שירה | אני היוֹקוֹ אוֹנוֹ של כל הגברים

שירים מאת צור גואטה, ספיר יונס ויורם ניסינוביץ'

טל ירושלמי, 13 אבנים, אקריליק ושמן על בד, 120X70 ס"מ, 2015

.

צור גואטה

סקילה

כָּךְ, מֵהֶכֵּרוּתִי עִם טִבְעוֹ
שֶׁל אֱלֹהִים, יָבוֹאוּ לֶאֱסֹף
אוֹתִי בְּרַכּוּת מִתּוֹךְ הַמִּטָּה
וְיִתְּנוּ לִי כָּבוֹד שֶׁל זְקֵנִים

כָּךְ יַזְכִּירוּ לִי אֶת נְבִיאוֹ
שֶׁל אֱלֹהִים שֶׁאָהַב לִקְצוֹף
אוֹתִי בְּנַעֲרוּתִי הַמַּשְׁחִיתָה
וְיִתְּנוּ אֶת גּוּפִי לַמְּעַנִּים

כָּךְ יָכִינוּ אוֹתִי לְבוֹאוֹ
שֶׁל אֱלֹהִים, יַכְרִיחוּ לַחֲשֹׂף
אוֹתִי לַתְּשׁוּקָה הַמְּמִיתָה
וְיִתְּנוּ בִּי סְקִילַת אֲבָנִים.

.

המורֶה

בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר, אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַסַּפְסָל.
הַיְּלָדִים עוֹבְרִים וְאוֹמְרִים לִי:
הַמּוֹרֶה! שָׁלוֹם, הַמּוֹרֶה!
וְרָצִים לְשַׂחֵק.

עַכְשָׁו אֲנִי מַר פֵּרְבּוֹנִי שֶׁל אֶנְרִיקוֹ
עַכְשָׁו אֲנִי מִיס סְטֶיְסִי שֶׁל אָן
עַכְשָׁו אֲנִי פְּרוֹפֵסוֹר לוּפִּין שֶׁל הָארִי
עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּאֵסְטְרָה שֶׁל גְּרֵקוֹ
עַכְשָׁו אֲנִי מוֹרָה־זֶלְדָּה שֶׁל עָמוֹס עֹז
(אֵינֶנִּי, בְּשׁוּם אֹפֶן, מַר דּוֹבִּינְס שֶׁל תּוֹם
אוֹ, חָלִילָה, מַר דֶּיְיוִיס שֶׁל אֵיְּימִי)

עַכְשָׁו מְקוֹמִי עַל מַדַּף הַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית
עַד שֶׁתָּבוֹא יַלְדָּה וּתְאַבֵּק אֶת קִיּוּמִי.
בֵּינְתַיִם הַיְּלָדִים חוֹזְרִים, מְנוֹפְפִים לִי
הֵם אוֹמְרִים: הַמּוֹרֶה, נִגְמְרָה הַהַפְסָקָה, הַמּוֹרֶה.

.

צור גואטה, בן 27, גר בת"א. בוגר החוג לספרות ולתנ"ך בסמינר הקיבוצים. מחבר ספר הילדים "עמית גמגמנית" עם אפרת וקסלר־גואטה. שיריו פורסמו בכתב העת הליקון ובעיתונות.

.

.

ספיר יונס

Unfinished poet no. 1: Yoko Ono Side

דָּבָר אֵינוֹ גָּמוּר אוֹ גָּמַר אוֹ נִגְמַר. אַתָּה עוֹמֵד שָׁם מְחַכֶּה שֶׁיִקָּרַע עוֹד מֵיתָר, קִמּוּרֶיהָ שֶׁל הַגִּיטָרָהאִשְׁתְּךָ רַק מִתְעַגְּלִים עוֹד יוֹתֵר
אַל תַּאֲשִׁים אֶת כָּל הַנָּשִׁימצִפֳּרִים שֶׁהָיִיתָ אִתָּן, לֹא אֲנַקֵּר אוֹתְךָ בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ תַּחְלִיט לִהְיוֹת בֶּנְאָדָם
לְנַסּוֹת לְחַקּוֹת מָנוֹעַ שֶׁל מְכוֹנִית שֶׁרָשׁוּם עָלֶיהָ רֶכֶב אַסְפָנוּת לֹא מְכַסֶּה אֶת הַתַּחַת הָעֵירֹם שֶׁלְּךָ
זֹאת שְׁעַת צָהֳרַיִם חַמָּה וְהַתַּחַת הַזֶּה הוֹזֶה וּמַזִּיעַ בִּפְנֵי הַנּוֹסַעַת
הַנּוֹשֵׂאת אֶת הַבּוּשָׁה שֶׁלְּךָ

מִפְרַץ גִּיבְּרַלְטָר מִתְמַלֵּא בְּחוֹלצִבְעוֹנִי שֶׁל הַמְּהַגֶּרֶת שֶׁאֵינָהּ מֻרְשָׁה לְהִכָּנֵס דַּרְכּוֹ
אִם הָיִיתָ בּוֹכֶה בִּשְׁעוֹת הָאוֹר חָזָק כְּפִי שֶׁאַתָּה שׁוֹבֵר אָקוֹרְדִים בַּחֹשֶׁךְ הָיִיתִי מוּכָנָה לִחְיוֹתלָנֶצַח,
תּוֹחֶבֶת אֶת הַוָּאקוּם בֵּינֵינוּ אֶל בֵּין חַמּוּקַי. אַל תִּפְתַּח עָלַי קֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים

אֲנִי הַיּוֹקוֹ אוֹנוֹ שֶׁל כָּל הַגְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים לְהֵרָצַח בַּכִּכָּר. מַקְשִׁיבָה לָהֶם בִּזְמַן שֶׁהֵם הוֹגִים אֶת שִׁירָתָם
לֹא מְבַצְּעִים אַף פֶּשַׁע בָּעוֹלָם מִלְּבַד הֱיוֹתעַצְמָם. כַּאֲשֶׁר יִגָּמְרוּ הַשִּׁירִים אֻאֲשַׁם בַּהֲפִיכַת הָרִיבִים
לַשִּׁירִים הַפָּחוֹת טוֹבִים בָּאַלְבּוֹם

.

שמים

שָׁמַיִם הִתְבַּלְבְּלוּ כָּל כָּךְ שֶׁהֵחֵלּוּ לְהוֹצִיא כְּתָמִים. פְּנֵיהֶן הִתְעַוְּתוּ, לֹא נִתָּן לְהַבְחִין אִם הֵן צוֹחֲקוֹת אוֹ בּוֹכוֹת.

עוֹקְרוֹת עַצְמָן מִפָּנִים שֶׁל אֲחֵרִים, מִתְאַמְּצוֹת לְחַיֵּךְ, לְהַפְלִיג לְאָן שֶׁהָעֵצִים מַמְשִׁיכִים, לִפְתֹּחַ אֶת שֹׁרֶשׁ הָעֵץ

וְלִהְיוֹת מוּבָלוֹת לְאֶרֶץ הַשָּׁם. שֵׁם שֶׁל צֶמַח אֶקְזוֹטִי אוֹ פְּרִי טְרוֹפִּי בּוֹקֵעַ מִבֵּין הַשִּׂיחִים. הַסַּכִּין יָכֹל לְפַלֵּס אֶת הַדֶּרֶךְ אוֹ לִפְרֹס אָנָנָס וְתוּתִים.

עוֹד שְׁנִיָּה מִישֶׁהִי תִּתְעַלֵּף מֵרֹב תְּמִימוּת. אֲנִי רַק אָמַרְתִּי שֶׁהַזְּמַן מִטַּלְטֵל כְּתִינוֹק, אַף עֵץ לֹא יוּכַל לַעֲמֹד בְּפָנָיו.

שָׁמַיִם מַפְצִיעוֹת מִבֵּין עַנְנֵי נֵפְט, מֻתָּרוֹת דֶּרֶךְ עֵינֵי הַטּוּרְקִיז שֶׁלָּהֶן. קוֹל עֲלִיַּת מְחִירֵי הַפֵּרוֹת בְּשׁוּק הַכַּרְמֶל לִקְרַאת הַחַגִּים נִתַּךְ בִּמְבֻלָּקָה.

מוֹתְחוֹת אֶת גַּבֵּיהֶן, מַמְתִּינוֹת בַּתְּנוּחָה, שָׁמַיִם מְיַחֲלוֹת לַמַּעֲרָכָה הָאַחֲרוֹנָה:

צְלִילֵי כַּרְמֶן מִתְנַגְּנִים בְּחָפְזָה, צְבָעִים מִתְנַפְּצִים עַל חַלּוֹנוֹת זְכוּכִית, לְחַיִּים מַעֲלוֹת סֹמֶק סַחְלָבִי, שְׂמָלוֹת מִתְנַפְנְפוֹת בְּחָזְקָה.

אֲנִי מְאַחֶלֶת לַשָּׁמַיִם שֶׁיִּקָּרְעוּ לְמַפַּת שֻׁלְחָן לְבָנָה, יִתְכַּבְּדוּ בְּכִתְמֵי יַיִן אָדֹם וִיפָאֲרוּ אֶת הַנָּשִׁים

שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לְהַכְתִּיר

.

ספיר יונס, משוררת, יוצרת ומפיקה. סטודנטית לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ובתוכנית לעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב. זוכת הפרס למשוררים בראשית דרכם לשנת 2019. ספר שיריה הראשון, "רופאה כפרית", עתיד לצאת לאור בסוף השנה בהוצאת מקום לשירה.

.

.

יורם ניסינוביץ'

הִיא יָם וּבְתוֹכָהּ

צְדָפִים וְאַלְמֻגִּים
מִמַּעַל מַפְלִיגוֹת כִּרְכָּרוֹת
בְתוֹכָן סְפוּנִים דָּגִים

מְטִילִים מְצוּדָה אוֹסְפִים מִכְמֹרֶת
לִמְרַאֲשׁוֹתֵינוּ מְעוֹפְפוֹת
כְּנָפַיִם, אֲבָרוֹת וְגוּף קָטָן
מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן

אוּלָם תְּכֵלֶת שְׁמֵנוּ
לָרִאשׁוֹנָה
סֻלָּם וְנִצּוֹלִים
עוֹלִים וְיוֹרְדִים
עוֹלִים וְיוֹרְדִים

.

לָגַעַת בַּתּוֹדָעָה הָעֶלְיוֹנָה בְּאֶמְצָעוּת שִׁירָה
(רוברט גליי)

מֵעַל פְּסוּקֵי הַשִּׁיר
רוֹעֲמִים טְעָמִים

רֵיחַ פְּרָחִים סְגֻלִּים
רוֹזְמָרִין וּדְבוֹרָה
מוּצֶפֶת צוּף

טַפְטֶפֶת מְחַבֶּקֶת
עֵץ יָרֹק

הַיֶּלֶד מַעֲבִיר אֶת יָדָיו
עַל חֲרִיצֵי הָעֵץ
וּמְקָרֵב אֶת הַשּׁוּרוֹת

.

כַּלָּנִית

הַפְּרָקִים הָרוֹעֲדִים
הַהִסָּגְרוּת הַמְּאֻגְרֶפֶת
הַהִכָּנְסוּת פְּנִימָה

הַטַּבַּעַת הַלְּבָנָה הַפְּנִימִית
מִתְבַּגֶּרֶת
אַחַר כָּךְ נֶאֱגֶרֶת
אֲבָל כְּשֶׁהִיא מַבִּיטָה בְּעוֹנָתָהּ
רוֹעֶדֶת

.

יורם ניסינוביץ' הוא משורר, עורך ומנחה כתיבה לקבוצות, מדריך שיקום ומחנך שירה. מייסד כתב העת "משיב הרוח", ערך עשרות מגיליונותיו. ספר שיריו "השולחן הנמוך של הישועה" (אבן חושן, 2008) זכה בתמיכת מפעל הפיס לספר שירה 2007, בתמיכת פרויקט קסת של מרכז הספר והספריות ובפרס פסטיבל שער של הליקון. ספר שיריו החדש יראה אור השנה בהוצאת כרמל.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת דורין מרגלית, ישראל בר־כוכב וסוזי רזניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | בשבחי אי־הקריאה

"חוקרות צריכות מדי פעם לא להסתפק בבחירה שקטה ולא מנומקת, אלא לסרב, באופן מנומק ומכוון, לקרוא את מה שהסוכנויות והשוק הספרותי מפנים אליו את תשומת הלב." מאמר מאת איימי הנגרפורד, בתרגום שי פורסטנברג

דרורה וייצמן, סרטי מידות טובות, אקוורל על נייר, 40X20 ס"מ, 2013

.

על אי־קריאה / איימי הנגרפורד

מאנגלית: שי פורסטנברג

.

אני מסרבת לקרוא ספרים. וידוי כזה מפיה של מבקרת נשמע בה בעת שחצני ונבער, אך למען האמת כולנו, וחוקרות ספרות במיוחד, מסרבות מדי יום לקרוא ספרים. אני זוכרת שבימי כתיבת הדוקטורט שלי מישהו סיפר לי במסיבה שהמנחה שלי, חוקר ספרות אמריקאית ידוע, מעולם לא קרא את מובי דיק. האומנם? לא העזתי לשאול את המנחה. האם עצם האפשרות לא העניקה לו הילה של ילד־רע ספרותי? אין ספק. (לאחרונה שאלתי אותו. "במשך זמן־מה זה היה נכון," הוא ענה "ואז, ולנצח נצחים, כבר לא.")

לעיתים נדירות בלבד חוקרי ספרות עוסקים בפעולת אי־הקריאה. כאשר הם עושים זאת – או אחרים שנפשם קשורה בספרות – הדיון על פי רוב ספוג בהרבה מאוד בושה. האשם בכך הוא ההון התרבותי, תחושת העליונות המתלווה ל"בעלות" על ספרים ומסמנת את מעמדו החברתי הגבוה של האדם. מהיבט מבדר משהו, אשמה בכך ה"השפלה", אותו משחק פיקנטי שממציא פרופסור אכזר לספרות אנגלית בסאטירה האקדמית של דיוויד לודג' מ־1975, חילופי מקומות. במשחק ההשפלה כל שחקן מרוויח נקודה אם לא קרא יצירה קאנונית שכל שאר המשתתפים קראו. ברומן, חבר מחלקה זוטר וביש מזל זוכה במשחק המחלקתי אך מאבד את האפשרות לקביעות. במציאות, פרופסורים בעלי קביעות ומוניטין מובטח שיחקו את המשחק בהתלהבות רבה. חילופי מקומות היה ככל הנראה ההשראה לווידוי שהתוודה המנחה שלי באוזני מישהו ברגע מסוים, ומשם הוא התגלגל בשרשרת הרכילות עד אליי, עומדת עם בירה ביד אי שם באמצע שנות התשעים ומנסה להסתיר את הרשימה הארוכה של ספרים שאני לא קראתי.

אבל למעשה, כפי שמת'יו וילקנס מציין, בשנת 2011 התפרסמו למעלה מחמישים אלף רומנים חדשים בארצות הברית לבדה. "בעיית הריבוי" היא בעיה עבור כל מי שיש לו חיבור לאינטרנט, ובעיה מקצועית בכל חלקה במחקר הספרות. מהזווית הזאת, אי־קריאה אינה סיבה לבושה, אלא היא פני העתיד, הכיוון שאליו אנו הולכים. פרנקו מורטי (Moretti) טוען זאת כבר שנים בנוגע לתעשיית הספרות במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, ומשפיע על חבורה קטנה של חוקרי מעבדה להפוך מכונות לקוראות; למשל, להשתמש באלגוריתמים למציאת מבנים בספרות של תקופה מסוימת. זוהי צורה של אי־קריאה שנאחזת בחלום לבסס עד כמה שניתן את המחקר הספרותי שלנו על פעולת הקריאה, באופן האנושי או הבלתי־אנושי ביותר שניתן.

פתרונות מכניים פחות הציע סוציולוג הספרות הצרפתי פייר בייאר (Bayard). בספר איך לדבר על ספרים שלא קראתם? (Comment parler des livres que l'on n'a pas lus?i) הוא מציע ללמוד על כמה שיותר ספרים וכך ליצור תרבות ספרותית משותפת, נוכח העובדה המודרנית שה"ספריות" האישיות שלנו, כפי שמכנה אותן בייאר, חופפות פחות ופחות. השכלה כללית בתרבות ספרותית יעילה יותר מקריאה של כל אחד מאיתנו בעוד ועוד ספרים, וכוחנית פחות מלהתעקש על הצורך של כולנו בכפיית קאנון לשם יצירת תרבות משותפת, ובה בעת היא משמרת את מרכזיות הקורא היחיד.

יוצא מכך שאנחנו, כתרבות וכמקצוע, מעודדים מדי יום את הבחירה שלא לקרוא, גם בשעה שחוקרי ספרות ממשיכים להקדיש כל רגע פנוי לקריאה, גם בשעה שהם מתלבטים יותר ויותר בשאלה כיצד לבחור מה לקרוא, וגם בשעה שחלקם מבקשים לעקוף את בעיית אי־הקריאה באמצעות ההבטחה הגלומה בקורפוסים הדיגיטליים.

.

***

.

אם תחום המחקר של מישהי הוא ההווה והעבר הקרוב, בעיית הריבוי היא מהותית. אם היא מנסה לפנות אל מכונות קוראות, חוקי זכויות יוצרים מיד מציבים מכשול, ושלל האמצעים הלא־דיגיטליים המסייעים לחוקרים להתמודד עם הבעיה – בעיקר, שורת החוקרים שיחד איתם ניתן לכסות את התחום, העורכים של ההוצאות האקדמיות, הארכיונאים שעם הזמן למדו את התחום לאורכו ולרוחבו – כמעט אינם זמינים. חוקרת תקופת הרסטורציה האנגלית שמתלבטת מה לקרוא מתוך כלל יצירתו של אלכסנדר פופ יכולה להסתמך על דורות של קוראים שלמדו את הכתבים האלה, כתבו עליהם ופרסמו לקטים מתוכם. לעומת זאת, חוקרת של ספרות עכשווית מושלכת שוב ושוב לזרועות הסוכנויות הספרותית, העורכים המסחריים ורשתות השיווק. גם אם כל מבקרת ספרות עשויה להיות קוראת מחוננת, ולכל לקוחה עשוי להיות טעם נפלא, השוק הספרותי בכללו נתון פחות להשפעתה של התרשמות ספרותית ויותר לכוחות של כסף, מעמד, לחץ על העיתונות, מאפיינים גאוגרפיים של ערים, והרשתות החברתיות שמכתיבות את תשומת הלב של העורכים ושל קהל הקונים.

לכוחות הללו השפעה מכרעת בסוגיה מה משפע הספרים הנכתבים והמתפרסמים יזכה להערכה ומה יהיה "בלתי נראה" בשדה התרבותי, והם משפיעים גם על המשמעות התרבותית המיוחסת לספרים מסוימים. מחקרו הקלאסי של ריצ'רד אומן (Ohmann) על ההתקבלות של התפסן בשדה השיפון מאת ג'יי־די סלינג'ר, המופיע בספר הפוליטיקה של האותיות (Politics of Letters) מ־1978, מראה כיצד פעלו הכוחות הללו בשנות החמישים. אומן סקר את העיתונים וכתבי העת שהתפרסמו בהם ביקורות לספר ובחן את סוגי הפרשנויות שהביקורות הללו הציעו. הוא הציג את הקריאות האלה לצד סידור הפרסומות שהקיפו את טורי הביקורת ועקב אחר הקשר בין קניית שטח הפרסום מטעם המו"ל ובין הופעת הביקורת.

בהקשר הזה, טוען אומן, בלתי אפשרי להבין את הספר במנותק מהשוק הספרותי אחרי מלחמת העולם השנייה, שחוגג את הליברליזם האמריקאי. בביקורות הובן התפסן בשדה השיפון כיצירה המקוננת על הקונפורמיזם וההגדרה העצמית הליברלית והפשרנית שלנו. הביקורת המעמדית המושחזת של סלינג'ר וכל קריאה מרומזת למחשב קולקטיבי נותרו סמויות כשהרומן עשה את דרכו אל ההיסטוריה של הספרות. לזווית שבה רומן נכנס להיסטוריה של הספרות יש השפעה ארוכת טווח. התפסן בשדה השיפון נקרא עד היום, כחלק מתוכנית הלימודים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות, וממשיך להנחיל את המסר האינדיווידואליסטי.

