עשרה ימים בלבד לאחר הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים, ב-5 בנובמבר 1973, מפרסם "מעריב לנוער" ראיון רחב היקף עם אל"מ ברוך לוי, יועץ ראש הממשלה לנוער, לשעבר מפקד הגדנ"ע ואחיו של משה לוי, לימים הרמטכ"ל. המראיינים הם חמישה "כתבי נוער": מרדכי שריר, אסנת פדני, דורון ארזי, אורית גולן ויצחק הנגבי, המוכר כיום כצחי הנגבי, ששימש שר בממשלות ישראל וגם יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הריאיון מתפרש על שני חלקים, בשני גיליונות עוקבים של "מעריב לנוער", כשלושה עמודים גדולים בכל גיליון.
כתבי הנוער מגלים רצינות עצומה. הכול מעסיק אותם: ההתראה לפני המלחמה, גיוס המילואים, ההערכות המודיעיניות, המסקנות שיוסקו בעקבות המחדל, ההחלטה להסכים להפסקת אש, היחסים עם ארה"ב בעקבות הרכבת האווירית האמריקנית במהלך המלחמה, ההסברה הישראלית – הנקראת אז "תעמולה", קו בר-לב, תפקוד דובר צה"ל, ההודעות על האבדות, ההתמודדות עם שמועות זוועה, היכולת והצורך לפגוע באוכלוסייה אזרחית בסוריה ובמצרים, המאבק על הקרדיט בעקבות צליחת התעלה, הצורך להקים ועדת חקירה, סכנת העימות עם ברית המועצות והמצב בקרב הערבים בעקבות המלחמה.
לכל אורך הריאיון בולטת רצינותם של בני הנוער. אל"מ לוי עונה ברצינות ובפירוט רב. 40 שנה לאחר מכן, אנו קוראים את הדברים ומתפלאים לא רק על הפורמט, על ההיקף ועל הנימה, אלא בוודאי גם על כך שנאמרים דברים רבים כל כך ימים אחדים לאחר תום המלחמה. אמירה של אל"מ ברוך לוי מחלקו הראשון של הריאיון מעוררת פליאה גם היום:
"תארו לעצמכם, ששניים מכם הולכים ומתגוששים זה עם זה. מי שיש לו היכולת להרביץ את ה'זץ' הראשון הוא זה שיש לו יתרון ולמרות זאת הלכנו ביודעין לעניין הזה, בעקבות כל מיני שיקולים פוליטיים-בינלאומיים… הפעם מי שצריך היה לשקול, החליט שמוטב שלא תהיה הפעם מלחמת-מנע על מנת שלא להסתבך".
דבריו של אל"מ לוי הם לא פחות מהודאה בכך שישראל ידעה שהיא עומדת להיות מותקפת, והחליטה לא להקדים מכה. 5 בנובמבר 1973. ועדת אגרנט עוד רחוקה מלבוא לעולם, אך דובר רשמי כבר מסגיר דברים שעתידים לזעזע את הארץ חודשים ושנים לאחר מכן.
