.
קטע מתוך "הטוב מכל העולמות" / אופיר עוז
.
וככה אני מוצא את עצמי דוחף את הראש לתוך ארון הבגדים, מפשפש במצעים, מתפלל למצוא סדין לא מאוד ישן ולא מאוד מסריח, כי לא נעים. הבחורה הזאת, חברה של מירי, צריכה לישון עליו. בעצם, אני צריך לישון על הספה ולתת לה את המיטה, ככה מתנהגים גברים נורמליים, אז לא משנה אילו מצעים אבחר. זה מקל עלי את המשימה כי אף אחת מהאופציות לא מעודדת. אני שולף סדין סביר עם ריח של ארון לא מאוורר מספיק, מותח אותו על הספה, תוחב את הקצוות שלו מאחורי כריות הישיבה, מסתובב בחזרה לארון, מוציא שמיכה קלה ופורש אותה יפה כדי שתסתיר כמה שיותר מהסדין הישן.
זהו, סיימתי. אני מסתכל על היצירה המרושלת שלי. החברה של מירי – תמר קוראים לה – חוזרת מהשירותים, נעצרת באמצע החדר, מסתכלת עלי, מחייכת.
"מה?" אני שואל.
"למה הצעת את הספה?"
"כדי שיהיה לי איפה לישון."
"אתה מתכוון לישון על הספה ולתת לי את כל המיטה?"
"אה… כן."
"נורא מתוק מצדך…" היא מתיישבת בטבעיות על המיטה שלי, מכופפת ברך אחת, חולצת סנדל. העור השזוף הזה בשוקיים, איך הוא יכול להיות כל כך מושלם? "אבל נראה לי שהמיטה מספיק גדולה בשביל שנינו. אני מבטיחה לא לנחור הלילה."
אני מנתח במהירות את התשובה שלה. לפי תוכן הדברים היא לא רוצה סקס. מצד שני, אולי זו השיטה שלה לגרור אותי למאורה. הלוואי שהייתי יכול פשוט להגיד לה: סליחה, תמר, את נורא חמודה וזה, אבל אני לא מעוניין, בסדר? לא בסקס, וחלילה לא בזוגיות. זה לא קשור אלייך, זה גם לא קשור לשיקוץ, ובטח לא לתרזה כמו שכולם חושבים. למה זה כן קשור? אין לי מושג, טובי הפסיכולוגים עובדים שנים על המקרה שלי וגם הם מיואשים. אבל אם תדחפי אותם לחדר אחד ותנעלי את הדלת, תוך חמש דקות הם יצאו משם עם חוות דעת מוסכמת: טמטום, כנראה.
היא מכופפת ברך שנייה, חולצת סנדל שני, כאילו היא בבית. זה בסדר, ברור, אני הזמנתי אותה להרגיש כמו בבית, ובכל זאת זה נשגב מבינתי – הקלות הזאת. אצל ניב, גם אחרי עשר שנים, אני לא מרגיש בנוח כמו שהיא מרגישה בחדר שלי אחרי חצי דקה.
אני מסיט בכוח את מבטי מכפות רגליה – קימור רפוי, נונשלנטי, אצבעות קטנות, שזופות, פרופורציונליות – אסור שהרפרוף החטוף, המקרי, יהפוך לפזילה נכלולית. בין רפרוף לפזילה הגבול דק מאוד, והכרעת הדין נופלת בחדרי לבה, בדלתות סגורות, ובלי שום כתב הגנה.
"בסדר," אני פולט את התשובה האפשרית היחידה.
היא מחייכת. מה את מחייכת?
**
כשחזרתי מניב כבר היה אחרי חצות. כמה חברים היו אצל מירי. הדלת שלה היתה פתוחה ומתוכה נשבה מוזיקה והמולת דיבור שהעידה שהמסיבה בעיצומה. חשבתי שזה לא ייראה טוב אם אחמוק במסדרון לחדר בתקווה שלא יראו אותי, כי בטח יראו. מוטב שאכנס, אגיד שלום יפה ואתחפף מיד. מובן שלא זה מה שקרה. עוד הייתי די מסטול מהחומר החזק של ניב ויכולת ההתנגדות שלי היתה רצוצה לחלוטין. אמרתי שלום לכולם, אחד-אחד. פרצוף, ועוד פרצוף, ועוד פרצוף. מישהו הגיש לי בירה ולקחתי. ניסיתי לשדר סימנים מנומסים של: יאללה, תיהנו, ביי, אבל מירי אמרה לי "חכה רגע." חיכיתי רגע. היא קראה לתמר. תמר הגיעה. מירי אחזה בידה כמו שושבינה והכירה בינינו. זו היתה היכרות מהסוג הדוחף, משהו בסגנון: היי! שניכם בני עשרים וחמש. אתה פנוי, היא פנויה. מזל טוב!
לא באמת היתה לי ברירה. הושטתי את היד.
"אריק," אמרתי.
"תמר."
מירי חזרה לשבת על הספה והתרפקה על זרועו של החבר שלה, מסובבת מהאלכוהול ומדושנת עונג כמו קופידון שחטף את פסיכה ועכשיו יורה חצים לכל עבר בשיטת מצליח.
דיברנו קצת, תמר ואני, סמול טוק דלוח של ילדים בכיתה ו'. עם השתיקה הראשונה היא הביטה בשעון.
"שיט, אני לא מאמינה."
"מה?"
"פספסתי את האוטובוס האחרון! הוא יוצא בעוד שבע דקות מתחנה מרכזית. איך אני אגיע הביתה?"
"איפה את גרה?" חשש התגנב לקולי.
"בחיפה."
מה חיפה?
"תישני פה," אמרה מירי, "מה הבעיה?"
"איפה?" היא שואלת.
ובאמת איפה? הדירה שלנו קטנטונת: מבואה, מטבח, מסדרון, שירותים, שני חדרים, סלון אין. כלומר ב"פה" הכוונה היא אצל מירי או אצלי, ומירי לא באה בחשבון, אצבעותיה תפוסות חזק בין אצבעותיו של החבר שלה. היא לא מתכוונת לשחרר.
רגע אחד עובר ואני מבין שכולם מחכים למוצא פי, ממתינים בסבלנות שאצא כבר מהאוטיזם החברתי שלי ואשלוף את הג'נטלמן.
"אין בעיה, תישני אצלי."
**
אני נוחת על כיסא המחשב, כובש לעצמי את אזור הנוחות, מתכנן את המהלך הבא. אני חייב לשלם בכמה מילות נימוסין לפני שאנחנו הולכים לישון, לא? איך זה עובד?
תמר קמה מהמיטה, תופסת את כיסא העץ ומתיישבת לידי, לא קרוב מדי ולא מאוד רחוק. אני מניע קלות את כיסא המחשב, ממש כמה סנטימטרים, כדי לרמוז לה, לרמוז הכי בעדינות, שרק לא תיעלב. לא חולפת שנייה והיא מקרבת את שלה, כמעט נוגעת בי.
מה הקטע שלה? היא באמת לא מבינה את הרמז? היא לא רואה שאני לא מעוניין? בעצם, למה שתראה? אני הגבר, אני חייב לרצות סקס, להיות בכוננות עשרים-וארבע-שבע, לישון עם מדים, עם נעליים, עם הנשק צמוד לגוף, וכשנשמעת האזעקה – לא משנה אם אני גמור מעייפות, אם בדיוק חזרתי מתרגיל והמחסנית קצרה בתחמושת – לתפעל את האירוע, לבצע את הפקודות: קום! עמוד דום! שים קסדה! רוץ! הסתער! חתור למגע!
עכבּוֹרֶג מציל אותי. הוא מדדה באמצע החדר באיטיות, ממש לפנינו. שחקן ראשי שחוצה בטבעיות את הבמה, מרוכז בדמות שלו, מנותק מהקהל שצופה בו. הפרווה שלו לבנה וסמיכה, הראש מוטה קדימה והגוף השמנמן מיטלטל אחריו ימינה ושמאלה, כמו מתאבק סומו מיניאטורי, מובס, שגורר את עצמו החוצה מהזירה.
אלוהים, תגיד לי שהיא אחת מאלה שמפחדות מעכברים, שמעדיפות לישון ברחוב ולא לחלוק איתם חדר.
אבל היא סקרנית, העיניים שלה בורקות.
"מי זה?"
"זה עכבורג."
היא מוקסמת, מבטה עוקב אחר פסיעותיו ההולכות ונבלעות בעצלתיים בתוך הכלוב.
"הוא חיית המחמד שלך?" מבטה מציץ אלי.
"כן, לקחתי אותו מהאוניברסיטה. המחקר שלו נגמר ולא רציתי שיהרגו אותו."
"ומה יש לו בראש?"
"זה בורג…"
מצוין, בסוף מה שיציל אותי זה הבורג של עכבורג. היא בטח אחת מאלה שמתעבות ניסויים בבעלי חיים, ולא תהיה מוכנה לחלוק את יצועה עם מדען סדיסט. היא תתהפך עלי ברגע, תטיח בי את האיך-אני-יכול-להיות-שותף וכל זה, ולא תהיה מוכנה לשמוע שום הסבר; ככה לא תהיה לי הזדמנות לספר לה את האמת. היא תיקח את עצמה ותלך.
"בנית את כל הדבר הזה בעצמך?" היא נדהמת, קמה ומתיישבת על צדה מול הכלוב, רגליה מקופלות לצד ימין, זרועה השמאלית תומכת ברצפה. אני מניח את מבטי על הפיתול הגמיש של גבה ומותניה שמסתיים בישבן הקטן. היא רוכנת אל הכלוב ובוחנת את גלגל הריצה, את המגלשה שהרכבתי משני מקלות קטנים וניילון מתוח, ועוקבת אחר עכבורג שמטפס לפנטהאוז שלו, נעלם מאחורי הבד הכהה. אחרי שנייה הוא דורך על הכפתור והווילון נפתח. פניו הקטנות נגלות מבעד לחלון, ותמר מתפקעת מצחוק.
אוי ואבוי.
"אבל למה אתה לא מביא לו חֲברה?" היא מסובבת אלי את המבט, ושערה החום, החלק, מיטלטל על לחייה. "הוא צריך עכברה לשחק איתה, בטח משעמם לו כאן לבד."
"לא חשבתי על זה," אני מודה.
היא קמה וחוזרת להתיישב קרוב אלי, מביטה בי בעיניים צוחקות.
"אולי כשתביא לו עכברה גם אתה תמצא בת זוג."
שיט, מה מירי סיפרה לה עלי?
"למה את מתכוונת?"
"אתה יודע, נו, לקטע הזה שלך עם נשים."
מה, כולם בעולם הזה יודעים? רק אני האידיוט שחושב שיש לו חיים פרטיים?
"שמאז תִירזה אתה מתנזר מנשים."
"תֵרֵזָה," אני מתקן. "מאיפה שמעת עליה?"
"אתה בטח לא זוכר אותי, הייתי פעם בהקרנה של סרט בבית של חבר שלך – משהו על פטריות באמסטרדם."
"מתפטרים – הסרט של שחר וניב."
"כן. אני בקושי זוכרת אותו, רק שצחקתי מלא. ישבנו על כריות ומזרנים מקיר לקיר, ממש עד המסך, וכשהסרט נגמר, שחר נידב אותך לספר לכולם איך הפכת להיות א-מיני."
"להפך," אני מזדרז לתקן, "אני מאוד מיני, רק…"
העיניים שלה, עיניים חומות, רציניות, מרוכזות בתשובה המתפתלת שלי.
"אה…"
היא באמת יפה. למה מירי לא מצאה לי מכוערת?
"מודע להשלכות."
"על איזה השלכות אתה מדבר? פרידה קשה? אהבה נכזבת? מה אתה חושב, שאתה האדם היחיד בעולם שנדפק ממערכת יחסים? אז היתה לך אהבה שבה אתה רצית יותר והיא פחות… ביג דיל. זה לא העניין, זה משהו עמוק יותר. רק אתה יכול להגיע אל השורש של זה, וכשתגיע לשם תדע גם איך לעקור אותו, ויש לי הרגשה שאז גם תפגוש את הבחורה הנכונה."
"אבל כבר הגעתי אל השורש, כבר עקרתי אותו, זה בדיוק העניין," אני מרגיש צורך דוחק להבהיר את הנקודה, מיישיר אליה מבט, אבל העיניים היפות שלה מפילות עלי אימה ומחזירות את מבטי למקומו הטבעי. "כל יום אני פוגש בחורות מתאימות, כולן מדהימות, כולן חמודות, אני יכול בקלות להתאהב בכולן. אבל לא משנה כמה סיפורים נספר לעצמנו, כל אהבה מתיישנת, כל אהבה מתעייפת, כל אהבה נרקבת – אחרי חודש, אחרי שנה או אחרי עשר שנים ושלושה ילדים. מי רוצה לחיות עם אהבה רקובה? בדיוק בגלל זה זוגות לא מפסיקים להתגרש. כל ההתאהבויות דומות זו לזו, אבל כל פרידה מכוערת בדרך שלה."
היא קמה. אני מסתכל עליה עושה את הצעד הזה ומתיישבת עלי, ממש מתיישבת עלי.
מה את עושה?
היא מניחה את זרועה סביב כתפי, כאילו כדי לייצב את עצמה.
"אתה סגור על זה שכל ההתאהבויות דומות זו לזו?"
החום עולה, האדרנלין רץ בוורידים. אני לא יודע מה לומר אבל חייב להגיד משהו, משהו שנון, מתוחכם אבל נונשלנטי, משהו שיהמם אותה. אני מחפש את המשהו הזה וכלום לא עולה לי לראש. היא מסתכלת עלי, מחכה לתשובה. קדימה, אין זמן. אם אני לא עונה לה עכשיו אני יוצא אידיוט.
"אה… לא."
יופי אריק.
אופיר עוז, הטוב מכל העולמות, אפיק, 2020.
.
.
» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מתוך "בקיצור" מאת קים מונזו, בתרגומו של איתי רון
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
