.

ליאור מעין

תחת השפעה

אַחַר מוֹתִי וַדַּאי אֵרֵד אַט אַט לָאֲדָמָה
פִּסַּת גּוּפִי אָז תִּתְפָּרֵק לְדֶשֶׁן
וְחֹטֶר בַּמְבּוּק רַךְ יִצְמַח מִלְּשַׁד
עַצְמוֹתַי יָחוּשׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה אַחַר זְמַן מָה

לַחֲלוּפִין, אֶהְיֶה אָבָק בְּכַד וַאֲפֻזַּר
עַל שְׂפַת נָהָר אוֹ בֵּין כָּרֵי דֶּשֶׁא
כַּלְבַּת רְחוֹב שְׁמוּטָה אָז תִּתְעַטֵּשׁ
כְּשֶׁתָּחוּשׁ בִּקְצֵה אַפָּהּ עִקְצוּץ מוּזָר

אֶת הַשּׁוּרוֹת הָאֵלּוּ אֲנִי רוֹשֵׁם, מַבִּיט
עַל גְּדַת הַבּוּנְד וְשָׁם אִשָּׁה יָפָה
עִם תִּינוֹקָהּ בַּעֲגָלָה בַּדֶּרֶךְ לַתַּחְתִּית

אֲנִי יוֹרֵד בְּמַעֲלִית שְׁקוּפָה, עוֹמֵד וּמְחַכֶּה
מוֹנִית כְּחֻלָּה תִּקַּח אוֹתִי לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה
אַמְרִיא בְּלִי טִפָּה שֶׁל אוֹפְּיוּם, בְּלִי שֶׁאֶבְכֶּה.

.

אסטרטגיית יציאה

גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת
נִתְקָל בּוֹהֶה בּוֹעֵט בַּזֶּבֶל הַנִּזְרָק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

שֶׁל נַעַר בְּהַרְפַּתְקַת בְּתוּלִין, שְׁנִיּוֹת
לִפְנֵי שֶׁיִּזָּכֵר יִשְׁכַּח לִשְׁמֹר מֶרְחָק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת

בַּתּוֹדָעָה שֶׁל אָז שֶׁבֵּין הַזֶּהוּיוֹת
בְּנִסָּיוֹן לִמְחוֹת אֶת רֵיחַ הַזֵּעָה וְהָאָבָק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

בְּחַלְלֵי הַזִּכָּרוֹן שֶׁרַק רוֹצִים לִחְיוֹת
יוֹרִים בִּי אֶת הַכֹּל, הַכֹּל כָּךְ מְדֻיָּק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת

בְּלִי מַסֵּכָה, חָשׂוּף מוּל הָעֵינַיִם הַגְּלוּיוֹת
וְהָרַגְלַיִם שֶׁרוֹצוֹת אֶל מוּל הָרֹאשׁ שֶׁרַק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

שֶׁבֵּין הַנְּשִׁיפוֹת לַשְּׁאִיפוֹת הַדְּהוּיוֹת
כְּשֶׁאֲנִי מוֹרִיד כְּפָפוֹת וְכָךְ נִכְנָע נֶחְנָק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת.

 

ליאור מעין, יליד תל אביב, בעל תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מהטכניון ומ־INSEAD. עובד בניהול חברות טכנולוגיות. בוגר סדנת השירה הערבית־עברית של עמותת הליקון, תלמיד ומורה במתא"ן. זוכה פרס "שירת חייו" לזכרו של עופר לידר לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. שיריו התפרסמו בבמות שונות. ספרו הראשון, "הירוק הזה", ראה אור השנה בהוצאת אפיק.

.

.

רוני פינקרפלד

במשתה הגדול

הָיִינוּ שִׁכּוֹרִים
מִנְּעוּרִים וְרוּחַ סְגֻלִּית.
הַיָּד הַסְּגוּרָה
טִלְטְלָה אוֹתָנוּ כְּמוֹ קֻבִּיּוֹת מַזָּל
עַד שֶׁבִּתְנוּפָה נִפְתְּחוּ הָאֶצְבָּעוֹת
וְעָצַרְנוּ –
אַתָּה עַל שֵׁשׁ,
אֲנִי חָמֵשׁ.
הָיִינוּ הִזְדַּמְּנוּת לִזְכִיָּה
אוֹפְּצִיָּה לְדָאבֶּל
מַארְס כּוֹכָבִי

אֲבָל בְּדִיּוּק כְּשֶׁעָמְדוּ לְהַכְרִיז
נִמְזְגָה עוֹד כּוֹסִית
וְשׁוּב בָּאָה יָד
וְהֵטִילָה אוֹתָנוּ בִּפְרָאוּת
עִם שִׁנּוּי כִּוּוּנָהּ שֶׁל הָרוּחַ.

אַתָּה נָפַלְתָּ יָפֶה

אֲנִי הֻשְׁלַכְתִּי מִמְּרוֹמֵי הַמִּגְדָּל.
אִישׁ לֹא רָאָה אֶת זֶה בָּא.
אַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב
שֶׁהָיָה שָׁם חַלּוֹן
פָּתוּחַ.

.

שיר
לָצֵאת אֶל הַשָּׂדֶה, לִצְלֹל אֶל הַבְּאֵר,
לְהִתְמַלֵּא וְלַעֲלוֹת שׁוּב מִמָּקוֹם אַחֵר.
לְהִטָּבֵל, לְהִגָּאֵל, לִהְיוֹת כָּל מָה שֶׁפּוֹעֵל;
כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ הָרֹאשׁ הַחוֹשֵׁב, הַפֶּה הַמְּדַבֵּר,
הַנֶּפֶשׁ הַצּוֹלֶפֶת בְּרוּחָהּ לְלֹא הֶכֵּר. רַק לָשׁוּב לִשְׂפַת הַבְּאֵר
וּבִשְׂפָתָהּ לִשְׁתֹּק. לְהָטִיל הַדְּלִי אֶל הַבּוֹר הֶחָשׁוּךְ,
לְהַעֲלוֹתוֹ חֲזָרָה בִּדְמָמָה
וְשׁוּב –