הגישה של אומן רלוונטית היום כפי שהייתה ב־1978, ורלוונטית להוצאות לאור בנות זמננו כמו לאלה שפעלו בשנות החמישים: היחסים התרבותיים של גזע ושל מגדר, הקשרים שנוצרים בחינוך משותף, גחמות עסקיות ופשיטות רגל שמקורן הרחק מתעשיית הספרות, תנודות בקרנות הון־סיכון וההיסטוריה הספרותית הנלמדת באקדמיה – כל אלה כוחות המושכים יצירות עכשוויות מסוימות אל המרכז ויצירות אחרות אל השוליים, ששם לא ייראו שוב לעולם.

הסתמכות על הסוכנויות הספרותית ועל מנגנוני השוק כדי שיבחרו עבורנו את הספרים שאנחנו קוראים ולומדים משמעה ויתור על עולמות שלמים של סקרנות ספרותית ושל שיפוט ספרותי עוד בטרם לקחנו ספר כלשהו לידיים. היום מתפרסמים יותר ספרים מאי פעם, הודות לפיתוחן של תוכנות עימוד ממוחשבות בשנות השמונים, ולכן, כדי שקריאה תיעשה מתוך בחירה אמיתית, או בחירה מושכלת, נדרש מחקר וחיפוש רחב הרבה יותר ממה שמוצע ב־The New York Times Book Review, ב־The New York Review of Books, בתצוגה ברשתות הגדולות או בכותרים ה"מומלצים עבורך" באמזון.

החלום על בחירה מושכלת של קריאה הוא בדיוק זה: חלום. גם חוקרת המסורה להבנת פניו הנוכחיים של שוק הספרים לעולם לא תוכל לבחון אותו בחינה רחבה מספיק כדי להבטיח בחירות שיולידו בעקביות נושאי מחקר פוריים, שאינם רק העתקה של ההחלטות, של הערכים או של השגיאות שקובע השוק.

ובכל זאת, אוניברסיטאות נועדו להיות חממות למחקר שאינו כפוף להחלטות, לערכים ולשגיאות הללו. חוקרים נתמכים על ידי אוניברסיטאות ללא מטרות רווח, ומקבלים קביעות, כדי שיוכלו ללמוד וללמד בלי להיות כפופים לגמרי לשוק ולנורמות השולטות בחברה. העמדנו מבנים מוסדיים כאלו, ולא במחיר נמוך, כדי לאפשר חשיבה מחוץ לזרם התרבותי – אך איך תוכל חוקרת הספרות לעמוד במחויבות שלה? מה חוקרת הספרות יכולה לעשות כדי לשמר את המשימה העצמאית של ההשכלה הגבוהה, וכדי לנהוג כלפיה באחריות?

לכן הסירוב חשוב כל כך. חוקרות צריכות מדי פעם לא להסתפק בבחירה שקטה ולא מנומקת, אלא לסרב, באופן מנומק ומכוון, לקרוא את מה שהסוכנויות והשוק הספרותי מפנים אליו את תשומת הלב. לשם כך נדרשת מערכת נימוקים בלתי מחקרית בעליל: יש להחליט, מבלי לקרוא את היצירה, אם היא שווה את זמן הקריאה או לא. ויש להגן על ההחלטה, ולהבין אותה, על בסיס אותו סטנדרט אחר של הוכחות.

מדוע לנקוט את הגישה הלא־מחקרית הזו, שלכאורה חותרת תחת כל הערכים האינטלקטואלים שלנו – המחויבות לקריאה ולמחקר בלתי מוטים והמחויבות לביסוס כל טענה או שיפוט על גוף הוכחה מספק? עלינו לקבל את הפגמים שבגישה זו מפני שעל הפרק עומד משאב יקר ערך: הזמן של הקוראת, ועימו תשומת הלב לקומץ ספרים אחרים מבין תועפות הספרים שלעולם לא ייקראו.

אם חוקרים אינם מסרבים להישמע לשוק, או לכל הפחות שוקלים בכובד ראש את מקומו, נוצר מעגל שהשפעתו רחבה יותר מההחלטה של הקוראת המקצועית להסכים בשתיקה. כקוראים מקצועיים, חוקרים לרוב יכתבו על מה שקראו, והמתמידים שבהם גם ימציאו סיבות לכתוב על מה שהם קראו, גם אם הבחירה של חומר הקריאה מלכתחילה לא הייתה מוקפדת במיוחד. התקדמות מקצועית נשענת על השתתפות בשיח ביקורתי של יחידים החולקים התעניינות בנושא מסוים וקוראים פרסומים חדשים בתחום, וכך יצירות ספרותיות שזוכות לביקורות או שמחבריהן הופכים לידוענים ספרותיים הן לרוב אלה שחוקרים עכשוויים עוסקים בהן במאמריהם. מאמרים מולידים עוד מאמרים. הדור הבא של החוקרים המפלסים את דרכם כמרצים זוטרים יודעים כי מאמרים על יצירה או על סופר ידועים למדי יתפרסמו בקלות רבה יותר. וכך מסתובב הגלגל.

אנדרו גולדסטון (Goldstone), מומחה לספרות המאה העשרים מאוניברסיטת ראטגרס, תיעד את האפקט הזה על בסיס עיון ברשימת הנושאים של אלפי מאמרים מהביבליוגרפיה המקיפה של ה־MLAח(Modern Language Association). בהרצאה שנשא באסיפה השנתית של ה־MLA ב־2014 הדגים גולדסטון את העניין בעזרת המקרה של כתב העת Modernism/modernity, שהוקם בין השאר כדי להרחיב את הקאנון של הספרות המודרניסטית. על סמך רשימות הנושאים מהביבליוגרפיה של עשרים השנים שחלפו מאז הקמת כתב העת ב־1994, הוא בנה רשימה של הדמויות הספרותיות שנכתב עליהן וגילה כי גם מחקר המודרניזם ה"מתקדם" הוא משחק שבו "המנצח לוקח את כל הקופה (כמעט)".

בכתב העת, קומץ של יוצרים קאנוניים – ג'ויס, וולף, אליוט, שטיין, בקט וכדומה – עדיין מושלים בכיפה, בעוד נושאים שמחוץ לקאנון אינם זוכים לקורפוס של ביקורת בהיקף דומה. אחד־עשר הסופרים שבראש רשימת ההופעות מאכלסים ארבעים ואחד אחוז מהמאמרים. רוב הכותבים שאינם קאנוניים מראש מוזכרים פעם או פעמיים בלבד, ואינם צוברים כמות מספקת של מחקר שתעודד המשך לימוד וכתיבה בהקשר של קריירות אקדמיות, לא כל שכן המשך קריאה בקרב הציבור הרחב. יצירות לא־ידועות ומעוטות מחקר כאלו אינן מודפסות מחדש כמו בנות דודן הקאנוניות, המודפסות שוב ושוב, בעיצוב חדש, במלאת כך וכך שנים לפרסומן, או במסגרת מאמצי שיווק לספרים שלא נס ליחם.

מסקנותיו של גולדסטון מדגימות את האופן שבו העיצוב השיטתי הזה פועל כבר מאה שנים, מאז היו אותם היוצרים "עכשוויים". אם חוקרים של ספרות ההווה ילכו בעקבות סוכנויות הספרות בבחירה מה לקרוא ובהקדשת שעות הקריאה ליצירתם של כוכבים ספרותיים מקודמים היטב (בתירוץ "על זה כולם מדברים") – תלמידי תלמידי תלמידינו יירשו אוסף צר מהסוג שממשיך לשלוט בחקר המודרניזם, גם לאור כוונות ההתרחבות של כתב העת המוביל בתחום.

.

***

.

מעשה ההתנגדות המחקרי הקטן שלי הוא להפסיק לקרוא את דיוויד פוסטר וואלאס ולהפסיק לכלול את כתיבתו בחומר הקריאה של הסטודנטים שלי. לטענתי, מכונת הסלבריטאות שלו מסתירה את העבודה כי הזמן שקריאתו דורשת לא שווה את הערך המוגבל שהיא מעניקה. אנו יכולים לנצל את הזמן שלנו טוב יותר במקומות אחרים. כך אני מעריכה על בסיס הראיות שאספתי עד כה: קראתי כמה מסיפוריו ומכתיבתו המסאית ולימדתי אותם, קראתי כמה מאמרים על יצירתו וקראתי את הביוגרפיה שלו מאת ד"ט מקס, ואין לי כל תחושת מחויבות מקצועית לבלות חודש בקריאת Infinite Jest כדי לוודא שאני צודקת. לו הייתי מקדישה חודש לקריאת הספר, הייתה השקעתי המקצועית מתווספת לאין־ספור ההשקעות של אחרים, שהן – אם נרד לשורשם של דברים – תוצאה של קמפיין יח"צ ששיווק חזון קדומים של גאונות ספרותית.

מפרסמי הספר היו חכמים. הם הכירו את הקהל שלהם וידעו איזה אתגר יעורר אותו: האם אתם מספיק חכמים ומספיק חזקים – ולמעשה, האם אתם מספיק גברים – כדי לקרוא אלף עמודי רומן שכתב גאון? התשובה תהיה חיובית, כמובן. ואחרי שהקוראים הקדישו לכך את הזמן, עליהם להוכיח, בכתיבתם, שיש להם תגובה חכמה באותה מידה. מי שנענו לאתגר ואף הגיבו עליו היו הראשונים מני רבים מאוד המרכיבים יחד את המכונה־המזינה־את־עצמה של הסלבריטאות הספרותית. לפני ש"לימודי וואלאס" ישתלטו על התחום שלי, מן הראוי לשאול: למה לתת דווקא לסופר הזה את המקום בפסגה, את רשות הדיבור כנציג הספרות בעקבות יותר מאלף עמודים, אם לאדם בעל הבנה מספקת בתחום כלל לא ברור למה הוא ראוי לתשומת הלב הזו?

אני משתמשת פה במטפורת תשומת הלב הציבורית, שהמבקר והמשורר המקסיקני גבריאל סעיד (Zaid) מביא בספרו הקטן והמענג ספרים רבים כל כך: קריאה ופרסום בעידן הריבוי (So Many Books: Reading and Publishing in an Age of Abundance), מ־2003. סעיד טוען כי ספרים ארוכים באופן יוצא דופן מבצעים מעין השתלטות לא דמוקרטית על המרחב הציבורי ומדלדלים את השיח באמצעות צמצום הזמן שאמור להתחלק בין גורמים שונים. הרעיון מהדהד את הסירוב של וואלאס לפשט את Infinite Jest, כפי שד"ט מקס מתאר זאת. וואלאס הגן על אורך הספר ועמימותו בטענה שהוא מצפה שאנשים יקראו את הספר פעמיים. אם זו לא צורה של שחצנות, אני לא יודעת מה כן.

ידידתי המשוררת הוולשית גווינית' לואיס מציעה מטפורה קולינרית: תשומת הלב של הקוראים אינה ביצה קשה, אלא אומלט. זוהי מחשבה מקסימה ונדיבה. אם תודעתו של הקורא – וסך התודעות של קוראים רבים – תסגל לעצמה יחס מיומן ומכבד, היא תהיה מסוגלת להכיל מגוון. ומול מגוון הספרים המוצג בעיקר למטרות רווח, חובה על אלה המוגנים במידת מה מתכתיבי השוק – כלומר חוקרים וחוקרות שמקבלים מהאוניברסיטאות שכר כדי לקרוא, לחשוב, לכתוב וללמד – לכוון היטב כשהם ממלאים את האומלט. לשם כך על כולנו לנבור במדפים בחיפוש המצרכים הטעימים ביותר, ולהניח בצד כמה מצרכים משוּוקים לעייפה.

 

איימי הנגרפורד (Amy Hungerford) היא חוקרת ספרות אמריקאית עכשווית, סגנית נשיא ודיקנית המדעים והאמנויות באוניברסיטת קולומביה, ומרצה במחלקה לספרות אנגלית וספרות משווה. המאמר הופיע לראשונה בכתב העת The Chronicle Review ב־2016, ומתפרסם במוסך באישור המחברת.
.
שי פורסטנברג הוא מתרגם וחייל, תלמיד ישיבת מעלה גלבוע. תרגומיו הופיעו בכתבי העת הו! וכרמל.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת המשורר הכורדי ז'אן דוסת, בתרגום רים ע'נאיים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | המשורר, השמאן ושומרי הסף

"פסוקי השירה במערה הם גם פורמולה מתמירה, גם עדות לנעשה בתוך המערה וגם האליקסיר – סם החיים, שעימו חוצה המשורר את הסף בשיבה אל העולם המוכר." צילה זן־בר צור על "מערה" מאת גיא פרל

יעל יודקוביק, ללא כותרת (מסכה), הדפסה הזרקת דיו פיגמנטי, 2014

.

המשורר, השמאן ושומרי הסף: רשמי קריאה בספר השירה "מְעָרָה" לגיא פרל

מאת צילה זן־בר צור

.

בָּאוֹר הַשָּׁחֹר
צֵל חֲלוֹמְךָ
מוּטָל עַל אֶבֶן

שבע מילים אלו פותחות את ספר השירה מערה. אני מבינה אותן כרֵמֵדִי הראשון שהמשורר לוקח לפני שהוא נכנס למצב תודעתי טרנספורמטיבי. המסע אל תוך המערה הוא חניכה אישית של ילד־גבר־שמאן. כל הגילומים תקפים במרחב הלימינאלי הזה. מסע החניכה פנימה יכול להתהוות בעקבות קריאה פנימית של המשורר להמית חלקים בתוכו שאינם משרתים אותו עוד ולהיוולד מחדש, או בעקבות היסחפות המשורר אל זרם תודעה אחר, אלטרנטיבי, כמעט מאגי. זרם שאין לו התחלה ואין לו סוף, הוא אנלוגי לזמן. פסוקי השירה במערה הם גם פורמולה מתמירה, גם עדות לנעשה בתוך המערה וגם האליקסיר – סם החיים, שעימו חוצה המשורר את הסף בשיבה אל העולם המוכר.

אם הפתיח הזה הוא רמדי של המשורר, אזי הוא גם רמדי של הקוראת. אני נוטלת את הרמדי הזה בקריאה ליניארית הפוכה: אבן על / מוטל חלומך / צל השחור באור. אני מנסה רמדי ספיראלי: באור השחור צל חלומך מוטל על אבן באור השחור צל חלומך… ושוב ושוב, עד כי מרכז הופך לשוליים ושוליים למרכז. את הרמדי אפשר ליטול בכל מיני אופנים. בכניסה למערה המשורר והקוראת כבר נושאים בגנום המוצפן שלהם צללים שונים של אור, חיה, חלום ואבן. בכל רגע נתון בתוך המערה הזמן הופך למאובן. אירועים קדומים נעורים מתוך ציורי האבן, מוטלים על תודעתו של המשורר.

.

עָמַדְתָּ תַּחַת רָקִיעַ שׁוֹתֵק עַל קְלִפַּת עוֹלָם שֶׁהִתְרַחֵק
אֶל עֵבֶר מִלִּים

(עמ' 14)

.

מה צריך האדם לקחת עימו כשהוא נכנס למערה? אש, מים, מילים, מצפן? במשל המערה של אפלטון מסופר שבעומק המערה נגלים הצללים, הבורות של האדם, התעתוע. האסירים הכבולים במערה רואים רק את צלליות העולם שבחוץ. זה לא העולם הממשי. תפקידו של הפילוסוף והחונך להראות לאדם את האמת. ואילו כאן במערה של המשורר יש התגלות עמוקה שבאה מן הצל, מן החלום, מן הביוגרפיה הלימינאלית – קורות חייו של המשורר מן הזמן המיתי להווה ובחזרה.

הקריאה בפואמה "מערה" (חלקו הראשון של הספר) היא שותפות בוויז'ן קווסט (Vision Quest) של המשורר, שתכליתו לגלות את שורש היותו של המשורר, את הרגע שבו העולם עוד לא היה בנפרד. היסודות נמהלו זה בזה (אבן שהיא מים, אש ורוח), האדם והחיה היו בריאה אחת שפיתחה מיומנויות חיים בציוויליזציות חדשות, ציידים ולקטים, גברים ונשים, בני אדם, חיות וצמחים – הכול בתוך הכול. המשורר נכנס למערה כאל רחם קוסמי, הוא מתחבר בחבל הטבור אל השליה המזינה, אל הזמן המיתי. התודעה היא קרום היווצרות הבריאה. המיתולוגיה היא מציאות חלופית. המשורר מבקש לרשום את אשר קורה במילותיו.

כשהוא מתמסר למסע החניכה בתוך המערה, המשורר חובר אל תודעתו של השמאן, זה המכונה "הוא שיודע", אותו אדם שהוא כהן דת ארכאית, מרפא, פילוסוף, צייר ומספר סיפורים. מי שאמון על המסע שבין העולמות. המשורר פושט את תודעתו העמוסה בחלקיקי ידע מוכרים ומתמזג עם תודעתו של השמאן. ברגע המיתי הזה, כשהמשורר מקודד גנומית עם השמאן, המערה היא רחם הולדה מחדש – אות הזמן היא מולד הירח.

.

וְרַק בְּחֶשְׁכַת הַמְּעָרָה עֲצִירָה
מוֹלַד יָרֵחַ
הִבְהוּב כּוֹכָב
הַדֹּב קָרַב

(עמ' 14)

.

המשורר־שמאן חש את האינסטינקטים שבו מתעוררים. המשורר נחלם בתודעתו של השמאן, וזה נחלם בתודעתו של המשורר. המסע הופך להיות אחד. מציאויות מוכרות מותמרות למציאויות אלטרנטיביות, הוא שומע את הקולות:

.

מִן הַחוֹשֶׁךְ
בִּפְנִים
נִשְׁמְעוּ שְׁעָטוֹת צָהֳלוֹת שְׁאָגוֹת יְלָלוֹת קוֹל גִּרְגּוּר קוֹל חִזּוּר
לְחִישָׁה
צְלִיפַת זָנָב
וְשֶׁקֶט

(עמ' 16)

.

המשורר־שמאן, בהיותו דמות היברידית, מתמסר לחושך. הוא מוותר על המאורות הקוסמיים, ועל האש. הוא מבקש להיעזר בכל האינסטינקטים החייתים המתעוררים בו כדי לראות ראייה אחרת, לא מתורגלת, לא מוכרת.

.

כִּי הָאֵשׁ הִיא דַּרְכֵּנוּ לִרְאוֹת
גַּם כָּעֵת הִיא בּוֹעֶרֶת
סָמוּךְ לְפָנֵינוּ

כִּיבִּיתָ אֶת הַלַּפִּיד

(עמ' 17)

.

במעשה הכיבוי, המשורר־שמאן מוותר על הגילוי המיתי הראשוני, גילוי האש. הן האש העוברת טרנספורמציה של הטבע ונהיית יסוד התמרה הורס בעולם והן זו העוברת טרנספורמציה תרבותית ונהיית המזינה, הצולה, המבשלת.

ברגע הזה, שבו הזמן עובר אִתחוּל, עוד בטרם גילוי האש, בטרם נפרדו האדם מהחיה והחיה מהאדם, בטרם נבתר העולם בדיכוטומיה תרבותית, או אז מגלה המשורר־שמאן:

.

בָּקַע הַדֹּב מִתּוֹךְ כְּלוּב צַלְעוֹתֶיךָ, הִשְׁתַּחְרֵר
מִגְּרוֹנְךָ כִּנְהָמָה בַּדְּמָמָה וְאָז
שָׁב וְעָלָה מִן הַקִּיר –
בִּטְנוֹ בֶּטֶן סֶלַע רֵיחוֹ רֵיחַ אֵשׁ וְעֵינָיו
הַתָּרוֹת אַחֲרֶיךָ
צָרוֹת מֵהַחוֹשֶׁךְ צוּרוֹת

צִיַּרְתָּ אוֹתוֹ חֲזָרָה אֶל הַסֶּלַע

(עמ' 17)

.

ברגע המיתי הזה שבו הדב מוחזר אל הסלע, בעצם המעשה הזה, נפרדת תודעת המשורר מתודעת השמאן. להרף היו אחד ולא עוד.
השמאן נוטל את צבע האוכרה וממשיך לצייר את המיתולוגיות על גבי קיר המערה. הוא עֵד לזמן הזה, הוא מנציח את ההווה המתמשך לכדי נצח. המשורר, שאיבד את החיבור הפרימיטיבי עם השמאן ועם החיה, כותב את הרגע הזה על פי תפיסות קוסמולוגיות של המציאות המוכרת. המשורר מקונן על אובדנו של השמאן, החלק הקדום ביותר שבו:

.

וּפַעַם אַחַת
לֹא חָזַר הַמַּבָּט
וְגוּפְךָ הַשָּׁקוּף
נוֹתַר לַעֲמֹד רֵיק כָּרוּחַ מוּל קַרְנַף מִסְתַּעֵר
כְּשֶׁקַּרְנוֹ הַשְּׁלוּחָה נִנְעֲצָה בְּחָזְךָ מְלֵאָה
בְּעָצְמַת הַמְּשִׁיכָה הַקַּשְׁתִּית שֶׁל גָּחַל הַצִּיּוּר
כִּמְעַט שֶׁנּוֹתַרְתָּ
כָּלוּא בִּמְעָרָה
אָדָם לְלֹא צֵל

(עמ' 18)

.

מי הוא זה הכלוא במערה? המשורר? השמאן? החיה שבתוך המשורר? החיה שבתוך השמאן? באשר היא הדמות, היא נטולת צל.

.

שׁוּב טָבַלְתָּ יָדְךָ
וְגִישַּׁשְׁתָּ אַחַר עַצְמְךָ עַל הַסֶּלַע עַד שֶׁחָזַר הַמַּבָּט
וְאִתּוֹ הַכְּאֵב

(עמ' 18)

.

באותה משיכת צבע אוכרה על קיר המערה, השמאן מספר על הציד המיתי. ידיעת הכאב הראשוני של בשר ניצוד. הוא הצייד והיא האיילה המנסה לברוח, הניצודה, הנאכלת בבשרה החי. עודה יונקת. המפגש הקדום האוראלי, המיני, שבין הזכרי לנקבי. יהיה אשר יהיה, הוא נושא בחובו כאב.

.

כְּדֵי לָצוּד יֵשׁ לְדַמְיֵן:
אַיָּלָה עוֹלָה מֵרֶחֶם עֵינֶיךָ
לְרֶגַע עוֹמֶדֶת נִרְעֶדֶת, אַחַר יוֹנֶקֶת
וְחָלָב חַם נוֹטֵף עַל זְקָנְךָ
הִיא גְּדֵלָה לְמוּלְךָ וְנִצֶּבֶת דְּרוּכָה וּשְׁקוּפָה
בְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה הַפְּנִימִית שֶׁל הַמֵּצַח
יָדְךָ מִתְרוֹמֶמֶת, אוֹחֶזֶת בַּצֶּבַע, קְרֵבָה אֶל הַקִּיר, הִיא
חָשָׁה בְּךָ וּבוֹרַחַת

בְּסוֹף הַמִּרְדָּף הִיא קוֹרֶסֶת.
אַתָּה מַנִּיחַ יָדְךָ עַל גּוּפָהּ הַחַם
כְּסַלְעֵי הַשָּׂדֶה בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ

(עמ' 23)

.

סבלו של עולם נחשף במערה. הצייד מוליד מעיניו הרחמיות איילה. הוא עד לגדילתה, הוא מתפתה לצוד אותה. היא קורסת. גופה חם. גופו של המשורר נרעד. פחדיה של האיילה נסים אל תוך בשרו. הפרידה מתודעתו של השמאן יוצרת ארבע תעלות של דם בגופו של המשורר. הוא פצוע וזב דם, חווה את כאבי הגסיסה, הפעם של הלביאה. במצב הזה בתוך המערה הוא יכול למות או לעבור ריטואל של ריפוי ולהיוולד מחדש.

.

בְּאַחַד הַיָּמִים לְבִיאָה גּוֹסֶסֶת
שָׂרְטָה בְּגוּפְךָ אַרְבַּע תְּעָלוֹת עֲמֻקּוֹת
שֶׁל דָּם

נְשָׂאוּךָ גְּבָרִים אֶל תּוֹךְ הַמְּעָרָה וְעָטְפוּ הַנָּשִׁים
אֶת פְּצָעֶיךָ בְּבוֹץ
הִמְשַׁכְתָּ לִבְעֹר בֶּחָלָל הַשָּׁחוֹר
פִּצְעֲךָ הַלּוֹהֵט לָחַשׁ כְּגַחַל דְּבַר מוֹתְךָ
לַיְלָה הָלַךְ וְהִסְמִיךְ בְּרֶחֶם עֵינֶיךָ
עַל הַקִּיר רָאִיתָ הִבְהוּב אֲדַמְדַּם –

הַחוֹלֵם הַנֶּחְלָם

(עמ' 24)

.

המשורר מת ונולד מחדש. הוא רואה את החיה במערה באותה מידה שבה החיה רואה את המשורר. הוא עד לתנועתו של השמאן בה בעת שהשמאן עד לתנועתו. מציאויות תלת־ממדיות מקבילות מתלכדות לאחת – חלימה.

לאחר הריטואל וריפוי הגוף הפצוע בבוץ, מסתיים מסע החניכה של המשורר והוא מתכונן לחצות את הסף בשיבה אל העולם המוכר.

.

אֶבֶן נָגוֹלָה מֵעַל פִּי הַמְּעָרָה, אַתָּה עוֹלֶה
דֶּלֶת נִפְתַּחַת,
אֲנִי יוֹצֵא

(עמ' 26)

.

מי הם שומרי הסף שבין העולמות? במסע החניכה המשורר פוגש את השמאן ואת החיות האלה: דוב, קרנף, איילה, סוס, לביאה, שור, עיט. שומרי הסף הם אולי הצל של החיות שהמשורר פוגש בצורות השונות. בהיכנסו פנימה אל תוך המערה, צל החיה מטיל בו פחד. ביוצאו מהמערה לאחר החניכה הצל הוא חלק מוכר, אינטגרלי לדמות עצמה, לדמותו של המשורר.

בתום המסע יש בידיו של המשורר קורות חיים. ביוגרפיה שלמה שהוא כרה מבטן האדמה. אין זה משנה אם קורות החיים הם של השמאן, של המשורר, או של הדמות ההיברידית שנתהוותה במרחב הלימינאלי. קורות החיים הם רצף זיכרון על ציר הזמן – מהמיתי להווה הנוכח.

.

קוֹרוֹת חַיַּי הַקְּצָרִים כְּתוּבִים
עַל טִיחַ קִירוֹת בִּכְתַב סִימָנִים
אוֹ בִּכְתַב יָד שְׁבוּרָה
בּוֹא
וְאַל תֹּאמַר דָּבָר
רַק צַיֵּר לִי סוּס עַל הַגַּב

(עמ' 27)

.

בטרם נפרד המשורר מדמותו של השמאן וחוצה את הסף, הוא מבקש מהשמאן שיצייר לו סוס על הגב, אותו אינסטינקט של כוח שימשיך וילווה אותו בחייו הארציים. הסוס יהפוך להיות חיית הכוח שלו, היא תמיד תרכב על גבו והוא על גבה.

עם כוח זה שאינו נענה לחוקיות הקוסמולוגית – "עַל יַד כָּל סוּס יֵשׁ מְהִירוּת לְלֹא תְּנוּעָה" (עמ' 21) – המשורר חוצה את הסף על כל תמורותיו ושב אל העולם המוכר. השמאן נשאר במערה, הוא חלק אינטגרלי מהזמן המיתי, המאובן. שומרי הסף הם עדר צללים בשבר הדק שבין רישום למחיקה.

בזמן הזה כשהמשורר שב מהמסע עם האליקסיר – קורות חיים כתובות (תקראו לזה ספר שירה), אינסטינקט של סוס (תקראו לזה מהירות ללא תנועה), הקוראת עדה להתפוגגות השפעתו של הרמדי במסע החניכה של המשורר, היא עדה להתרחקותם של הדמויות זו מזו: הילד – המשורר – השמאן, ובה בעת להיתוּכן לתודעה אחת. היא נעורה כמוהו לתנועה חדשה.

.

מֵעֵבֶר לְכֹתֶל הַסֶּלַע נִסְפֶּגֶת הָאֵשׁ בַּחֹשֶׁךְ
וְהַהִתְפּוֹרְרוּת אֶל הַמֶּרְכָּז הִיא
תְּנוּעָתוֹ הַיְּחִידָה שֶׁל הַחוֹל

(עמ' 29)

.

צילה זן־בר צור, ילידת 1967, גרה בגן־נר. חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה חברה, אמנות ומגדר. מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018), ו"כה אמרה זאר לשוסתרא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020). שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 67 של המוסך.

.

גיא פרל, "מערה", הוצאת לוקוס, 2019.
.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על "תמים תִהיה" מאת אריאל זינדר

..

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | רוקי סיטי

"מהר מאוד פשטה השמועה על העיר החדשה שמתחת לים האדום, 'עיר מקלט מאחורי אילת', קראו לה בזמנו, ורוקי סיטי התמלאה באנשים קשי יום". סיפור קצר מאת סיון שיקנאג'י

אביבית בלס ברנס, איים של שקט מפוספס, שמן על בד, 130X90 ס"מ, 2018

.

רוקי סיטי

סיון שיקנאג'י

.

אין הגיון בלהניח שק אגרוּף בתוך מים, ובכל זאת רוקי סיטי מלאה בהם. מגיל קטן אני דוחקת בילדות להכות את השק, אבל התנועות שלהן איטיות וחלשות (החיכוך עם המים לא עוזר) והן שתיהן פציפיסטיות כמו אבא שלהן, אז אפילו "דמייני שזה האיש שפגע בך" אי אפשר לבצע איתן. כמוהו, הן לא נפגעות ולא פוגעות בקלות. רוקי סיטי היא הניסיון הכושל להימנע ממחשבות היום־יום בזמן מדיטציה. ככה היא נוסדה, אגב. במקום הארה הגיעה לי רוקי סיטי, וזה היה רק עניין של זמן, עם משבר הנדל"ן במדינה, עד שתושבים אחרים יהגרו גם הם. מהר מאוד פשטה השמועה על העיר החדשה שמתחת לים האדום, "עיר מקלט מאחורי אילת", קראו לה בזמנו, ורוקי סיטי התמלאה באנשים קשי יום, דור מי יודע כמה למלחמות, עניים, פושעים, פוסט־טראומתיים ונשים. יש שמועה שאומרת שפעם המים ברוקי סיטי היו בכלל מתוקים. ובכל מקרה, שמועה או לא, היום הם יותר מלוחים מדמעות. אגב, אני, יש לי תיאוריה שהכרישים נמשכים למליחות הזאת ואין לי ספק שיש כרישים ברוקי סיטי. אמנם רק פעם אחת הותקפתי והזיכרון מתעתע בי, כי הייתי קטנה, אבל שמעתי לא מעט עדויות ולדעתי הכרישים הם האיום הכי גדול פה בעיר. אחרי הערבים כמובן, בכל זאת, רוקי סיטי נמצאת על גבול עם שתי מדינות עוינות. בכל מקרה, ברוקי סיטי, ביום קבלת הווסת, את בבעיה, כי כרישים מריחים דם. אז מגיל קטן אני מנסה להחזיק את הילדות שלי ילדות. כמה שאפשר, כן? אני מפזרת נצנצים בכל מקום ומספרת להן שאלה עקבות של טפיפות רגליים של פיות. אני קונה להן טרמפולינות (דווקא לקפוץ במים הן מצליחות נהדר) וצעצועים בעודפות קיצונית. לפני כמה ימים אחת מהן כמעט טבעה בתוך הריסות של מגדל קוביות שבנתה, וברגע האחרון הצלתי אותה. בשום פנים ואופן אני לא מוכנה למדוד להן גובה או לשקול אותן, שלא חלילה יתאהבו לי ברעיון הגדילה הזה. אני מתפללת כל ערב שלא יפגשו כריש ובאותה נשימה אני מאמנת אותן לכישורי הגנה עצמית. "אם כריש חונק אותך מאחור, נצלי את משקל הגוף שלו לרעתו, אם כריש מחזיק לך את כפות הידיים השתמשי בראש שלך, נשכי, קדימה! נשיכה, ואז בעיטה לביצים". לפעמים אני בעצמי נושכת אותן חזק כמו כריש. אני רואה את המבט המבוהל שלהן כשאני עושה את זה, מרגישה את העור זז מתחת לשיניים שלי, מתכווץ בכאב. בסדר, עכשיו כואב להן, אבל יכאב להן יותר כשיגיע כריש אמיתי ואני רוצה שיהיו להן הכלים להתמודד מולו. הבעיה היא שככל שאני נושכת, ככה הן גדלות, אני רואה את זה על העיניים שלהן, וככל שהן גדלות, ככה הן מתקרבות לווסת וכבר אמרתי מה כרישים מריחים מקילומטרים, נכון? אגב, הפחד להיתקל בכריש עובר אצלנו במשפחה בדם. יכול להיות שמאז מלחמת יום הכיפורים, כשאבא שלי חזר קצת אחרת, וכנראה עוד הרבה לפני כן, כשאמא שלי הותקפה מינית כשהלכה לשירותים באמצע סרט קולנוע.

.

הסיפור נכתב בהשראת דולי סיטי מאת אורלי קסטל־בלום.

.

סיון שיקנאג'י, סופרת, משוררת ותסריטאית, ילידת אילת 1983. בוגרת מכללת מנשר לאמנות ומרצה בה. ספריה: "תיבת נח" (עברית, 2013), "ההגדה הראשונה שלי" (הוצאה עצמית, 2014), "השף פקיניו" (הוצאה עצמית, 2015), "מאין לך אהבת החורף הזאת?" (פרדס, 2015, זוכה פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם), "אורב" (הוצאה עצמית, 2019), "88" (לוקוס, 2019, זוכה בפרס הקרן ע"ש יוסף קמפוס).

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: "חדוות חולפות", סיפור קצר מאת עיליי אשדות

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן