.
מאת רוויטל מדר
.
אין שום סיבה קונקרטית, לכאורה, לקרוא את ההסכמה, המניפסט שהוא הלכה למעשה ספר הביכורים של ונסה ספרינגורה הצרפתייה, לצד חיי השקר של המבוגרים מאת אלנה פרנטה, הסופרת האיטלקייה בעלת השם העולמי, שסדרת הספרים פרי עטה, הרומאנים הנפוליטאניים, עובדה לסדרה בהפקת HBO. מעבר להבדלים הברורים בין הכותבות, צרפת ואיטליה הן שני מרחבים תרבותיים שונים מאוד, שהקרבה ביניהם נמצאת רק בראשם של אמריקאים שנוסעים ל״אירופה״ ובברושורים של סוכני נסיעות שמציעים טיולים ל״אירופה הקלאסית.״ נוסף על כך, ספק אם יהיה זה הוגן להציב זו לצד זו את מי שזו לה הפעם הראשונה שמילותיה רואות אור ואת מי שזהו לה הספר האחד־עשר. גם מבחינת הסוגה הן נבדלות: פרנטה כתבה רומן שמשחזר את המסע של הגיבורה מגיל ילדות מובחן אל עבר נערוּת בנאפולי, ואילו ספרינגורה כתבה מסה שמגישה את עצמה לקוראת בצורה של רומן, כמעט אוטוביוגרפי, שבו היא מציגה, באופן רפלקטיבי וביקורתי, את עצם פעולת הכתיבה ואת יחסיה עם הסופר הצרפתי גבריאל מצנף, פדופיל מוצהר.
ההסכמה (תכלת, 2020; מצרפתית: רמה איילון) מורכב משישה פרקים שעוקבים כרונולוגית אחרי המפגש של ספרינגורה עם מצנף (שבספר נקרא ג׳. את עצמה מציגה ספרינגורה כ־ו׳). חמשת הפרקים הראשונים חושפים את תנאי האפשרות למפגש – ״אב נפקד שהשאיר בחיי ריק עצום. זיקה מובהקת לקריאה. סוג של בגרות מינית מוקדמת. ויותר מכל, צורך עז שיסתכלו עלי״, את היחסים בין השניים ואת ההשתחררות שלה ממנו כשלוש שנים לאחר הפגישה הראשונה, ומתארים את עולמה של ילדה פריזאית שהופכת לנערה צעירה. הילדה הזו, שחווה ילדות ברוטלית למדי, היא גם הילדה הנפוליטאנית – המוגנת הרבה יותר – שסביבה נסב ספרה של פרנטה, חיי השקר של המבוגרים (הספריה החדשה, 2020; מאיטלקית: אלון אלטרס).
הפערים ביניהן, והדגשים השונים של כל אחת מהכותבות, מזמנים אותנו לקרוא אותן זו לצד זו: ספרינגורה חושפת אותנו הן לנקודת מבטה שלה כילדה, הן לעולמו של מצנף כפדופיל והן לסביבה התרבותית־חברתית שאפשרה לו להשתלט על חייהן ונשמותיהן של ילדות. ואילו פרנטה לוקחת אותנו פנימה, אל תוך נפשה של ילדה שמהרהרת לעיתים קרובות בהתרחקותה מעולם הילדים וכניסתה אל תוך עולם המבוגרים, גם אם בצעדים מדודים מאלה של ספרינגורה, שילדותה הופקעה ממנה באקט אלים של un-childing.
המניע לסיפורה של ג׳ובנה, גיבורתה של פרנטה, נעוץ במשפט שאביה אומר לאמה בלחש, והיא שומעת אותו בשוכבה במיטתה. ״היא מקבלת את הפרצוף של ויטוריה,״ אומר אביה, ומנקודת מבטה של ג׳ובנה, שם החל השבר, לא רק בינה לבינו אלא בעיקר בינה לבין הילדות. אם היא מתחילה להידמות בעיניו לאחותו השנואה, ברי שהיא חדלה להיות ילדתו האהובה. מנקודת מבטה, היא כבר לא בת, על כל המשתמע מכך. מקומו המרכזי של האב, של חוק האב, שכאילו לקוח מתוך כתביו של פרויד, פותח גם את ספרה של ספרינגורה. אם כי בעוד ג׳ובנה חווה משבר מול אביה, שחותך את ילדותה לשתיים, ללפני ולאחרי, הרי עבור ספרינגורה דמותו של אביה נוכחת בחייה בעיקר דרך חפצים שלו שמסתובבים בבית (כל עוד הוא חי בו); לעומת אותו משפט שנאמר בלחש, הלילות של ילדותה מלאים תמיד בקריאות ״זונה״ ו״כלבה״ שמפנה אביה כלפי אמה, רגע לפני שהיא שומעת חפצים מתנפצים.
אף אחת מהכותבות אינה מציעה קריאה ביקורתית למקום המרכזי שיש לאב – אם בנוכחותו ואם בהיעדרותו – באופן שבו מתפתחת הילדות שלהן, ולעיתים מתקבל הרושם שלוּ רק היו התאים המשפחתיים שלהן מתפקדים על בסיס חלומותיו הרטובים של הפסיכולוג ג׳ורדן פיטרסון – הסבור שהגלולה ערערה את כל המבנה החברתי שלנו – ספרינגורה לא הייתה הופכת לטרף של מצנף, ויחסיה הלא בריאים של ג׳ובנה עם דודתה ויטוריה היו נקטעים לאחר המפגש הראשון, וחייה היו חוזרים למסלולם. במובן זה, התנאים שמתארת ספרינגורה כתנאי הסף למערכת היחסים שלה עם מצנף, הופכים לא רק לתנאי האפשרות שלה, כי אם לתבנית אחידה שצופה את הנולד.
העמדתה של ג׳ובנה לצד ספרינגורה יכולה לחזק את הרושם הזה, שכן על אף כמה התנסויות מיניות של ג'ובנה עם בחורים צעירים, שמתוארות כמצוקה שבמהלכה היא מייחלת לאיזו דמות מבוגרת שתיכנס פנימה בהפתעה ותפסיק אותן – ג׳ובנה מתהלכת בין שני העולמות, ואינה מאפשרת לדודתה, שלא מעניקה לה יחס של ילדה, להשתלט עליה לחלוטין ולנתק אותה ממשפחתה וסביבתה. ואילו ספרינגורה לא רק מתארת לנו איך הופקעה מתוך חייה הקודמים, אלא גם איך, ואולי בעיקר, מצנף הפקיע אותה מתוך עצמה, עד כי בתום הקשר, שהגיע לסיומו ביוזמתה, היא תוהה, ״איזו הוכחה מוצקה יש לקיום שלי, האומנם אני ממשית?״ ומתארת את עצמה כמי שהייתה שרויה אז, בתום הקשר, ״בתהליך של התנדפות, התאדות, היעלמות.״ במובן זה עולה התחושה שתאים משפחתיים לא יציבים (בהנחה שיש תאים יציבים) הם כר פורה לניצול ילדות ונערות. אבל גם שיש הבדל בין המחיקה המוחלטת שאפשר להגיע אליה, ובין אירועים לא נעימים, שחלקם יכולים אף להיות טראומתיים, אך ניתן להשתקם מהם. הבדל בין חיים שבהם משבר הוא אירוע וכאלה שבהם הוא תיאור מצב עניינים.
ספרינגורה, שספרה תורגם כבר לעשרים וחמש שפות, כותבת לקהל הצרפתי, שבשנת 2020 עדיין מתלבט, בלי בושה, בשאלת נחיצותו של גיל ההסכמה (חמש־עשרה, בצרפת). היא כותבת מתוך ואל מרחב שבו בית המשפט פסק רק לא מזמן שילדה בת אחת־עשרה לא נאנסה על ידי גבר מבוגר מהסיבה הפשוטה שהיא לא הביעה התנגדות. האווירה הציבורית הזו מובילה אותה להתמקד במה שאִפשר את הקשר שלה עם מצנף, מה שלא מנע ממנו לחכות לה מחוץ לבית הספר ולא החשיד את נוכחותו לצד מיטתה בעודה בת ארבע־עשרה בעיני צוות בית החולים, ומה שאִפשר לאמה לקבל את הקשר ביניהם, גם אם לא באהדה רבה. אווירה זו אינה מונעת ממנה להתחבט בשאלה איך ראוי להגדיר קורבנות אל מול ״אלימות שאין לה שם.״ ״איך להודות בכך שעברת ניצול, כשאינך יכולה להתכחש לעובדה שזה נעשה בהסכמה?״ במילים אחרות, ספרינגורה כותבת גם את הספק האינהרנטי של האלימות הזאת.
תשובותיה של ספרינגורה אינן מניחות את הדעת. ואם לא מביאות בחשבון את העובדה שספרינגורה צרפתייה, קריאה בספרה יכולה להעלות תהיות באשר לסלחנותה היחסית לסביבה שאפשרה למצנף להפוך כל כך הרבה ילדות וילדים לאורך זמן רב כל כך לטרף קל שנזרק מחוץ לחייו עת הן איבדו את הנעורים שלהן, שרק בהם חשק מלכתחילה. כך, ספרינגורה מסבירה את תגובת הסביבה למערכת היחסים שלה ושל מצנף בשנות השמונים בעובדה שדור המבוגרים שהיה אמור להגן עליה הוא בדיוק אותו דור שרק לפני רגע הסיר מעליו את כבלי הפוריטניות המינית, ולמרות כתביו של פוקו לא השכיל להבין איך כוח עובד.
הסבר אחר, ומשמעותי יותר, ששזור לאורך הספר, נעוץ במעמדו של מצנף. לטענת ספרינגורה, ״בסביבה שונה בתכלית, שבה האמנים לא מהלכים קסם באותה מידה, דברים ודאי היו מתרחשים אחרת,״ ואינטלקטואלים צרפתים מהשמאל (ביניהם רולאן בארת, ז׳יל דלז, סימון דה־בובואר וז׳אן פול סארטר), שאמורים להיות רגישים לעוולות, לא היו מוצאים לנכון לחתום על מכתב פתוח שתומך באי־הפללה של יחסי מין בין קטינים לבגירים, והתפרסם בלה מונד בשנת 1977. בה בעת, גם כאן ניתן לראות את ההשפעות של התרבות הצרפתית על עמדותיה וגישתה של ספרינגורה. היא אינה מצדדת בהסרתם המיידית של כל כתביו של מצנף מהמדפים, כי אם בקונטקסטואליזציה שלהם – עמדה שרווחת בצרפת גם ביחס לשאלת פסליהם של דמויות היסטוריות שנויות במחלוקת, ועומדת בניגוד מוחלט להלך הרוח האמריקאי והבריטי, שדוגל לרוב בניקוי המרחב הציבורי מההיסטוריה המדממת והגזענית של המדינה.
עם זאת, ספרינגורה מתקשה להתנתק מכבליו של החוק. השאלה מה אִפשר את מצנף עומדת לתפיסתה אל מול העובדה שהחוק הצרפתי מגדיר יחסים מיניים בין בגיר לקטינה כלא־חוקיים. וזאת אף שספרה מתאר לפרטים את ההשפעות ההרסניות שהיו לקשר עימו עליה, ואיך הפך אותה ללא יותר מכלי שבאמצעותו הגשים את מבטו הרצוי בעיני עצמו. השאלה שספרינגורה מעלה היא מדוע מצנף מתנהל כפי שהוא מתנהל למרות החוק הצרפתי. היא אינה מציעה, במובן זה, ראייה רחבה יותר על החברה והתרבות – הצרפתית ומעבר לה – שאמנם כיום קשה לדמיין שיפורסם בה מכתב פתוח שמצדד בפדופיליה, אך עולם הפרסום שלה, עולם הספרות שלה, המוזיקה ועוד מתחזקים את תרבות האונס ולא פעם הופכים ילדות לאובייקטים מיניים והופכים נשים בוגרות לילדותיות.
זה מצער במיוחד לאור העובדה שהעלילה מזמנת לספרינגורה כמה וכמה רגעים שהיו יכולים לאפשר לה לפתח דיון ביחסים של פדופילים מוצהרים כמו מצנף, ועבריינים מיניים בכלל, עם החוק. מצנף, מתברר לנו, בקיא מאוד בחוק הצרפתי, והלכה למעשה, את המכתב הפתוח שפרסם ניתן לראות לא כהתנערות מהחוק, אלא כציפייה מהחוק שיתאים את עצמו אליו. כך קורה, הרי, בכל פעם שגבר בישראל מתפאר בכך שהוא נכנס למיטה רק עם נערות בנות שש־עשרה ומעלה – כאילו חל איזה קסם שמבטל את יחסי הכוח ואת חוסר הביטחון האינהרנטי של נערות ונערים משעה שהחוק מגדירן כבגירות ובגירים.
את החלל הזה ממלאת, בהרבה מובנים, כתיבתה של פרנטה, שהגיבורה שלה חיה אי־ודאות מתמשכת, ולא רק בדיעבד (אולי, בין היתר, כי ספרינגורה נשאבה לתוך יחסים ועולם שבהם אין מקום לסימני שאלה; רק לציות). העובדה שהיחסים של ג׳ובנה עם דודתה רחוקים מלהיות הרסניים כמו אלה של ספרינגורה עם מצנף מאפשרת לנו לראות עד כמה מדובר בשנים שבריריות, כאלה שאין בהן הרבה דברים מושכים יותר ממבוגרים שגורמים לך להרגיש שוות ערך אליהם (ספרינגורה מציינת כי מצנף, בפגישתם הראשונה, פנה אליה בלשון רבים, אקט שדי היה בו לגרום לה להרגיש בוגרת, ואילו ג׳ובנה הולכת שבי אחר דודתה בין היתר כי היא מדברת איתה בגובה העיניים, לא חוסכת ממנה מידע). אל מול השבריריות הזו, שפרנטה מיטיבה לתאר, ברי ששאלת הילדות אינה יכולה להיחתם בגבולות החוקיים שהושמו עליה. היא גם אינה יכולה להיות תלויה אך ורק בתפקודו של התא המשפחתי, בצורתו ההטרונורמטיבית ביותר. החסך שספרינגורה מיטיבה לתאר כשהיא מספרת על מפגש עם גבר אחר, שאינו מצנף, אלא הגניקולוג בבית החולים, מבהיר שהאתגר נעוץ במקום אחר, ב״אותה הינמסות בפני קסמם של קול עמוק ויפה והבעת עניין כנה בי.״
.
רוויטל מדר היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, כותבת וחוקרת אלימות וריבונות, פמיניסטית מזרחית שבימים אלה חיה ומלמדת בצרפת על גבול ז׳נבה.
.
ונסה ספרינגורה, "ההסכמה", תכלת, 2020. מצרפתית: רמה איילון.
אלנה פרנטה, "חיי השקר של המבוגרים", הספריה החדשה, 2020. מאיטלקית: אלון אלטרס.
 |
 |
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אביהו זכאי על "כמה שזה לוקח" מאת יורם מלצר
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