תְּנוּ לִי לִהְיוֹת הַחֶבֶל, תְּנוּ לִי לִהְיוֹת
הַדְּלִי, הַיָּד הַמְּסוֹבֶבֶת, יָדִית הַבַּרְזֶל, לִהְיוֹת הַמַּיִם
הָעֲמֻקִּים וְאֵלֶּה הָרְדוּדִים הַנּוֹגְעִים בָּאֲוִיר וּבָאוֹר.
תְּנוּ לִי לִהְיוֹת הַדְּפָנוֹת הַמְּכֻסּוֹת טַחַב יְרַקְרַק, לִהְיוֹת הָאֶבֶן
הַנּוֹשֶׁמֶת אַלְפֵי שָׁנִים, מְקָרֶרֶת בִּנְשִׁימָתָהּ אֶת הַמַּיִם הָרַכִּים.
רַק לִשְׁמֹר עַל כָּל אֵלֶּה. לֹא לְחַבֵּל, לֹא לְסַכֵּל
לֹא לִגְרֹעַ מִיָּפְיָם. לֹא לְהִתְיָאֵשׁ אוֹ לִשְׁכֹּחַ, לֹא לִשְׁקֹעַ.
תָּמִיד לִשְׁאֹף אֶל פִּתְחוֹ שֶׁל הַדְּלִי. הִנֵּה הוּא
אוֹסֵף בִּתְנוּפָה צְלִילוּת שְׁחֹרָה
וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ מַעְלָה
אֶל פְּנֵי הָאוֹר.

.

רוני פינקרפלד, משוררת ועורכת, מנחה מפגשי כתיבה ועוסקת בליווי תהליכי יצירה אישיים, בין היתר בקרב אוכלוסיות מיוחדות. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים – הליקון, צריף ועוד – ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "את לא נולדת אשה" (מרום תרבות ישראלית, 2016, בעריכת ריקי כהן). 

.

.

נצר לאו

יפה הבהלה לפניה של תום

כְּשֶׁתֹּם תֵּלֵךְ לְבַקֵּר בַּעֲזָאזֵל, תֹּם תִּמְצָא
עֲצָמוֹת שֶׁל עֲגָלִים שֶׁנִּפְּצוּ כֹּהֲנִים מִתְּקוּפַת הַמִּשְׁנָה

תֹּם תִּכָּנֵס לִמְעָרָה חֲשׁוּכָה, שָׁם אִישׁ תָּלוּי עַל קוֹלָב יִבְכֶּה
אִישׁ רְעוּל פָּנִים יִתְנַדְנֵד בַּפִּנָּה וְיָטִיל אֶת עֵינָיו בְּתֹם
הָאֲנָשִׁים יָבוֹאוּ לִקְבֹּר אֶת תֹּם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁבַּבֶּטֶן
תֹּם תִּקָּבֵר וְתַחְבִּיא אֶת עֵינֶיהָ, בְּתִקְוָה לְהֵעָלֵם עַד תֹּם

תֹּם תִּנְשֹׁב מִשָּׁם אֶל אַנְשֵׁי הַבַּיִת
תַּבִּיט בָּהֶם מְשׂוֹחֲחִים וְשׁוֹתִים וּמֵתִים
אֲבָל תֹּם לֹא תִּהְיֶה. תֹּם רַק תַּבִּיט מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר
מִבַּעַד לְיָדַיִם פְּעוּרוֹת וְשֵׂעָר סוֹרֵר, תֹּם לֹא תִּבְכֶּה
לֹא נוֹתְרוּ לָהּ דְּמָעוֹת מֵאַחַר שֶׁסָּפַג הַחוֹל

תֹּם לֹא תִּישַׁן. רַק תִּשְׁכַּב בַּמִּטָּה, בּוֹהָה בַּתִּקְרָה בְּתֹם
אִישׁ עַל קוֹלָב יִשְׁאַל: מָה קָרָה לְתֹם?
אִישׁ רְעוּל פָּנִים יַעֲנֶה: יָפָה הַבֶּהָלָה לְפָנֶיהָ שֶׁל תֹּם

 

נצר לאו הוא משורר, מסאי ומדריך נוער. למד בבית הספר לאמנויות המילה של "מקום לשירה" וכתביו פורסמו בבמות שונות. השיר מתוך ספר ביכורים בכתובים.

.

.

ורד דור

חילוף חומרים

כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב
לֹא עָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ,
שֶׁקְּדִים־הַזַּעַם
לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.

(רחל בלובשטיין, "שי")

שִכחה

לְהִדָּחֵק בַּחֲשֵׁכָה אֶל תּוֹךְ גּוּפֵךְ, לְתוֹךְ
לָנוּעַ בְּלִי אֲוִיר, לְהִתְמַקֵּחַ:
הַמָּוֶת הַקָּטָן בִּמְקוֹם הַמָּוֶת הַגָּדוֹל,
הַמָּוֶת הַקָּטָן וְלֹא הַמָּוֶת הַגָּדוֹל.
גּוּפֵינוּ הַנָּעִים וְלֹא גּוּפוֹת, בְּלִי מְגוּפוֹת
הַבּוֹר שֶׁמִּתְמַלֵּא מחֻלְיָתֵנוּ עַד שְׂפָתוֹ מָלֵא בְּכַחַשׁ:
אַךְ לְשָׁעָה קַלָּה נִסְחַר בַּדָּם וּבַבָּשָׂר
וְנִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַזְּמַן וְלֹא נִכְלֶה,
רַק לְשָׁעָה קַלָּה נִסְכֹּר בְּדָם וּבְבָשָׂר וְנִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַזְּמַן וְלֹא נִכְלֶה.
גּוּפִי מָלֵא וְגַם גּוּפֵךְ מָלֵא בַּאֲפֵלָה זְמַנִּית בְּרוּכָה
כָּל עוֹד אֲנִי נִדְחֶקֶת אֶל בְּשָׁרָךְ בַּלַּיְלָה,
נִדְחֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה אֶל הַשִּׁכְחָה.

 

חילוף חומרים

הָיִיתִי אֲהוּבָתָהּ שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת.
בַּבֹּקֶר סֵרַקְתִּי אֶת שְׂעָרָהּ,
בַּלַּיְלָה קִוִּיתִי שֶׁלֹּא תִּשְׁלַח אֶת טְפָרֶיהָ אֶל בִּטְנִי.
קִוִּיתִי שֶׁתִּשְׁלַח.

כְּשֶׁעֵינָהּ הִגְבִּיהָה עַד לְמַעְלָה מֵרָאשִׁי
הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת כִּי דִּמִּיתִי שֶׁנָּחָה עָלַי
לִשְׁנִיָּה. עֵין הַמִּפְלֶצֶת, כְּחֻלָּהּ וַאֲפֹרָה
דִּלְּגָה מֵעָלַי כִּקְפִיץ. שִׁיַּפְתִּי אֶת טְפָרֶיהָ וְקָרָאתִי לְכָךְ אָהֲבָה.

לִמַּדְתִּי אֶת לְשׁוֹנִי לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָהּ.
בַּדִּיאָלֶקְט שֶׁל בֵּין רַגְלֶיהָ
הָיִיתִי דּוּ שְׂפָתִית, הָיִיתִי דּוּ חָיִית כְּסָלָמַנְדְּרָה.
עוֹרִי הָיָה צָהֹב וְלַח, פָּנַי שְׁחֹרוֹת כִּפְנֵי טְרִיטוֹן. קוֹלִי נִשְׁכַּח.

מַשֶּׁהוּ נִתֵּן וּמַשֶּׁהוּ נִלְקָח, אֲבָל מִחוּץ לַמִּשְׁוָאָה
דָּגְרָה מִפְלֶצֶת עַל בֵּיצִים דְּבִיקוֹת בְּתוֹךְ גּוּפִי.

 

על נהרות (כותרת זמנית)

בַּדֶּלְתָּא הַשּׁוֹמֶמֶת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ נִצְמָד אֶל הַבָּשָׂר.
מִכָּל מַה שֶׁנִּתְעַב כִּיַּרְתִּי אֶת פָּנַיִךְ
וְשׁוּב אַדְווֹת קַלּוֹת נִקּוּ אוֹתָן.

עֵינַיִךְ נִפְקָחוֹת אֵלַי בְּלֵב בִּצַּת הָעֶצֶב,
עַל שְׂפַת הַשִּׁכְחָה בּוֹרְקוֹת כְּאִזְמַרְגָּד,
רִמַּת הָאֹשֶׁר מְכַרְסֶמֶת גֶּלֶד
וַעֲלוּקוֹת יָפְיֵךְ צוֹבְטוֹת אֶת הַבָּשָׂר.

קוֹלֵךְ יוֹצֵא אֵלַי מִתּוֹךְ רָקָב וְרֶפֶשׁ,
נִשָּׂא בִּנְחִילִים בָּרוּחַ הָרָעָב.
אֶת בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ מָרַחְתִּי עַל פָּנַיִךְ,
שׁוּב אַדְווֹת קַלּוֹת נִקּוּ אוֹתָן.

בַּדֶּלְתָּא הַשּׁוֹמֶמֶת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ, בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה
נֶאֱסָפִים כָּל טַפִּילֵי הָעֹנֶג.
יָפְיֵךְ קוֹרֵא אֵלַי מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

 

ורד דור היא מורה לספרות, תושבת רמת גן. פרסמה בעבר משיריה בכתבי העת מטעם וכתובת.

 

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שגיא אלנקוה, הגר יושע, ציפי גוריון ואיתי עקירב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הנצח הנידף: על ספרו של דורי מנור, "נפש אחת אחריךָ"

מאת צביה ליטבסקי

.

"נֶפֶשׁ אַחַת אַחֲרֶיךָ, גַּם בִּי מִתְאָרֵחַ הַזְּמַן"

בפסוק זה, הפותח את השיר "אבא", אחד השירים האהובים עליי בספר השירה החמישי של דורי מנור, נפש אחת אחריךָ, פונה הדובר אל אביו כאל אחת החוליות בשלשלת הדורות, תוך הכרה ביסוד המוות והאין. ואמנם, תודעת החלוף נוכחת בספר כחוויית יסוד הארוגה ביומיום, היא היא קללת הגירוש מגן העדן ומקור הסבל האנושי. כנגדה עומדת השירה כגילום העל־זמני, כניסיון מתמיד, הנע בין כישלון להצלחה, לנצח את הזמן, לגעת בנצח, כנחמתם של גיבורי האיליאדה: "וְנִהְיֶה / לְשִׁירָה בְּפִי הַזַּמָּרִים, הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ בֶּעָתִיד" (איליאדה, 6, ש' 357–358, בתרגומו של ש' טשרניחובסקי). עמדה זו נבחנת בספר לעומקה: המדובר בתהילה? או שמא בייצוגו של צלם אלוהים באדם, שותפות בעקרון הבריאה?

הספר מעמיד לראות עיניי מרחב שיח בין שני יסודות אלה – תודעת החלוף וההתמודדות עימה – דרך היצירה השירית. זהו שיח דיאלקטי, שכן אף אחד מן השניים אינו נוחל ניצחון או תבוסה, אלא לרגעים. מטבע הדברים הם כרוכים זה בזה, מתנצחים ומזינים זה את זה.

עיצוב הכריכה משקף זאת: מחד גיסא – כותר הספר, ומאידך גיסא – תמונת הדבורה. משמעותה של הדבורה מגולמת במוטו, שבו רילקה מגדיר את השירה כ"כוורת הזהב הגדולה של הסמוי", שבה טומנים המשוררים את "דבש הנראֶה". מושג זה, "דבש הנראה", מתייחס לכל אשר נתפס בחושים ומהווה חומר גלם לבריאה חדשה – השיר. ומדוע הוא "סמוי"? משום ששפת השיר, בניגוד לשפה בתפקודה היומיומי, אינה מוסרת מידע. ההפך הוא הנכון: היא מפקיעה את המילים מתפקידן המייצג והופכת אותן ל"דבר כשלעצמו", ליחידוּת חד־פעמית שאין לשחזרה או להסבירה. השיר הראשון בספר משקף זאת דרך חומרי דימויו של רילקה: "כַּוֶּרֶת הָיְתָה בְּחָזִי / וְלֹא יָדַעְתִּי לְאָן / לָשֵֹאת אֶת חַלַּת חַיַּי" ("אוטוביוגרפיה בארבעה פרקים"). השיר דובר את בדידותו האימננטית של המשורר נוכח "חָזוֹת סְגוּרִים", נוכח "גּוּפִים / צְמֵאִים, אֲחֵרִים מִנְּשֹא" (הדגשה שלי), ביטוי שהוא תמציתה של אי־האפשרות להנכחת ה"אני" בזולת. דומה שצורך זה ניכר ביתר שאת בנפשו של אמן.

בהמשך השיר מופיע מקורה, ושמא תכליתה, של חלת הדבש המוּלֶדת בחזהו של המשורר: "נָשָֹאתִי אוֹתָהּ לְבַסּוֹף / אֶל מַה שֶׁחָשַבְתִּי: נֶצַח. / אֲבָל שִׁירַי נֶחְבְּטוּ / בְּמֶצַח שֶׁל בְּנֵי חֲלוֹף." ועם זאת, גם ללא נמען וללא סיפוק שבהכרה, השיר נברא "מֵאִישׁוֹן עֵינוֹ // הַזַּךְ, הַמַּזֶּה שָׁמַיִם, / שֶׁל מְשׁוֹרֵר־כַּוְּרָן". וזאת, ב"מִלִּים שֶׁכְּבָר אֵין בָּהֶן טַעַם", אין להן עוד תפקיד של ייצוג בהיותן עתה מציאות כשלעצמה – "קֶצֶף / גַּלִּים / בַּחוֹף" (ללא כ"ף הדמיון). קצף הגלים מסמל התפוגגות מהירה אל לא־כלום, כמו גם חזרה אינסופית, ובכך ניכר שוב מעמדה הדיאלקטי של היצירה.

תודעת החלוף, על הכאב שבה, נוכחת בשירים רבים. שהייה בפריז מתוארת כ"כְּמוּסָה זְעִירָה שֶׁל זְמַן / אֲנִי הָיִיתִי בָּהּ" ("כמוסה של זמן"). בפרידה מחבר אומר הדובר: "כָּמוּס, נִיחוֹחוֹ שֶׁל הַזְּמָן הַנִּמְסָר / מִמְּךָ הַפּוֹרֵחַ אֵלַי הַנּוֹבֵל" ("יאיר"). ולהלן הבית האחרון בשיר שצוטט בפתח הדברים: "תִּנְשֶׁמֶת אַחַת פּוֹרַחַת / מֵאֶמְצַע הָעֵץ, וַאֲנִי / פּוֹרֵחַ כָּמוֹהַ. לִרְאוֹת וְלִתְמֹהַ: זֶה פֵּשֶׁר הַזְּמַן. / זְמַנִּי". ומתוך הקִרבה הלשונית בין תנשמת לנשמה, אמצע העץ הוא העולם הממשי, שמתוכו תוהה הדובר על מסתורין החלוף.

עמדה מסוג זה מופיעה אגב התבוננות חסרת משמעות כביכול בדוכיפת, המשקפת, בניגוד לאדם, "דַּחַף נָקִי, בְּלִי לָמָה אוֹ כִּי", ומתוך היעדר תודעה מבורך היא זו ה"שׁוֹמַעַת שְׁדָרִים מִתַּחַת / לְעוֹר הָאֲוִיר", היא זו החיה את ההוויה, בעוד האדם יודע: "מָחָר, בִּמְחִילָה, / אֲנִי אֶבָּלַע, וְהִיא תְּתֻלָּע, / נִשְׁכַּחַת." ("הדוכיפת")

תוך כדי מעקב אחר תודעת החלוף מובאות סיטואציות מתוך החיים האישיים: התאהבות ראשונה, מייסרת, בגיל שלוש ("עיוורון [שגיא]"); אהבה וזעם המשמשים בערבוביה במערכת היחסים עם האב; המתח בין הנער המתבגר המגלה לראשונה את זהותו המינית "בשְֹדוֹת זָרִים" ובין אמו. מתח זה נפתר (ואולי לא) במחווה שותקת: "הֵבֵאתִי לָךְ פְּרָחִים. אַתְּ עוֹד כּוֹעֶסֶת, אִמָּא?" ("השושנים הלבנות"; ובדעתי עולה שירה של פניה ברגשטיין, שבו הילדה הדוברת מנסה, בהיפוך תפקידים, לנחם את אמה: "קוּמִי וּרְאִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ, / וְרָדִים אֲדֻמִּים כְּמוֹ אֵשׁ לֶהָבָה, – / אִמָּא, אַל־נָא תִּהְיִי עֲצוּבָה!"). היעדרה הרגשי של האם ניכר אף בהיותה נוכחת: "הָיִיתִי הוֹזֶה אֶת בּוֹאָהּ כְּמַפֹּלֶת / בְּאֶמְצַע הַנֶּפֶשׁ, הָיִיתִי הוֹזֶה // כֵּיצַד הִיא חוֹזֶרֶת בְּאֶמְצַע מוֹתָהּ", "וּשְׁנוֹת הַשְִׁבְעִים הִתְחַלְפוּ וּבֵינְתַיִם / הִיא שָׁבָה, אֲבָל אֲנִי עוֹד מְחַכֶּה." ("השיעול [אמא]")

ניטשה, בחיבור כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, מיטיב להגדיר את מחירה של תודעת הזמן: הבהמה חיה "באורח לא־היסטורי". וכך גם הילד: "עדיין אין עבר לו להכחישו ובאושר עדנים של עיוורון הוא משחק בין גדרות עבר ועתיד. ואף על פי כן משחקו יופר בהכרח: בהקדם למדי הוא נקרא לעלות מן השכחון. או אז ילמד להבין את המלה 'היה' … הקיום אינו אלא שרשרת־בלתי־פוסקת של מה־שהיה, דבר החי על שלילת עצמו, על כילוי עצמו, על סתירת עצמו." האושר האנושי "אינו אלא אפיזודה, כֻּלוּ מצב־רוח חולף, הברקת טירוף שדחקה עצמה ובאה בין חיים שכולם סלידה, תשוקה, מחסור. … הדבר האחד שהודות לו האושר נעשה אושר: סגולת השיכחה" (עמ' 16–17 בתוך דמדומי שחר, כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, שוקן, תשכ"ח, תרגם ישראל אלדד; ההדגשות במקור).

הניסיון לשכחה דרך מפגש עם הילדות, אותו גן עדן אבוד, בתמונה של גלישה מראש הר אל "ארגז החול של זיכרונו" אינו עולה יפה. הדובר חוזר וחווה "דממה לא בוטחת". "כַּבֵּה אֶת עֲבָרְךָ הַלַּיְלָה", מצווים עליו עפעפיו ("מגלשה"). עמדה קיצונית מזו מעמיד השיר המרובע "אסטרונומיה", שעל פיו זיכרון הילדות אינו אלא חזיון בלהות: "עַכְשָׁו כְּשֶׁהַשָּׁנִים נוֹקְפוֹת אָחוֹר / וְהֶעָתִיד נוֹסֵעַ סְחוֹר וּסְחוֹר / סָבִיב לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהָיְתָה רֹאשִׁי – / בּוֹעֵר בִּי שׁוּב הַיֶּלֶד: חוֹר שָׁחוֹר."

האלמוות, "סוד האלוהות", גם אם אין למוצאו בזיכרון הילדות, מצוי מן הסתם "כְּצוּף בְּפֶרַח", בתוכם של בני האדם, "לוּ יָדְעוּ לִשְּעוֹת / לְחוּשֵׁיהֶם", לו היה בהם פרפר ש"הָיָה וַדַּאי גּוֹמֵעַ כָּל יָמָיו אֶת / מִתְקוֹ הַחֲמַקְּמַק שֶׁל הָאַלְמָוֶת" ("פרפר"). הפרפר, אותו "פרח חי" של ביאליק, משקף באורח מורכב את החוויה החושית כחוויה פנימית; הריהו "דבש הנראה", האמור להיאסף אל כוורת הזהב של השירה. אלא שהדבר אינו מתממש.

האם השינה יכולה להיות מפלט מן הכאב הקיומי?

השיר הסמוך, "דונג", בשיח בין־שירי פורה המתקיים לא אחת בין השירים, פותח בטיעון: "הַדּוֹנַג שֶׁל הַזְּמַן הוּא הַשֵּׁנָה". גם כאן מתקיימת הזיקה המטפורית, שהרי חלת הדבש המולדת בחזה המשורר בנויה מדונג. אבל בקרבתה היתרה של השינה "לַנֶּפֶשׁ הַפְּנִימִית", לתודעה חסרת המנוח, נמס הדונג, והשינה "אֵינָהּ נוֹשֵֹאת עוֹד אֶת כְּנָפֶיהָ". התודעה חוזרת לתעתע. כל ניסיון למעוף – המשאלה הראשונית של האדם – מסתיים בנפילתו של איקרוס משמי מעלה. "אֵין לוֹ חֲזָרָה מִן הַמַּפֹּלֶת, / וְהָעֵרוּת פּוֹעֶרֶת לְסָתוֹת".

בצד נטל הזמן מתקיימים רגעי קסם, שבהם מאבד הזמן את הממד הכרונולוגי שלו והופך למרחב, כבשיר "סיירה נבדה": "הַזְּמַן מִתְרַוֵּחַ / בִּי / כְּמוֹ רוּחַ קַלָּה / בְּלֵב / סְיֶרָה נֶבָדָה." שימוש בסוגריים לסירוגין מייצג את השיח שבין הסיטואציה – שהייה בעמק בשעת ערב – לבין הפְּנים. הדובר מפנים את מרחב הזמן, חווה אותו בתוכו: "הַזְּמַן מִתְרַוֵּחַ: / צוּף / גּוֹאֶה בְּצִיפַת / הַפְּרִי. // (בִּסְיֶרָה נֶבָדָה / אֵין עֶרֶב מִלְּבַד הָ / עֶרֶב שֶׁבִּבְשָֹרִי.)".

אך תודעת החלוף אינה מניחה לו, למשורר, ובשירים רבים, למעט אלה שבסיום הספר, אין בה, בשירה, מפלט מן האין: "חֲטֹב בָּהּ בְּקַרְדֹּם לְשׁוֹנְךָ / חֲטֹב בָּהּ וַחֲטֹב, וּמִמַּעֲמַקֶּיהָ תַּעֲלֶה בְּאִבְחָה / לַהֶבֶת חַיֶּיךָ // תַּעֲלֶה וְתִכְלֶה" ("הדים"). ההד, העדות לקול ממשי, מופיע כמנותק ממנו, כעדות להיעדרו. יתר על כן, אף הוא, ההד, ניתץ כנגד האין: "וּמְחוֹגֶיךָ מוֹרִים: בָּשָֹר. וּמְחוֹגֶיךָ מוֹרִים: נִנְעָרְתָּ. / וּמְחוֹגֶיךָ מוֹרִים: סוֹפְךָ / לְהִנָּעֵר אֶל הֶדֶף הַדְּמָמָה". הקיום, כביכול, חסר את גרעין ישותו.

ההדים כמוטיב מופיעים גם בשיר הסמוך, "אפיטף לשפה מתה": "הֵדֶיהָ לְכוּדִים עַכְשָׁו / בַּאֲרֻבּוֹת עֵינָיו, תְּהוֹם שֶׁל חֶרֶס הַקְּרוּעָה לַשָּׁוְא, צְפוּדִים מִנֶּצַח וּמֵחֹם, // וְאֵין אִוְּשָׁה וְאֵין מַשָּׁב / שֶׁיְּחַלְּצוּ אוֹתָהּ הַיּוֹם" (חרס, נזכיר, פירושו גם שמש). אין מדובר עוד בהיעדרו של הד מבחוץ, של נמען "אחר מנשוא". מדובר כאן בשיח פנימי של המשורר עם שפתו. ליתר דיוק, מדובר באין־שיח, שכן שפה זו, חומר הגלם של הבריאה, מתה היא. ושוב נותרים הדים, כתזכורת למה שאיננו, כנוכחות אלימה שאינה מאפשרת להתעלם מן ההיעדר – חיותה של הלשון בין אדם לרעהו, בין אדם לעצמו. "… כְּשֶׁיּוֹם אֶחָד כִּמְעַט / לָכַד אֶת הַהֹוֶה, שְֹפָתוֹ / לֹא שָׁעֲתָה לוֹ, וּבִשְׁעַת / מוֹתָהּ נִטְּלָה גַּם נִשְּמָתוֹ". עתה לכודים ההדים המיותמים מהורֶה בתוך גולגלתו, ורק "זִכְרוֹן צְלִילֶיהָ עוֹד נוֹהֵם, / וְהָהֹוֶה מַרְעִיד מֵיתָר."

הכאב הקיומי נוכח בעוצמה רבה גם בחטיבת שירי העצים, כבשיר "קינה על הברוש". שיר זה מבוסס על מיתוס מן המטמורפוזות של אובידיוס. קִיפָּרִיסוֹס (קיפרוס – ברוש בלעז) היה אהובו של אפולו, ובשוגג פגע בצבי, בן טיפוחיו של אהובו. הוא הפך לברוש כדי להתאבל לנצח. ואכן הברוש נתפס כמעבר לנשמות המתים מקברם אל השמיים, וחולש על בתי הקברות. הברוש הוא גם העץ המקודש של אפרודיטה, ובכך מתמזגים זה בזה ארוס ותנאטוס: "בְּכֵה וּבְכֵה עַל צְבִי חַיֶּיךָ, / בְּכֵה עַל נְעוּרֶיךָ … עַל תַּעֲנוּגוֹת בָּשָֹר / שֶׁהָיוּ לְרֶטֶט רוּחַ … דִּמְעָתְךָ צוֹנַחַת חֶרֶשׁ, / שַׁי לְצִפֳּרֵי הַשִּׁיר, … בּוֹא קִיפָּרִיסוֹס וּבְכֵה לִי …"

בחטיבת מרובעים בהשראת עומר ח'יאם, בחריזה ומשקל קלאסיים, מצויות נגיעות נוספות בנושאים שהוצגו: תודעת הזמן, המגע החולף בנצח בשליחות השירה, ורגע נדיר של איזון בין כוח הכבידה וחלום המעוף. הנה כמה מהן:

"בְּעֶרֶב סִפְרוּתִי, מִקֵּץ מִרְדָּף / דָּחוּף אַחַר הַנֶּצַח הַנִּדָּף, / גָּמַרְתִּי בְּלִבִּי לְהִסְתַּפֵּק בְּ / חַיֵּי אַלְמָוֶת בְּלִי חַיֵּי מַדָּף" ("תהילה")

"עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לִפֹּל. עַכְשָׁו אֶפְשָׁר / מִכָּל עֲלֵה שַּלֶּכֶת שֶׁנָּשַׁר / לִלְמֹד אֶת סוֹד הַכֹּבֶד וְהַחֶסֶד, / לִצְלֹחַ אֶת הָרוּחַ מְאֻשָּׁר." ("שיווי משקל")

ובמגע קל של הומור: "כָּתַבְתִּי אֶפִּיטָף בְּטֶרֶם עֵת: / 'בַּבּוֹר הַזֶּה גָּאָה וְהִתְמַעֵט / זִכְרוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר. הַבֵּט בּוֹ, הֵלֶךְ!' חָתַמְתִּי וְהִשְׁלַכְתִּי אֶת הָעֵט." ("אלמוות")

החטיבה האחרונה של הספר, "סדנת שירה" שמה, חוזרת אל הדיון במהות השירה שבשיר הראשון, כמעין סגירת מעגל. אך לאמיתו של דבר מדובר ב"סיבוב" ספירלי, שבו עולה הדובר מדרגה בזכות שיח עם "אתה" ממשי. ואמנם החטיבה מוקדשת ל"תלמידַי, מורַי". בתחושת התחדשות ושמחה נוטש הדובר את המאה העשרים, שמאפייניה הם "דַּלּוּת הָרֶגֶשׁ, דַּלּוּת / הַחֹמֶר, דַּלּוּת הַדָּם", ומצהיר: "הָאֵל חָזַר לַשָּׁמַיִם / הַיֹּפִי חָזַר אֶל הַדַּף." ובהמשך: "עַכְשָׁו כְּבָר מֻתָּר לֶאֱהֹב / וּמֻתָּר לְנַגֵּן בַּנֵּבֶל / אוֹרְפֵיאוּס שָׁב מִן הַשְּׁאוֹל …" ("על הפריחה")

האמונה בכוחה של השירה לגעת בנצח, ללא סתירה עם תודעת המוות, שבה ופועמת בזכותו של התלמיד־המורה: "… רַק שִׁירְךָ / יִהְיֶה הַסֶּכֶר / שֶׁיַּעֲצֹר בְּמִצְלוֹלָיו / אֶת מֵי הַשִּׁכְחָה. / צְלֹל בָּהֶם: / אַתָּה הַסֶּכֶר, / דַּע אֶת עַצְמְךָ. // הַלֶּתֶה יְכַסֶּה הַכֹּל, … אַךְ הָעִבְרִית, / הִיא תִּשָּׁאֵר חַיָּה כִּכְלוֹת / הַכֹּל" ("העברית ואתה").

חוויית ההיעדר אינה נעלמת, אלא עוברת התמרה: "אָז אֲנִי / אַגִּיד לְךָ / מַה זֹאת שִׁירָה: / זֶה מַה שֶׁנִּגְנַב מִמֶּנִּי. מַה שֶׁאֲּנִי לֹא הִסְפַּקְתִּי לִכְתֹּב, / מַה שֶׁאֲנִי / אֵינֶנִי" ("להגדיר שירה"), או: "זֶהוּ זְמַן הַשִּׁירָה, / זוֹהִי עֵת הַטֶּרֶם", כשמילה אחרונה זו, כשם עצם, מבטאת רגע היולי של שלמות מעבר ל"אני": "אִם תַּצְלִיחַ לִבְלֹם / אֶת סוּסֵי מֶרְכֶּבֶת // הַשֶּׁמֶשׁ … וְלֹא לִצְנֹחַ הַיְשֵׁר / אֶל תְּהוֹם דָּמְךָ // אִם תֹּאחַז בַּמּוֹשְׁכוֹת / וְתִבְלֹם בַּטֶּרֶם, …" ("עור של שירה"). הסבל הקיומי הופך מנטל מצמית לחומר הגלם של היצירה, לעילת התמודדות שופעת עוצמה ושמחה: "חֲרֹז מִלָּה בְּמִלָּה כְּאִלּוּ / הִטַּחְתָּ פַּחַד בְּפַחַד. // כְּאִלּוּ הִתַּכְתָּ חַי בְּצוֹמֵחַ" ("החרוז ואתה").

הכאב נוכח שלשלת הדורות הופך לברכה בהיותך מורה. ההוראה מקנה לו משמעות. גם אפלטון סבר שאין נעלה מן ההוראה. אכן, הנתינה היא ההופכת את ה"אחר מנשוא" להנכחה הנכספת של העצמי.

קריאת הספר אינה קלה. לא פעם נאלצתי לחזור ולפענח את הנאמר, אך יצאתי נשכרת מן התהליך. האינטרוספקציה המעמיקה והמורכבת, היושרה הרגשית, העושר התרבותי והלשוני וכישרונו של המשורר בחריזה ובמשקל מעוררים פליאה. עם זאת, עליי לציין שמדי פעם, העדפתם של המשקל והחרוז על ממדיו האחרים של השיר פוגעת בזרימה הריתמית ובאמת החוויה. אביא דוגמה להעדפה, כושלת בעיניי, של חרוז: "בְּכָל הִזְדַּמְנוּת הִיא הָיְתָה מִשְׁתָּעֶלֶת / כְּשֵׁם שֶׁיָּשִׁישׁ יְהוּדִי נֶאֱנָח. / הָיִיתִי אוֹרֵב לְבוֹאָה בְּלִי תּוֹחֶלֶת / בְּלִי דֹּפֶק, בְּלִי נֶשֶׁק, עִם לֵב מְקֻנָּח" ("השיעול [אמא]"; הדגשות שלי). ודוגמה להעדפת המשקל במחיר פגיעה בריתמוס: "רָצִיתִי לְחַבֵּק / אֶת גַּלְגַּלֵּי עֵינָיו / אֲבָל הֵם כְּבָר הָיוּ / שָׁמַיִם מְכֻסִּים" ("עיוורון [שגיא]").

.

ואסיים בכמה שורות יפות ורבות־משמעות מתוך השיר "להגדיר שירה":

.

שִׁירָה הִיא נֶפֶשׁ נִקְרֵאת לתְּפִלה
מֵרֹאש הַצַּוָּאר, צְרִיחַ
שֶׁבּוֹ מַאֲפִיל מוּאֶזִין הַמִּלָּה
עַל כָּל חֲשֵׁכָה אַחֶרֶת.
שִׁירָה הִיא דָּבָר
חֲשֹוּךְ הַגְדָּרָה:
שָֹפָה
עִם עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.

.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). מבקרת ספרות במוסך.

.

.

דורי מנור, "נפש אחת אחריךָ", הקיבוץ המאוחד, 2019.

.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: קציעה עלון על יצירותיו של תמיר גרינברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אצבעות

ענת שבח

.

האצבע שלו נשברה. ככה הוא אמר, מושיט לה יד חיוורת ועדינה, כמעט כמו של בחורה, שתבדוק. היא יכלה לראות שהוא קצת מבוהל, אף שדיבר במתינות. היא בחנה את ההפניה מהרופא ואת צילום הרנטגן שהביא איתו, אחר כך את כף ידו. עורו היה קריר למגע, נעים. "רק גיד קרוע, לא שבר," פסקה. "עכשיו נְקַבֵּע את האצבע לחודש, כדי שהגיד יתאחה, ובהמשך נעשה פיזיותרפיה והאצבע תהיה כמו חדשה." היא חייכה אליו, והשמחה הילדותית שעלתה בבת אחת על פניו שעשעה אותה קלות.

אחרי זה שכחה מקיומו.

הכול נשכח ומתרחק ממנה בקיץ הזה. כאילו המוח שלה התרוקן, נמס מהחום פשוטו כמשמעו. כבר באביב עלה בה זעף לקראת הבאות, ועם השרב הראשון היא נכנסה לִשְנת קיץ, כמו הדובים בחורף, רק הפוך. היא יודעת שבסוף הקיץ ייגמר, אבל הידיעה הזו ערטילאית מדי, לא מנחמת. בינתיים היא סובלת. בינתיים היא מצמצמת את קיומה, נצמדת למזגנים. נדמה לה שגם אישיותה הצטמקה, ומלבד קרעי מחשבות חסרות תכלית שבאות והולכות בה כרצונן, רוב הזמן היא מרגישה כמו איזה אדם קדמון עם שתי תודעות פרימיטיביות בסיסיות בלבד: "חם" ו"קר".

אבל הוא ספר את הזמן ואחרי חודש בדיוק חזר. שוב פניו מתוחות: אחרי שהוריד את הקיבוע אינו מצליח לכופף את האצבע. התמימות שלו שוב מעלה בה חיוך. "כמו חדשה," היא מזכירה לו, ומתחילה לעסות את פרקי אצבעותיו. הן מתרככות, וכך גם הבעתו. "אל תדאג," היא אומרת לו, "תסמוך עליי." במבט שהוא תולה בה היא רואה שהוא אכן סומך. הוא צעיר מאוד, רק קצת יותר גדול מהבן שלה. אולי בשלוש שנים, אולי בשבע.

הם קבעו שיבוא אליה פעם בשבוע. בין לבין יתַרגל בבית. הוא הקשיב בריכוז רציני להנחיות התרגול שלה, שאל שאלות כמו תלמיד מסור. כשעזב בתום הטיפול, הסתלק יחד איתו איזה אד של עדינות ופגיעות. היא חזרה לעבודתה, לחום הקיץ, לשגרה.

בסופי השבוע – אורחים. הבת עם החבר שלה, הבן עם אשתו. יושבים בסלון מסביב לשולחן עם צלחות העוגות והפירות שהכינה, מספרים סיפורים, צוחקים. מזכירים שפעם היו פה ילדים קטנים שהסתובבו בבית. אחר כך הם הולכים והשקט חוזר. היא לא מתאוננת, גם בעלה לא. הם חיים היטב עם השקט וגם אחד עם השני. הם הרבה שנים ביחד. הם רגילים.

לטיפול השלישי הוא מקדים, מראה לה בגאווה ביישנית איך הוא מצליח לכופף קצת את האצבע. הוא תרגל בבית כל יום. היא מחמיאה לו ומבחינה בפליאה בסומק קל שמציף לרגע את פניו ומיד נעלם. שוב היא תוהה על שבריריותו. היא עוברת אצבע־אצבע בכף ידו ומעסה קלות את כל פרקיהן. מסבירה לו שרכות כף היד כולה משליכה על הגמישות של כל אחת מהאצבעות, ושהכול קשור. אחר כך היא מתמקדת באצבע הפגועה, ומבצעת בה מתיחות עדינות. האצבעות שלו דקות ועדינות כמוהו. "אצבעות של פסנתרן," היא אומרת לו. הוא מספר לה שהוא באמת פסנתרן. כלומר היה פסנתרן, חובֵב. קיווה לעשות עם זה משהו, אפילו הופיע בערב אחד או שניים, אבל זה לא התפתח לשום מקום והוא הפסיק עם זה. בשנים האחרונות כמעט אינו מנגן. "חבל," היא אומרת, "אני בטוחה שאתה טוב בזה." היא מחייכת: "עם אצבעות כאלה." עם נפש כזו, היא חושבת. הוא מחייך במבוכה. בסוף הטיפול היא נותנת לו תרגילים חדשים כשיעורי בית. "ותנגן," היא מוסיפה כשהוא כבר קם ללכת, ומתבדחת: "זה טוב גם כתרגול לאצבע."

הוא מגיע כל שבוע. הוא עושה את כל התרגילים. היא בודקת ושמחה לגלות שמצב האצבע שלו הולך ומשתפר. היא מוסיפה למתוח, לרכך ולהגמיש את פרקי אצבעותיו. הזמן הקבוע שלהם הוא בימי רביעי בין ארבע לארבע ועשרים. כשכף ידו מונחת ברפיון בין ידיה הם משוחחים. נעים להם לדבר. הוא עדין ונבון. הם מדברים על מוזיקה. היא מספרת לו שבצעירותה שמעה הרבה מוזיקה קלאסית, עכשיו כבר לא. "את מי את הכי אוהבת?" הוא שואל, והיא עונה ששוֹפֵּן, והוא אומר שהוא מעריץ את מוצרט. היא ממשיכה כל הזמן לעודד אותו שיחזור לנגן. הוא נפתח אליה. הוא נסחף לפעמים לספר לה עוד מחייו. בהיסוס. מעט. כאילו אינו בטוח שזה מעניין אותה כלל. אבל היא מקשיבה ברצון. נותנת איזו הערה תומכת פה ושם. ממשיכה להשתאות לעצמה על הפגיעוּת שלו, כמו של ילד.

באמצע הטיפול התשיעי הוא מוציא פתאום מכיסו דיסק־און־קי ומניח לפניה על השולחן. "שוֹפֵּן נוקטורנו 9 מספר 2," הוא אומר, "הקלטתי את עצמי מנגן את זה. זה בשבילך." היא לא צַפתה את זה בכלל, אבל משום מה היא לא מופתעת, לא באמת. היא מודה לו מאוד. "שימחת אותי," היא אומרת, "וגם איזה יופי שאתה שוב מנגן." אבל איזה צל מתרקם בתוכה. היא ממשיכה בטיפול, האצבע שלו השתפרה מאוד. "המצב מצוין", היא מחייכת אליו, "הטיפול הבא יהיה האחרון." הפנים שלו מרצינות מאוד, מזכירות לה פתאום את הבעתו כשרק הגיע אליה. הוא מנסה למחות. הוא עוד מרגיש נוקשות באצבע, הוא אומר, לפעמים היא אפילו כואבת, הוא חושב שהוא זקוק לעוד כמה טיפולים. "היא כבר בסדר," היא מתעקשת, "תמשיך לתרגל בבית, תוך זמן קצר תרגיש שהיא בסדר גמור." "שהיא כמו חדשה," הוא מוסיף בחיוך לא שמח. "בדיוק," היא חותמת את הנושא. עד סוף הטיפול הם שותקים. כשהוא כבר קם ללכת, הוא שואל אותה אם היא אוהבת ללכת לקונצרטים. אין לה הרבה זמן להתלבט. "לא ממש," היא עונה. האמת היא שהייתה הולכת הרבה, פעם, לפני שנים. אבל היא יכולה לנחש מה היה שואל אותה אילו הייתה עונה בחיוב. היא כבר עמדה על טיבו. על ההתמדה השקטה שלו, על החיפוש המתמיד, על ההזדקקות.

בימים שלאחר מכן הצל בתוכה הולך ומתפשט. אין לה מצב רוח. היא תוהה אם יכלה לענות אחרת, אם יכלה בכל זאת למצוא לו מקום בעולמה. אבל היא לא יודעת איזה מין מקום זה אמור היה להיות בכלל, ועולמה ממילא מהודק כל כך, מסודר ובטוח.

ביום רביעי הבא, בטיפול האחרון, שניהם משתדלים מאוד לנהוג באדיבות, להתכחש למה שבלאו הכי לא היה ולא דובר ביניהם במילים. הוא מנומס עוד יותר מהרגיל, ובעיניים שלו אין יותר חיפוש או בקשה, אלא ריחוק, אולי מעט עצב. כשהטיפול מסתיים, רגע לפני שהוא הולך ממנה בפעם האחרונה, הוא מושיט לה אריזת שוקולדים יפה עטופה בצלופן וקשורה בסרט זהב. "תודה על הכול," הוא אומר. דמותו הדקה והעדינה נעלמת בפתח הדלת כלא הייתה. היא יודעת שאת החיפוש שלו ייקח למקום אחר, ואולי ימצא. היא מכניסה את השוקולדים למגירה התחתונה העמוקה שבשולחן העבודה שלה ונפנית לבאה אחריו, אישה סמוקת פנים ונרגנת עם ברכיים כואבות. היא מטפלת בה. היא מטפלת גם בכל האחרים שנכנסים ויוצאים אצלה כבסרט נע בכל הימים הבאים. בסוף כל יום היא יוצאת אל החום שבחוץ, אל הקיץ שלא נגמר. המוח שלה ריק הַקיץ. רק חם לה או קר לה לסירוגין. את השוקולדים השאירה בשולחן העבודה שלה. מדי פעם היא אוכלת אחד. אלה שוקולדים משובחים אבל הם לא כל כך מתוקים.

 

ענת שבח, בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, עבדה שנים רבות כמפתחת תוכנה בחברת הייטק. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים.

.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: כך בקודש חזיתיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן