"ובשעה שתיים נשמעה אותה צפירה…"
ראשית, הוא מספר על רגע הצפירה, זיכרון משותף שבאותה עת היה עדיין טרי מאוד: "ובשעה שתיים נשמעה אותה צפירה, שבני דורנו יש לשער לא ישכחו אותה עד בוא חליפתם. הצפירה הזאת, היללה הצופרית, שפתאום בבת-אחת משכה בלב רבים מאיתנו משהו מן האימה הקיומית".
"ספק אם היהודים התאוששו עד היום"
גורי מספר כיצד כבר בשעה שלוש, ביום הכיפורים, הוא נקרא ליחידתו הצבאית. מוחנף ותמהָ, הוא נוסע לתל אביב כאחד החיילים, מהטרמפיאדה הירושלמית. גורי משחזר תחושה של גורל היסטורי, של רגע ייחודי, ושל הלם עמוק: "גם המעבר הזה בין ערב חג לטרם שואה… ספק אם היהודים התאוששו עד היום מן היום הזה. לדעתי הם נמצאים עוד בשלב ההלם".
1948 ו-1973
הצבא רוצה לשלוח את גורי לחזית, להיות עם הכוחות, כקצין חינוך, אך המהומה רבה וקציני החינוך נשארים בקריה. למחרת, 7 באוקטובר, הוא מתבקש לכתוב דף מטכל"י, כרוז. הוא מיד נמשך להשוות בין מלחמת השחרור ובין המלחמה החדשה, שאין לה עדיין שם: "חשבתי שהדבר היחיד שעולה בדעתי הוא לערוך השוואה, או גזירה שווה כלשהי, למרות כל ההבדלים, בין מלחמת 48 למלחמת 1973, כי בשתיהן הוטל הכול על כפות המאזניים…"
חיים גורי מדבר על התחושה הקיומית הייחודית שנגרמה עם פרוץ המלחמה:
"ובכן, מדוע אני אומר שהצפירה של יום הכיפורים היה בה משהו מאימת הקיום? לנו, כאזרחי ישראל… אין זיכרון קולקטיבי של תבוסה בארץ… אנחנו זוכרים מאורעות, שחיטות, את שנת תל-חי אנחנו זוכרים, זוכרים את תרפ"א, את תרפ"ט… אבל תמיד מכל סיבוב כזה אמרנו, אמרו לנו בתור ילדים, ואנחנו אומרים את זה היום לבנינו – מכל סיבוב כזה יצאנו חזקים יותר… אבל יש בנו מן הצד האחר, כרקע… אותו דבר ששייך לאימת הקיום היהודי, ושארץ ישראל כנראה לא פטרה אותנו מן האימה הזאת… של חיים על קו הקץ, שתמיד הלב והסכין. וההוויה הכפולה הזאת היא הוויה פרובלמטית ביותר. כי המעבר אצלנו הוא מהיר מאוד מארי יהודה אל תולעת יעקב."
לשון קורעת לב ברשתות הקשר
גורי איש המלים מגיב לשפה שהוא נתקל בה בצבא, שפת הדיבור ברשתות הקשר:
"…לשון המעטה, לשון מיוחדת של אנדרסטייטמנט, שהמרחק בינה לבין המציאות שבה היא מתרחשת… הוא אשר קורע לב. כאשר אדם אומר 'אני אנסה להסתדר, אבל כמה תותחים יכולים לעזור לי', הוא יודע שמצבו רע מאוד, וה'אנסה להסתדר' הזה הוא צעקה איומה, אדם שלוחם בשארית חילותיו מול מסות נוראות… בכל זאת הוא אומר 'אני אנסה להסתדר'…"
מפגשים עם חיילים: חרדה וחיבור להיסטוריה
גורי מדווח על חוויות של מפגש עם אנשים שדיברו על מצב של סף אבדון, על האפשרות שאילו צבאות ערב היו תוקפים בחול המועד סוכות, כשרבים היו נמצאים בחופשה בסיני והארץ הייתה עמוסה כלי רכב ופקקי תנועה, והם מהרהרים שמצב כזה "אולי היסטוריה של אלפי שנים הייתה מסתיימת, אם לא בשואה, בפצעים נוראים". גורי מביט בפרספקטיבה ואומר "המעבר המיידי הזה מביטחון מוחלט לחוויה קיומית של חרדה איומה, חרדה לאומית נוסף לחרדה האישית, הוא דבר שכנראה יחלחל בנו תקופה ארוכה מאוד".
החרדה אינה חזות פני הכול. חיים גורי מספר על תחושה היסטורית שחיברה את הישראלים ליהדותם. אם בתקופה שלפני המלחמה רב העיסוק בכך ש"אנו ישראלים יותר מאשר יהודים", המלחמה הביאה אנשים לכך שהם "נקלעו למצב שבו הם היו שותפים במלוא חושיהם לגורל עמם, בלי שלבם, מוחם, חינוכם, היה חופף לאות החוויה קיומית היסטורית". גורי מדבר על הבדידות שישראל החזקה, החמושה, הספרטנית, הבוטחת, נקלעה אליה במלחמה. והבדידות מוליכה לתחושות של סף-שואה. למצב שבו "הלא-ייאמן פתאום הופך לממשות מגואלת בדם". גורי סבור שיתכן שהחוויה תביא לשינוי בקרב ישראלים רבים באשר לאופן שבו הם מביטים על אבותיהם אנשי הגולה. אם מאז קום המדינה ואף קודם לכן, היה קל לישראלים להתמיד בביקורת על ראשי קהילות ש"לא עלה בידיהם לפענח נכונה את האותות", הרי שכעת הם רואים כיצד יתכן שעם שלם, מדינה מודרנית ומצוידת, אינם מפענחת נכונה את האותות ומוצאת את עצמה, בחוויה ואולי בממשות, על סף השמדה.
קיום של גטו? דימונה כאופציה?
ההשוואה בין מלחמת 1973 ומלחמת 1948 מעסיקה את גורי, והוא מעלה תובנות מקוריות. במלחמת העצמאות אבד אחוז מן האוכלוסייה, במלחמה ארוכה. חיים גורי מדבר על מלחמת יום הכיפורים כמלחמה ארוכה, אך מזכיר שבשנת 1948 "היה איזה יסוד אופטימי של שחרית, של בראשית, של איזה מהפכה לאומית מתחילה". ישראל נהנתה אז מאהדה, ואילו בשנת 1973 חוו הישראלים בדידות קשה: "ומישהו אומר, אולי הקיום הוודאי שלנו הוא קיום של גטו. זה האיום האימננטי הקבוע האופייני ביותר, למרות המהפכה הציונית. עם ישראל החליף צורה בצורה, מהות במהות, אבל בסופו של דבר הוא נשאר עם לבדד ישכון". גורי מספר על המחשבות הקשות ביותר שהוא שמע במהלך המלחמה: "היו מקרים שהעלו באוב את דימונה כאפשרות או-או, או יחד נחיה או יחד נאבד…"
הלנצח נאכל חרב?
חיים גורי מספר על חוויות של שיחות עם קבוצות של חיילים. שיחות ארוכות, פתוחות, בעידוד המפקדים, מתוך תחושה של דמוקרטיה. והוא מספר על צעירים התוהים בדבר עתידם. חייל צעיר אומר לו: "אני עוד שנה שנתיים אשתחרר, אשא אישה אולי ואביא ילדים, ואז תפרוץ עוד מלחמה, ואחריה תפרוץ עוד מלחמה. האם לא נראים לך החיים לפיכך כסיוט שאין לו קץ?" ובשיחות הללו עולות גם שאלות פוליטיות, שאלות על אחריות הדרגים הגבוהים, תהיות בדבר ההתנהלות ברמה הגבוהה ביותר.
המשורר רואה קדימה, מביט בתקווה
חיים גורי מספר על ההקשר ההיסטורי שהוא מעמיד בפני החיילים, תפיסה "שמפקיעה את היחיד מבדידותו": המאבק על שיבת ציון, מלחמת השחרור, הדיפת הפולש המצרי והלגיון הירדני, על המפגש עם ניצולי השואה באירופה. והוא מספר על דברי עידוד, שנאמרו במבט רחב של מי שכבר חווה פרקים מכריעים בהיסטוריה:
"אל תראו את העתיד כאופק חסום. גם הערבים כואב להם. וגם המלחמה לא מתחדשת בשל העובדה שיש בהם גם כן אנשים שמחפשים דרך אחרת, אפשרות אחרת."
