גוש עציון במלחמת העצמאות

חמישה חודשים וחצי נמשך הקרב על גוש עציון. הוא החל למחרת ההכרזה באו"ם על "תuכנית החלוקה", והסתיים ביום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל

הספרייה הלאומית
10.11.2020

גוש עציון נפל כולו בידי כוחות הלגיון הערבי ומגיניו הלכו לשבי הירדני. בכך נסתם הגולל על הניסיון השלישי להיאחז באזור. 242 מתיישבים ולוחמים – נשים וגברים – נהרגו בקרבות. 127 מהם נהרגו בכפר עציון בקרב האחרון, ביום ד' באייר תש"ח. לימים, קבעה הכנסת יום זה כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

נוף כפר עציון

"מערכת גוש-עציון – זה האפוס הגדול נורא-ההוד של מלחמת היהודים. עמידת אנשים ללא תקווה במשך חודשים רבים […] התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה בראש וראשונה ללוחמי גוש-עציון."

ראש הממשלה דוד בן-גוריון, תש"ט, 1949

 

ניסיונות ההיאחזות היהודית בהרי חברון בעת החדשה החלו בשנות העשרים של המאה הקודמת, אך נכשלו בזה אחר זה. ראשיתו של הניסיון השלישי ב-3 במאי 1943: ביום זה הקימו חברי קבוצת אברהם, חניכי בני עקיבא וחברי תנועת הקיבוץ הדתי, את קיבוץ כפר עציון. בשנתיים וחצי הבאות, היה זה המאחז היהודי היחיד בלב טבעת חנק של כפרים ערביים עוינים.

כפר עציון -תש"ו/תש"ז
חברי כפר עציון עובדים בבריכת המים.

כדי להרחיב את האחיזה היהודית בגוש ולגאול את כפר עציון מבדידותו, הוקמו בשנים 1947-1945 עוד שלושה יישובים – שניים של תנועת הקיבוץ הדתי ואחד של תנועת הקיבוץ הארצי: משואות יצחק (גרעין בני עקיבא, משארית הפליטה ממזרח אירופה); עין צורים (גרעין בני עקיבא ילידי הארץ); ורבדים (גרעין השומר הצעיר).

העלייה לעין צורים.
הקמת קיבוץ רבדים.
שיירת העליה לעין צורים.

ואולם תנופת הבנייה וחדוות העשייה החלוצית ביישובי הגוש לא האריכו ימים. פעולות האיבה החלו מיד למחרת ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תכנית החלוקה, שלפיה יוקמו בשטחה של ארץ ישראל שתי מדינות – יהודית וערבית, וירושלים תישאר אזור בין-לאומי. ההנהגה היהודית השלימה עם ההחלטה, אך הערבים סירבו לקבלה; מלחמת העצמאות החלה. על פי התוכנית, היה גוש עציון עתיד להימצא בתוככי המדינה הערבית. כך מצאו עצמם ארבעת היישובים שבגוש נצורים בטבעת חנק של כפרים ערביים עוינים. חברי הקיבוצים – בתיאום עם ההנהגה הלאומית – החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם.

גוש עציון במצור - מתיחת גדר תיל בעין צורים.
גוש עציון במצור – מתיחת גדר תיל בעין צורים.

הציוד הצבאי בגוש עציון היה דל בכמות ובאיכות, והמשקים – בלתי ערוכים לקרב. פיקוד ה"הגנה" שלח לגוש תגבורת של אנשי פלמ"ח, נוטרים וחניכי קורס המ"כים של חי"ש (חיל השדה) ירושלים.

דני מס, שפיקד על היחידות, מונה למפקד גוש עציון.

מיד עם בואו של מפקד מחלקת הל"ה לגוש, בכ"ג בכסלו, 6 בדצמבר, החל דני מס להכשיר את האזור לקראת המערכה הצפויה. תחת פיקודו בוצרו עמדות, נתפסו משלטים והמרחב התגבש לכדי מתחם הגנתי מאורגן ומלוכד.

הזרקור שעל גג נווה עובדיה – המרכז הרוחני והתרבותי של יישובי גוש עציון בכפר עציון.
היערכות בגוש עציון
היערכות בגוש עציון

הכביש היחיד שקישר את יישובי הגוש לירושלים – היישוב היהודי הקרוב – עבר באזור אל-חאדר ובית לחם, והיה נתון לשליטה ערבית לכל אורכו.

בכ"ד בכסלו תש"ח, 7 בדצמבר 1947 – נר ראשון של חנוכה – הותקפה לראשונה מכונית שיצאה מהגוש. מכאן ואילך חדל להתקיים השירות של אוטובוסי "אגד" לגוש, והעברת האספקה והתגבורת התבצעה בשיירות בלבד.

מנגד, עסקו המגינים גם בתקיפת התחבורה הערבית על כביש חברון-ירושלים בניסיון לשבשה. המגינים תפסו משלטים במנזר הרוסי ובח'רבת סאוויר, משם שלטו על קטע מהכביש. הם פוצצו מעבירי מים, הניחו מוקשים ומחסומים, והציבו מארבים לרכבי הכנופיות ולשיירות הלגיון הערבי.

כיתת לוחמים בפעולה

המכה הגדולה הראשונה ניחתה על גוש עציון בכ"ח בכסלו תש"ח, 11 בדצמבר 1947. שיירת נוסעים ואספקה שיצאה מירושלים לגוש עציון בליווי נוטרים הותקפה בקילומטר ה-15 בעיקול התלול שבכביש ירושלים-חברון בידי עשרות פורעים ערבים.

שיירת העשרה בצאתה מירושלים.

הלוויית עשרת חללי השיירה – ראשוני הנופלים בגוש עציון – התקיימה למחרת היום – כ"ט בכסלו תש"ח, 12 בדצמבר 1947. חמשת הנופלים בני הגוש נטמנו בבית הקברות שבגוש עציון; האחרים נקברו בירושלים. אלפים ליוו אותם למנוחות.

שיירת המכוניות הנושאות את החללים בדרכם האחרונה לגוש; הלוויה בירושלים.
שיירת המכוניות הנושאות את החללים בדרכם האחרונה לגוש; הלוויה בירושלים.
הלווית שיירת העשרה בירושלים
אנדרטה לזכר שיירת העשרה

באותו יום, נערכה התקפת תגמול על התחבורה הערבית, בקילומטר ה-25 בכביש ירושלים-חברון. בימים הבאים תפסו לוחמי הפלמ"ח וחניכי קורס המ"כים של החי"ש מירושלים את ח'רבת זַכַּרִיָה שתושביה הערבים נטשו אותה, וקבעו בה משלט מרכזי חשוב ועמדת תצפית לכביש הראשי.

אימוני פלמ"ח בח'רבת זכריה - תרגיל התקפה.
אימוני פלמ"ח בח'רבת זכריה – תרגיל התקפה.
תרגיל התקפה בחירבת זכריה

בי"ב בטבת תש"ח, 25 בדצמבר 1947, הגיעה לגוש מחלקת תגבורת נוספת, של ה"הגנה". היו אלה סטודנטים מגדוד "מכמש" הירושלמי שנועדו לשהות בגוש חודש אחד, אך בשל החמרת המצב והניתוק הוצאו ממנו רק כעבור שלושה חודשים.

הסטודנטים המגויסים באימונים, ובהפוגה מהאימונים, בשלג של חורף תש"ח.
הסטודנטים המגויסים באימונים, ובהפוגה מהאימונים, בשלג של חורף תש"ח.

 

הפוגה. משלטים בגוש עציון - המנזר הרוסי
הפוגה. משלטים בגוש עציון – המנזר הרוסי

עם החרפת תנאי המצור החליט פיקוד ה"הגנה", בעצה אחת עם חברי הקיבוצים, לְפָנוֹת לירושלים את 73 הילדים והתינוקות וחלק מהאימהות, וכן קשישים וחולים. הפינוי בוצע ביום כ"ג בטבת תש"ח, 5 בינואר 1948, בליווי הצבא הבריטי; אחרוני האימהות יצאו מהגוש כעבור יומיים. הקשר בין בני המשפחות נותק כמעט לגמרי.

פרידה אחרונה – האבות מציצים דרך חרכי המשוריין

ביום א' בשבט תש"ח, 12 בינואר 1948, הותקפה שיירה שלוותה בידי אנשי ה"הגנה" בדרכה מירושלים לגוש. למחרת, ב' בשבט, 13 בינואר, עשתה השיירה את דרכה חזרה לירושלים. במבואות בית לחם, ליד בריכות שלמה, היא הותקפה מן המארב.

חנוך זילברשטיין מרבדים נפצע ונפל מהמכונית; הנוטר עובדיה זרובבל קפץ אחריו להצילו. השיירה המשיכה לנוע תחת אש. כעבור שעות, נמצאה גופתו החרוכה של חנוך. גופתו של הנוטר לא נמצאה והוא הוכרז נעדר.

סיור לאיתור הנעדרים משיירת ב' בשבט.
סיור לאיתור עובדיה זרובבל וחנוך זלברשטיין

בליל המחרת נערכה התקפת התגמול. כוח של חי"ש יצא לפגע בתחבורה הערבית, ליד הקילומטר ה-17 בכביש ירושלים-חברון. בשובם מהמשימה, גילו הלוחמים את ראשיתה של ההתקפה הערבית הגדולה הראשונה על יישובי גוש עציון. עם שחר ג' בשבט תש"ח, 14 בינואר 1948, הותקף גוש עציון בידי מאות פורעים ערבים, בפיקודו של מפקד האזור עבד אל־קאדר אל־חוסייני. בהתקפה מאורגנת וראשונה מסוגה, שנמשכה יום שלם, ניסו הערבים לכבוש את ח'רבת זכריה שבמרכז הגוש במטרה לבתרו – ואז לחסלו. בהתקפת נגד הרואית של לוחמי הפלמ"ח ואנשי רבדים, בפיקודו של אריה טפר (עמית), מפקד מחלקה בגדוד השישי של הפלמ"ח, הצליחו הלוחמים להניס את התוקפים ולהסב להם אבדות כבדות.

חרף האבדות, היה קרב ג' בשבט ניצחון גדול לגוש עציון. לימים כתב יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, כי התקפת הנגד של קרב ג' בשבט הייתה מהמוצלחות ביותר בכל מלחמת העצמאות.

אריה טפר (עמית) משחזר את הקרב. פברואר 1979.

לאחר הקרב נותרו מגיני גוש עציון כמעט ללא תחמושת וחומרי חבלה, ללא חומרי רפואה, ובלא מצברים. פיקוד ה"הגנה" החליט לתגבר את הגוש באופן מיידי – בלוחמים ובציוד. המשימה הוטלה על "מחלקת ההר". למפקד הכוח מונה דני מס, שהוחלף בתפקידו כמפקד גוש עציון על ידי עוזי נרקיס.

 

מחלקת ההר – הל"ה

סיפורה של מחלקת הל"ה הוא אחת הפרשות הטרגיות וההרואיות ביותר בקורות מלחמת העצמאות.

בלילה שלאחר הקרב הקשה, יצאה המחלקה לדרכה במסע רגלי מירושלים לגוש עציון, אך נאלצה לשוב על עקבותיה. למחרת, בליל ד'-ה' בשבט תש"ח, 16-15 בינואר 1948, יצאו הלוחמים שוב, במסלול שונה.

במושבה הר-טוב, נאלצה מחלקת ההר להיפרד משניים מחבריה שלא היה להם נשק. במרחק 8 קילומטרים מנקודת היציאה, לאחר שנפרדו משלושה לוחמים נוספים – אחד שנקע את רגלו ושניים שליווהו בחזרה להר-טוב – המשיכו 35 הלוחמים להתקדם במעלה הר חברון לעבר גוש עציון.

שרידי המושבה הר-טוב.
שרידי המושבה הר-טוב.

עם אור ראשון נתגלו לוחמי הל"ה באזור הכפר צוריף. על הרכסים שמסביב החלו להיאסף המוני ערבים חמושים, שהלכו וצרו על הכוח היהודי. בקרב העז שהתפתח נפצעו כמה מהלוחמים. חבריהם נשאו אותם במעלה הגבעה כשהם משיבים אש.

גבעת הקרב.

הקרב הקשה נמשך שעות ארוכות, עד רדת החשכה. אנשי המחלקה השיבו אש עזה לתוקפיהם, עד שאזלה תחמושתם, והם נפגעו בזה אחר זה. עם נפילתו של הלוחם האחרון – תם הקרב.

 האנדרטה על גבעת הקרב לזכר הל"ה
האנדרטה על גבעת הקרב לזכר הל"ה

קצין המשטרה הבריטי דוגין, שטיפל בפינוי הגופות, העיד כי מרביתן מצאו על ראש הגבעה, מפוזרות באופן שהזכיר הגנה היקפית. הגופות עברו התעללות ועקב מצבן הקשה החליט דוגין שלא להעבירן לירושלים אלא לכפר עציון.

בגבעת ההר עם דוגין.

כשנודעו תוצאות הקרב, השתררו ביישוב תדהמה ואבל. זו הייתה הפעם הראשונה שמחלקה שלמה נפלה בקרב. הל"ה הובאו לקבורה בכפר עציון שלושה ימים לאחר נפילתם. אלפים ליוו אותם בדרכם האחרונה ומטחי כבוד נורו לזכרם.

מודעת אבל על נפילת לוחמי הל"ה
הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948
הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948

בחודשיים שלאחר נפילת הל"ה, שרר שקט יחסי בגוש עציון. מלבד המצור הנמשך והמחסור התמידי בחומרים ובציוד הכבידו גם שורת הקברים המתמלאת, הפרידה הממושכת מהילדים, ההרס במשקים וחוסר הוודאות לגבי העתיד. אף על פי כן, היו תושבי הגוש נחושים להישאר ולהגן על הבית.

כפר עציון במצור – עליה לשמירה

עקב חסימת הדרך לגוש עציון, הוחל בחיפוש פתרונות לקשר עם הגוש בדרך האוויר. במחצית ינואר הוצנחה לראשונה אספקה של חומרי רפואה ותחמושת; שיטה זו ננקטה גם בימים ובשבועות הבאים. על פי רוב התרסק הציוד המוצנח אגב נפילתו לקרקע, או שנפל בידי האויב. בד בבד נעשו מאמצים להכשיר מסלול נחיתה למטוסים קלים מסוג "פרימוס" בלב הגוש.

הטייסים – אנשי "שירות האוויר" של ה"הגנה" – נאלצו להתמודד עם פגעי מזג האוויר, עם המהמורות ועם התנאים הטופוגרפיים הקשים.

פיצוצי סלעים יזומים ו"בולדוזר" בפעולה להכשרת השטח למסלול תעופה.

בכ"ז בשבט תש"ח, 7 בפברואר 1948, נחת המטוס הראשון בשדה התעופה המאולתר. מאז, פעמיים או שלוש ביום המריא ה"פרימוס" משדה דב שבתל אביב, והביא עמו לגוש חייל או שניים. ואולם כמות המטען שיכלו המטוסים לשאת הייתה קטנה ולא היה בה כדי לספק פתרון לבעיות החמורות שבגוש הנצור.

פרימוס ראשון בשדה התעופה.
פייפר מביא אספקה מת"א. מדברים מכתבים וכו'

השירות הרפואי בזמן המצור

נוסף על המרפאה שפעלה בכפר עציון, סודרה מרפאה נוספת בחלקו הצפוני של הגוש. אנשי החי"ש ובני המשקים אומנו בעזרה ראשונה, ואנשי השירות הרפואי הוחזקו במצב הכן תמידי. באחד האגפים של המנזר הגרמני ארגן רופא מבית החולים "הדסה" בית חולים שדה.

הצוות הרפואי של גוש עציון.

תקופת השקט היחסי נוצלה להגברת ההתבצרות ולתפיסת עמדות שולטות מחוץ ליישובים. בג' באדר ב', 14 במרס, תפסה מחלקת החי"ש את המנזר הרוסי, שהשליטה בו הבטיחה את הגנת שדה התעופה והגנת הקטע המזרחי של כפר עציון.

ביום י' באדר ב', 21 במרס, התחלף הפיקוד על גוש עציון. משה (מוֹש) זילברשמידט, ממפקדי החי"ש בירושלים, החליף את איש הפלמ"ח עוזי נרקיס.

שיירת נבי דניאל – השיירה האחרונה – לפני צאתה מירושלים לגוש עציון.

בשבת, ט"ז באדר ב', 27 במרס, יצאה מירושלים שיירה גדולה בליווי כוחות ה"הגנה" ובה תגבורת של 150 לוחמי פלוגה ב' מגדוד "מכמש" וכ-120 טונות של אספקה, ציוד ותחמושת לגוש הנצור. השיירה הגיעה לגוש עציון ללא תקלות. חלק מהציוד פורק מסביב לעץ האלון הגדול – "האלון הבודד" – צומת דרכים פנימי של יישובי הגוש. רבים מאנשי הגוש ומגיניו הגיעו למקום כדי לסייע בפריקת הציוד הרב ולזרז את התהליך, בטרם יתארגנו הערבים לחסימת הכביש לירושלים.

"האלון הבודד" – שריד בודד מיער טבעי שכיסה את האזור, שגילו מוערך בכ-700 שנה ויותר. במשך כשני עשורים, היה האלון הבודד סמל הגעגועים לגוש עציון, ולאחר חידוש ההיאחזות – סמל השיבה למקום. כיום ניצבת סביבו אנדרטה שהקימה קק"ל.

מארגני השיירה התכוונו לצאת בחזרה לירושלים בתוך חצי שעה, אך בשל קשיים שונים התעכבה השיירה בגוש. בין היתר, התגלה קושי בהעמסת פר ושתי פרדות שהוחלט להעבירם לירושלים, וכן היה צריך להעמיס מטוס קל שנפגע.

שתי הפרדות שעיכבו את יציאת השיירה.

נוכח העיכוב, פשטה בכפרים הערביים השמועה בדבר השיירה הצפויה ומאות כפריים חמושים שירדו מן ההרים הציבו מחסומים מאולתרים. את המכשולים הראשונים הצליח פורץ המחסומים של השיירה (בתמונה משמאל) לנגח, אולם במבואות בית לחם, בקרבת בריכות שלמה, נתקע המשוריין במחסום גדול במיוחד. תחת אש כבדה התדרדר הרכב אל התעלה שבצד הכביש וניתק משאר השיירה.

שיירת נבי דניאל – פורץ המחסומים בראש

מפקד השיירה, מג"ד הפלמ"ח צבי זמיר, הורה לנהגים לחזור לגוש עציון. עשרה כלי רכב הצליחו להסתובב ולאסוף אנשים מכלי רכב פגועים, אך במקום נותרו עוד עשרות כלי רכב שנפגעו מהאש העזה. בדברו בקשר, אמר צבי זמיר בטעות כי מקום ההיתקלות הוא נבי דניאל. הטעות השתרשה בשם שניתן לשיירה.

עם ערב התברר כי אפסו הסיכויים לחלץ את הלוחמים הפצועים שבפורץ המחסומים התקוע. בקבוקי מולוטוב נזרקו לעברו, והוא החל לבעור. זרובבל הורביץ, מפקד המשוריין, האיץ בלוחמיו הכשירים לסגת ולהינצל. לאחר שיצאו, פוצץ את המשוריין עליו ועל עשרת הלוחמים שנותרו בו – כדי לא ליפול לידיהם של הערבים.

על מעשהו זה זכה זרובבל הורביץ בעיטור הגבורה – העיטור הגבוה ביותר שניתן בצה"ל – והיה לאחד מתריסר גיבורי ישראל במלחמת העצמאות.

שאר אנשי השיירה, 180 במספר, רובם ללא נשק ורבים מהם פצועים, התבצרו בבית בודד על אם הדרך. עוד יממה וחצי המשיכו לנהל קרב נואש, עד שחולצו בידי כוח בריטי.

הבית שבו התבצרו אנשי שיירת נבי דניאל. הבית נהרס בידי הערבים בתשנ"ו, 1995.

אנשי הצבא הבריטי שהגיעו לחלץ את אנשי השיירה העבירו לידי הערבים את הנשק, המשוריינים והציוד היקרים מפז.

בתגובה לתקיפת שיירת נבי דניאל, ביצע שירות האוויר העברי את הפצצת הלילה הראשונה שלו. למחרת, י"ז באדר ב', 28 במרס, הגיע לגוש יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. ביום זה בוצע בתיווך בריטי החילוץ הכואב של 15 חללי השיירה, והם הובאו למנוחות בירושלים.

 

קרב כ"ה בניסן – 4 במאי

בשבועות הבאים, ערכו המגינים התקפות על התחבורה הערבית בכביש ירושלים-חברון. בתגובה, ובניסיון לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על הכביש הראשי, נערכה התקפה ערבית גדולה על גוש עציון בסיוע תותחים ושריון. בהתקפה זו שבה נהרגו 12 מגינים, השתתפו גם כוחות בריטיים. לאחר הרעשה ארטילרית כבשו התוקפים את המנזר הרוסי, אך כוחותינו שבו ותפסו אותו עם ערב, והמשיכו לתקוף את התחבורה הערבית – למרות הסכנה הכרוכה בכך.

"[…] זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים."

משה (מוש) זילברשמידט

בימים הבאים, נמשכו ההכנות לקראת ההתקפה הגדולה. מוש, מפקד הגוש, דרבן את האנשים להתבצר ולהתחפר. המגינים פיזרו מוקשים, הכינו פחי הצתה והפעילו כל אמצעי הגנה נוסף שהיה בהישג ידם, אך מספרם היה מועט, נשקם דל ומלאי התחמושת זעום.

האויב עקב אחר התנועות והכין עצמו היטב לקרב.

הקרב המכריע על גוש עציון החל ביום ג' באייר, 12 במאי. עם שחר הסתערו מאות חיילי הלגיון הערבי, אנשי כנופיות וערבים בלתי סדירים בסיוע תותחים ומשוריינים על משלטי גוש עציון ועל היישובים. קומץ המגינים הדל והמותש נסוג אל היישובים. גוש עציון בוּתר לשני חלקים.

רבים מהלוחמים נפגעו ביום הקרב הראשון. מגיני גוש עציון נותרו מפוצלים, בלא אמצעי קשר, עם כמות אפסית של נשק ותחמושת. מפקד הגוש נהרג בקרב על המנזר הרוסי. העמדות נשמטו בזו אחר זו. עזרה מבחוץ לא הגיעה. עם שחר יום ד' באייר, 13 במאי, חודשה ההתקפה. בשעות הצהריים פרצו משורייני האויב את שער קיבוץ כפר עציון וחדרו לתוכו. המגינים ניסו להמשיך ולהילחם, אך יחסי הכוחות היו בלתי אפשריים. הקרב הוכרע.

לאחר נפילתו של הקיבוץ נערך טבח אכזרי במגיניו. 127 אישה ואיש נפלו באותו יום בכפר עציון; רק ארבעה נותרו בחיים. לימים החליטה הכנסת כי יום נפילת כפר עציון – ד' באייר – יהיה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

המברק האחרון מגוש עציון.

למחרת, יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל. ביום זה נחרב גוש עציון. 320 אישה ואיש – שורדי הקרב האחרון ואנשי משואות יצחק, עין צורים ורבדים – נלקחו בשבי הלגיון, ועמם הלוחמים מהיחידות המגויסות ופצועים מכפר עציון.

השבויים נכלאו במשטרת חברון, ובהמשך, הועברו למחנה אום אל-ג'מאל שבעבר הירדן. שחרורם התבצע בהדרגה – תחילה שוחררו הנשים; כעבור חמישה חודשים שוחררו זקנים, חולים וילדים; בפברואר 1949 שוחררו הפצועים קשה, ואילו הגברים ישבו בשבי כתשעה חודשים. אחרוני השבויים חזרו באדר תש"ט, מרס 1949.

שבויות חוזרות מהשבי בירדן.

עקב התנגדות הירדנים לאפשר גישה לאזור גוש עציון, נותרו גופות החללים בשטח במשך זמן רב. רק בחשוון תש"י, אוקטובר 1948, לאחר משא ומתן דיפלומטי ארוך, ניתן האות ל"מבצע ליקוט העצמות". המבצע, בראשות הרב הראשי לצה"ל אל"ם שלמה גורן, נמשך עשרה ימים.

טקס הקבורה נערך בכ"ה בחשוון תש"י, 17 בנובמבר 1949. חללי גוש עציון וחללים מקרבות נוספים נטמנו בקבר אחים בהלוויה ממלכתית גדולה. במעמד זה נחנך לראשונה בית הקברות הצבאי בהר הרצל. רבים שבתו ממלאכה ביום זה וברחבי הארץ נערכו אזכרות ואספות אבל.

מודעת אבל של הסתדרות הפועל המזרכי לזכר החללים
חיילים מחכים להורדת הארונות לקבר האחים

"[…] איני יודע אם אנחנו נזכה, בכל אופן ילדינו היקרים הם כבר יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית ולמען זה אנו מוכנים להילחם. […] המלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב. זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה".

מתוך מכתבו של שלום גרנק, חבר כפר עציון שנהרג בקרב האחרון.

שלום גרנק ז"ל, עם רעייתו הלה

ההתיישבות היהודית בגוש עציון חודשה רק לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת תשכ"ח, 1967.

השריד האחרון שנותר מכפר עציון – השעון של חדר האוכל.

 

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation