.

שגיא אלנקוה

•
יוֹשֵׁב עַל מַצְּעֵי הַמִּטָּה הַלְּבָנִים
וְצוֹפֶה בְּלֹא עָנָן, וּבֶאֱמֶת חַשְׁרַת עָבִים הִיא סוֹד.
גָּלוּי, כְּשֶׁנִּקְלָעִים לְסִיטוּאַצְיָה מְשֻׁנָּה וְתַחַת חַשְׁרָה
בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת. כְּלוֹמַר, יֵשׁ כִּנּוּס בְּאֵין וְאֵין כִּנּוּס בְּיֵשׁ.
וּמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ דַּעַת זוֹכֶה בְּטֶפַח, חֹפֶן.
אֶצְלִי, מָה שֶׁאֲנִי עָשׂוּי לָדַעַת זֶה מָה שֶׁאֲנִי עָשׂוּי לִשְׁאֹל.
מַמָּשׁ כְּפִי שֶׁקָּרַע בְּדַשׁ בִּגְדּוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, שֶׁל שָׁאוּל.
זֶה, כְּמִנְהַג בְּרִית עוֹלָם, יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל, שָׁאוּל, מֻשְׁאָל, לַמָּקוֹם
הַזֶּה, מְקוֹמוֹ.

.

•
כְּמוֹ מִקְשַׁת אֲבַטִּיחִים הַבֹּקֶר. הִנֵּה
בֵּיצָה עֲלוּמָה וּמִמֶּנָּה פּוֹרֵחַ אֶפְרוֹחַ.

דָּבָר פָּתוּחַ מְנֻקָּד גַּחְלִילִיּוֹת אוֹר,
מַבָּט פֹּה בָּעֶרֶב בַּכְּנִיסָה לְזִכְרוֹן.
מַעֲרִיב וּמִתְחַדֵּד וּמַשִּׁיר עָלִים רְחָבִים,
מִין בִּצְבּוּץ כֵּהֶה שֶׁל שְׁמֵי עֶרֶב.
וּמָה הֵם הַחֲרִיצִים בָּהֶם אָדָם כֹּתֶל?
וְאֵיךְ אַחֶרֶת מִתְעַגְּלִים?

אֲנִי הוֹלֵם, בְּהֶחְלֵט, אֲבָל בּוֹדֵד וּמְפַחֵד מְאוֹד.
כְּמוֹ נִהְיֵיתִי פְּרָט מֵהַצּוֹמֵחַ וְהָאַבְנִי שֶׁסְּבִיבִי.

כֵּן, הַחוּץ הַמִּתְהַוֶּה בִּנְגוֹהוֹת דַּקּוֹת. מִין מַעֲטֶפֶת לְדָבָר הוֹמֶה
מְאוֹד. וְאָנָה אֲנִי בָּא?

הַזְּמַן, יְחִידוֹתָיו הֵן מַפְתֵּחַ, וְהִנֵּה הַצְּרוֹר מִתְמַעֵט וּמְרַשְׁרֵשׁ כְּפַעֲמוֹנֵי עֲלֵי אַלּוֹנִים.

.

•
שִׁירַת הַיָּם, שְׂכִירוּת. דֶּקֶל מְעֻנָּב.
כֻּלּוֹ אוֹמֵר חַיִּים. תְּנוּעָה כַּבִּירַת מְמַדִּים. וּמֵעַל שְׁמָשׁוֹת לוֹהֲטוֹת.
חַיִּים. עֲצִיץ וְסוּפוֹת אֵשׁ. פֶּרַח כָּתֹם לָבָן.
וּמִין עֲנָק עִוֵּר שׁוֹלֵחַ כַּפּוֹת גְּדוֹלוֹת. מְסַמֵּן בְּאֶצְבְּעוֹתָיו בְּכָל כִּוּוּן.
חָשַׁבְתִּי הָרָקִיעַ גָּבוֹהַּ יוֹתֵר. הַכָּחֹל כָּחֹל יוֹתֵר. הַמַּבּוּעַ מְעֻנַּב פַּסִּים,
דִּמִּיתִי. הַמַּבּוּעַ בִּעְבּוּעַ.

מֵחַדְרוֹ שֶׁל אָדָם מָקוֹם וּמִי שֶׁבָּא וְהוֹלֵךְ אָנָה הוּא? מָהֵם יְרֵחָיו?
זוֹ תְּנוּעָה, סַחַף וְשָׂפָה, מָקוֹם פָּתוּחַ וּמְסַנְוֵר, הַתְחָלָה

אַתָּה חָרִיץ בָּעוֹלָם, אָז תַּחְרֹץ, אַתָּה בַּקָּצֶה אָז תִּדְאַג בַּקָּצֶה לְמִי
שֶׁפּוֹחֶדֶת מְאוֹד, אַל תִּדְאַג, לִדְאֹג צָרִיךְ לְקַבֵּל וְלִהְיוֹת, לְהִתְמַלֵּא,
וְאַל תְּסַרְהֵב בְּמִי שֶׁבְּעַצְמוֹ רַךְ לִרְאוֹת זָנָב, זְנָבוֹ,
אָנוּ שְׁנַיִם כָּלִים, אִישׁ בְּכִלְיוֹן רֵעֵהוּ, וְאֶחְתֹּךְ פָּחוֹת אֶת הֶחָתוּךְ,
כְּאִלּוּ, לְהִתְנַחֵם בְּמִי שֶׁמְּקַבֵּל דְּאָגָה, שֶׁלּוֹמֵד לְאַט אוֹתִי,
וּבִכְלָל לִהְיוֹת, לְבַד לֹא לְבַד, בַּבַּיִת, לֹא בַּבַּיִת.
לֹא מַמְצִיאִים דִּבּוּר מִסְּתָם. צָרִיךְ רֶגַע. מַשֶּׁהוּ שֶׁל הַתְחָלָה.
בְּכָל זֹאת, מִישֶׁהוּ יָקָר שָׁם, וּשְׁנַיִם
לֹא צוֹלִים עַל הָאֵשׁ, נִצְלִים וְרוֹאִים חַיִּים זֶה בָּזֶה.

.

שגיא משה אלנקוה, משורר, תושב זכרון יעקב. פרסם שישה ספרי שירה. האחרון עד כה, "דרך כריכה ריקה", ראה אור בשנת 2019, בהוצאת אבן חושן.

.

.

הגר יושע

עזה

קִרְעֵי קִירוֹת
פּוֹצְעִים אֶת הַיָּם.
שִׁבְרִי פְּנִים.

צַעֲקוֹת הַיְּלָדִים
בְּגֶדֶר הַתַּיִל סְבוּכוֹת.

אֲנִי זָרָה בְּאֶרֶץ זוֹ
אָרִים קְלִפַּת פָּנִים יְשָׁנָה
לַעֲטוֹת עַל פָּנַי
לִרְאוֹת דַּרְכָּהּ אֶת פָּנַיִךְ.

וְעוֹד אַחֶרֶת אֶאֱסֹף
מְגַשֶּׁשֶׁת דַּרְכִּי אֵלַיִךְ
לְהַנִּיחַ זְהִירָה
עַל פְּצָעִים
שֶׁיָּבְשׁוּ בָּרוּחַ.

 

הגר יושע, מחנכת ופעילה למען זכויות בעלי חיים. בעבר עבדה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, הייתה רקדנית ועסקה ביוגה ובטכניקת אלכסנדר. זהו לה פרסום ביכורים.

.

.

ציפי גוריון

מתוך "שירי אבא"

*
מֵאַבָּא קִבַּלְתִּי אֶת עַצְמוֹת הַלְּחָיַיִם
וּנְטִיָּה לְדִכָּאוֹן

.

*
לְמַר אֶרֶז בִּיטוֹן הַיָּקָר,
אֲנִי רוֹצָה לְהוֹדוֹת לְךָ עַל שֶׁאַתָּה כּוֹתֵב עַל אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת עִוֵּר
כִּי אַתָּה מֵבִין, מַר בִּיטוֹן, גַּם אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה עִוֵּר
אֲבָל הוּא מֵת כְּבָר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים
וְהָיָה אַבָּא שֶׁלִּי כָּל כָּךְ מְעַט –
אָז אֲנִי מְקַוָּה שֶׁזֶּה לֹא יֵרָאֶה לְךָ כְּמוֹ קֶטַע מֻפְרָע, מַר בִּיטוֹן
אֲנִי פָּשׁוּט קוֹרֵאת אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלְּךָ
וּמְדַמְיֶנֶת שֶׁזֶּה אוּלַי מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא הָיָה יָכוֹל לְסַפֵּר
אִלּוּ כָּתַב שִׁירָה
אוֹ אִלּוּ זָכַרְתִּי אֶת הַקּוֹל שֶׁלּוֹ.
לְמָשָׁל אֶת הַשִּׁיר עַל הַמַּקֵּל
אוֹ עַל אֵיךְ לְלַמֵּד אֶת יְלָדֶיךָ לְהִתְחַבֵּר לַחֲשֵׁכָה.
מַר בִּיטוֹן הַיָּקָר, אֲנִי רוֹצָה לִשְׁאֹל אוֹתְךָ בְּבַקָּשָׁה,
אֵיךְ זֶה לֹא לִרְאוֹת אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלְּךָ?

.

*
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וְיוֹרֶדֶת בַּמַּדְרֵגוֹת
וּמְנַסָּה לְדַמְיֵן אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת אַבָּא
לָדַעַת שֶׁמִּיָּמִין יֵשׁ מַעֲקֶה
לְהַרְגִּישׁ שֶׁמִּתַּחַת לָרַגְלַיִם יֵשׁ אֶבֶן
אֲבָל הִיא יְכוֹלָה לַהֲפֹךְ לִתְהוֹם.

 

ציפי גוריון, עורכת ומתרגמת, מנחת סדנאות כתיבה ומועדוני קריאה לכל הגילים, כותבת פרוזה, מסות, ביקורות ספרות ושירה. מנהלת את קבוצת הפייסבוק "המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער", עם הדר בן־יהודה.

.

.

איתי עקירב

דיו, מזבח זכרון

מִי כּוֹתֵב אֶת שְׁמִי
מְצַיֵּר בְּפֶחָם
אֶת תָּוֵי פָּנַי.
נוֹתֵן לִי שֵׁם
בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ הָאִלְּמוּת
הִיא עֶרֶשׂ־חַיַּי.

.

*
יָדַיִם מְפֻחָמוֹת מַכְתִּימוֹת
אֶת קוֹרוֹת הַדַּף.
…..מָה שֶׁנִּכְתַּב
כְּבָר שָׂרַף אֶת הַפַּרְדֵּס.
וּמָה שֶׁלֹּא, הִרְקִיב
אֶת הַגּוּף עַד הַיְּסוֹד.

.

איתי עקירב הוא משורר ויוצר קולנוע. בוגר ביה"ס סם שפיגל, מורה וחונך בו. בוגר כיתת השירה של הליקון. מלמד כתיבה יוצרת בעמותת אנוש. סרטים שהפיק וביים השתתפו בפסטיבלים ובתערוכות בארץ ובעולם וזכו בפרסים. ספר שיריו הראשון, "דברים שהשארנו באש", ראה אור בשנת 2015.

.

» במדור שירה בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת צור גואטה, ספיר יונס ויורם ניסינוביץ'

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

השתקפותו של הנחשק

מאת דפי קודיש ורפי וייכרט

.

לואיז גליק אינה שם מוכר במקומותינו, בוודאי לא כמו שתיים מקודמותיה המיתולוגיות בשירה האמריקנית, סילביה פלאת ואן סקסטון. זאת אף שברבות השנים שיריה תורגמו בידי מתרגמים שונים ובהם משה דור, שמעון זנדבנק, גיורא לשם, רות אלמוג, יעל גלוברמן, נבה קרסניקר ואחרים. מעטים מדי הבחינו לפני שמונה שנים בפרסום ספר שיריה היפה איריס הבר (כרמל, 2012), שתורגם לעברית בידי מכבית מלכין ויואב ורדי, המתרגמים ביחד מן השירה האמריקנית (בין השאר, מיצירת ויליאם קרלוס ויליאמס, וו. ס. מרווין, מאיה אנג'לו ובילי קולינס).

נראה שהזכייה כעת בפרס הנובל לספרות לשנת 2020 תשנה את העובדה הזאת, לפחות למשך תקופה קצרה. גליק הצטרפה לשורה לא ארוכה של סופרות ומשוררות שזכו בפרס היוקרתי. בין המשוררות נזכיר את גבריאלה מיסטרל הצ'יליאנית (1945), את נלי זק"ש היהודייה הגרמנייה (1966) ואת ויסלבה שימבורסקה הפולנייה (1996).

גליק נולדה בעיר ניו יורק בשנת 1943 וגדלה בלונג איילנד. אביה, דניאל גליק, היה בן למהגרים מהונגריה ואיש עסקים מצליח. ביאטריס אמה הייתה עקרת בית, אף שלמדה במכללה יוקרתית. בנעוריה סבלה גליק מהפרעות אכילה והתגברה עליהן באמצעות פסיכואנליזה. בין השאר למדה באוניברסיטת קולומביה אך לא סיימה את התואר. עד כה פרסמה תריסר ספרי שירה כמו גם את ספר המסות American Originality: Essays on Poetryג(2017). בין הפרסים הרבים שהוענקו לה בטרם זכתה בפרס הנובל אפשר לציין, לצד הפוליצר, את פרס הספר הלאומי, את הפרס ע"ש ויליאם קרלוס ויליאמס ואת פרס הספר של לוס אנג'לס טיימס.

גליק זכתה ברבות השנים לדברי שבח ממשוררים אמריקנים מרכזיים. רוברט האס אמר עליה שהיא "אחת המשוררות הליריות הטהורות והמלוטשות ביותר הכותבות כיום". כדרכם, שבחים ומחמאות מעמיתים מתייחסים לעשייה הפואטית בצורה כוללנית ולא מדויקת. היטיבה לתאר את שירת גליק חוקרת הספרות הדגולה הלן ונדלר, שכתבה על ספר שיריה השני, The House on Marshlandג(1975), את ההבחנות הבאות:

.

הנרטיבים המסתוריים של גליק מזמינים את השתתפותנו. אנחנו חייבים וחייבות למלא את הפערים בסיפור, להציב את עצמנו במקומן של הפרסונות הבדיוניות, להמציא תרחיש שבו הדוברת יכולה להביע את שורותיה, לפענח את הקוד, "לפתור" את האלגוריה. אני סבורה שאחר כך … במהלך הקריאה השיר נתפס כאמת בפני עצמה, שיקוף של אחד מהתצרפים האינסופיים שבהם מתבטא ניסיון החיים.

.

יובל שנים עבר מאז שפרסמה את ספר ביכורי שירתה, Firstborn. הספר הוקדש לסטנלי קוניץ, מגדולי המשוררים האמריקנים במאה העשרים ומהדמויות שהשפיעו במיוחד על שירתה. גליק למדה אצלו בסדנת שירה. לימים תיאר את יצירתה כך: "שיריה אינטנסיביים בעדינותם, טוויים מאש ומאוויר, בעוצמה מהודקת שעומדת בניגוד לשבריריותם. הם מושרשים בנופים ובמזג האוויר, ויותר מכך באינטימיות של הלב. כל דבר שבו היא נוגעת נהפך למוזיקה ולאגדה".

בערך שהוקדש לה באתר Poetry Foundation נכתב, בין השאר, שביצירתה המוקדמת היא מציגה פרסונה שנאבקת עם התוצאות העגומות של מערכות יחסים (בעיקר יחסי אהבה) שכשלו, מתמודדת עם מפגשים משפחתיים הרי אסון ונלחמת בייאוש קיומי. ביצירתה המאוחרת, כך נאמר שם, היא ממשיכה לחקור את הסבל והייסורים של האני. אלה הכללות נכונות אבל הן תקפות לעוד משוררות ומשוררים רבים לאין מספר. הבה ננסה לבחון את הדברים קצת יותר מקרוב.

כבר בספר הביכורים אפשר היה לזהות כמה מנושאי שירתה המרכזיים שילוו אותה במשך העשורים. בתור התחלה נציין אחדים שנראים לנו חשובים במיוחד. חלקם קשורים במודעות שהתעוררה בשנות השישים למצוקתם של מיעוטים בתרבות האמריקנית. בשיר "ספינת העבדים" מתארת גליק טבח שביצעו מלחים לבנים בעבדים שהובילו בספינתם. השיר מתאר כיצד אפילו רב־החובל, אשר מאפשר את סחר העבדים שנחטפו מאפריקה ומשתתף בו, מזועזע מן הטבח שביצעו אנשיו. זהו פתח לדיון במוסריות היחסית ובפצע הפעור בליבה של האומה האמריקנית.

גליק מביאה בשיריה מונולוגים של פרסונות שונות, אשר מעלות מודעות לנכויות, לטרגדיות ולטראומות מן הילדות ועוד. היא מזדהה גם עם ילדים קטנים שטבעו באגם קפוא וגם עם אמהות שחשות לכודות בחייהן הדומסטיים.

את האופן המדויק, ולא פעם אכזרי, שבו תופסת גליק את היחסים שבין הגבר לאישה אפשר להדגים בשני שירים קצרים. בספר שיריה השלישי, Descending Figure, מופיע שיר קצר בשם "הראי", המתאר גבר העומד מול המראה ומתגלח. הדוברת מתבוננת בו כשהוא פוצע את עצמו, ספק בשוגג ספק במכוון. המחשבה שעוברת בראשה מיטיבה לחצוץ בין האידיאליזציה של האהוב לבין המציאות. הדוברת טוענת שהפציעה האכזרית שמתרחשת לנגד עיניה נועדה כדי ש"אראה אותך באור הנכון, / כגבר מדמם, לא / ההשתקפות של מה שאני חושקת בו". היא ממקמת את האידאליזציה לא רק בבבואה הנשקפת מן המראה אלא גם במראה החיצוני, הבשר והעור, שמסתירים את המהות האמיתית של האהוב, את לוז קיומו. כדי לחשוף אותו יש צורך במעשה אלים.

ב־The Triumph of Achilles, ספר שיריה הרביעי, מתארת גליק בשיר "צילו של הנץ" חיבוק בינה לבין גבר על אם הדרך, "מסיבה שאיני זוכרת בדיוק". כאשר גופיהם נפרדים זה מזה, הם מביטים מעלה אל "המקום שבו הנץ / רוחף עם טרפו". הדוברת מציינת את עובדת היותם של הנץ והטרף ישות אחת בעלת צל אחד. אחרי שהם נעלמים היא חושבת: "צל אחד. כמו זה שאנחנו יצרנו, / כשחיבקת אותי". טורף ונטרף בשמיים. טורף ונטרפת, או מי שעלולה הייתה להיטרף, על האדמה.

בשני שירים אלה, כמו ברבים משיריה האחרים, אפשר לראות כיצד היא מצליחה בהינף של שורת פואנטה אחת לטלטל את תפיסתם של הקוראים ולשנות לחלוטין את האופן שבו הם מממשים את השיר. בשניהם ניתן לראות שתפיסת האהבה שלה כוללת גם פוטנציאל לסכנה ואלימות.

לפני ארבעים שנים בדיוק, בספר שיריה השלישי, Descending Figure, פרסמה גליק את אחד השירים היותר מטלטלים בנושא הכאוב של אלימות נגד נשים. ככותרת בחרה בדגם הספרותי הוותיק אפיתָלאמיום (Epithalamium). מדובר בשירים שנכתבו במיוחד עבור כלות בדרך למיטת הכלולות, לחדר ההתייחדות. דומה ששיר זה מצביע על שליטתה המעולה של גליק במסורות כתיבה בנות אלפי שנים שתחנותיהן הקודמות היו, בין השאר, קאטולוס וספפו. קוראיה באמריקה של שנות השבעים והשמונים הבינו שהיא כותבת לא רק על מצב האישה בעת העתיקה אלא יותר מכך – על מצוקותיה וייסוריה בתקופה המודרנית. את המונולוג הזה מפי הכלה, שמובא כאן במלואו, נציע להפיץ בקרב כל מי שפועלים נגד אלימות המופנית כלפי נשים:

.

הָיוּ אֲחֵרוֹת;
גּוּפֵיהֶן
הָיוּ הֲכָנָה.
כָּךְ אֲנִי רוֹאֶה אֶת זֶה.

כְּזֶרֶם זְעָקוֹת.
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כְּאֵב בָּעוֹלָם – הַיָּגוֹן
חֲסַר הַצּוּרָה שֶׁל הַגּוּף, שֶׁשְּׂפָתוֹ
הִיא רָעָב –

וּבָאוּלָם, הַוְּרָדִים בַּקֻּפְסָה;
מַשְׁמָעָם

תֹּהוּ וָבֹהוּ. אוֹ־אָז מַתְחִילָה
הַנְּדִיבוּת הַנּוֹרָאָה שֶׁל הַנִּשּׂוּאִין,
בַּעַל וְאִשָּׁה
מְטַפְּסִים עַל הַגִּבְעָה הַיְּרֻקָּה בָּאוֹר הַזָּהֹב
עַד שֶׁאֵין עוֹד גִּבְעָה,
רַק מִישׁוֹר שֶׁנִּבְלָם בִּידֵי הַשָּׁמַיִם.

הִנֵּה יָדִי, אָמַר.
אֲבָל זֶה הָיָה מִזְּמַן.
הִנֵּה יָדִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּפְגַּע בָּךְ.

.

הדרך החכמה והאירונית שבה גליק מבהירה לקורא שהיד שאמורה הייתה לגונן הפרה ברבות השנים את נדריה, היא מופת של אמירה שקטה ומלאת עוצמה. שלושה עשורים מאוחר יותר כתבה גליק על השחיקה והניכור שיש גם בנישואים נעדרי אלימות פיזית: השיר "נישואים" מתוך ספרה A Village Life מתאר זוג שנשוי שנים רבות ויוצא לחופשה ליד הים. הים מקבל חיים משל עצמו ומבטא רגשות חזקים בניגוד לבן הזוג האדיש, המנוכר והפסיבי־אגרסיבי. בשונה ממה שנרמז בסיום השיר "אפיתלאמיום", כאן היד אינה נקמצת לאגרוף מכה. כשהאישה מלטפת את גב בעלה ומצמידה אליו את פניה היא אומרת שזה "כמו להצמיד את פנייך לקיר". השורות שמאפיינות יותר מכול את יחסיהם הן: "והשקט ביניהם עתיק: הוא אומר/ אלו הם הגבולות".

ועוד לא דיברנו על התיאורים הנפלאים של זריחות ושקיעות, של עונות השנה על שלל תמורותיהן, של שדות ומרחבים וקישורם בדרכים מורכבות לטבע האדם על תשוקותיו, כמיהותיו ופחדיו. בנימוקי ועדת הנובל אופיינה יצירתה של גליק כ"קול פואטי ייחודי, שהופך בצניעות וביופי את הקיום הפרטי לאוניברסלי".

לואיז גליק היא משוררת מצוינת, שקוֹלה המפוכח והצלול שומר על מיטב הרוח האמריקנית. היא חכמה, אמיצה, תקיפה מאוד במסריה הפמיניסטיים והאקולוגיים. אין ספק שמבחינת הספרות האמריקנית זהו תיקון משמעותי, אחרי שהוועדה השוודית העניקה את הפרס לבוב דילן. דילן הוא מוזיקאי ופזמונאי מופלא, גאון השירה המושרת, אבל משורר איננו. לואיז גליק מחזירה את פרס הנובל לספרות למדף הראוי לו. עד שתזכה לספרים נוספים בעברית כדאי מאוד לרכוש את ספריה בשפת המקור ולחפש את התרגומים הבודדים שראו אור בבמות שונות. שמחנו לשוב ולקרוא בהם יחד, נצורים בביתנו בתקופת הסגר, ואסירי תודה למרחבי הטבע והחוויה האנושית שגליק מרעיפה עלינו ביצירתה.

.

דפי קודיש, בעלת תואר שני מהחוג לספרות אנגלית ולימודים אמריקניים באוניברסיטת תל אביב, מלמדת מגדר וספרות בתיכון "הראשונים" בהרצליה.

רפי וייכרט, משורר ומתרגם, פרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה ומכהן שם כראש התוכנית לכתיבה יוצרת. עורכה הראשי של הוצאת "קשב לשירה".

 

» במדור נובל בגיליון קודם של המוסך: יורם מלצר על הרומן Flights מאת אולגה טוקרצ'וק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כּ_ך__ב_ק_וֹ_ד_ש__ח_ז_י_ת_י_הּ

השם שלי איננו

.

.

.

גבר נלחם על עובּר. שהביא לי בכוח. שהיה לו עליי.
אני ילדה נימפית בת שבע. בגוף של לילית שגורשה בידי האל.
הפסיכולוגית אומרת לי. לשים לב לא להזמין אחרי השמש.
ולסמן לה בשני כוכבים אם נלקחתי
לאיבוד.

.

.

אָלף. רשימת ידיעות

.

1.
אלוהינו

.

.

2.
אלוהים

.

.

3.
אהבה
אני מפילה כבר כמה ימים. איש רע באמת לקח לי את הרחם. אחר כך בא לכאן להילחם על התינוק. השתגע. הרביץ. אני בקור שיש רק לנשים שצָלקו להן אחד יותר מדי, קובעת הפלה פרטית מהירה. אף אחד לא סיפרתי. אבל מאיה חלמה ביום שלפנֵי שמשהו רע, והתקשרה לשחר, שבא להציל אותי מהשיגעון האובססיבי של המפיק־זין הנלחם על חיי התינוק. לקח אותי לישון ביפו ובבוקר להפלה.
מאיה חיכתה לי ברופא והם החליפו. בסוף היום שמה אותי בתת־דירה שלי, שהייתה פעם בית זונות של עניים ומתדפקים בה עד היום בגעגוע. נשקה לי והלכה.
אחרי זה הגוף שלי נקרע כמה ימים. בתוכם דוד מת. נסעתי לקבור אותו. פגשתי את לוּ באוטובוס האין־סופי ונסענו יחד. אמרתי יופי על הדם שזרם ממני כל העת, כי ידעתי את הסיכוי שנפשו של המת תיכנס בי. בתינוק של אותה הצלקת מסכין חדשה. קברנו אותו והתעורר.

.

.

4.
הגיל שבו אני חושבת ש. הכול התחיל. גם לוּ חושבת ככה. לאחרונה אנחנו נפגשות למסור ידיעות.
דברים שגילינו מבעד לזמן. ולשתיקה.

.

.

5.
הגיל שבו האבא של דוד מת בפולין ונתן אותו לחברה נוצרייה ועשה אותה אמא.
הגיל שבו עשתה אותו נוצרי.
לוּ קוראת לו בשם משפחה ואני דוד, כמו המלך.
רופא־הלילה המפורסם של העיירה, שגר מולנו, וחבר.
הוא ניצול שואה, אבל לא עצוב ולא רזה, ויודע ארבע שפות בעולם, ואת כל הספרים וכל הארצות.
ולא אכפת לו מהשם אלוהינו.
והוא מתרגש מנשים יפות. כמונו. כבר בנות חמש.

.

.

6.
אני ולוּ בקור של השש בבוקר עולות לאוטובוס לבית הספר הדתי הרחוק. האף שלי קפוא־אדום. וגם הגרביון. כל בוקר אנחנו עומדים על כיסא לכבוד האלוהים ומשננים משניות. אצלי הזיכרון פיסח. בשבוע שעבר בנסיעה הקדמתי תרופה ושיננתי עד שהיה לי להקיא, ולא היה לי איפה. לוּ ישבה לידי עוד חצי מנומנמת, ועל הרגליים שלי הספר הקדוש־קדוש, אז הקאתי על לוּ. זה סיבך לה את היום עם בגדים משירה נתנזון כי לא היה אפשר להתרכז. אחרי זה לקחו אותי לדוד ונתן לי כדורי־נגד הנסיעה לבית הספר הדתי הרחוק. הכדורים מאוד עזרו ומאז אני מקיאה רק כשמגיעים.

.

.

7.
יש גברים שיכולים להפוך אותי לבת שבע של דוד ויש שהופכים לבת שבע של הגיל. ויש שאני שתיהן.
רשימת ידיעות של אחד אלוהינו, שתיים אלוהים אחרים שהיה, ועץ הדעת מורעל. כמה ידיעות יש לאסוף כדי לבלוע את חתיכת הפרי בתוך הפה שלי. כמה ידיעות כדי להוציא את חתיכת העץ שנתקעה בפות של לוּ כל הילדוּת ואמרו כולם שהיא מדמיינת.

.

.

8.
אני ולוּ משחקות בחדר רופא. אני סוף־סוף עם המכונת כתיבה מול החלון ולוּ על המיטת חולים, מקשיבה ללב של עצמה בסטטוסקופ. דוד באמבטיה, הדלת פתוחה, הוא קורא לעברנו נרגש, "אוה כמה יפה שבאתן!"

הלב של לוּ מנגן בסטטוסקופ ושלי על המכונת כתיבה. אחרי זה התור של לוּ, ואני מסתכלת בקיר תמונות של כל הנשים שאהב בחייו. יש שם אישה במגבת נכנסת לאמבטיה בשחור־לבן. אני אוהבת אותה ולא יודעת למה. אחת בהירה של ארצות רחוקות של קור. אחת מעשנת נוטה אל המצלמה. ועוד. רבות. יפות. שהיו. וגם אנחנו הבנות, שלוש תמונות ללוּ ושתיים לי.

.

.

9.
בגיל תשע המשפחה של לוּ עברה למרכז ואנחנו למקום דתי יותר. דוד נשאר בדירה ההיא שקירותיה חרוטים בי בקרנית העין, המרצפות, החפצים, קורי העכביש בספרייה, סידור הפנקסים בחדר רופא, מספר הצעדים אל האמבטיה. מיטת חולה. חלון ומנורה שעושה אור של שמש כי הד"ר ער בלילות.

.

.

10.
היה אלוהים אחד של הבית ושל בית הספר – של התפילות והחוקים. והיה אלוהים של אנבל־לי ורומן רולן ונבוקוב. במבטא פולני הוזה, מביט בנו בוהה, האלוהים של "כמה יופי".__מקרב את הפה.
אמא מכינה לו נסיכת הנילוס כמו של סבתא לכבוד שבת, ומרשה לו לקלל "פשה־קרף" בפולנית, למרות שאת אלוהים אחד היא הכי אוהבת. אהב גם יין וקפה וגם חזיר. ואותנו הילדות. והרשתה לו.

.

.

אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא אני סופרת מבעד לחלון. הבית הכי גבוה בעיירה, אפשר לראות את השמיים, את השדות, ואת הרחוב. אמא מתקשרת לקרוא לי הביתה וללוּ עדיין מותר.

.

.

12.
לוּ הייתה יפה־אגדות והשיער שלה היה פחם ארוך ופרא. היא ציירה כמו שילדים לא מציירים, וסערה עוד לפני שהתחלנו משניות. ולא שמו עליה חוקים כמו אצלי, רק כמיהה.
היינו שוטטות בשדות הפרא, שועטות מסביב לעיירה, בביצות ובאזור של הפרחים.
ובדירה ההיא, על הכתפיים ברחבי העיר, על הקיר. ובאוטובוס כל בוקר לבית הספר הדתי הרחוק. עומדים על הכיסא, משננים, בזכר למרות שאין בנים.
לוּ תופרת לפורים חצי סוס להרכיב על האגן, היא מראה לי את התנועה שלו משוויץ ואני מתאהבת בילדה־נימפה שברא עבור עצמו הד"ר.

.

.

13.
הגיל שבו חטפו אותו הקרובים שלו בשביל בר מצווה בארץ. סוף מלחמת עולם. עמדה האם הנוצרייה מחוץ לבית היתומים שאליו הוברח, קראה לו בחושך "רוץ עכשיו", אבל הגוף שלו שתק. קראה לו "רוץ!"
קראה "עכשיו"
קפא.

.

.

14.
הד"ר שאהב לתמיד כל אישה שחלפה על פניו לרגע אחד. שאהב אותי חזק על לחלוחית־התמיד בעיניים, מאיימות להציף את העולם. שאהב את אצבעות הפסנתר שבזבזתי כדי ללמוד כתב רש"י. ולסרוג כיפות. הד"ר שאהב אותי הכי הרבה לנצח. אהב את לוּ לנצח נצחים.

.

.

15.
"באביב יש הכי הרבה התאבדויות", היה אומר גם בקיץ וגם בסתיו. עכשיו אביב ועוד לא עשיתי אבל אני צריכה לדעת שאפשר.

.

.

16.
בן חמישים ושמונה, הוא חוזר ואומר שביום שיפסיק להתרגש מנשים יפות, כמונו, הוא ימלא את כל הבית בפרחים ויתאבד.
זה יהיה יפה־יפה ופיוטי.
בסוף מת די גרוע לא מזמן. ערום בשירותים נפוח. ומאז. מאז אנחנו לא רגועות.

.

.

17.
שתיקה

.

.

18.
"ילדה יקרה, מוזר לכתוב לך חוק כי – חוקית – בלבד! – פסקת מלהיות ילדה! בשבילי ובשביל כל שאהב אותך תשארי כך עוד שנים רבות, אולי עד סופנו אנו. התלבטתי אם לתת ספר זה במתנה לך או ללוּ. זו הייתה חייבת להיות מישהי שאני באמת אוהב, אך גם אחת שיקל לה להזדהות עם אניטה. הזדהיתי עימה לפני קרוב לחמישים שנה כאשר קראתי את הספר לראשונה, והוא נשאר באותה העוצמה בימים אלו. קראי את היצירה בשנייה. אני מאמין כי גם את תוכלי והספר יעניק לך כמה רגעי אושר. בשבילי זה אולי הספר החשוב ביותר שקראתי בחיי."

אני מניחה שמונה כרכים שלקח לדוד שנתיים למצוא לי במתנה, לצד מקראות גדולות, תלמוד בבלי, ו"אורות התשובה" שהרמתי מבית־מדרש.

.

.

.

.

בֵּית. שתיקה

.

אני ולוּ באוטובוס האין־סופי למקום שממנו באנו. בהלוויה מישהו הספיד "אהב ילדים ובעיקר ילדות" ולכולם זה נשמע ממש בסדר. גם המכובדים. חלק הנהנו או הביטו בחיוך רך אחד אל השני. אני בדיוק הפלתי. ולוּ קטפה פרח רעיל. באנו באוטובוס מתל אביב לבושות בשחור רזות ושיער ארוך פרא. זכר לחורבן.

.

"המחוזות הענוגים וההוזים בהם תעיתי היו משכן למשוררים, לא מרבצי הטרף של פושע."

.

ביום ההוא הגעתי באיחור. עליתי אלף מדרגות עד לבית הכי גבוה בעיירה. על הקירות חרא־יונים וקן נטוש מול הדלת האחרונה. לי מותר לפתוח בלי לדפוק, ופערתי את הדלת הפתוחה תמיד. והיה אחר הבית. לוּ דילגה לקראתי מחדר השינה ולא רופא, ושאלתי אותה מה עושים.__גילתה לי.__קיבלה 20 שקל.__רציתי גם.

.

באביב יש הכי הרבה התאבדויות, היה אומר גם בקיץ וגם בסתיו.

.

איבדתי את לוּ לד"ר. אחר כך למוסד לנערות. אחר כך לגבר שהציל אותה, נתן לה ילדים, ועוד נשים היו לו, במקביל. איבדתי אותי לאלוהים אחד. לאלוהים רבים. לסמים. למחוזות ההוזים. לגברים שדפקו על מפתן הבית באלימות. לתרעלה לוליטה. לדמותה בתנועות סוסה משוויץ. לדמותי. אני בדירה שהייתה פעם בית זונות של עניים ומתדפקים בה עד היום בגעגוע. בכיסופים.

.

.

.
.

גימֶל. אם נלקחתי לאיבוד

.

וגופי בתנועות סוסה משוויץ את הסומק והמיץ
אני מתחצפת לכל האלוהים של הקודש ושל המין.
שנים שהם מכתב אהבה ללוּ. לנביעת הדם. לחתיכת הפרי.

.

.

גבר נלחם על עובר. שהביא לי בכוח. שהיה לו עליי.
הפיק אותי לכתוב לו על אלוהים, והתדפק אל־קנאי בחלליו, ולא נתתי.
ההזיה, האובססיה מתדפקת רק אל תהומות.

.

.

אני מנגבת את הדם שנוזל לירכיים שלי. סמיך של חיים שהרסתי. לא ידעתי שיש כל כך הרבה.

.

יש בת שבע של הגיל ויש בת שבע של דוד ובשתיהן אני טובעת

.

בשביל להרוג. צריך להכיר את השד. שיהיה ממשי. כדי. גרון לשסף. בית חזה לירות. מפתח נשימה. לחנוק.

.

.
.

.

.

דלת. חתיכת הפרי בתוך הפה שלי

.
.

.
.

מי שינק טינופת
מה לו ולקדושה
מה לו ולאלוהות
פעורה אני לנצח

.

.

.

.

.

~

אני סופרת שבעה נקיים. להשם. סופרת תרי"ג מצוות. ואת הגיל שלי. את השניות לתחתית התהום. את הימים שסירבתי. הפכו שבועות. כעת שנה. אני סופרת נזירות. על כל הידיעות שהצטברו בי. סופרת כוכבים למרות שהם כחול, חשיש לאיבוד הכרה, את הזמן שקופא ואת זה שנגמר. אני מניחה את אצבעותיי. בלי שרירים. שירדפו אחרי הרוח

..

.

.

.

» בגיליון הקודם של המוסך: שמונה סיפורים קצרים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן