא הביטה בשעון.

"שיט, אני לא מאמינה."

"מה?"

"פספסתי את האוטובוס האחרון! הוא יוצא בעוד שבע דקות מתחנה מרכזית. איך אני אגיע הביתה?"

"איפה את גרה?" חשש התגנב לקולי.

"בחיפה."

מה חיפה?

"תישני פה," אמרה מירי, "מה הבעיה?"

"איפה?" היא שואלת.
ובאמת איפה? הדירה שלנו קטנטונת: מבואה, מטבח, מסדרון, שירותים, שני חדרים, סלון אין. כלומר ב"פה" הכוונה היא אצל מירי או אצלי, ומירי לא באה בחשבון, אצבעותיה תפוסות חזק בין אצבעותיו של החבר שלה. היא לא מתכוונת לשחרר.

רגע אחד עובר ואני מבין שכולם מחכים למוצא פי, ממתינים בסבלנות שאצא כבר מהאוטיזם החברתי שלי ואשלוף את הג'נטלמן.

"אין בעיה, תישני אצלי."

**

אני נוחת על כיסא המחשב, כובש לעצמי את אזור הנוחות, מתכנן את המהלך הבא. אני חייב לשלם בכמה מילות נימוסין לפני שאנחנו הולכים לישון, לא? איך זה עובד?

תמר קמה מהמיטה, תופסת את כיסא העץ ומתיישבת לידי, לא קרוב מדי ולא מאוד רחוק. אני מניע קלות את כיסא המחשב, ממש כמה סנטימטרים, כדי לרמוז לה, לרמוז הכי בעדינות, שרק לא תיעלב. לא חולפת שנייה והיא מקרבת את שלה, כמעט נוגעת בי.

מה הקטע שלה? היא באמת לא מבינה את הרמז? היא לא רואה שאני לא מעוניין? בעצם, למה שתראה? אני הגבר, אני חייב לרצות סקס, להיות בכוננות עשרים-וארבע-שבע, לישון עם מדים, עם נעליים, עם הנשק צמוד לגוף, וכשנשמעת האזעקה – לא משנה אם אני גמור מעייפות, אם בדיוק חזרתי מתרגיל והמחסנית קצרה בתחמושת – לתפעל את האירוע, לבצע את הפקודות: קום! עמוד דום! שים קסדה! רוץ! הסתער! חתור למגע!

עכבּוֹרֶג מציל אותי. הוא מדדה באמצע החדר באיטיות, ממש לפנינו. שחקן ראשי שחוצה בטבעיות את הבמה, מרוכז בדמות שלו, מנותק מהקהל שצופה בו. הפרווה שלו לבנה וסמיכה, הראש מוטה קדימה והגוף השמנמן מיטלטל אחריו ימינה ושמאלה, כמו מתאבק סומו מיניאטורי, מובס, שגורר את עצמו החוצה מהזירה.

אלוהים, תגיד לי שהיא אחת מאלה שמפחדות מעכברים, שמעדיפות לישון ברחוב ולא לחלוק איתם חדר.

אבל היא סקרנית, העיניים שלה בורקות.

"מי זה?"

"זה עכבורג."

היא מוקסמת, מבטה עוקב אחר פסיעותיו ההולכות ונבלעות בעצלתיים בתוך הכלוב.

"הוא חיית המחמד שלך?" מבטה מציץ אלי.

"כן, לקחתי אותו מהאוניברסיטה. המחקר שלו נגמר ולא רציתי שיהרגו אותו."

"ומה יש לו בראש?"

"זה בורג…"

מצוין, בסוף מה שיציל אותי זה הבורג של עכבורג. היא בטח אחת מאלה שמתעבות ניסויים בבעלי חיים, ולא תהיה מוכנה לחלוק את יצועה עם מדען סדיסט. היא תתהפך עלי ברגע, תטיח בי את האיך-אני-יכול-להיות-שותף וכל זה, ולא תהיה מוכנה לשמוע שום הסבר; ככה לא תהיה לי הזדמנות לספר לה את האמת. היא תיקח את עצמה ותלך.

"בנית את כל הדבר הזה בעצמך?" היא נדהמת, קמה ומתיישבת על צדה מול הכלוב, רגליה מקופלות לצד ימין, זרועה השמאלית תומכת ברצפה. אני מניח את מבטי על הפיתול הגמיש של גבה ומותניה שמסתיים בישבן הקטן. היא רוכנת אל הכלוב ובוחנת את גלגל הריצה, את המגלשה שהרכבתי משני מקלות קטנים וניילון מתוח, ועוקבת אחר עכבורג שמטפס לפנטהאוז שלו, נעלם מאחורי הבד הכהה. אחרי שנייה הוא דורך על הכפתור והווילון נפתח. פניו הקטנות נגלות מבעד לחלון, ותמר מתפקעת מצחוק.

אוי ואבוי.

"אבל למה אתה לא מביא לו חֲברה?" היא מסובבת אלי את המבט, ושערה החום, החלק, מיטלטל על לחייה. "הוא צריך עכברה לשחק איתה, בטח משעמם לו כאן לבד."

"לא חשבתי על זה," אני מודה.

היא קמה וחוזרת להתיישב קרוב אלי, מביטה בי בעיניים צוחקות.

"אולי כשתביא לו עכברה גם אתה תמצא בת זוג."

שיט, מה מירי סיפרה לה עלי?

"למה את מתכוונת?"

"אתה יודע, נו, לקטע הזה שלך עם נשים."

מה, כולם בעולם הזה יודעים? רק אני האידיוט שחושב שיש לו חיים פרטיים?

"שמאז תִירזה אתה מתנזר מנשים."

"תֵרֵזָה," אני מתקן. "מאיפה שמעת עליה?"

"אתה בטח לא זוכר אותי, הייתי פעם בהקרנה של סרט בבית של חבר שלך – משהו על פטריות באמסטרדם."

"מתפטרים – הסרט של שחר וניב."

"כן. אני בקושי זוכרת אותו, רק שצחקתי מלא. ישבנו על כריות ומזרנים מקיר לקיר, ממש עד המסך, וכשהסרט נגמר, שחר נידב אותך לספר לכולם איך הפכת להיות א-מיני."

"להפך," אני מזדרז לתקן, "אני מאוד מיני, רק…"

העיניים שלה, עיניים חומות, רציניות, מרוכזות בתשובה המתפתלת שלי.

"אה…"

היא באמת יפה. למה מירי לא מצאה לי מכוערת?

"מודע להשלכות."

"על איזה השלכות אתה מדבר? פרידה קשה? אהבה נכזבת? מה אתה חושב, שאתה האדם היחיד בעולם שנדפק ממערכת יחסים? אז היתה לך אהבה שבה אתה רצית יותר והיא פחות… ביג דיל. זה לא העניין, זה משהו עמוק יותר. רק אתה יכול להגיע אל השורש של זה, וכשתגיע לשם תדע גם איך לעקור אותו, ויש לי הרגשה שאז גם תפגוש את הבחורה הנכונה."

"אבל כבר הגעתי אל השורש, כבר עקרתי אותו, זה בדיוק העניין," אני מרגיש צורך דוחק להבהיר את הנקודה, מיישיר אליה מבט, אבל העיניים היפות שלה מפילות עלי אימה ומחזירות את מבטי למקומו הטבעי. "כל יום אני פוגש בחורות מתאימות, כולן מדהימות, כולן חמודות, אני יכול בקלות להתאהב בכולן. אבל לא משנה כמה סיפורים נספר לעצמנו, כל אהבה מתיישנת, כל אהבה מתעייפת, כל אהבה נרקבת – אחרי חודש, אחרי שנה או אחרי עשר שנים ושלושה ילדים. מי רוצה לחיות עם אהבה רקובה? בדיוק בגלל זה זוגות לא מפסיקים להתגרש. כל ההתאהבויות דומות זו לזו, אבל כל פרידה מכוערת בדרך שלה."

היא קמה. אני מסתכל עליה עושה את הצעד הזה ומתיישבת עלי, ממש מתיישבת עלי.

מה את עושה?

היא מניחה את זרועה סביב כתפי, כאילו כדי לייצב את עצמה.

"אתה סגור על זה שכל ההתאהבויות דומות זו לזו?"

החום עולה, האדרנלין רץ בוורידים. אני לא יודע מה לומר אבל חייב להגיד משהו, משהו שנון, מתוחכם אבל נונשלנטי, משהו שיהמם אותה. אני מחפש את המשהו הזה וכלום לא עולה לי לראש. היא מסתכלת עלי, מחכה לתשובה. קדימה, אין זמן. אם אני לא עונה לה עכשיו אני יוצא אידיוט.

"אה… לא."

יופי אריק.

 

אופיר עוז, הטוב מכל העולמות, אפיק, 2020.

.

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מתוך "בקיצור" מאת קים מונזו, בתרגומו של איתי רון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פסח מההגדות

שנים מעטות לאחר המצאת הדפוס - יצאה לאור בוואדי אל־חגארה שבספרד ההגדה המודפסת הראשונה. מאז ועד היום נדפסו אלפי מהדורות שונות של ההגדה, רבות מהן מעוטרות בציורים ובאיורים מרהיבים. בואו להציץ בהן.

"אילו נערכה תחרות בין־לאומית על התואר 'רב־המכר הבין־לאומי של כל הזמנים' (להוציא את התנ"ך, כמובן: הוא מעל לכל תחרות), אין ספק שההגדה של פסח שלנו היתה תופסת בתחרות כזאת מקום מכובד מאוד, אם לא את המקום הראשון ממש."

אורי סלע, "יונים וניצים בהגדה", דבר השבוע, 21.3.1975

שתי ההגדות הראשונות שנתוודע אליהן נוצרו באשכנז (גרמניה) ובצרפת.

 

לפניכם שני עמודים מהגדת הדרקון, שמקורה בצפון צרפת במאה ה־13 (אוסף ספריית המבורג, גרמניה). שמה ניתן לה על שום עיטורי הדרקונים שמופיעים בה בצד איורים גרוטסקיים אחרים.

בעמוד הימני מצוירת אישה יולדת, לצד חמישה תינוקות שכבר נולדו. בעמוד שמשמאל: תיאור המצרי שמכה את העברי.

 

שתי התמונות הבאות לקוחות מתוך הגדת ראשי הציפורים, כתב יד מאויר שנוצר בדרום גרמניה בסוף המאה ה־13 (אוסף מוזיאון ישראל). זוהי ההגדה המאוירת המוקדמת ביותר ששרדה כספר נפרד. היא קרויה על שם דמויות האדם המאוירות שבה הנושאות ראשי ציפורים ומקור בולט.

עקדת יצחק – אברהם אוחז בידו האחת בשׂיערו של יצחק הכורע על מזבח, ובידו השנייה מניף חרב. המלאך עוצר בעדו ומצביע לעבר האיל.
כפולת עמודים. האיור שמימין: המן הנופל מהשמים; האיור שמשמאל: מעמד מתן תורה – משה מקבל את לוחות הברית ומוסר את חמשת חומשי התורה לשני אנשים.
"דיינו" מתוך הגדת מוֹקַטָה (אוסף ספריית מוקטה, יוניברסיטי קולג', לונדון).

מקור כתב היד בספרד – ככל הנראה בטולדו, כך לפי בצלאל נרקיס – והוא מתוארך לסביבות שנת 1300.המילה "דיינו" נכתבת בתוך מסגרת מעוטרת המלווה באיורים של יצורי כלאיים גרוטסקיים.

 

שתי התמונות הבאות הן מתוך הגדת שַׂשׂוּן, קטלוניה, 1320 בקירוב (אוסף מוזיאון ישראל). ההגדה היא בין הפריטים היחידים ששרדו מגירוש ספרד ב-1492, ונמנתה עם אוסף כתבי היד של דוד סלימאן שׂשׂוּן. ההגדה כתובה על קלף בכתיבה ספרדית וכוללת פיוטים, פסוקים תנ"כיים, תפילות ומדרשים לפסח ולחג השבועות. האיורים הצבעוניים – חלקם הומוריסטיים וגרוטסקיים – מתארים את מנהגי החג.

"מרור זה" – היא מתוך הגדת האח להגדת ריילנדס. קטלוניה, המאה ה־14 (אוסף הספרייה הבריטית, לונדון). שמה ניתן לה על שום הדמיון הסגנוני שבין הציורים שבה לאלה שבהגדת ריינולדס הספרדית.

הגדת האח מתרכזת בסיפורי יציאת מצרים והסצנות המצוירות בה מתפרסות על פני עמודים שלמים. הצבעים זוהרים, והרקע עשיר ומצופה זהב. במרכז התמונה תיאור של מרור דמוי ארטישוק, ששתי דמויות אוחזות בו. בחלון שמתחת נראה שולחן הסדר ובעל הבית המברך "מרור זה", בעודו מצביע על אשתו. יש הסבורים כי מדובר בתיאור של מנהג משעשע שרווח בקהילות היהודיות באותה עת.

 

הגדת סראייבו נחשבת לאחד מספרי הקודש היהודיים היקרים ביותר מימי הביניים, להגדה העתיקה ביותר שנשתמרה עד היום ולכתב היד העברי המעוטר היפה ביותר בעולם. היא כוללת איורים לסיפורי המקרא, מהבריאה ועד ברכת משה לעם ישראל לפני מותו. היא שרדה את גירוש ספרד, נתגלגלה ליוגוסלביה, ונמכרה בשנת 1894 למוזיאון הבוסני הלאומי שבסראייבו – ומכאן שמה.

בזמן מלחמת העולם השנייה הוברחה ההגדה למקום מסתור, כדי שלא תיפול לידי הנאצים. דרוויש קורקוט, האוצֵר המוסלמי של המוזיאון שהציל את ההגדה, גם הסתיר אצלו בבית נערה יהודייה וזכה להכרה כחסיד אומות עולם.

בלוח שמימין: משה עומד בראש הר סיני הבוער, ובידיו לוחות הברית. משמאלו יהושע, ומתחתיו בני העם המקיפים את ההר; בלוח שמשמאל: תיאור מעוצב של חלק מבית המקדש, הכולל שלושה שערים.
תיאור הבריאה בהגדת סראייבו. בלוח הימני: כדור הארץ בטרם היווצרו, תוהו ובוהו; החלוקה בין החושך לאור; בריאת המים והיבשה. בלוח השמאלי: בריאת הצמחים; בריאת השמש והירח; בריאת היצורים החיים; בריאת האדם; יצירת השבת. היום השביעי – הוא יום המנוחה – מיוצג בדמות אדם שנח; הכוח האלוהי מתואר כקרני אור.

הגדת סראייבו צלחה בשלום גם את מלחמת האזרחים שהשתוללה ביוגוסלביה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, והוצגה מחדש בשנת 1995. היא שוקמה ושוחזרה על ידי מומחה גרמני ומוצגת לעיני הציבור בחדר מאובטח. עלות הצלתה ושיקומה הייתה כ-120,000 אירו.

כתבות שהתפרסמו בסוף שנת 1994, בתקופת המלחמה בבוסניה, בעת שלא היה ידוע מה עלה בגורלה של ההגדה היקרה.

 

בתמונות הבאות שלוש סדרות מתוך הגדת הזהב – היא הגדת ברצלונה – שנוצרה ב־1320 (אוסף המוזיאון הבריטי, לונדון). זוהי המפוארת שבהגדות קטלוניה והעתיקה שבהן. סגנונה גותי-קטלאני, ושמה ניתן לה על שום האיורים הטובלים ברקע של עלי זהב מרוטשים. העושר שהושקע בהגדה זו ממחיש את רווחתם הכלכלית של יהודי ספרד בתקופה זו ומשקף את שגשוגם התרבותי.

הגדת הזהב: למעלה מימין: הקריאה של משה; למעלה משמאל: משה חוזר למצרים ופוגש את אהרן; למטה מימין: משה ואהרן מציגים את הנס לפני זקני ישראל; למטה משמאל: משה ואהרן לפני פרעה.
"מצה זו"

בחלק העליון נראה אדם אוחז שתי מצות. המצה המרכזית מייצגת את העולם העגול; ארבע רוחות השמים מיוצגות בפינות בחצוצרות. חמשת המוזיקאים שבחלק התחתון משתלבים בהרמוניה של העולם ומבטאים את תפקידם החשוב של המוזיקאים היהודים בקירוב הלבבות בין נוצרים ליהודים, עד שאולצו להמיר את דתם.

מתוך הגדת הזהב: חזן בבית כנסת ספרדי קורא את ההגדה לחברי הקהילה.

 

התמונה הבאה היא מתוך הגדת ארנה מיכאל שנוצרה בראשית המאה ה־15. היא ניתנה במתנה למוזיאון ישראל על ידי יעקב מיכאל מניו יורק, לזכר רעייתו ארנה, ומכאן שמה. ההגדה מבטאת מנהגים ומסורות בקהילה האשכנזית וכוללת פירושים רבים לטקסט. חלק מהאיורים שבה נוגעים לתוכן ההגדה ואחרים מתארים בעלי חיים, יצורים דמיוניים ורכיבים אדריכליים.

העמוד מעוצב כמבנה ארכיטקטוני של מבצר עם צריחים וחומה. במרכז התמונה מתואר שולחן הסדר שהמסובים אליו מספרים ביציאת מצרים. מימין, אדם נוסף המביא מצה; משמאל אדם אחר מביא כד יין. מעליהם, במרכז, תלויה מנורת השבת המוזהבת.

 

ההגדה הבאה היא הגדת נירנברג השנייה – כתב יד שנוצר בגרמניה באמצע המאה ה-15 (להבדיל מהגדת נירנברג הראשונה). הטקסט של הגדה זו מלווה באיורים מרהיבים העוסקים במנהגי החג ובסצנות תנ"כיות; ברבים מהאיורים ניכרת השפעת הספרות המדרשית.

למעלה מימין נראים בני ישראל כחיילים חמושים; למטה: הסוסים מובילים את הנשים בעגלה כמאמר הפסוק "ויהי בחצות הלילה הנשים ישבו על העגלה", והאיורים הנוספים ממחישים את הפסוק "כל בני ישראל נקהלו וגם ערב רב אתם עלו".

עד המאה ה-19 הוחזקה הגדת נירנברג השנייה במוזיאון הלאומי שבנירנברג, גרמניה. בשנת 1957 נרכשה ההגדה על ידי ספריית שוקן בירושלים ובשנת 2004 רכש אותה דוד סופר מלונדון.

 

הגדת דארמשטדט – כתב יד משנת 1430 שנוצר בגרמניה, באזור הריינוס התיכון, בידי ישראל בן מאיר מהיידלברג. – כתב יד משנת 1430 שנוצר בגרמניה, באזור הריינוס התיכון, בידי ישראל בן מאיר מהיידלברג. בהגדה זו מעטים האיורים המעטרים את הטקסט והמשקפים את מנהגי החג. היא מתייחדת בכך שמצויים בה תיאורים רבים של נשים – יותר מבכל הגדה אחרת.

בחלק העליון של התמונה נראות נשים צעירות שכל אחת מהן אוחזת ספר בידה, ולצדן גברים; אפשר כי מדובר בתלמידי חכמים הלומדים עם נשים את הלכות הפסח. בצלאל נרקיס הציע כי ההגדה צוירה כשי לאישה צעירה מאת אביה או בעלה הזקן ממנה.

 

כתב יד רוטשילד (או מכלול רוטשילד) – מן המפוארים שבכתבי היד המאוירים. מקורו בצפון איטליה בסביבות השנים 1470-1450. האוסף הייחודי, שהיה בבעלות משפחת רוטשילד, כולל 37 חיבורים נפרדים – ספרי קודש וספרי חול יהודיים. בסך הכול כלולים בכתב היד 946 עמודים שכמעט כל אחד מהם מעוטר בעיטורים משובבי עין, לרבות ציפויי זהב.

במלחמת העולם השנייה אבדו עקבותיו של כתב יד רוטשילד הקובץ עד שנתגלה כשהוצע למכירה בניו יורק. בשנת 1957, נמסר כתב היד למוזיאון ישראל (מתנת ג'יימס א' דה רוטשילד) וחלקים ממנו מוצגים בספרייה הלאומית.

פרט מכתב יד רוטשילד

 

את הגדת פראג הדפיס בפראג בשנת 1526 גרשם בן שלמה הכהן. זוהי ההגדה המצוירת המודפסת הקדומה ביותר ששרדה, ואיוריה – שנעשו בטכניקה של חיתוכי עץ – שימשו דגם לאיורים בהגדות רבות שהודפסו אחריה.

דמויות ארבעת הבנים בהגדת פראג (מימין לשמאל):

דמויות ארבעת הבנים בהגדת פראג (מימין לשמאל): החכם מתואר בדמות חכם מזרחי מבוגר. הרשע בהופעה צבאית של המאה. בידו כידון, חובש כובע מהודר, עמידה שחצנית. התם לבוש בבגד איכרים של התקופה, שקוע בעצמו. ושאינו יודע לשאול – מתואר כילד קטן על יד אביו שמסביר לו.

 

הגדת ונציה, שזכתה לתפוצה רחבה ביותר ברחבי אירופה במאה ה-17, ממחישה את הפריחה היהודית באיטליה. הפירושים שבה לטקסט העברי מופיעים בשלוש שפות: לדינו, יידיש ואיטלקית. היא נדפסה לראשונה בשנת 1609 (אוסף מוזיאון ישראל).

"ירושלים" מתוך הגדת ונציה. העיר נראית מוקפת חומה והרים, והמונים באים אליה מכל עבר.
"ירושלים" מתוך הגדת ונציה. העיר נראית מוקפת חומה והרים, והמונים באים אליה מכל עבר.
פרשת ירידתו של יעקב אבינו למצרים, מתוך הגדת ונציה.

 

ולסיום, הגדת אמסטרדם (1615, 1695): בהגדה זו הונהגו כמה חידושים: לראשונה, החליפו פיתוחי נחושת את חיתוכי העץ; נכללה בה מפה של נדודי בני ישראל; נכתב בה פירוש להגדה, ועוד.

לימוד הגדה של פסח, מתוך הגדת אמסטרדם

שירה | תנו לי להיות החבל

שירים מאת ליאור מעין, רוני פינקרפלד, נצר לאו וורד דור

טובה לוטן, טפרים, רישום דיגיטלי על תוכנית רקמה, 2018

.

ליאור מעין

תחת השפעה

אַחַר מוֹתִי וַדַּאי אֵרֵד אַט אַט לָאֲדָמָה
פִּסַּת גּוּפִי אָז תִּתְפָּרֵק לְדֶשֶׁן
וְחֹטֶר בַּמְבּוּק רַךְ יִצְמַח מִלְּשַׁד
עַצְמוֹתַי יָחוּשׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה אַחַר זְמַן מָה

לַחֲלוּפִין, אֶהְיֶה אָבָק בְּכַד וַאֲפֻזַּר
עַל שְׂפַת נָהָר אוֹ בֵּין כָּרֵי דֶּשֶׁא
כַּלְבַּת רְחוֹב שְׁמוּטָה אָז תִּתְעַטֵּשׁ
כְּשֶׁתָּחוּשׁ בִּקְצֵה אַפָּהּ עִקְצוּץ מוּזָר

אֶת הַשּׁוּרוֹת הָאֵלּוּ אֲנִי רוֹשֵׁם, מַבִּיט
עַל גְּדַת הַבּוּנְד וְשָׁם אִשָּׁה יָפָה
עִם תִּינוֹקָהּ בַּעֲגָלָה בַּדֶּרֶךְ לַתַּחְתִּית

אֲנִי יוֹרֵד בְּמַעֲלִית שְׁקוּפָה, עוֹמֵד וּמְחַכֶּה
מוֹנִית כְּחֻלָּה תִּקַּח אוֹתִי לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה
אַמְרִיא בְּלִי טִפָּה שֶׁל אוֹפְּיוּם, בְּלִי שֶׁאֶבְכֶּה.

.

אסטרטגיית יציאה

גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת
נִתְקָל בּוֹהֶה בּוֹעֵט בַּזֶּבֶל הַנִּזְרָק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

שֶׁל נַעַר בְּהַרְפַּתְקַת בְּתוּלִין, שְׁנִיּוֹת
לִפְנֵי שֶׁיִּזָּכֵר יִשְׁכַּח לִשְׁמֹר מֶרְחָק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת

בַּתּוֹדָעָה שֶׁל אָז שֶׁבֵּין הַזֶּהוּיוֹת
בְּנִסָּיוֹן לִמְחוֹת אֶת רֵיחַ הַזֵּעָה וְהָאָבָק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

בְּחַלְלֵי הַזִּכָּרוֹן שֶׁרַק רוֹצִים לִחְיוֹת
יוֹרִים בִּי אֶת הַכֹּל, הַכֹּל כָּךְ מְדֻיָּק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת

בְּלִי מַסֵּכָה, חָשׂוּף מוּל הָעֵינַיִם הַגְּלוּיוֹת
וְהָרַגְלַיִם שֶׁרוֹצוֹת אֶל מוּל הָרֹאשׁ שֶׁרַק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

שֶׁבֵּין הַנְּשִׁיפוֹת לַשְּׁאִיפוֹת הַדְּהוּיוֹת
כְּשֶׁאֲנִי מוֹרִיד כְּפָפוֹת וְכָךְ נִכְנָע נֶחְנָק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת.

 

ליאור מעין, יליד תל אביב, בעל תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מהטכניון ומ־INSEAD. עובד בניהול חברות טכנולוגיות. בוגר סדנת השירה הערבית־עברית של עמותת הליקון, תלמיד ומורה במתא"ן. זוכה פרס "שירת חייו" לזכרו של עופר לידר לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. שיריו התפרסמו בבמות שונות. ספרו הראשון, "הירוק הזה", ראה אור השנה בהוצאת אפיק.

.

.

רוני פינקרפלד

במשתה הגדול

הָיִינוּ שִׁכּוֹרִים
מִנְּעוּרִים וְרוּחַ סְגֻלִּית.
הַיָּד הַסְּגוּרָה
טִלְטְלָה אוֹתָנוּ כְּמוֹ קֻבִּיּוֹת מַזָּל
עַד שֶׁבִּתְנוּפָה נִפְתְּחוּ הָאֶצְבָּעוֹת
וְעָצַרְנוּ –
אַתָּה עַל שֵׁשׁ,
אֲנִי חָמֵשׁ.
הָיִינוּ הִזְדַּמְּנוּת לִזְכִיָּה
אוֹפְּצִיָּה לְדָאבֶּל
מַארְס כּוֹכָבִי

אֲבָל בְּדִיּוּק כְּשֶׁעָמְדוּ לְהַכְרִיז
נִמְזְגָה עוֹד כּוֹסִית
וְשׁוּב בָּאָה יָד
וְהֵטִילָה אוֹתָנוּ בִּפְרָאוּת
עִם שִׁנּוּי כִּוּוּנָהּ שֶׁל הָרוּחַ.

אַתָּה נָפַלְתָּ יָפֶה

אֲנִי הֻשְׁלַכְתִּי מִמְּרוֹמֵי הַמִּגְדָּל.
אִישׁ לֹא רָאָה אֶת זֶה בָּא.
אַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב
שֶׁהָיָה שָׁם חַלּוֹן
פָּתוּחַ.

.

שיר
לָצֵאת אֶל הַשָּׂדֶה, לִצְלֹל אֶל הַבְּאֵר,
לְהִתְמַלֵּא וְלַעֲלוֹת שׁוּב מִמָּקוֹם אַחֵר.
לְהִטָּבֵל, לְהִגָּאֵל, לִהְיוֹת כָּל מָה שֶׁפּוֹעֵל;
כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ הָרֹאשׁ הַחוֹשֵׁב, הַפֶּה הַמְּדַבֵּר,
הַנֶּפֶשׁ הַצּוֹלֶפֶת בְּרוּחָהּ לְלֹא הֶכֵּר. רַק לָשׁוּב לִשְׂפַת הַבְּאֵר
וּבִשְׂפָתָהּ לִשְׁתֹּק. לְהָטִיל הַדְּלִי אֶל הַבּוֹר הֶחָשׁוּךְ,
לְהַעֲלוֹתוֹ חֲזָרָה בִּדְמָמָה
וְשׁוּב –

תְּנוּ לִי לִהְיוֹת הַחֶבֶל, תְּנוּ לִי לִהְיוֹת
הַדְּלִי, הַיָּד הַמְּסוֹבֶבֶת, יָדִית הַבַּרְזֶל, לִהְיוֹת הַמַּיִם
הָעֲמֻקִּים וְאֵלֶּה הָרְדוּדִים הַנּוֹגְעִים בָּאֲוִיר וּבָאוֹר.
תְּנוּ לִי לִהְיוֹת הַדְּפָנוֹת הַמְּכֻסּוֹת טַחַב יְרַקְרַק, לִהְיוֹת הָאֶבֶן
הַנּוֹשֶׁמֶת אַלְפֵי שָׁנִים, מְקָרֶרֶת בִּנְשִׁימָתָהּ אֶת הַמַּיִם הָרַכִּים.
רַק לִשְׁמֹר עַל כָּל אֵלֶּה. לֹא לְחַבֵּל, לֹא לְסַכֵּל
לֹא לִגְרֹעַ מִיָּפְיָם. לֹא לְהִתְיָאֵשׁ אוֹ לִשְׁכֹּחַ, לֹא לִשְׁקֹעַ.
תָּמִיד לִשְׁאֹף אֶל פִּתְחוֹ שֶׁל הַדְּלִי. הִנֵּה הוּא
אוֹסֵף בִּתְנוּפָה צְלִילוּת שְׁחֹרָה
וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ מַעְלָה
אֶל פְּנֵי הָאוֹר.

.

רוני פינקרפלד, משוררת ועורכת, מנחה מפגשי כתיבה ועוסקת בליווי תהליכי יצירה אישיים, בין היתר בקרב אוכלוסיות מיוחדות. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים – הליקון, צריף ועוד – ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "את לא נולדת אשה" (מרום תרבות ישראלית, 2016, בעריכת ריקי כהן). 

.

.

נצר לאו

יפה הבהלה לפניה של תום

כְּשֶׁתֹּם תֵּלֵךְ לְבַקֵּר בַּעֲזָאזֵל, תֹּם תִּמְצָא
עֲצָמוֹת שֶׁל עֲגָלִים שֶׁנִּפְּצוּ כֹּהֲנִים מִתְּקוּפַת הַמִּשְׁנָה

תֹּם תִּכָּנֵס לִמְעָרָה חֲשׁוּכָה, שָׁם אִישׁ תָּלוּי עַל קוֹלָב יִבְכֶּה
אִישׁ רְעוּל פָּנִים יִתְנַדְנֵד בַּפִּנָּה וְיָטִיל אֶת עֵינָיו בְּתֹם
הָאֲנָשִׁים יָבוֹאוּ לִקְבֹּר אֶת תֹּם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁבַּבֶּטֶן
תֹּם תִּקָּבֵר וְתַחְבִּיא אֶת עֵינֶיהָ, בְּתִקְוָה לְהֵעָלֵם עַד תֹּם

תֹּם תִּנְשֹׁב מִשָּׁם אֶל אַנְשֵׁי הַבַּיִת
תַּבִּיט בָּהֶם מְשׂוֹחֲחִים וְשׁוֹתִים וּמֵתִים
אֲבָל תֹּם לֹא תִּהְיֶה. תֹּם רַק תַּבִּיט מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר
מִבַּעַד לְיָדַיִם פְּעוּרוֹת וְשֵׂעָר סוֹרֵר, תֹּם לֹא תִּבְכֶּה
לֹא נוֹתְרוּ לָהּ דְּמָעוֹת מֵאַחַר שֶׁסָּפַג הַחוֹל

תֹּם לֹא תִּישַׁן. רַק תִּשְׁכַּב בַּמִּטָּה, בּוֹהָה בַּתִּקְרָה בְּתֹם
אִישׁ עַל קוֹלָב יִשְׁאַל: מָה קָרָה לְתֹם?
אִישׁ רְעוּל פָּנִים יַעֲנֶה: יָפָה הַבֶּהָלָה לְפָנֶיהָ שֶׁל תֹּם

 

נצר לאו הוא משורר, מסאי ומדריך נוער. למד בבית הספר לאמנויות המילה של "מקום לשירה" וכתביו פורסמו בבמות שונות. השיר מתוך ספר ביכורים בכתובים.

.

.

ורד דור

חילוף חומרים

כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב
לֹא עָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ,
שֶׁקְּדִים־הַזַּעַם
לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.
(רחל בלובשטיין, "שי")

שִכחה

לְהִדָּחֵק בַּחֲשֵׁכָה אֶל תּוֹךְ גּוּפֵךְ, לְתוֹךְ
לָנוּעַ בְּלִי אֲוִיר, לְהִתְמַקֵּחַ:
הַמָּוֶת הַקָּטָן בִּמְקוֹם הַמָּוֶת הַגָּדוֹל,
הַמָּוֶת הַקָּטָן וְלֹא הַמָּוֶת הַגָּדוֹל.
גּוּפֵינוּ הַנָּעִים וְלֹא גּוּפוֹת, בְּלִי מְגוּפוֹת
הַבּוֹר שֶׁמִּתְמַלֵּא מחֻלְיָתֵנוּ עַד שְׂפָתוֹ מָלֵא בְּכַחַשׁ:
אַךְ לְשָׁעָה קַלָּה נִסְחַר בַּדָּם וּבַבָּשָׂר
וְנִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַזְּמַן וְלֹא נִכְלֶה,
רַק לְשָׁעָה קַלָּה נִסְכֹּר בְּדָם וּבְבָשָׂר וְנִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַזְּמַן וְלֹא נִכְלֶה.
גּוּפִי מָלֵא וְגַם גּוּפֵךְ מָלֵא בַּאֲפֵלָה זְמַנִּית בְּרוּכָה
כָּל עוֹד אֲנִי נִדְחֶקֶת אֶל בְּשָׁרָךְ בַּלַּיְלָה,
נִדְחֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה אֶל הַשִּׁכְחָה.

 

חילוף חומרים

הָיִיתִי אֲהוּבָתָהּ שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת.
בַּבֹּקֶר סֵרַקְתִּי אֶת שְׂעָרָהּ,
בַּלַּיְלָה קִוִּיתִי שֶׁלֹּא תִּשְׁלַח אֶת טְפָרֶיהָ אֶל בִּטְנִי.
קִוִּיתִי שֶׁתִּשְׁלַח.

כְּשֶׁעֵינָהּ הִגְבִּיהָה עַד לְמַעְלָה מֵרָאשִׁי
הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת כִּי דִּמִּיתִי שֶׁנָּחָה עָלַי
לִשְׁנִיָּה. עֵין הַמִּפְלֶצֶת, כְּחֻלָּהּ וַאֲפֹרָה
דִּלְּגָה מֵעָלַי כִּקְפִיץ. שִׁיַּפְתִּי אֶת טְפָרֶיהָ וְקָרָאתִי לְכָךְ אָהֲבָה.

לִמַּדְתִּי אֶת לְשׁוֹנִי לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָהּ.
בַּדִּיאָלֶקְט שֶׁל בֵּין רַגְלֶיהָ
הָיִיתִי דּוּ שְׂפָתִית, הָיִיתִי דּוּ חָיִית כְּסָלָמַנְדְּרָה.
עוֹרִי הָיָה צָהֹב וְלַח, פָּנַי שְׁחֹרוֹת כִּפְנֵי טְרִיטוֹן. קוֹלִי נִשְׁכַּח.

מַשֶּׁהוּ נִתֵּן וּמַשֶּׁהוּ נִלְקָח, אֲבָל מִחוּץ לַמִּשְׁוָאָה
דָּגְרָה מִפְלֶצֶת עַל בֵּיצִים דְּבִיקוֹת בְּתוֹךְ גּוּפִי.

 

על נהרות (כותרת זמנית)

בַּדֶּלְתָּא הַשּׁוֹמֶמֶת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ נִצְמָד אֶל הַבָּשָׂר.
מִכָּל מַה שֶׁנִּתְעַב כִּיַּרְתִּי אֶת פָּנַיִךְ
וְשׁוּב אַדְווֹת קַלּוֹת נִקּוּ אוֹתָן.

עֵינַיִךְ נִפְקָחוֹת אֵלַי בְּלֵב בִּצַּת הָעֶצֶב,
עַל שְׂפַת הַשִּׁכְחָה בּוֹרְקוֹת כְּאִזְמַרְגָּד,
רִמַּת הָאֹשֶׁר מְכַרְסֶמֶת גֶּלֶד
וַעֲלוּקוֹת יָפְיֵךְ צוֹבְטוֹת אֶת הַבָּשָׂר.

קוֹלֵךְ יוֹצֵא אֵלַי מִתּוֹךְ רָקָב וְרֶפֶשׁ,
נִשָּׂא בִּנְחִילִים בָּרוּחַ הָרָעָב.
אֶת בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ מָרַחְתִּי עַל פָּנַיִךְ,
שׁוּב אַדְווֹת קַלּוֹת נִקּוּ אוֹתָן.

בַּדֶּלְתָּא הַשּׁוֹמֶמֶת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ, בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה
נֶאֱסָפִים כָּל טַפִּילֵי הָעֹנֶג.
יָפְיֵךְ קוֹרֵא אֵלַי מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

 

ורד דור היא מורה לספרות, תושבת רמת גן. פרסמה בעבר משיריה בכתבי העת מטעם וכתובת.

 

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שגיא אלנקוה, הגר יושע, ציפי גוריון ואיתי עקירב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | עמק העיניים העצומות

שיר מאת נינה קוסמן, בתרגום גילי חיימוביץ'

נועה תבורי, Still Alive, צילום סטילס מתוך פרפורמנס, 2018 (צילןם: Nuno Martins)

.

נינה קוסמן

מאנגלית: גילי חיימוביץ'

.

עמק העיניים העצומות

1.
כָּאן, בֶּעָשׂוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּילֶנְיוּם הַשְּׁלִישִׁי
אֲנִי,
נוֹלֶדֶת שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים מֵעֵץ הַבָּשָׂר,
בַּשְּׁלִישִׁית נוֹפֶלֶת מֵעֲנָפָיו הָעֵירֻמִּים,
תְּלוּלִית הַמַּיִם שְׁקַפְקַפָּה
אֲדֻמָּה מִיַּמָּהּ שֶׁל אִמָּא,
הֲבָרוֹת שְׁמִי מְמַהֲרוֹת לְהַצִּיל
אֶת שְׂפָתֶיךָ
אֲוִיר
עוֹמֵד
שְׂפָתֶיךָ מְנַסּוֹת לַהֲגוֹת אֶת שְׁמִי –
"הַמֵּלִין עַל הָרוּחַ מֵעַל תְּלוּלִית
עֲצָמוֹת" –
בַּחַיִּים הָאֵלּוּ יִהְיֶה זֶה שְׁמִי:
"הַשָּׁמַיִם הַנֶּחְפָּזִים לִפְגֹּשׁ בַּמַּיִם".

.

2.
מַיִם מְאֻבָּנִים
שֶׁהָרוּחַ מִלְּאָה צֶבַע
מְפֻסָּלִים בָּאוֹר הַנּוֹפֵל מֵעַפְעַפֶּיךָ:
רֶגַע אֶחָד הוּא עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בִּשְׁתִיקָתוֹ שֶׁל מִי שֶׁאַךְ נוֹלָד.
קַח קַנְקַן עַכְשָׁו
וּשְׁפֹךְ מִמֶּנּוּ הִדְהוּדִים רָפִים, פְּרֹשׂ
שָׁוֶה בְּשָׁוֶה עַל הָאֲדָמָה,
אֶל תּוֹךְ הָעַקְרָב וּמַזְּלוֹתָיו, הַטִּירוֹת,
עַל הָאֲבָנִים הַשְּׁקוּפוֹת
וְעַל הָאֵשׁ חַסְרַת הַתְּנוּעָה שֶׁבַּדֶּלֶת.

.

3.
אֲנִי טוֹבֶלֶת אֶת עַצְמוֹת לְחָיַי
בַּחֹמֶר הָעִוֵּר,
בְּתוֹךְ הַמַּיִם הַקְּרִירִים שֶׁל הַכֵּן הָאִמָּהִי
אֲנִי, נְהַר גּוּפְךָ,
אֲנִי, חַבְלוֹ הַמָּתוּחַ שֶׁל הַפַּחַד שֶׁעָלָיו צוֹעֵד גּוּפְךָ,
שָׁבָה אֵלֶיךָ מִדֵּי לַיְלָה, חַסְרַת תְּנוּעָה,
יוֹם וְלַיְלָה
אֲנִי קוֹבֶרֶת אֶת שְׁתֵּי יָדַי בִּבְדִידוּתְךָ:
הֵדִים
עוֹנִים לִי בְּעֵמֶק הָעֵינַיִם הָעֲצוּמוֹת שֶׁלְּךָ.

.

4.
מֶלַח הָאָרֶץ בְּזֶרַע חַמָּנִיָּה,
מֶלַח מֻנָּח עַל עָלָיו שֶׁל עֵץ הַהֶרֶס,
מֶלַח פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר
כְּמוֹ פֶּרַח,
שָׁקוּף,
מָבוֹךְ שֶׁאֲנִי חַיֶּבֶת לַחְצוֹת
כְּדֵי לַעֲצֹם אֶת עַפְעַפַּי בְּאֶצְבְּעוֹת הַשֵּׁנָה שֶׁלְּךָ
לִפְקֹחַ אֶת שֶׁלְּךָ בְּאֶצְבְּעוֹת הַחֵמָר וְהַמַּיִם שֶׁלִּי.

.

5.
בֶּעָשׂוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּילֶנְיוּם הַשְּׁלִישִׁי,
אֲנִי,
הֲזָיַת הַלֶּהָבָה עַל פָּנָיו שֶׁל יֶלֶד,
מְגוֹנֶנֶת חֲלוֹמוֹתָיו הָאַוְרִירִיִּים,
כָּל נְשִׁימוֹתָיו הוֹפְכוֹת עַכְשָׁו לְאַחַת,
כָּל מִלּוֹתָיו לְמִשְׁפָּט שֶׁאֵין לוֹ סוֹף,
אֲנִי בּוֹצַעַת מֵעַצְמִי לִירֵחִים מַקְבִּילִים,
אֲנִי בּוֹצַעַת מֵעַצְמִי אֶל תּוֹךְ קְעָרָה שֶׁל דָּם –
אַתָּה תִּרְאֶה שֶׁאֲנִי הַמֶּלַח שֶׁל גּוּפְךָ
אַתָּה תִּשְׁמַע אוֹתִי חוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלְּךָ…
כְּשֶׁאֲנִי מַצִּיעָה לְךָ אֶחָד מִפָּנָיו שֶׁל הַיָּרֵחַ אַתָּה יוֹדֵעַ:
פָּנַי הֵם הַפָּנִים שֶׁהָלְאָה נֶאֶכְלוּ
עַל יְדֵי שָׁנִים שֶׁל חֹלִי וְרָעָב,
פְּנֵי יֶלֶד שֶׁמֵּת
לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה.

 

.

נינה קוסמן, ילידת מוסקבה, היא משוררת, סופרת ומתרגמת באנגלית ורוסית, אמנית חזותית ומחזאית. פרסמה כמה ספרי שירה ופרוזה, שני ספרי תרגום לאנגלית של המשוררת מרינה צבטייבה ואנתולוגיה בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. זכתה בכמה פרסים ומלגות, ובהם פרס אונסק"ו/פאן לקובץ סיפוריה הקצרים. מתגוררת בניו יורק. זהו פרסום ראשון של תרגום מיצירתה בעברית. 

.

גילי חיימוביץ' היא משוררת ומתרגמת, מנחת כתיבה ועורכת. פרסמה ספרי שירה בעברית, באנגלית ובשפות נוספות. זוכת פרס המשוררת הזרה הטובה ביותר בתחרות "אוסי די ספיה" (איטליה, 2019), מענק אמנית מצטיינת של משרד התרבות והקליטה (2015) ועוד. מספריה האחרונים: "אורות נחיתה" (עיתון 77, 2017), (Promised Lands (Finishing Line, 2020, ותרגום הספר "הקו הופך לצל" של המשורר האסטוני מטורה (עיתון 77, 2018).

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מאמר מאת איימי הנגרפורד, בתרגום שי פורסטנברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן