"הדמויות מאופיינות עד לצבע הסניקרס, בולטות במקוריותן, והדיאלוגים מדויקים, מלאי פאנץ' ותזזית, גורמים לקוראת לצחוק בקול רם – ולחשוב על הישראליות מחדש." שרי שביט על "מנהרות", הרומן הגרפי החדש של רותו מודן
.
קשה לנתק את הקשר בין הרגע שבו ספר בוקע לראשונה אל המדף לבין האטמוספירה הכללית השוררת בעולם שבחוץ. על מנהרות, הרומן הגרפי החדש של רותו מודן, עבדה מודן בדקדקנות ראויה במשך חמש שנים. אך הזמן שאליו נקלע פרסומו גובל בדיסוטופיה: מגיפה עולמית, שכמו זרקה קיסם למדורה, וחשפה את חיינו במדינת ישראל במלוא ערוותם.
נילי ברושי, גיבורת הספר, היא בתו של ארכאולוג נודע ששקע בדמנציה. בימיו האחרונים היא מתגנבת לאתר החפירות הנטוש של אביה, כדי להשלים את מלאכתו ולהשיב את כבודו האבוד, כבוד שנגזל ממנו שלושים וחמש שנה קודם לכן על ידי שותפו הוותיק והתככן.
רצה הגורל שאתר החפירות הנטוש שבו מצוי לכאורה ממצא ארכאולוגי שירעיד את המזרח התיכון כולו, מצוי בשטחים. וביתר דיוק: מתחת לחומת ההפרדה.
"קודם כל מוטקה גונב את מפעל החיים של אבא, ועכשיו הוא יקבל גם את ארון הברית?" נילי שואלת. וחילונית כביום היוולדה, יוצאת למסע מיסטי, לתור אחר הממצא.
כדי להגיע אל ארון הברית המיוחל, מצרפת אליה הגיבורה חבורת אנשים שיכולים להסתדר זה עם זה רק בעלילת סיפור: אספן עתיקות חמדן, מבריחים פלסטינים, עסקן דתי־לאומי שהוא מומחה למִנהוּר ארכאולוגי, וגם מנהיג חבורת נוער גבעות, ונערים המתגייסים איתו למשימה. אחריה נשרך גם בנה היחידי בן השבע, המכור למשחקי מחשב, שלא ממש מבין מה קורה סביבו. בשלב מסוים מצטרף להרפתקה גם הצבא המוסרי בעולם, כחלק ממשימת בר מצווה צה"לית חינוכית.
נילי מובילה את חבורת הגברים שסביבה אל ההרפתקה החשובה בחייה. זהו מסע הומוריסטי, רב תפניות, ברוח אינדיאנה ג'ונס פוגש את הגדנ"ע. הסיטואציות – הכתובות והמאוירות – מקוריות ומפתיעות, ומרגע לרגע המסע האישי הופך להיפר־ריאליסטי. וכשקוראים את העמוד האחרון, גם לגרוסטקי. משוגע כמעט כמו המציאות.
איוריה של מודן מבריקים וממכרים, בין הסצנות ובתוכן אין רגע דל או משעמם. הדמויות מאופיינות עד לצבע הסניקרס, בולטות במקוריותן, והדיאלוגים מדויקים, מלאי פאנץ' ותזזית, גורמים לקוראת לצחוק בקול רם – ולחשוב על הישראליות מחדש.
אבל עומקו האמיתי של הספר מצוי בנרטיב הספרותי שהוא מייצג. מי שעוקבים ודאי שמו לב שהפרוזה העברית בת זמננו רוויה באקט השִכחה. מיכל זמיר, בספרה חמש ארוחות ביום, כותבת על המוסד שבו מאושפזת אמה הדמנטית; נגה אלבלך, בהאיש הזקן, מחברת ממואר קצר ופיוטי על אביה שמאבד את זיכרונו ומת, וא.ב. יהושע בורא בהמנהרה סיפור על גבר מבוגר שסולל את הארץ, ומאבד את זיכרונו. ואלו רק חלק מן הדוגמאות.
לא מעט נכתב ונחקר על מושא השִכחה של הספרות העברית. האם היא מבקשת לשכוח את החלום הציוני ושברו? את אובדן הדרך החברתי? את השסע הדתי־עדתי? את הכיבוש? באמצעות טקסט וירטואוזי וסצנות מהירות, גדולות מהחיים, מודן למעשה מבצעת מהלך פואטי הפוך: היא מפרקת על שולחן הניתוחים את אי־הדמנציה הלאומית. או במילים אחרות: את מה שהישראלים לעולם לא ישכחו. את הגופה שהיא הגוף. את הסיפור הגדול.
בין ברסלבים שרבים ביניהם בשאלה אם הרמב"ם הרשה לשטוף כלים בשבת, בין פלסטינים כובשי מנהרות, ובתוך משפחה אשכנזית מרוחקת, מודן מטפלת ביסודיות בסטריאוטיפים החברתיים הקרובים והמוכרים לנו, וחושפת את המניעים הבסיסיים של דמויותיה, החזקים מכסף, גאוגרפיות או דת.
המניע העיקרי של נילי ביציאה למסע הוא כביכול אביה. אבל בפועל היא אינה חשה כלפיו חמלה. גם לא כשבסצנה מכמירת לב בספר הוא משתין במכנסיו, מבולבל ואבוד. נדמה שרק לעובדת הפיליפינית שמטפלת בו אכפת ממנו, כשהיא קוראת לו ברכות "אבא". בניגוד לילדיו. אבל נילי כן יוצאת למלחמת חורמה כבתו, מלחמה שבה כל האמצעים כשרים, כדי להציל בשבילו את הסיפור.
במלחמה על הסיפור הגדול (הפרטי, אם נרצה, שבישראל הוא תמיד הלאומי) כולם מוכנים לעשות הכול: לעבור על החוקים, ללחוץ יד לאויבים, ואין זה משנה אם הסיפור מתרחש על פני האדמה, או במנהרות שתחתיה (כך למשל מספרים לעצמם את המשימה המתנחלים ברומן: "כל האסונות שלנו התחילו כשהארון נעלם: גלות, גלות שנייה, פוגרומים, שואה, מלחמות, טרוריסטים. רק כשהארון ישוב לידינו יבוא המשיח והצרות יסתיימו. החדשות הטובות הן שמצאנו את ארון הברית.")
ברגע מכונן בספר מתגלה יכולתה המדויקת של מודן בכתיבת דיאלוגים – בשיחה שמתרחשת בין סוחרי עתיקות פלסטינים לבין נילי הגיבורה:
.
הסכסוך האמיתי כאן, בין המתנחלים לחילונים ובין הישראלים לפלסטינים, הוא מרכז הכובד של הרומן כולו: הקרב על הסיפור הנכון.
בתקופה הקשה שעוברת עלינו, כשהתרבות והספרות בפרט נדחקות לקרן זווית, מודן מגישה לנו בינג' הרפתקאות סוער, כריאליטי־צ'ק לנרטיב המצוי בפינו. לא חשוב איזו דמות בתוכו נגזר עלינו לגלם.
.
.
.
.
» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: עידן צבעוני על "לטובת הציפורים" מאת דרור בורשטיין
תגובות על כתבה זו